תוצאות חיפוש עבור שנאה-עצמית

היי, ירדן. אני בן 33, רווק , וחווה התאוששות מפרידה קשה שהייתה לי לאחרונה. אני מנסה לחזור למעגל ההיכרויות, אבל אני מרגיש שאני לא מצליח למצוא מסגרת שמתאימה לי. אני אוהב לרקוד, אבל מרגיש שבמסגרת של ריקודים לטיניים אני לא ממש מצליח לפתח שיחה עם בחורה, אלא בעיקר רק לרקוד. אני מניח שהסיבה היא שאני הפסקתי להאמין שבחורה באמת תרצה להיות איתי, כי כל הזמן בנות מסרבות, מתנגדות, או שיש להן חבר, או שהן סתם מבוגרות ממני בכמה שנים, וכל פעם יש סיבה אחרת שלא מאפשרת לי לצאת לדייט. אני מאוד בררן, ולכן אני לא מצליח לצאת לדייט, או סתם לתקשר עם בחורה. אני בהתחלה גם נמשך לבחורה, אבל אז מהר מאוד אני נחסם ומתרחק ממנה כי אני מוצא בה משהו שלא מתאים לפנטזיה שלי. יש לי גם בעיה באתרי היכרויות, כי אני לא ממש מתחבר לקטע של משפטי פתיחה, וגם בנות כמעט ולא עונות שם מרוב המבחר שיש. אני אובד עצות.. לכן רציתי לשאול אותך היכן המקום הכי נוח לדעתך שבו אני יכול להתחיל להכיר מישהי? האם יש מסגרת כלשהי שהיית ממליצה לי, שאגיע לשם באופן קבוע מבלי שאתאכזב כל פעם מחדש? אודה לעזרתך.

שלום אני בת 27 כמעט ,בהריון ראשון בשבוע 11 (הריון לא מתוכנן) מגיל מאוד צעיר אני סובלת מדיכאון לא פשוט שהגיע עד טיפול בנזעי חשמל (פעם אחרונה לפני 3 וחצי שנים) מתחילת ההריון היה לי תנודות במצב רוח ובשבועיים האחרונים המצב מחריף מיום ליום , יש לי המון מחשבות על הפלה למרות שאני לא באמת באמת רוצה את זה ומחשבות שאהיה אמא גרועה ושלא מגיע לתינוק הקטן הזה אמא כמוני , והאכילה שלי ממש התדרדרה כמעט ולא אוכלת , הרגשה של חוסר חיות ומין תחושה ש"אני מתה נפשית" אין כוחות לצאת מהמיטה אין חשק לכלום רוב הזמן עצובה מאוד ועצבנית ברמות קשות אם פונים אליי כמעט בכל נושא , ואני במקום שאני לא מרגישה שאני יכולה לשתף מישהו במה שעובר עלי ודיי צריכה להראות שהכל בסדר , זה מקשה עליי מאוד עולות לי מחשבות אובדניות כמה פעמים ביום , אני מרחיקה ממני את הבן זוג ולא מסוגלת להיות איתו במצבים אינטימיים מיניים עד כדי כך שנמנעת מלהפגש איתו. המצב הזה ממש מחריף מיום ליום מוצאת את עצמי בוכה המון ומיואשת מעצמי ומאחלת לי "להירקב במיטה" ומצד שני חושבת על התינוק ודואגת לשלומו ולא רוצה שיקרה לו משהו , אבל גם לא מצליחה לעזור לעצמי. מבוי סתום אין לי עם מי לדבר הלבד הזה לא תורם אבל אני לא מסוגלת להיות עם אנשים מפחדת שאני פוגעת בעובר עם המצב הזה ומרגישה שאין לי כוחות אפילו לבקש עזרה ואפילו מתביישת מאוד לבקש עזרה הרגשת כישלון והכל נראה "חשוך" וגם כשאני חושבת על טיפול כאילו עולות לי מחשבות שאין לי כוח לטיפול כי כל חיי הייתי בטיפולים וכלום לא עזר אז ללכת פעם בשבוע לשיחה אני דיי בטוחה שאני לא אגיע לשיחה ,הייתי אמורה לפני 3 שבועות לעשות העמסת סוכר וכל פעם קובעת תור ופשוט לא מגיעה כי לא מתעוררת בזמן, הרגשה של שנאה עצמית קשה שבגלל שאני סובלת מדיכאון רוב חיי התינוק שלי סובל גם ושנאה עצמית עד ייחולים לעצמי למוות שאני גורמת לעובר אולי לסבל מיואשת מהכל....מרגישה חסרת חיות ולא מצליחה לעזור לעצמי. מה עליי לעשות? איך אני פונה לעזרה? איזה עזרה אפשר לקבל כשהדיכאון משפיע על הכל כולל הכל בחיים שלי ואין לי כוחות כבר לצאת מהמיטה...

אני אוהב את אשתי מאוד אבל אנחנו חווים קושי ביחסי המין בנינו. ביחסי האישות - לאשתי יש צרכים שאני לא יודע כיצד לענות אליהם ואני זקוק להכוונה. אני לרוב משתדל להיות אוהב וקשוב ובדרך כלל גם מצליח. אשתי צריכה אותי לרוב יותר חזק, דומיננטי, מוביל ושולט - בכל המובנים - בדיבור מסוים, קול, שפת גוף וכו'. ברור לי שקודם כל אני בכלל צריך לומר תודה שאשתי יודעת לומר לי שהיא צריכה ממני גישה אחרת, אלא שזה לא מספיק ואין לי שום מושג איך לענות על הצורך שלה. כל הנושא מכביד ומעיק עלי וגורם לי תחושות חוסר בטחון, תסכול, כשלון, חוסר ערך ואפילו שנאה עצמית על שאני לא מסוגל לעשות טוב לאישה שאני הכי אוהב בעולם. התסכול רק גדל מבחינתי כשאני מקבל את הרושם שההתנהלות שאשתי מחפשת היא התנהלות גברית טיפוסית ורגילה ביותר - שאני לא מצליח להתחבר אליה בשום צורה. אשמח לדעת אם יש דרך לשנות את זה וללמוד איך להיות יותר דומיננטי במערכת היחסים. מודה מראש לכל עזרה.

שלום, ביתי בת ה 16 נמצאה לא אחת חותכת ורידים וכמו כן מצאתי מחברת שלה עם המון משפטי ״שנאה עצמית״, יש לציין שהיתה בעבר בטיפול אצל פסיכולוגית שטענה שאין סכנה ממשית, איך להתייחס? מה לעשות?

הי אנשים טובים, הנה מעדכנת למעלה למרות שחלק מהדברים כבר נרשמו, וגם אולי לא פייר שישלחו לי חבלים כל הזמן (ואני מעריכה זאת לאין שיעור) - בימים האחרונים ממש קשה לי לקום בבוקר. אולי כי חורף, אולי כי מיציתי וכדאי לחשוב הלאה ואולי, אולי המממ מה זה משנה. בין השאר, תתפלאו, אני מאובחנת גם עם הפרעת קשב וריכוז מתמשכת, ויש לי אפשרות לקחת תרופה מתאימה. בימים שאני משתמשת בתרופה, אני די מבינה איך היא פועלת עליי. היא מאפשרת לי, למשך זמן קצר אמנם, לראות ולהתחבר או לקלוט את הטוב ופחות להיאחז ברע. ואז, אז אני מצליחה גם קצת להרגיש טובה, ואפילו פחות לא לאהוב את עצמי. למרות שתיעוב עצמי קיצוני פחת עם השנים. חמרים שבמוח. תיכף יוצאת לעבודה. דרישת שלום מאישה מזדקנת, אך עדיין, מניחה, יש אזורים צעירים וגמישים במיינד, שלכם, סוריקטה

הי, יודעת שכעת יום רביעי, אבל סופרת עוד יום אחד. מנסה לכתוב. וכאילו אין לי כוח לכתוב. לדבר זה בכלל. אבל הנה, התאמצתי מאד. די הזכרתי את אמא והאביוז החולני שלה. אמא והחבר שלה ובאי כוחה. אמא המרעילה ת'כלס. עכשיו המילה אבא. איזה פסיכי זה לדבר על הדמויות האלה כשאת עצמך כבר בגיל של סבתות. ובכן, מה שאירע שולח אותי אסוציאטיבית למקום הדי מקביל שלי גם אצלו. המחוק. נראה לרגע שמצאתי / מצאנו את המשותף בין שני האנשים האלה. אמא ואבא. מדוע התחברו ברמת הזוגיות. חיבור שהוא גם איבה. אבא מאד אגואיסט כל חייו ועיוור לסביבה, בעיקר הקרובה, גם כך. אבא, סינוור את כולם בחלקיו המרשימים, אך גם הוא, הפנה אליי, כנראה באופן ממודר, די דומה לאמא, את חלקיו החלשים. אצל אמא הייתי כותבת מעוותים וסוטים. אאמין שגם הייתי חלק בעניין ובחרתי למלא את התפקיד. קל ליפול בפח .מבחינה רגשית לתפיסתי, שימשתי גם עבורו כסוג של ז***. אוביקט חסר צרכים משל עצמו. כן, מילה קשה מאד. סובביו ראו זאת, ומכאן שזאבים ישתמשו בגוף שלי לתפקיד זה הדרך פשוטה. הוא מן הסתם דיבר על בחירותיי באופן מבזה, אבל זה די קרה גם בגללו. סוג של שותף שגילה את מערומיי וממש לא הגן או סייע להגדרת גבול. כאילו מכר אותי בחינם. גם אמא. ואולי זו בכלל אני שהצעתי את עצמי. היות שאלו כבר טבועים בי מני אז. נראה שתפסתי את התפקיד שסופג אליו את החולי מכל הסביבה ובי ממוקדת המחלה. ולכן, גם אם דיברתי – הרי אני אישה חולה ויש לקחת את דבריי בערבון מוגבל ובפרופורציות. ומצד שני, כך נדמה לי, אני מעדנת מאד את מה שעשו. ומה שאתאר גם כך די סמוי. עדיין, היו באבא חלקים, שאם אתאמץ לחשוב, אני מתגעגעת אליהם וכן אהבתי אותם. הם עוד קצת קצת היו שם לפני מה שעשה. וכן מצאתי את האזורים הלא מתים מבחינת שדה ראייתו. כך שאולי לא פייר מצדי ללכלך. ובאיזה מקום, מבחינתי הוא התאבד. נשאר גוף (סליחה, דוחה) והסיכוי לגישה לחלקים ההם שבקושי נגלו – נראה לי אפסי כעת. לא בטוחה שאוכל לומר שחוויתי פרידה אחת סבירה. גם בטיפול הארוך. נותרו משקעים כבדים. גם שם. אבל אולי זה מה שאני מתאמצת לעשות עכשיו. למצוא טוב לצד הרע. לאחד. למצוא שלם. פחות נראה לי כרגע שאני יכולה לפתוח ניסיון חדש עם דמות חדשה. ועם דמויות העבר והסבך – לא מאמינה שילך. כאילו מנסה להגביל את המכות. כמה אפשר. וגם אין לי משאבים. הפעם ממש אין. גם אזכיר שלמרות הסבל העצום - לא היו לי ניסיונות אובדניים מעולם. אבל חברת הילדות שהצליחה השנה, והניסיון של אבא נוגעים לי בראש. שורה תחתונה – עייפות וכאבי גוף. לא באמת אפשר לאטום, אתם יודעים. עדיין שותקת מבחינה קולית. אבל גם לכתוב זה כבר יותר. והנה כבר מתחרטת. על החיים |שלח| סוריקטה

יש רגעים שאני שונאת את עצמי, לפעמים זה גם יותר מרגע ולעתים זה צובע הכל שונאת את המראה שלי, את המצב שלי, את המשפחה שכאילו יש לי, את זה שאין לי משפחה משלי, את חוסר התקווה והייאוש.. ופשוט רוצה לעזוב, לנוח מהכל, להרפות, להיעלם. פשוט לא להיות.

בוקר טוב פתיחת שבוע, רשמתי כמה מילים למטה, בבוקר יום שישי, נדמה לי. מנסה מאד, לא קל, מאד לא, מנסה להטות משקל על הכף למטרת איזון והקלה. חלקיים... שבוע טוב, סוריקטה

וואו סוריקטה! שאפו ענק על תיקון שכזה!! רגשת אותי שזה נתן לך חומר למחשבה. כן! זה שונה, הפרידה הזו שונה מכל מה שהכרת! היא אחרת כמו שכל הטיפול כזה..אחר. חוויה מתקנת קראתי לזה כל הזמן בטיפול.. תהליך..השתמשת במילה ;) חטולית יקרה, כן אני במקום אחר.... זה מוזר כי בעולם ה"אמיתי" ולא הטיפולי זה בכלל לא השג, פשוט הרגשה פנימית. שלי. שאין לה כ"כ שותפים..וקצת "ביג דיל" אז טוב לך עם עצמך... אני חושבת שקצת פחות מלחיץ אותי מה אחרים חושבים ויותר מחשיבה את מה שאני חושבת. ויותר מזה אומר שגם לא הייתי בטוחה שבדברים מסויימים יש לי דעה..החשבתי יותר דעות של אחרים... כבר לא כך היום. הטיפול נתן לי המוןןן...ולדעתי ילווה אותי כל החיים, המשפטים שלה, הכיווני חשיבה. כן. זה השג, השג פנימי כזה. שלא מקבלים עליו "תואר" או חשיבות מסויימת. ושוב תראו, זה לא דוקטורט , זה לא תעודת מצטיינת טיפול ;) זה השג שחשוב לי!!! ויודעים מה חשוב בחיים??? לא ההשגים האלה של לימודים והצלחה חיצונית. אלא ההצלחה הפנימית שלכן!!!! מהו השג בעבורכן? תוכלו אביב וסוריקטה לענות על כך? ושאר המשתתפים פה? מהו השג אמיתי עבורכם? שיתן לכן להרגיש "שוות"! להרגיש משמעות? להרגיש חיים???? האם יש לכן כזה השג??? בטוח יש!!! במה אתן גאות בעצמכן? חייב להיות משהו אפילו קטן... אשמח לשמוע. 🤗❤

שלום פרופ' רובינשטיין, אני מתקרב לגיל 30 ועודני בתול. מעולם לא הייתי בקשר זוגי עם אף אחת ואף אחד. מעולם לא חוויתי אפילו נשיקה של בן או בת זוג. עד גיל 12 לערך לא חלפה בראשי מחשבה הומוסקסואלית, ולא חשתי כל משיכה גופנית לבנים. בבית הספר היסודי למדנו בכיתות נפרדות לבנים וכיתות נפרדות לבנות. בכיתה ה' או ו' התאהבתי באחת התלמידות היפות בשכבה, וניסיתי לחזר אחריה. חשבתי עליה מדי פעם כשהלכתי לישון. כתבתי לה פתקים, והייתי סקרן מאד לדעת אם היא אוהבת אותי, אך לצערי זה מעולם לא הבשיל לתקשורת הדדית בינינו. יש לי גם זכרונות בודדים שלי ושל חברים מהכיתה נכנסים לאתרי פורנו, ומחפשים תמונות של נשים עם חזה גדול. באותה תקופה, לא התעניינתי כלל בגופם של גברים, והידע שלי במיניות היה דל ביותר. הגיהנום התחיל כשעליתי לכיתה ז' ועברתי לבית ספר בו לומדים אך ורק בנים. בשנה הארורה הזו, משהו השתנה באופן שבו חשבתי על בנים. התחלתי לדמיין עצמי מתגפף עם חבר מסויים בכיתה. בשלב מסויים התחלתי לאונן עוד לפני שידעתי איך קוראים לפעולה הזו. לא הבנתי מה אני עושה. המחשבות על בנים הלכו וגברו עם הזמן. התעניינתי יותר ויותר בגופם של בנים, והתחלתי לקנא קנאה עזה בבנים שהיה להם גוף חסון רחב חזק ויפה כראות עיניי, בעוד שאני התביישתי בגופי הרזה מאד והחלש. איבדתי עניין בגופן של נשים, והמשיכה הגופנית שלי לגברים הלכה והתחזקה. לא חלקתי את מחשבותיי עם איש, לא עם ההורים ולא עם חברים. קיוויתי שבסך הכל מדובר במשהו זמני שנובע משינויים הורמונאליים של גיל ההתבגרות, ושזה יחלוף עם הזמן, ואשוב להמשך לנשים. אבל הזמן חלף, והשנים עברו, והנטייה ההומוסקסואלית הארורה נשארה בי. גם כיום כשאני מסיים את שנות ה-20 לחיי, אני נמשך רק לגברים ולא לנשים. כשאני מאונן, אני מדמיין את עצמי מקיים יחסים מיניים עם גבר אחר, כשאני הוא הצד הנחדר. לפעמים כשאני רואה בחורה עם מחשוף גדול, או חזה גדול ובולט, אני נועץ מבט בחזה שלה, אך זה לא גורם לי לזקפה. הרבה יותר קל לי לקבל זקפה מלהביט בגברים ערומים (במיוחד גברים חסונים או שמנים, ולא רזים כמוני). איבר מין גברי מחרמן אותי בעוד שאיבר מין נשי מרתיע אותי. קול גברי מחרמן אותי בעוד שקול נשי יכול להיות לכל היותר נעים לאוזניי. אפילו המילה "גבר" מזכירה לי עוצמה וכח ומדליקה בי משהו מיני, בעוד שהמילה "אישה" מזכירה לי חולשה ומשעממת אותי יותר. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי ממשיך ללמוד במסגרת חינוכית עם בנות. האם הייתי ממשיך להתעניין בבנות ומשתעמם מגופם של בנים??.... אני לא רוצה לסבול כל החיים שלי מהמחלה הזו. אני לא רוצה להשאר בודד. אני רוצה להיות אדם מאושר. ואם יש משהו שיכול לגרום לי לאושר, זה שיהיו לי ילדים חמודים משלי, אך איני מוכן בשום פנים ואופן לנתק אותם מהאמא הביולוגית שלהם. חשוב לי מאד כערך עליון שלילדים שלי תהיה אמא אוהבת בבית בו הם גדלים, וחשוב לי לחיות עם ילדיי לעתיד. חשוב לי מאד שאוכל להנות מזוגיות נפלאה עם אמא שלהם. חשוב לי למצוא סיפוק מיני באמא שלהם. חשוב לי להמשך גופנית לאמא שלהם. יש בי כל כך הרבה אהבה להעניק, אך אין לי תקווה שיהיה לי למי. האם ישנה דרך שבה המיניות שלי תשוב להיות כפי שהיתה בתקופת בית הספר היסודי? האם ישנה דרך שבה אוכל להמשך גופנית לנשים, ולהעלים את המשיכה לגברים?

שלום, בחורה בת 20 עם דימוי גוף נמוך ביותר עד כדי לא לצאת מהבית ולהסתיר הכל בבגדים ארוכים גם בבית חרדה חברתית קשה דכאונות איך ניתן לעזור אין שום קשר חברתי ניתוק מוחלט ממשפחה וחברים שנאה עצמית

ילדה עטופה בצל שכחה, הכל רגוע שליו בגוף האישה. הן תשמור בתוכה סודותיה, תגן עליה בגודל מידותיה. זיכרון קצר מוציא שכחה ישנה, הבזק של דקה והילדה נרעדת. אך אישה נבונה תשמור צעדיה, הילדה נרדמה ואיתה סודותיה.... הייתי שמנה, כיסיתי את עצמי כנראה בשכבות, כמה סמלי. היום אני נראית בסדר. שומרת על בריאות. דואגת ושומרת על עצמי. אני חושבת שהתפקיד של האישה היום שונה, להגן כן, במיוחד לקבל ולאהוב את הילדה שבי..לשמור סודות? הרבה פחות. הילדה כבר לא צריכה לרעוד, לפחד...הזיכרון הופך לעבר רחוק, כבר לא מפחיד כל כך. לא מאיים. והרגש של היותי ילדה משתנה, הבוגרת שבי עכשיו יותר משמעותית. אני קצת רוצה לשתף בטוב שלי ומצד שני אולי זה לא פייר לנפנף פה בזה?? אני סוף סוף חושבת שכן, אני ראויה לאהבה שלי, של אחרים ומגיע לי הרוגע הזה..להתרפק על טוב אחרי כל כך הרבה שנים של סוד כואב..של שנאה עצמית, ביקורת ועוד. תודה לכם ומקווה שגם לטוב יש מקום פה חוץ מבקשת עזרה. תודה.

היי, אחרי שחיפשתי באינטרנט הבנתי שיש לי חרדה ממין. לא נראה לי שאני צריכה להסביר לך אבל אצלי זה מתבטא ממש גם ממגע קל ומסתבר שאצלי אין חשק מיני כלל. קראתי גם שמצב נפשי , חברתי יכול להשפיע למשל אם אדם בדיכאון... אז אוכל לומר לך שראשית כל יש לי בעיה שהתחילה בגיל הנעורים מגיל 15-16 וזה שנאה עצמית אני לא מחוברת לעצמי לגוף שלי ולמיניות שלי הייתה עליי המון ביקורת חברתית למרות שאני כן מחוזרת אני מתקשה בכל דבר אפשרי בגלל זה. כמובן שאני גם ביישנית זה התחיל מטבעות על השיניים, מחוסר התפתחות מינית מחזור הגיע רק בגיל 16. היו ויכוחים עם אמא על הורדת שערות, אין לי חזה כלל אפילו לא קטן. כל הזמן מסתירה את הנתון הזה לא מתלבשת ליד בנות לא יכולה ללבוש כל מה שאני רוצה. כל הזמן הערות על החזה וגם על הרזון שלי.. זה ממשיך גם לצבא וגם לאוניברסיטה פשוט נשים בלי בושה מעירים הערות. ואני בתוך תוכי שונאת את גופי מול המראה. ואכשהו היה לי קשה שנוגעים בי כי יגעו ההערות כמו וואו איזה רזה. מנסה לומר שאם ביקורות כאלו גם מצד בני זוג בדייטים...על הדייט הראשון... אז מה יקרה שאהיה ערומה? ובלי קשר לבן זוג קשה לי עם עצמי. אני לא קונה בגדים ומשתדלת לא להסתכל על עצמי במראה. מבחינת התנסויות התנזרתי לגמריי גם כל הזמן צחקו עליי שאני בתולה, אם היה לי עמוד שידרה לחכות למי שאני ארצה כחבר וזה היה נורמאלי.. אז פתאום זה הגיע לגיל שזה כאילו לא נורמאלי. אני לא מצליחה להתחבר לשום בחור נפשית לא נהנית מהיצאות וכמו שאמרתי גם פוחדת מה יהי בהמשך? אבל כן ניסיתי לצאת כי חשבתי שקודם החברות ואז אפשר לפתח אינטימיות.אבל זה לא מצליח לי הם כאלו מהירים ואני מבולבלת ואין לי חשק בכלל אפילו לא לנשק אותם. אני מרגישה שהם לא מושכים אותי ודווקא שאני עם בנ"ז או מנסה להיות אני נחרדת מרגישה מכוערת מאוד... בעצם נוח לי לבד ככה אף אחד לא נכנס לטריטוריה. דבר אחרון סילקתי הרבה חברות וידידים שיושבים על הוריד עם נו.. מה קורה בתחום הבתוליות? כאלו שיורדים עליי ומנסה להיות בחברת אנשים שלא יודעים. למה אני ככה? איך אני יכולה לאהוב את עצמי כשאני לא? תודה

היי, יש לי את הבעיה הזו ואף יותר חמור, אני נמנעת ממגע וסולדת מכל דבר. אין לו זוגיות ולא מסוגלת בטח ובטח לא כשהבחורים ישר נוגעים בדייט ראשון שחושבים שאני מנוסה לא יודעת מאיפה זה בא להם.. בטח לא כשמבקרים אותי, יש כאלו שמרגישים בדייט גם תמיד הרי שואלים שאלות על מערכות יחסים קודמות.. היה עלי לחץ מגיל צעיר ואז נאטמתי כלומר לחץ חברתי ואפילו התרקחתי מחברות או מידידים כך שלא ידעו מה הסטטוס שלי.. בעיקרון סבלתי מדימוי גופני שלילי ואני לא מחוברת לעצמי עד היום וזה לא משנה מה הסביבה חושבת זו אני. אני יודעת שהרבה אולי לא מתים על עצמם אבל הם כן מחוברים ולא נמנעים מהנאות החיים אצלי זה קשור לזה שלא התפתחתי כמו כולן. מחזור איחר, התפתחות חזה בכלל לא היתה היו לי טבעות ליישור שיניים,ואז זה מונע המון דברים בגיל ההתבגרות. בעיקר היו יורדים עליי על הרזון שלי, תת משקל מולד אבל אינני סובלת מהפרעות אכילה. בכל מקרה המון שנים הייתי כך עם ביקורת חברתית ועם שנאה עצמית. ולא מצאתי מישהו שיוכל להכיל אותי כנראה כי תקשורת ה חלק חשוב.. אני גם חושבת שרוב הבחורים לא מנסים ליצור קשר, זה יותר להתחיל בגלל איך שאני נראית ואח"כ אין להם סבלנות.. בעיה נוספת: אין לי חש מיני כלל, זה לא מעניין אותי. כשאני עם מישהו זה רק מלחיץ אותי ואני מרגישה יותר מכוערת. בעבר זה גם היה נראה לי שאני צריכה לבחור מישהו שרוצה אותי ולא רוצה "לנצל" אותי למרות שבימנו אין דבר כזה..אבל בגיל ההתבגרות תמיד יש את המחשבה הזו. גם אני לא נמשכת מבחינת מראה לכל אלו שמתחילים איתי. כלומר הם אולי חושבים שאני נראית טוב אבל אני לא חושבת כך עליהם ולכן מגע מהיר דוחה אותי יותר. אני דיי מתקשה ליצור קשר למצוא מישהו שאני ארצה שאני אמשך אליו וגם שיהיו בו מעלות כמו שלמד משהו שרוצה להצליח בחיים ומנגד שלא יהיה בחור שמסתכל רק על מראה מותגים.. וגם חשוב לי שיהיה מכיל מקשיב אבל אין את זה. אני כבר לא יודעת אצל מי הבעיה כי אומנם יש לי את הקשיים שלי אבל גם אין לי את הפרטנר הנכון. והרי לא ישר צריך לקפוץ למיטה.. אבל עדיין זה נעצר איפשהו שם בגלל המיניות. דבר אחרון: לא יודעת למה אני ככה ולא מצליחה להשתחרר. אולי זה מהביקורת שאני עוברת גם עם בחורים ?

כל תקופה מסויימת אני שוקע ללופ כזה שנמשך כמה ימים או שבועות ובו אני מרגיש שנאה עצמית , חוסר אונים , לא שווה , אין לי מה להציע . מתקשה ליצור שיחות או לדבר עם אנשים קרובים או אנשים בכלל, לא מאפשר לאף אחד להתקרב אליי , לדבר איתי יותר משתיי מילים. מרגיש כאילו אני בתוך בור חשוך ושאף אחד לא יכול להבין אותי. לא מאמין בעולם לא מאמין בעצמי , שונא את כולם. הכל נראה מלאכותי וחסר טעם. לא מאמין לאף אחד כי כולם נראים לי מונעים מאינטרס.. שום דבר לא נקי וטהור. הייתי רוצה להעלם , להתבודד עד שתעבור המועקה הזו. כאילו ממתין ליום שכבר אלך מהעולם המזוייף הזה.

עברתי איבחון לפני יותר מ10 שנים, אינני יודעת עד כמה הוא מדוייק, הייתי ילדה ולא גיליתי את עצמי באיבחון. היום קבעתי איבחון חדש באיזה מכון, באיבחון יערך עוד כמעט חודש. אבל אני ממש מסוקרנת לדעת מה הכיוון, זה אוכל אותי יום יום. ידוע לי שאני סובלת מדיכאון מז'ורי, דיסתימיה, OCD, חרדה חברתית וחרדה כללית. אבל יש לי עוד משהו מוזר- אני חשה פיצול בתוכי, אבל בדעת מלאה. כלומר- לעיתים אני חשה שאני הכי חכמה בעולם. מה זה חשה? אני בטוחה בזה, ולרוב אני גם מוכיחה את עצמי. אבל לפעמים אני חושבת שאני כל כך מטומטמת, שעדיף לי לשתוק. לפעמים אני מסתכלת במראה ופשוט חושבת: "אין, אין יופי כזה, את מושלמת" ומצד שני יש לי הפרעות אכילה. אני מתמכרת בקלות (עבר של אלכוהול, כדורי הרגעה וכדומה) אני עצבנית נורא, קשה מאוד להרגיע אותי, אני הורחת לישון כל פעם שאני עצבנית. אני מסלקת את חבר שלי על פעם שהוא אומר משהו שלא מוצא חן בעיניי.. אבל מצד שני אני פוחדת פחד מוות מבגידות ורוצה לקשור אותו אלי ושלא יזוז לרגע. אני אדם שיכול לנהל מפעל ענק, אבל לא מסוגלת לעמוד בלחץ של רעיון עבודה. אני תמיד מחפשת עידודים חיצוניים, לרוב אני מקבלת בקלות מחמאות לגבי קו החשיבה שלי והמראה החיצוני שלי, אבל אחרי המחמאות אני עלולה לחשוב: "משקרים לי, אני טיפשה ומכוערת". אני כל הזמן חושבת שאני שמנה ועושה דיאטות רצח (אני לא בדיוק ילדה) ומצד שני מסתכלת במראה עם חזיה ותחתון ומאוהבת בעצמי. אני אימביוולנטית לחלוטין, נרקסיסטית עם שנאה עצמית.. איזה מן דבר זה? אני כותבת שירים כבר שנים, ואחרי שהשיר מולחן, אני באמת בוכה מרוה הכישרון העצום שלי. ואח"כ מתלוננת שזה חרא ושכל אחד יכול לכתוב את זה. אהבה שנראה עצמית. אני גם פוצעת את עצמי מידי פעם, חתכים קטנים, פצעים בראש... אני באמת באמת לא יודעת למה. חפרתי כבר לגבי ההפרעות שלי ולא ראיתי שום סימפטומים שכאלה. אז מה בעצם יש לי? אני משוגעת? אני נורמלית? מה קורה איתי? איך אפשר לשנוא ולאהוב את עצמך באותה מידה? זה פשוט בלתי אפשרי ור לאחרונה אני מבינה שאני חיב ככה כבר 15 שנים.. בידיעה שככה כולם חיים. כל מי שיש לו מה לומר- מוזמן. אני מחכה לאיבחון, אבל הסקרנות אוכלת לי את הבשר. תודה מראש לכל מי שיגיב

עברתי איבחון לפני יותר מ10 שנים, אינני יודעת עד כמה הוא מדוייק, הייתי ילדה ולא גיליתי את עצמי באיבחון. היום קבעתי איבחון חדש באיזה מכון, באיבחון יערך עוד כמעט חודש. אבל אני ממש מסוקרנת לדעת מה הכיוון, זה אוכל אותי יום יום. ידוע לי שאני סובלת מדיכאון מז'ורי, דיסתימיה, OCD, חרדה חברתית וחרדה כללית. אבל יש לי עוד משהו מוזר- אני חשה פיצול בתוכי, אבל בדעת מלאה. כלומר- לעיתים אני חשה שאני הכי חכמה בעולם. מה זה חשה? אני בטוחה בזה, ולרוב אני גם מוכיחה את עצמי. אבל לפעמים אני חושבת שאני כל כך מטומטמת, שעדיף לי לשתוק. לפעמים אני מסתכלת במראה ופשוט חושבת: "אין, אין יופי כזה, את מושלמת" ומצד שני יש לי הפרעות אכילה. אני מתמכרת בקלות (עבר של אלכוהול, כדורי הרגעה וכדומה) אני עצבנית נורא, קשה מאוד להרגיע אותי, אני הורחת לישון כל פעם שאני עצבנית. אני מסלקת את חבר שלי על פעם שהוא אומר משהו שלא מוצא חן בעיניי.. אבל מצד שני אני פוחדת פחד מוות מבגידות ורוצה לקשור אותו אלי ושלא יזוז לרגע. אני אדם שיכול לנהל מפעל ענק, אבל לא מסוגלת לעמוד בלחץ של רעיון עבודה. אני תמיד מחפשת עידודים חיצוניים, לרוב אני מקבלת בקלות מחמאות לגבי קו החשיבה שלי והמראה החיצוני שלי, אבל אחרי המחמאות אני עלולה לחשוב: "משקרים לי, אני טיפשה ומכוערת". אני כל הזמן חושבת שאני שמנה ועושה דיאטות רצח (אני לא בדיוק ילדה) ומצד שני מסתכלת במראה עם חזיה ותחתון ומאוהבת בעצמי. אני אימביוולנטית לחלוטין, נרקסיסטית עם שנאה עצמית.. איזה מן דבר זה? אני כותבת שירים כבר שנים, ואחרי שהשיר מולחן, אני באמת בוכה מרוה הכישרון העצום שלי. ואח"כ מתלוננת שזה חרא ושכל אחד יכול לכתוב את זה. אהבה שנראה עצמית. אני גם פוצעת את עצמי מידי פעם, חתכים קטנים, פצעים בראש... אני באמת באמת לא יודעת למה. חפרתי כבר לגבי ההפרעות שלי ולא ראיתי שום סימפטומים שכאלה. אז מה בעצם יש לי? אני משוגעת? אני נורמלית? מה קורה איתי? איך אפשר לשנוא ולאהוב את עצמך באותה מידה? זה פשוט בלתי אפשרי ור לאחרונה אני מבינה שאני חיב ככה כבר 15 שנים.. בידיעה שככה כולם חיים. כל מי שיש לו מה לומר- מוזמן. אני מחכה לאיבחון, אבל הסקרנות אוכלת לי את הבשר. תודה מראש לכל מי שיגיב

היי מרים, יש לי שאלה, האם היית ממליצה למישהי לעבור ניתוח להגדלת חזה אם זה ממש מפריע בלבוש, ללכת לים, להתפשט ליד בנות ולצאת עם בחורים כן, ממש לא יוצאת. אני מנסה לעבוד על עצמי ואם יש ביטחון הוא ירד ברגע אחד ליד גבר. יש של שנאה עצמית לגוף בעיקר לחזה שהורס הכל אבל סביר להניח שכל פעם אמצא גם משהו אחר שלא הכי טוב לי עם עצמי.. אבל החזה ממש בעיה הוא לא קטן הוא פשוט אין. אני רוצה לציין כמה דברים: אני מאוד ביקורתית על גופי ולא מרגישה בנוח בסיטואציות שיצריכו קרבה למשל משיער על הגוף. אני לא שעירה באופן מיוחד אבל מאוד לחוצה שאם מישהו או מישהי תתפוס אותי עם שיערה מבצבצת למשל. מה עושות כולן הרי השיערות מתישהו צומחות אחרי שעווה.. אגב אני מורידה בבית כי מתביישת ללכת לקוסמטיקאית שתראה שיערות, הנה זו עוד דוגמא כמה אני ביישנית. מנסה לומר נוח לי שאין לי חבר וכשיש לי מישהו אז כבר בדייטים גורם לי לסטרסס פן יגע בי וירגיש שאני עם מרופדת או שיראה שאין לי כלום.. ותאמיני לי שיש הערות. אני מאוד ביקורתית גם על אחרים ולכן רף המשיכה שלי לגברים מאוד גבוהה ואם אני לא מכירה מישהו מהיכרות קודמת אז הוא דיי יכול לדחות אותי מינית כלומר אין לי תשוקה או עוררות.. דבר שמקשה על יצירת קשר.. איך קוראים לבעיה שכזו?? אני רק יודעת שזה נבע מביקורת עליי בגיל מוקדם על הגוף מאז נשמרת נזהרת ומסתירה פגמים...

אהלן, אני בת 26 ומאז שאני זוכרת את עצמי אני סובלת מדכאונות, חרדות התחילו אצלי בתקופת הצבא וקצת לפני השחרור התחלתי לבצע טקסים של חיטוט בעור הפנים (לפעמים גם בכתפיים ובחזה), כל בליטה הכי קטנה משגעת אותי ואני חייבת לחטט ולהוציא את מה שיש בתוכה. בחצי שנה האחרונה המצב בלתי נסבל וההתקפים קורים כמעט כל שבוע, פוטרתי מעבודות עקב העדרויות מרובות (פשוט לא מסוגלת להראות ככה בחוץ) וגם עכשיו שהתחלתי עבודה חדשה וממש טובה אני נאלצת להבריז כי הפנים שלי על הפנים :( העניין הוא שאין לי מושג מה הטריגר שגורם לי לעשות את זה. זה קורה גם כשאני במצב רוח די טוב. בדרך כלל זה מתחיל כשאני מתיישבת מול המראה ומרשה לעצמי לפוצץ חצקון אחד ואז כאילו משהו משתלט עליי ואני לא מצליחה לעצור מלפצוע את כל העור (גם אם הוא נראה בסדר גמור!) ואז אני מרגישה תיעוב עצמי נוראי ונרקבת בבית למספר ימים ולפעמים יותר משבוע. האם יש הסבר או טיפול לתופעה הזאת? תודה מראש.

להפרעות אכילה יש כל מיני סוגים שונים.. אבל מה שדומה בכולם זה הפגיעה הנפשית שההפרעה גורמת לה. פשוט חור ענק... בהתחלה עוד הייתי נשקלת פעמיים ביום וסופרת קלוריות (מין הסתם יודעת כבר את כל הערכים של כל המוצרים בעל פה ) , ואוי ואבוי אם הוספתי עוד חצי גרם של אורז יותר ממה שאני צריכה לצלחת...והבולמוסים האלה שלא עוזבים ונראה שלא יעזבו לעולם.. זה לא כיף בכלל לחיות עם הפרעת אכילה, זה כאב לב זה הערכה עצמית נמוכה זה חוסר ביטחון עצמי זה שנאה עצמית זה דכאונות... אני לא מאחלת לאף אחד בעולם..  קשה לקום איתה כל בוקר ולהתמודד איתה בחוץ ולהתקלח איתה ולהסתכל במראה איתה ולאכול איתה. אוכל זה האויב הכי גדול שלי! זה לא קרה ככה פתאום, זאת הפרעה שהלכה והחמירה... אף פעם בחיים לא התביישתי ללבוש בגד ים- להפך, הדבר שהכי אהוב עליי זה בגד ים שמש קיץ... ידוע כמה אני אוהבת את זה, הכי בעולם.. אז אני אחדש .. בשנה האחרונה הכל השתנה, אני לא אוהבת ללבוש בגד ים לא אוהבת שיסתכלו עליי, לא אוהבת להצטלם, הפייסבוק כבר הפסיק לעניין אותי, לא אוהבת להיראות במקומות ציבוריים... כבר הרבה זמן אני צריכה ללכת לקניון לכמה סידורים אבל אני נמנעת כי יש שם מלאאא אנשים.. כשאני בסופר או במכולת אני חושבת שכווולם מסתכלים רק עליי ובודקים מה אני קונה, כשאני יושבת לאכול אני מרגישה שכל הסובבים מסתכלים לי לצלחת ובודקים מה אני אוכלת וכמה,  אני מאמנת כושר ואמורה להראות דוגמא תמיד ואולי בגלל זה כולם נכנסים לי לצלחת בכל מקום .. אם השמנתי טיפה ישר כולם אומרים לי כי אני מאמנת שלהם והם רגילים לראות אותי עם פחות 3קילו... פעם כל הבנות היו רוצות להראות כמוני, אבל היום אני בטוחה שהן מתלחששות ואומרות שאני גדולה מדי שרירית מדי... אין כמעט אנשים בעולם שאני מסוגלת לאכול לידם שוקולד או ממתק או משהו שהוא לא בתפריט שלי.... אפילו לפסיכולוגית שלי הייתי משקרת שאני אוכלת לפי התפריט כי פחדתי. אני לא מסוגלת שמישהו יגע בי, אפילו רק חיבוק.. כי אני מיד חושבת שמרגישים את השומן שלי. בקיצור אני חיה ולא חיה והדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לצאת מזה, זה לאכול בלי מחשבות ועדיין לשמוח ולהנות מהחיים. אבל זו מחלה קשה וארורה ואין מוצא ממנה...ואולי לאנשים שרואים אותה רק מבחוץ זה נראה סתם או משהו שמתגברים עליו כי זה לא חיידק או משהו... אבל לא. זאת ההפרעה שחיה במקומי.

טיפול בעצמך זה לקיחת אחריות על הרס עצמי מטורף של שנים ???? על שנאה עצמית על רצון למרוט את העור מעלי ... לקיחת אחריות אמיתית זה מראש לא להיות שם ... אוף האמת אודי צריכה חיזוקים חיצוניים על הפגיעה שלי בעצמי צריכה הבנה הכלה של משהו שאני לא יכולה להכיל או לחמול או לקבל ...סליחה שבוחנת את תגובותייך זה יותר מלא הוגן. ובכל זאת שולחת ותודה על היותך ..

שלום, אני מכוערת. מאד. ולא, זה לא עוד אחד מהמקרים האלה של הבנות שאומרות שהן מכוערות למרות שכולם אומרים להן שהן יפות, ורק הן לא רואות זאת. אני מכוערת, ואמרו לי את זה הרבה פעמים. וכן, אני יודעת שכל אחת יכולה להיות יותר יפה ממה שהיא באמצעות כל מיני אביזרים, אבל גם זה לא עוזר. עדיין אומרים לי שאני מכוערת. ואנשים לא רוצים להתקרב אליי בגלל זה.. ולא! אין לי יופי פנימי.. גם הוא מכוער. האם זה אומר שנגזר עליי להיות בודדה ודחויה לנצח? אני יודעת שכן, אך כיצד עליי להתמודד עם זה?

הי, יש לי בעיה שהתחילה מגיל מאוד צעיר וזה שאני לא מסוגלת ליצור אינטימיות עם בחורים שמחזרים אחריי וברוך השם לא היה חסר לי. יש לי שנאה עצמית לגופי ודווקא אני נתפסת כאחת עם גוף יפה ( זה לא מה שאני חושבת זה מה שהחברה שלנו חושבת).לא מרגישה נשית ולא מינית. קשה לי מאוד עם מגע ובאופן אישי אני לא מרגישה צורך גם לא אוהבת שנשים מחבקת או נוגעות וזה תמיד היה ככה פשוט היום למדתי להרפות למרות שזה לא נעים לי. אני חייבת לציין שאף פעם ומעולם לא היה החל מגיל ההתבגרות בחור שהתחיל איתי בתמימות. הם בד"כ היו מבוגרים ,מה שנקרא פדופילים מה שמצחיק שהיום מתחילים איתי צעירים בגילאי 20 לחייהם. הייתי בררנית כי חיפשתי חתן והרמה שלהם נראתה לי נמוכה לפי שפת הדיבור מה עושים בחיים וכו'..יש לי גם קושי מפרידות ופחד מדחייה מה שהוסיף לחפש את האחד שיבין אותי ושיהיה רציני בקשר. מעולם לא התחיל איתי גם מישהו שאני נמשכת אליו גופנית וחושבת שהוא חתיך. היחס אליי מגברים הוא מאוד משפיל כלומר תמיד התייחסות לגוף כאילו אני גוש בשר.. הוטרדתי מינית בקטנה אם זה נגיעות ואם זה מלל מה שיצר אצלי סלידה ופה אני לא מדברת על גברים שאני יוצאת איתם. אני לא מבינה ורציתי לשאול למה רק אליי מתייחסים ככה? למה אני מוטרדת מינית ע"י זרים? ולמה הבחורים שאני יוצאת איתם מתייחסים אליי בצורה מינית כבר בפגישה הראשונה?- הרי מי אמר שארצה לפגוש אותם שוב? למה חושבים בחורים כשהייתי יוצאת לפאב שאני מלאה בניסיון? חלקם כשהיו מתחילים איתי היו נבוכים שלכאורה אחת כמוניתסתכל עליהם ואפשר לחשוב שאני יפיפיה? אני ממש לא!!! אולי רק שאני יוצאת אני מושכת. אני ממש רציתי אחד1 לא מעניין אותי סטוצים רציתי חבר לחיים.. שיראה אותי אבל אני מרגישה כמו גוש בשר. ככל שהגיל עולה זה נהיה עול. ויש לי חברות מלאות ביטחון עצמי שהראשון שלהם היה בגיל 28-30 ולא היה להם ניסיון ורק אני מגיל 18 מתביישת בבתוליות הרבה גם היו שואלים אותי על זה או יורדים עליי בקשר לזה מה שגרם ללחץ. יתרה מכך כבר נבהלת מלצאת עם בחורים בגלל כל מה שעברתי ועדיין עוברת.. פשוט גברים מרשים לעצמם להתייחס אליי ככה. לפני שבועיים אחד בעבודה שאין לי קשר איתו ואני במקום עבודה חדש נגע בי ואפילו הביא לי חיבוק במעלית הייתי בהלם!!! אני רוצה לציין שכולם חושבים שאני בגילאי ה-20 לחיי ואני לא אומרת את זה מהשתחצנות. אני אף פעם לא הייתי מפותחת. אני רוצה לדעת איך לצאת מהחרדה שנהייתה כי זה ממש מונע ממני לצאת עם בחורים אני כבר שנים לא יוצאת. זו לא חרדה מבתוליות ובושה אלא פחד מלהיות עם מישהו ברכב. .

מקווה שעכשיו את בטוב...המטפלת שלי בחופשה, בחו"ל, אני שמחה בשבילה שהיא יודעת לקחת חופשות כשכלם עובדים ומקנאה בה קצת כי אני לא יכולה לקחת חופש כשמתחשק לי, החופש שלי הוא מוכתב ואז כל עם ישראל בחופש כשאני גם...ועולה לי הרבה כסף בזמן הזה והמשכורת נמוכה יחסית...ואף אחד לא מבין, כלם אומרים איזה כייף לך, יש לך הרבה חופש, מה את מתלוננת?... אני מתגעגעת אליה, ואף פעם לא יצרתי איתה קשר בחופש ואני שמחה על כך שיש לי גבולות לפחות בזמן חופשות שלה שאני יודעת לעצור....הפעם אני ממש בסדר עם החופש שלה, מרגישה געגוע שונה..זה חדש ומלהיב אותי שאני מצליחה לשמור את הידיעה שהיא פה בשבילי גם אם לא נפגשות...ולהחזיק את החסר הזה. יש לי הרגשה שהטיפול זה כמו באוכל, אני יכולה לא לדבר איתה כשאני יודעת שהיא בחו"ל אבל אם היא בארץ אני כן, לפעמים מגזימה בהודעות, כך גם באוכל כשאני בדיאטה אני שומרת אבל כשנמאס מהדיאטה ואני מגיעה למשקל סביר אני עולה הכל בחזרה ודי מהר... :( מבחינת האוכל אני רוצה לספר שפעם ראשונה שאני ממש לא רוצה להעלות בחזרה, מעולם לא הצלחתי לשמור, איך שהייתי מגיעה למשקל סביר הייתי עולה הכל בחזרה, הפעם אני נלחמת בזה וקשה לי נורא!!!!!! אני נלחמת בלמלא את החסר במשהו אחר..כל כך קשה :( והמטפלת שלי כל כך רזה שכל פעם אני אומרת לה שהיא לא מבינה...היא רוצה להבין אך היא מעולם לא עשתה דיאטה בחייה (כך הודתה בפניי) והאוכל אצלי כל כך מתחבר עם הרגש....אני מנסה לנתק את האוכל עם הרגש ולא יודעת אם נכון לעשות את זה ואיך בכלל...תמיד הצלחתי לרדת אבל אלו היו מעין מבצעים...איך אוכל לשמור על המשקל ולא להרוס? לא לאכול עם הרגש אלא עם השכל? איך משתלטים על התנפלויות כאלה? רוצה להלחם בזה.....הלוואי שאצליח, טוב היא לא כאן אז העליתי הכל פה, מקווה שבסדר בינתיים לכתוב פה...