פרידה

אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון, בהתחשב בגודל הבעיה ומורכבותה. אני בן 25, ולפני יותר מחודש חברה שאיתה הייתי קצת יותר משנה, נפרדה ממני. ואני לא מקבל זאת בצורה חיובית, בכלל! נכנסתי לדיכאון ממש עמוק, ואני במצב קטסטרופלי!. כל צעד שאני עושה, מכניס לי פלאשבקים על האזור שלה, נגיד אם אני מתהלך בבית, אני מרגיש אני מתהלך אצלה בבית. התפטרתי מהעבודה, הרגשתי התמוטטות- שאני נופל. אני קם בבוקר בהרגשת מועקה עצומה, פשוט מורגשת בכל נקודה בגוף, ואני מתעורר בהבנה אבסורדית שהדבר היחיד שיכול להחליש או להעלים את זה, זה פגיעה עצמית, או מוות. מגיע הלילה, יש מעין תחושת רגיעה, אבל אני מפחד ללכת לישון, אני מדמיין אותה עם גברים אחרים, נזכר בכל רצף הזמן שהיינו ביחד. והפחד לקום בבוקר. לעבור שוב ושוב את אותה רוטינה. זה בלתי נסבל. פשוט בלתי נסבל, אני יושב עכשיו מקליד ובוכה כמו ילד קטן. יש ימים שאני פשוט אטום, ולא מסוגל לבכות, ואני בהחלט מרגיש צורך כזה. בעבר הייתי מטופל כמעט כמעט 4שנים אצל פסיכולוגית, מעצם היותי אדם דיכאוני- אני לא זוכר אם היא איבחנה אותי כאחד כזה, אבל אני כן זוכר שהיו תקופות דומות לנוכחית, או תקופות אחרות, שהיא אמרה שאני בדיכאון מג'ורי. בשלב מסוים התחלתי לקבל תרופות מפסיכיאטר, ניסיתי אפקסור, פאקסט, רסיטל, מירו, ציפרלקס, סרנדה, ועוד כול מיני נגזרות פרוזק למיניהם. כל הכדורים נאלצתי להפסיק בעצתו של הפסיכיאטר, כי הן דירדרו את המצב, ואת התחושה. כרגע אני ממש מתסכל, אני מרגיש שאין שום תמיכה, או מסגרת טיפולת שתוכל לעזור, אפילו לא אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. ואני לא יודע מה לעשות, הסבל הוא כולכך עצום, שזה פשוט בלתי נתפס. אני מרגיש שאני הולך לאבד את עצמי, רק שאני יודע שלמרות שיש לי איך, ולמה, אין לי אומץ לעשות דבר מלבד פגיעה עצמית. רזיתי בצורה מטורפת, ואם מגיע שלב שאני כן אוכל, אז זה בהפרזה, לא התגלחתי יותר מחודש, אני נראה נורא עכשיו, בהתחשב שאני בחור מאוד נאה- לפחות כך טוענות הבחורות שהייתי איתן. ואני לא יודע כבר מה לעשות, איך להתמודד, אני מת להגיד לה כמה אנ סובל, מת להראות לה שאני מפורק, שבור, מרוסק, אולי זה מה שיחזיר אותי אלי. להשפיל את עצמי. לא יודע

פונה יקר, אף אחד לא אוהב אדם דיכאוני ובטח לא אחד כזה ההופך את עצמו לסמרטוט רצפה. זה שאתה "מפורק, שבור, מרוסק" הופך אותך לאדם הכי לא אטרקטיבי עבור האקסית שלך ועבור כל אישה אחרת. התמונה שאתה נותן כאן היא אכן של דיכאון עמוק שיש בו אלמנטים פסיכוטיים, או בשפה פשוטה אלמנטים של התמוטטות עצבים. משמעות הדבר שקודם כל אתה צריך פסיכיאטר שייתן תרופות נוגדות דיכאון ונוגדות פסיכוזה. אם אתה חושש שאתה עלול לפגוע בעצמך אתה יכול לפנות מיוזמתך למיון לאחד מבתי החולים הפסיכיאטריים במקום מגורייך ועל פי בקשתך תתקבל להסתכלות ובהמשך אולי לאשפוז. פרידה מחברה עם כל הכאב הכרוך בה אינה סיבה להתמוטטות כללית בכל תחומי החיים והרי סך הכל מרבית בני האדם עברו פרידות בימי חייהם. כאבו אך לא התפרקו. אתה מדבר בעצם על חולשה אישיותית ונפשית שבה מכת הפרידה מביאה לטוטל לוס ובבעיה זו עלייך לטפל. אם הסבל קשה מנשוא אין כאן כלל שאלה שעלייך להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית שהרי לכך הן נוצרו. נדמה לי שעם כל הדיכאון יש בך רגש גדלות לא תקין החושב שאתה מעבר ליכולת הטיפולית המקובלת. עם כל הכבוד למיוחדות האישיותית שלך והרי כל אחד מיוחד לכשלעצמו לא נראה שאתה מהווה בשלב הזה אתגר טיפולי הגדול על בעלי המקצוע האמונים על כך. ללא ספק יש להתחיל בטיפול פסיכיאטרי ולהגיע למצב שיקום סביר כשהטיפול הפסיכולוגי הוא הצעד הבא אך לא הראשון. שלב הטיפול הראשון הינו תרופתי. עד היום קיבלת רק תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ולא היה שילוב מספיק עם תרופות אנטי פסיכוטיות. מומלץ שתפנה את שאלתך גם לפורום פסיכיאטריה ובריאות נפש.