תוצאות חיפוש עבור שתלטנות

שלום יש לי אחיינית בת 20 שהכירה בחור ערבי והיא עברה לגור איתו. היתה לה ילדות לא קלה ואף פעם לא הרגישה אהובה מצד הוריה. אביה הוא אחי שגם לי איתו אין קשר כבר למעלה מ7 שנים עקב רצונו להכתיב לי את חיי. אחי טיפוס שתלטן ואף אומר מי שלא יילך בדרך שלי מקומו לא כאן. יוצא שסילק את בתו מהבית, היא התגייסה לצבא והמפקד שלה ניסה להחזיר אותה הביתה,ניסיון שצלח לשבועיים לערך ושוב סולקה. אני בקשר איתה אך היא יודעת שאיני תומכת בבחירתה לחיות עם מוסלמי ואיני חושבת שאם גם אני אנדה אותה היא תשנה את דרכה ובחירותיה בחייה. שאלתי היא האם אני פועלת נכון? כי לדעתו של אחי 'אני תומכת בה',, פרימיטיבי משהו.. אנא תשובתך תודה רבה

הי, הבת שלי בת חמש, אני שמה לב שכשהיא מזמינה בנות הביתה, הבנות נורא משתלטות עליה, והיא מתקשה להגיד להן מה היא רוצה או להציע דברים משלה. אני רואה שזה משפיע עליה, בשלב מסוים כבר מתקשה "למלא פקודות" ולכן רואים שפחות כיף לה..אך היא לא מצליחה להתנהג בצורה יותר אסרטיבית. כששאלתי אותה על זה היא אומרת שזה קצת פוגע בה ושהיא פוחדת להציע דברים משלה. שאלתי ממה פוחדת וכמובן לא ידעה מה להגיד. איך את מציעה שאחזק אותה? תודה רבה

שבוע טוב וחג שמח שרון אם אני משחזר כל היום בראש פחדים מסוימים כמו פחד להשתגע פחד לאבד את זה פחד לצרוך כדורים ולהכנס ללופ מחשבתי זה מעיד עליי דווקא נהפוך הוא שאני בן אדם נורמלי חולה שליטה או שאני בכיוון הנגדי שזה להשתגע ואני צריך להיבדק על ידי פסיכיאטר? סליחה אם אני שואל לא נכון פשוט פתאום זה קרה לי תודה רבה

כל פעם שאני אוכל ושותה אני ממש נלחץ ומפחד להיחנק ואז מהפחד אני מחנק גם שאין באמת סכנה ממשית לחנק. אני מפחד לבלוע ממש זה קשור לשליטה? לזה שאני חולה שליטה ומפחד מאובדן שליטה?

שלום, בתי בת 4 (בת יחידה) נבונה מאוד, וורבלית, חברותית, שמחה.. לאחרונה אני מרגישה שינוי גדול בהתנהגות שלה וזה מאוד מדאיג אותי! היא עברה לגן חדש עכשיו שבו יש עוד 3 חברות מהגן הקודם שאחת מהן היא חברה מאוד טובה שלה.. ההסתגלות עברה יחסית בסדרת והגננות מספרות שהיא משתתפת וחברותית.. היו 2 לילות בתקופת ההסתגלות בהם היו לה ביעותי לילה (מתארת לעצמי שזה זה לפי מה שקראתי). היא כמעט כל לילה עוברת אלינו למיטה, ישנה ובאמצע הלילה מתעוררת ממש עם התקפי זעם.. היא נתקעת על דברים ולא מצליחה לשחרר אותם לא משנה מה! למשל: משתוללת וצורחת שאנחנו נוגעים בכרית שלה ולא נותנים לה מקום, שהשמיכה נוגעת בה ולא משנה כמה אנחנו מדברים איתה יפה ומסבירים היא לא נרגעת.. נאלצים להזיז את השמיכה וזה לא עוזר.. רק אם אנחנו מורידים את השמיכה מהמיטה היא נרגעת מהצרחות. זה צרחות ממש חזקות ועצבנות שאני לא מכירה בה.. וגם יש עניין חדש עם הבגדים.. היא מתווכחת ומתנגדת למה שאנחנו רוצים להלביש לה וגם כשהיא מחליטה בסוף מה ללבוש יש לה על מה להתלונן.. מציק לה המכנס / לא רואים את הפופיק מספיק / לא יפה / לא נוח! והכל מתנהל בצעקות ובכי עם דמעות.. רוב הזמן רוצה להיות בתחתונים כי ככה הכי נוח לה.. גם עם הנעליים היא מוכנה לשים רק זוג אחד ומתעצבנת אם הסקוץ׳ לא סגור בדיוק כמו שהיא אוהבת.. מרגיש לי שהיא כל הזמן עצבנית, נסערת, לחוצה ולא רגועה ולא ברור לי מה מפריע לה.. האם זה קשור לגיל? ויסות? פינוק? משהו אחר? אנחנו ממש מתוסכלים! מה את מציעה לנו לעשות?

בתי בת חמש וחצי צליאקית, רזה ונמוכה לגילה. סובלת מכך שילדות אחרות מרימות אותה. המראה לא נעים לי. הילדה מתחננת שיורידו אותה זה כואב לה ומשפיל. חברתי הטובה טוענת שזה כלום ושום דבר. רציתי לנסות להבין את הצד של הילדות שמרימות. מדוע הן עושות את זה. לי זה נראה שתלטנות והפגנת כוח. כאשר אני מבקשת מהילדות להפסיק הן לא משחררות ממשיכות ללפות את ילדתי ומחייכות. תודה ליאורה

היי, שרון. יש לי בעבודה בוס שתלטן, נצלן, ללא ידע מקצועי, ואני לא סובל שהוא נותן לי הוראות. הוא כל הזמן אוהב להשפיל ולהיות בעמדת כוח, והוא מתייחס כך לשאר חברי הצוות. אני מבין שאני לא יכול לשנות את הבוס, כי יש לו סמכות, ולצערי הרב בעל הסמכות הוא בעל כוח, וכמה שאני לא צודק, הוא יכול להתעמר בי ובשאר העובדים בזכות הסמכות שלו. אני אישית חושב שהאצלת סמכות מלכתחילה יוצרת אי שוויון בין בני אדם, ולכן מתפתחת שנאה והרבה ריבים. השאלה שלי כיצד אני יכול להתמודד ברמה האישית עם רגשות ההשפלה והניצול שאני חווה, וכיצד להתמודד מול הבוס הקשוח והמאיים? אודה לעזרתך.

שלום, אישתי היא קונטרול פריק עם OCD קשה (במרחב הביתי) אך יחד עם זאת מתפקדת בעבודה בצורה מושלמת והיא אדם מקצועי ומוערך מאוד. המריבות סביב נושאים רבים הן עוצמתיות ביותר. ה OCD לא נפתר למרות טיפול תרופתי של כל קומבינציה אפשרית וטיפול התנהגותי מייצר חרדה אינסופית ונזנח לפני שהתחיל. אני יותר רגוע פחות מתלהם ופחות מתלהב. אנחנו על סף פרוק הנישואין (30 שנה). מהי הדרך הטובה ביותר להתקדם או שחבל על הזמן (כמו שאני חושב).

קראתי מאמר פסיכולוגי בנושא פרוורסיה, אני לא פסיכולוגית. ופתאום חשבתי על איזה אישה שאולי היא עונה לקריטריונים במאמר והצטערתי מזה, והנה כמה דוגמאות בקשתי מהאישה הזאת עליה אני מדברת, משהו בקשר לאיזה ענין, איזו שהיא טלפון שהיא תעשה. טלפון לאישה חולה. בקשתי ובקשתי ובקשתי והיא אמרה שהיא תעשה את זה. זה היה ברור, שהיא אמורה לפחות לומר לי, שהיא עשתה זאת, אחרי שהיא תעשה את הטלפון. אחרי כמה זמן, היא אמרה לי שהיא עשתה את הטלפון הזה. ואז במקרה, וזה היה בדרך אגב ובחצי אמירה, היא אמרה לי שהיא כבר עשתה את הטלפון, אז אמרתי לה, את ידעת שאני כל כך מחכה שתעשי את הטלפון הזה, למה לא אמרת לי שכבר עשית את הטלפון הזה, אז היא אמרה, "מה את כל כך רגישה", ואז היא אמרה עוד משהו, וזהו. אחר כך לא שמעתי ממנה שבוע, כאשר זה היה מאוד מתבקש שהיא תתקשר אלי. ההתנהגות הזאת, של לזלזל ברגישויות של השני ואחר כך לומר לשני שהוא רגיש מדי או מרובע מדי או לוקח מדי כבד ביחד עם שתלטנות, פתאום גרם לי לחשוב שאולי זה קשור למה שדברת עליו. אבל דברתי על זה עם חברה, והיא אמרה לי שהיא לא בטוחה שזאת ההפרעה הזאת כי לכאורה, היה אמור להיות, שהבעל של האישה שעליו אני מדברת, אז הוא יהיה בן אדם ירוד ובלי בטחון עצמי ולכאורה האישה שעליה אני מדברת היתה צריכה להיות אחת שאומרת שהיא מסכנה מבעלה, ושני הדברים לא נכונים, הוא נראה אדם עם בטחון עצמי, יש לו גם תפקיד חשוב מאוד בעבודה שלו, והיא אף פעם לא אומרת שהיא מסכנה ממנו, אבל מצד שני כפי שאמרתי שמתי לב לכמה דברים במאמר שקראתי שכן חלים אצלה. עוד דוגמא, היא באופן בולט, תתחבר עם מישהי מסוימת, ולא עם מישהי אחרת, כאשר המישהי האחרת היא קרובת משפחה של ההיא שהיא מתחברת איתה, וזה בולט מאוד באירועים שונים. אגב, היה תקופה שהיא כל הזמן היתה שואלת אותי משהו מאוד רגשי שמאוד הפריע לי, וכשכבר ראיתי שזה יותר מדי, התקשרתי אליה ואמרתי לה , אל תשאלי אותי יותר את השאלות הללו, והיא כמובן הכחישה שהיא שאלה כל כך הרבה ושאני מגזימה, במקום לבקש סליחה. אז אני מבולבלת, מצד אחד חלק מהדברים מאפיינים אותה, מהמאמר ומצד שני לא. מה שכן, היא לא כזה מניפולטיבית, היא סתם שתלטנית ולא רגישה ומעליבה לפעמים. אבל היא אף פעם לא מדברת נגד בעלה ויש לה בן ובת והם דוקא עובדים ומוצלחים, ורגישים, אז מה קורה כאן?

שלום וברכה שמי רוני ואני כבן 30 גדלתי אם אבא מאוד שתלטן וכועס שבאיזה שהו שלב כשהילדים גדלו התפתח נגדו מרד ללא כל סיכויי לגישור, מאחר ואבא שלי מעולם לא יכל לראות שיש בו בעיה, לפני כ5 שנים אבי החליט להרים ידיים ,מה שגילה לנו שהוא סובל מבעיות רגשיות עמוקות ביותר שמעולם לא טיפל בהם אלא דאג לא להיתקל בהם על ידי הכנסת האדם שאיתו היה לו קשר, למגרש שלו כיום מדובר באדם כבן 75 הרואה רק שחור ,אנוכי ברגשותיו,מצפה ליחס מילדיו שעובר מעל ומעבר לנורמה,ונפגע קשות ועמוקות חדשות לבקרים על ידי רגשותיו המנופחים או הכלל לא ריאלים(אציין שמדובר באדם מאוד חכם ,מה שלא איפשר טיפול פסיכולוגי ברמה שהטיפול יהיה באמצע ולא במגרש שלו,הוא אינו אדם רע הוא פשוט סובל מבעיה שלא נותנת לו לראות שיש לו בעיה) אחרי הכול מדובר באבא שלי שאותו אני אוהב ומנסה לעזור לו רק שאינני מוצא לזה פיתרון אשמח אם תוכלו לעזור לי במתן עצה תודה רבה

שלום ירדן ותודה תמיד על העזרה שלך בני בן 5 , ילד שמח עם עולם פנימי עשיר מאוד , משחק המון . העניין הוא שמאוד קשה לשכנע אותו ללכת לחברים . כמה פעמיים לקחתי אותו אצל חבר אחד הוא נשאר וחברים שאף פעם לא היה לא מוכן ללכת . בגן משחק עם 2-3 חברים קבועים( באותו המזג העדין שלו) ומשחק המון לבד. מה לעשות איך לסייע לו ? להניח לו ? לנסות להציע לו כל הזמן? אני יודעת שבגיל הזה זה חשוב ליצור חבריות , גם בגן המשחקים קשה לו להצטרף למשחק עם ילדים שהוא מכיר .תודה רבה

כיצד להתנהג ולהתנהל עם תופעת השתלטנות. מדובר באישה מבוגרת, משכילה ושקטה שמסיבה לא ברורה ננזפת חדשות לבקרים ע"י נשים שתלטניות.שמבחינות שהיא שקטה ולא עונה לרוב להתגרות בה ומנסות חדשות לבקרים ל"נהל" אותה( וגם אחרות-אבל זה לא מענינה).. זה קורה לעיתים גם ביחסי חברות, גם במקומות של מפגשים/משחקים חברתיים. כאמור היא משיבה באותה מטבע לעיתים רחוקות, אך נמאס לה. כיצד ניתן להשיב מבלי להגרר לעימות ולתת לאותן שתלטניות להבין ש"ירדו" ממנה . תודה

לפתיחה..אני לא יודע אצל מי הבעיה,אצלי או אצלו. אני נשוי 4 חודשים כמעט ומכיר את אשתי 3 שנים .אמא של אשתי היא גרושה ויש לה בן זוג כבר בערך 8 שנים.אשתי והוא אף פעם לא היו בקשר ממש טוב,להבנתי היא סבבה איתו בגלל שיהיה לאמא שלה בסדר ולא יהיו מריבות מיותרות. כשאני הכרתי אותו שהתחלתי לצאת עם אשתי,כבר בהתחלה הוא לא חיבב אותי.הבעיה שהוא עם אופי שתלטן כזה והוא רוצה להרגיש "הגבר" תמיד ולהוריד את הבנאדם שעומד מולו לקרקעית. בעיקרון אני רואה אותו רק פעם בשבועים-שלוש וכול פעם שפוגש אותו,אז זה עושה לי לא טוב פשוט לא אוהב להיות בחברתו הוא בנאדם שעושה לי רע בנפש. לאחרונה היה ריב אצלהם בבית יחד עם אשתי והוא צעק עלייה ממש.יום אחרי זה התקשרתי אליו ואמרתי לו שלא ידבר יותר ככה אלייה ויכבד אותה. הוא נעלב ממני והחליט לא לדבר איתי והאמת שגם אני לא מעוניין לדבר איתו. אמא של אשתי גם אמרה לאשתי שזה לא בסדר שהעזתי בכלל להביע את דעתי בעניין וזה לא עניין שלי,בקיצור היא טוענת שאני אשם בכול הסיפור. אני מוטרד מכול היחס הזה שלו כלפי ובכלל הדמות שלו שם עושה לי רע. איך עליי להתנהג?..איפה אני לא בסדר?..מה לעשת???

שלום שמי ורד, אני בת 24, מחפשת מישהו למטרות נישואים. הכרתי בחור מקסים שמאש מוצא חן בעיני. הוא גרוש, בגילי (היה נשוי כחצי שנה, אין ילדים) מעלם לא יצאתי עם גרוש וזה קצת מלחיץ. הוא סיפר שאשתו לא התאימה לו ולא יה להם טוב ביחד, היא הייתה כל הזמן עצבנית והיא אד עקשנית. הרגיש שהיא רק כועסת ולא טוב לה, הוא הרגיש שהיא לא אוהבת אותו ושהיא לא העריכה שום דבר שהוא עשה. הדברים האלה דומים למה שהאקס שלי אמר תי כשנפרדנו. אני חוששת שלא אצליח להיות טובה בשבילו כי גם אני נוטה להתעצבן ולהתעקש על דברים. וכשאני כועסת קשה לי להראות חיבה לבן הזוג. אני חושבת שמתאים לי גבר שיודע להתמודד איתי, אני מגדירה את עצמי כבחורה שלא קל להסתדר איתה ואולי בחור כזה שזקוק ליותר סבלנות והכלה מבת הזוג לא מתאים לי. אני מרגיש שכל הזמן אני בוחנת את אלה שאני יוצאת איתם כדי לבדוק אם יהיה להם מספיק כוחות ואסרטיביות לעמוד מולי. אשמח לשמוע את דעתך. האם בכל זאת אפשר להתגבר על השוני הזה באופי וברצונות?

אז בקצרה, אני בן 26 וחברתי בת 23 אנחנו כ 6 שנים יחד. חווינו לפני שנה כמה פרידות כל אחת בת כמה חודשים, והיה הרבה שקרים מצידי ובגידה בתחילת הקשר (נשיקה עם בחורה אחרת בשבוע הראשון שהתחלנו לצאת לצערי) ועכשיו אנחנו כבר שנה וחצי שוב יחד, שיקרתי המון כי היא תמיד סגרה אותי ושלטה עלי וזה היה הדרך שלי לעשות דברים שאני רוצה, מבלי שהיא תדע, לא שאני בסדר אבל זה ההסבר היחידי שלי לשקרים האלו. היו לנו ועדין יש המון בעיות, לדוגמה: קנאה גוברת מצדה, ניתקה אותי מכל הקרובים והחברים, מנסה לגרום לי להיות חבר של אנשים שהיא מתחברת אליהם. כשאני יוצא מהבית צריך להודיע לה וכמובן לעדכן כל מקום שאני נמצא אם לא מעדכן זה יוצר ריב גדול מאוד, היא לא מרשה לא לפתוח פייסבוק כי בהתחלה שיצאנו היו לי ידידות שהייתי מדבר איתך מהעבודה ולימודים שיחות לא אינטימיות אלא רגילות כמו בין ידידים. אני מאוד אוהב אותה וכל נסיון לדבר איתה לא עוזר כבר 6 שנים שתשתנה, היא אומרת זאת אני ואני לא ישתנה ואם לא טוב לך אז תלך. וקשה לי מאוד ללכת אני אוהב אותה אבל מצד שני עומד להשתגע כבר לא מסוגל אני מרגיש בכלא. בנוסף מקרה ספציפי שקרה שאני רוצה לקבל חוות דעת עליו, היא אוסרת עלי לצאת מהבית אחרי השעה 11 בטענה שהיא לא רוצה שכשנתחתן אני ישאיר אותה לבד למרות שעכשיו אנחנו לא נשואים וגרים בנפרד בכלל, והיא עוד טוענת שכשחבר בא לקחת ממני משהו ואני יוצא מהבית לתת לו את מה שביקש אז אסור לי לשבת באוטו ולדבר איתו כמה דקות כי זה ילדותי בעינייה והיא מתחילה לספור לי זמן אם לא חזרתי לבית בתוך 5 דקות מתחילות קללות ואיומים והסברים כמה אני חרא. אשמח מאוד לדעתכם ומה אתם ממליצים לעשות חשוב לי לשמוע עוד דעות של אנשים כי היא ערערה לי את הביטחון היא אומרת שהיא בסדר ואני הבעייתי פה ואני מרגיש שאני לא בסדר וככה זה נורמלי לחיות. הייתה לנו פרידה עקב קשיים בזוגיות ושקרים מצידי ושליטה וכוחניות בצורה חריגה מאוד ונוקשה מאוד. לאחר 3-4 פרידות כולם מצידי ותמיד היא רדפה אחרי עד שהשיגה את מבוקשה בחזרה, חזרה להתנהגות הרגילה של הכוחניות ותודיע לי איפה אתה בכל שנייה, אני לא מרשה לך לשתות אפילו שלוק מבירה גם אם זה פעם הרבה זמן, באירועים אתה לא זז מלידי ואם אתה רוצה לעשן או לקום להגיד שלום לאחד הדודים אין סיכוי בקיצור אזיקים שקופים, בנוסף אין לדבר עם בנות בכלל וכשאני מתכוון גם לבנות שעובדות איתי או לומדות איתי כיוון שהיא מאוד קנאית וחסרת אמון, היא עוקבת אחרי ומוצא אותה לא פעם עומדת בפינה ומסתכל עם כשאני יושב עם החברה שלי בלימודים לדוגמה עם יש מישהי שיושבת ליד ואם כן זה עילה לפרידה מבחינתה. כמובן שלאחר חזרתנו האחרונה אנחנו כבר מעל חצי שנה ביחד ואני ספרתי למשפחתי ולכל הסובבים אותי שחזרנו והיא מצידה חצי שנה מורחת אותי שהיא לא מספרת כי היא מפחדת להיפגע, חצי שנה שאנחנו נוסעים והיא מתחבאת שלא יראו אותה אוסף אותה ממקומות לא גלויים מרוחקים יחסית מהבית וממש מציק ברמה קשה. כשאני אומר לה תספרי כי זה כבר קשה ככה אני לא מרגיש שאני חיי עם בת זוג אז היא אומרת אם לא מתאים לך תלך. מה דעתכם אני איכשהו מבין שהכול פה ממש לא בריא אבל לא מסוגל ללכת כיוון שפוחד שהיא תלך עם מישהו אחר או כי אני אוהב אותה די מבולבל.

ותמיד חשבתי שאני לא מספיק כזאת כי אין לי ציונים מספיק גבוהים או מספיק תארים ,מספיק כסף, מספיק מיומנויות לעצמאות גם. כי רציתי לסמוך רק עצמי ולהסתדר לבד. הפסיכולוגית פעם אחת לא אמרה לי באופן מפורש חד וחלק שהקשיים שלי למעשה קשורים לקשיים עם אנשים וניהול יחסים ויכולת לקרבה ומימוש מיניות. לא הסבירה לי רק אחרי שנתיים שהיא ביזתה אותי והתנשאה העובדת הסוציאלית באה ואמרה 'מימה בולימיה זה קשור לקושי עם מיניות וכדי להצליח בחיים צריך לדעת להתנהל בתוך קשרים עם אנשים ולנהל קונפליקטים' . ועל הפסיכולוגית היא אמרה 'אני מצטערת בשבילך אבל נפלת על מטפלת גרועה'. אני פשוט לא מבינה למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי דברים בעצמה. למה היא רק ישבה שם והניחה לי לסבול ככ הרבה. להתעסק עם העוד זמן או פחות זמן.. להיות בתוך איזה סרט רגשי. אבל מצד שני אולי אם הייתי צולחת את הסרט הרגשי שלי אצלה בלי שהעובדת הסוציאלית תמשוך אותי משם באמצע ככה ותגיד לי 'תפרדי ממנה כבר. את באמת רוצה להתקע שם אצלה 20 שנה?..' בסוף לא נתקעתי אצל אף אחת מהן אבל נתקעתי בתוך עצמי כמה שנים טובות. בתוך הכעס. אני לא אוהבת את המציאות שאני רואה. אני לא אוהבת את איך שהכל פועל ועובד. איך אנשים כמוני גומרים בתור פועלי היצור בשכר נמוך בשירותם של אחרים. אני לא אוהבת את זה. אלה לא החיים שאני רוצה. מרגישה שדחפו לי אותם בכח לגרון ואמרו לי 'תשלימי עם האומללות הנסבלת הזאת. זאת המציאות'. במקום לעזור לי איך להתגבר על החרדות ככה שאזכה להעניק לעצמי יותר. לא יודעת. אם הפסיכולוגית הייתה עוצרת להקשיב לי ולא מנסה לכפות עלי את הגישה שלה של תסתפקי היא הייתה מבינה שאני רוצה וזקוקה ליותר ושהדבר הכי לא נכון לנפש שלי היה לנסות להגיד לי ללמוד להסתפק בפחות. אז אני נכה? יש לי חרדות? אני זוחלת במקום ללכת? הייתה צריכה לעזור לי ולתמוך ברעיון שאגיע ליותר אפילו עם הזחילה הזאת! אז אולי 'להיות פסיכולוגית' זה לא הדבר הכי מתאים לי. יכלה לדבר איתי על זה במקום לנצל את ההעברה כדי לבזות ולהפקיר אותי. הבעיה שהיא באמת הייתה בעלת הפרעה נרקיסיסטית בעצמה. זאת הבעיה. ואז הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ולא מבין וגם לא חש באופן הומאני כמה סבל הוא גורם לאחר כאשר מתייצב מולו מתוך עמדה כזאת. אני לא חזקה כמוה אבל זה לא אומר שבשל החולשה היחסית שלי בתפקוד עליי 'להסתפק'. רציתי יותר והיא הייתה צריכה לעזור לי עם היותר הזה! לעזור לי. להסביר לי מה מעכב אותי ואיך מתגברים עליו. עד היום קשה לי. אתמול עשיתי צעד קטן בכיוון. אני אמשיך. מצידי שישנאו אותי כולם ויאחלו למותי כולם. תמיד פחדתי מזה והרגשתי משהו כזה למרות שאולי זה לא ראלי אבל אני מרגישה שלא מפרגנים לי. שרוצים שאני אמות. שלא תומכים באני שלי. שמשאירים אותי לבד ומטילים את כל האחריות עליי במקום לעזור. לרצות בשבילי ביחד איתי. זה מרגיש ככה בגוף שמתקשה להרים את עצמו ולהזיז את עצמו בשביל עצמו. רוצה להשתחרר מזה כבר להתחיל לנוע בעולם ממקום של אישור פנימי וחירות להיות ולעשות מה שבא לי בשביל עצמי. לא לפחד משנאה/טינה/ביקורת/עוינות/שיפוטיות/שתלטנות/חוסר פרגון של אחרים. לקום על הרגליים שלי כבר עם תחושה ברורה של רצון ויכולת חזקה לתנועה. ושיהיה חשק. שיהיו רצונות וחלומות. לא רק משאלות נקמה במי שפגעו ולהשמיד את העולם. די. פשוט לקחת את הטוב הזה שאני רואה אצל אחרים ומתקנאה ולהשיג לעצמי גם. להרשות לעצמי גם. גם לי מותר!! זה לא רק שלהם. זה גם שלי! מדינה חופשית. ומה שפסיכולוגים עושים... המסלול הנתעב הזה שכאילו יושבים מומחים מלמעלה שנותנים את האישור רק למי שאוכלים מספיק חרא מספיק שנים ומתחרים וקורעים את התחת וצריכים לשרוד כל מיני מבחני סינון ומיונים - הגועל נפש הזה. מי צריך את זה בכלל. אחכ התוצר הוא כמו אותה גברת נרקיסיסטית 'קלינית בכירה' שיושבת מול אדם כמוני ואין לה שום דבר להציע לי חוץ ממרורים כי בעצם התייצבות שלה מולי בתור אחת שקיבלה את האישור מהאחרים למעמדה אחרי שעברה את כל הדרישות שהציבו לה היא מעולם לא למדה בעצמה וגם לא לימדה אותי שלא צריך את האישור הזה. שאפשר לנגב איתו את התחת ושאדם חופשי באמת נותן לעצמו את האישור. ואם הייתי עכשיו סטודנטית לפסיכולוגיה הייתי בטח בהדרכה אצל איזה מומחה ופוחדת מביקורת ומטעויות ומשיפוטיות.. כאילו הוא הבכיר שצריך לתת לי אישור על פועלי. אבל שאני לא כלום ויצאתי מהמירוץ אז על הזין שלי כולם. אין סמכויות בעולם שלי יותר. אף אחד לא יקבע לי ולא יאשר לי. אני יאשר לעצמי. זה השיעור שעליי ללמוד. זאת המתנה הכי אמיתית שאי פעם אוכל להעניק לעצמי שלי. עדיין קשה לי אבל אני אזחל כל הדרך לשם, גם אם ידממו לי הברכיים מרוב שפשופים כנגד האספלט החם אני לא אפסיק.

שלום יש לי ילד בן 6.5 שמדבר על עצמו בגוף שלישי לדוגמא "עידו רוצה לאכול עידו עכשיו כועס מאוד.. וכדומה. זה התחיל מכניסה לכיתה א ובעיקר מהרגע בו נולד לו אח שלישי (הוא הבכור). יש לציין שעידו הוא ילד שמח ובעל ביטחון עצמי גבוה, מצטיין בלימודים, אוהב את הלימודים, הישגי מאוד ותחרותי. אינו חושש מאתגרים וקופץ למים. לצד זה קשה לו להפסיד לאחרים, הוא די שתלטן רוצה יפעלו לרוב על פי החוקים שלו. הוא די מחפש את המקום החברתי שלו (חדש בכיתה) אבל גם אם משחק לבד זה לא מפריע לו... הדיבור על עצמו בגוף שלישי מפריע לי מאוד ואני מוצאת את עצמי לא פעם ולא פעמיים מתקנת אותו (למרות ניסיונותיי להתעלם...) האם יש סיבה לדאגה? האם כדאי לפנות לייעוץ/טיפול? תודה על ההתייחסות

שלום פרופ' רובינשטיין, אני מעל גיל 30, עמוק עמוק בארון. אני לומד מקצוע טיפולי וקורא בפורום לעיתים קרובות. אני נוטה להאמין שנטייה מינית מתפתחת בעיקר בגלל סביבה, בדגש על דינמיקה משפחתית. מתגובותיך קיבלתי אישוש לסברה הזו. הומואים רבים אכן מדווחים כי היתה להם אם שתלטנית ואב רופס. הדפוס הזה בלט מאד במשפחתי. אמי אדם שתלטן מאד ואבי תמיד "נגרר" אחריה, מתוך פחד או רצון למנוע את התפרצויותיה. האח הצעיר במשפחה גיי, ואני יודע על נטיותיו המיניות לאורך כמעט עשור. אני זוכר שכשהתוודעתי לנטיותיו חשתי חרדה עצומה, שכן חששתי מהשלכות הדבר על ההורים במשפחה בה שני האחים הם כאלה. לא סיפרתי לאיש על כך. אני מודע לכך שיש בי הומופוביה מופנמת. כשהוא יצא מהארון לפני כשלוש שנים, הדברים לכאורה השתנו, אך רק למראית עין. אבי כאילו לא זכר את התבטאויותיו ההומופוביות שפגעו בי מאד בנעוריי ובילדותי. פעמים רבות טען בפני שהומואים הם סוטים, מגעילים אותו וכו'. גם לאמי היו התבטאויות דומות ואני חייב לציין שהפרשנות שלה לעובדה שאיני יוצא עם בנות, או שואף להתחתן אלא תר אחר הורות אלטרנטיבית עם אישה (שיתפתי את הוריי ברצוני במשפחה), היא שאיני רוצה במחויבות. את הכעס של אמי על נטיותיו המיניות של האח הצעיר היא הפנתה אלי, על כך שרמזתי לו שאני יודע, וזה היה לכאורה מה שהלחיץ אותו... אציין ואדגיש שאני חי הרחק מבית הוריי ולא דיברתי איתם תקופות ארוכות. בחצי השנה האחרונה, אני מגיע לביקור אחת למספר שבועות ומקפיד על כך שהדברים יתנהלו על מי מנוחות. בתוך תוכי אני שבור ועצוב על כך שאני כזה. אינני מדבר עם הוריי על נטיותי המיניות משום שאני יודע מהן דעותיהם האמתיות, והן לא הדעות שהם החלו להציג לאחר יציאתו של האח הצעיר מהארון. עם האח הצעיר אין לי קשר קרוב או חם במיוחד. כלפי הוריי יש לי כעס עצום, בעיקר משום שהם סלדו כל כך מהומוסקסואליות גברית, אך נהגו באופן שפיתח אותה אצל שניים מילדיהם. האם תחושתיי טבעיות? מהי חוות דעתך על דבריי אלו? תודה ערן

היא לא זרקה אותי..אבל ..אין ..אודי..אני פשוט לא יכולה איתה כל הפגישה הרגשתי רע כזה כאילו היא הכניסה לי סכין בלב וסובבה אותו הרבה סיבובים יצאתי משם כאילו רוקנו אותי אנרגטית לא יכולה לתאר את ההרגשה ההרגשה הזאת לא עוברת גם אחרי כמה שעות.. היא קוטעת אותי כל הזמן..לא מקשיבה..(כי היא קוטעת..) ואני מבקשת ממנה שלא תקטע ,זה לא עוזר היא לא מבינה אותי עד הסוף ואני מרגישה שהיא מבקרת אותי כל הזמן זה מוציא ממני את כל הכוחות כי אני צריכה לחזור כמה פעמים על אותו דבר יש לה תגובות כאילו היא רואה רק את עצמה וטובתי בטיפול נשכחה לחלוטין..זאת הפגישה השלישית מאז השבר שקרה ביננו שאני מרגישה שאנחנו לא מדברות באותה שפה..כאילו שמן נפגש עם מים.. עכשיו התחדד לי למה אני מרגישה ככה כי ציפיות X נפגשות עם מציאות Y ואז יש מעין פיצוץ..ואני זקוקה עכשיו לתמיכה והבנה והיא לא נותנת לי את זה..היא בכלל לא רגישה(רק לעצמה) אני בכלל רוצה לעזוב אבל בכל זאת מרגישה צורך בקשר איתה אני באמת לא רוצה לשפוט אותה ואין לי זכות אני גם יודעת שיש בה דברים טובים ..אין ..אני חייבת להסתדר איתה איך שהוא או לחתוך לחלוטין.הבעיה שלעזוב אני לא יכולה ..למרות שיודעת שלא בריא לי להמשיך איתה ..אבל גם לא יכולה להתחיל שוב טיפול אחר מחדש ..היא ברירת מחדל..אני באמת לא אוהבת לומר עליה שהיא ברירת מחדל אבל זו המציאות.. אודי גם יש לה עקיצות ארסיות כאלה שהיא "כביכול" לא מודעת להן לא קיים אצלה בלקסיקון המילה "סליחה " או "אני מתנצלת" יש רק שתלטנות ו"אני יודעת יותר ממך" .יש לה לפעמים יציאות מאוד קשות ופוגעות.היא לא אדם רע בכלל אבל מפריע לי שכל מה שקורה איתה מוציא אותי מאיזון. עד עכשיו לא יצאתי ממהרגשה הזו זו מן אכזבה עם רצון לבכות אבל לא יכולתי לבכות מולה כי היא גם הצליחה ל-המם אותי עם כל הדברים הקשים שאמרה וכשאני בהלם לא מצליחה לבכות או לדבר כדי להירגע אודי תראה לאיזה מצבים היא מסוגלת להביא אותי.. סליחה אם הייתי בוטה ..אני לא מבינה אותה ולא מבינה כלום כבר..

הבת שלי בת חמש ילדה מקסימה, מחונכת, טובה...הכל בסדר לעיתים מגלה שתלטנות ואוהבת להחליט (לעיתים גם משחקת יפה) זה מתבטא בלהחליט עבור חבריה מה לעשות, היכן. י עושה מה ומתי, קשה לה שהיא משחקת בחוץ ומישהו נכנס לחדרה לשחק (פריק קונטרול...) אני מניחה שזה חלק מאופיה ונראה שהיו סימנים כבר מגיל קטן יותר, אך זה מפריע לסובבים אותה אני לא חושבת שאנו מתנהגים כך כלפיה ואני לעולם לא משתמשת במילים שתלטנית וכדומה כדאי לא לתייג איך עלי להתנהג מולה ? כיצד להגיב

מדובר באישה שמבקשת דרכי עצה. היא בזוגיות(לא באותם מגורים) כבר מספר שנים עם גבר שהוא יותר דומיננטי ועד כה זה התאים לה והיא הרבתה לעשות רצונו מתוך בחירה. לאחרונה היא פיתחה יותר עצמאות וזה גורר תגובות לא נעימות ממנו ע"י כך שהוא מרבה לבקר ולשפוט אותה על כל מיני דברים שהיא עושה או אומרת והיא די פגועה מהביקורת. וגם שהיא מתרגזת על כך זה עוזר לפרק זמן קצר. יש לו לפעמים התפרצויות כעס בלתי נשלטות על שטויות בהקשר לדברים שהיא אומרת. וכל פעם שזה קורה הוא עובר לסדר היום וממשיך כאילו כלום.כיצד ניתן להתמודד עם זה ואם בכלל.

שלום, אני מודע לכך שאני הלך לצטייר כמשוגע/פרימיטיבי אבל אני חייב ייעוץ. אני (בן 25) וחברה שלי (בת 23) כבר שנה ביחד, היינו ידידים לאורך תקופה של שנה וחצי לפני כן ובמהלך התקופה הזו היא עדיין הייתה עם האקס שלה. הוא היה הראשון שלה ואני פשוט לא מצליח להתגבר על העובדה שהיא הייתה עם גבר אחר, זה מוציא אותי מדעתי ולא נותן לי מנוח.. הייתי בטוח שהזמן יעשה את שלו אבל זה הופך לי הבטן בכל פעם שאני חושב על זה (וזה קורה בטרידות שבועית לכל הפחות). אני מודע לעובדה שהסיכוי שלי לפגוש בחורה בתולה בגילי הוא אפסי אבל אני תוהה אם העובדה שזה כ"כ מפריע לי היא, כי במהלך פרק הזמן של השנה וחצי שהיינו ידידים היא זרקה לי שניים-שלושה משפטים שחרוטים לי בזיכרון- משפט על איזה סופ"ש שהם שכבו מלא, או על פעם אחת שהם עשו את זה באוטו. אני מניח שהעצה הראשונה שתתני לי הוא לשתף אותה, ובכן דיברנו על הנושא רבות.. היא מבחינתה מדחיקה את העובדה שהוא היה קיים ואומרת לי את הדברים שגבר צריך לשמוע "שאני הראשון שלה, שמה שהיא עשתה איתו זו לא אהבה" ובאותם רגעים זה עוזר, אבל זה לא משנה כלום בטווח הארוך. אני כבר לא יודע מה לעשות, מרגיש לי שהיא "משומשת/פגומה" וזו הרגשה שאני יודע בכל כולי שלא תעבור בחיים (אלא אם כן ימציאו מתישהו מכונת זמן). זה מפריע לי עד לרמה שאני חושב על פרידה אבל באמת שאני אוהב אותה. מה עושים??

כבר 3 פעמים יוצא שאני אומרת משהו שאני כלל לא זוכרת שאמרתי!! אני כבר מפתחת פרנויה זה חמור?? כל פעם זה משהו בנימה אחרת פעמיים בנימה שלילית ופעם בנימה חברית... ואני פשוט לא זוכרת, מה גם שאני סוג של קונטרול פריק, אני בת 30 אם היסטוריה רפואית אפילפסיה

שלום. אני נשואה שנים רבות.בעלי סבל תמיד ממועקות,הוא חרדתי, חולה שליטה,עם התקפי זעם קשים.כשצועק במיוחד עלי ועל הבת אומר דברים קשים מנשוא שהדעת לא תעלה.כמו לתאר את הבת כזונה ועוד דברים שבושה לכתוב.כשלקח תקופה ציפרמיל,השתפר המצב והוא נרגע,אז הפסיק ומסרב לקחת בטענה שזה מוריד לו את החשק המיני ואת המרץ המטורף לעשות דברים שדורשים כוח פיזי.כתוצאה מהתקפים אני והילדים סובלים מדיכאונות ויאוש.מה ניתן לעשות? לפעמים הוא בוכה ולפעמים חש עצמו חזק וכוחני.