בוקר טוב שבוע חדש

בוקר טוב פתיחת שבוע, רשמתי כמה מילים למטה, בבוקר יום שישי, נדמה לי. מנסה מאד, לא קל, מאד לא, מנסה להטות משקל על הכף למטרת איזון והקלה. חלקיים... שבוע טוב, סוריקטה

שבוע טוב שבוע חדש ומלא תקווה קראתי אותך למטה בנשימה עצורה ...מרגשת שאת בהחלט יש התקדמויות יש השגים הם מופנמים בנו בתקופות מסויימות ופחות בתקופות אחרות אישית אחד הדברים שעוזרים לי לאזן בן הרגשות הפגועים הכועסים המוחקים כל טוב לבן הרגשות שיודעים שיש גם נקודות אחרות זה התודה ... עשיתי את זה אז בפרידה מול המטפלת , גם עכשיו בבור שנפלנו אליו בגלל זיהום הסטריליות בחדר שכמעט והרס לי את הטיפול ...לי זה עובד ועוזר לאזן אני בטוחה שיש שם המון מילים של כוח של תקווהשל אמונה בך שהמוח שלך עיוות ללעג לחוסר מסוגלות וכאלה ....זה קורה גם לי .. אתך בלב אביב

שבוע נפלא גם לך יפה שלי מקווה שיהיה לכולם קראתי אותך למטה כל מה שכתבת אוהבת חטולית

סוריקטה יקרה, קראתי...גם למטה. לא יודעת כ"כ מה לכתוב כרגע...גם הראש שלי עסוק בהמון דברים אז מתקשה להתעמק. מובן החלקיות והקושי ...מקווה שיתבהר יותר לגבי השגים.

הי אביב מתוקית, מניחה שיש לי בעיה עם התודה עדיין. אבל אולי היא שם ואני משתמשת במילים אחרות. מעין אמירה עקיפה שכזו. בינתיים, עדיין, חובטות בי מילים קשות, שלא מתאימות לפרידה טובה. והרבה זעם. חושבת גם עליך, שירה וגם עליך, במבי בהקשרים של פרידות. רשמת 'זיהום סטריליות' - אאוצ'. מניחה שהיה לכך ביטוי בפגישות השנה שסופן ידוע פה. אבל משהו בי הכחיש, כנראה. אז בסדר, החלון היה פתוח (ממש כמו בחלומות הפרוצים), ומצד שני - מה יש לי כבר להסתיר; ישבתי בפינה הכי רחוק בקצה כאילו מודחת. התדירות המאד מופחתת של הפגישות השנה, הרגעים בהם היה אסור לגעת בידית הדלת. הזומים שפשוט סגרנו אחרי כמה דקות. דלתות נסגרות. כל דלת, ואפילו אם סתם רק יצאתי ממקום כלשהו כדי לחזור. זו הרגשה. היה איום. איום מכדי לזכור את החוייה והיא נמחקת. אולי לכן גם מילים מתחום הפסיכולוגיה מרחיקות. עדיין בסבל קשה מאד, בחלק גדול מידי של הזמן, אבל אולי זו הבדידות. כי היא קיצונית. ועוד אומר - איני מחשיבה את ההיסטוריה שלי כפגיעה מינית, למרות שהייתה כזאת בדרך והרבה מאד שנים באינטנסיביות. היה עיוות מהרגע הראשון בין הילדה לאמה, הוא החריף משמעותית לפני גיל שלוש והגיע לשיא של סכנת חיים בין גילאי 5-7 והיה עוד. גם אלו תקיפות ופריצות לא נחמדות. ניסיתי אתמול ללכת לישון (לא הצלחתי גם עם תרופות) בתחושה של שנאה עצמית כבדה. אבל יום חדש, תודה שכתבת. סוריקטה

תודה חטולית שקראת. מנסה, זה נראה די טכני עכשיו. לא ממש הולך לי. המשך שבוע טוב, ושוב תודה, שלך, סוריקטה

הי מיכל, ואולי לא חייבים להתעמק - חשוב לומר זאת גם לעצמי. ואולי לפעמים צריך להניח. כמו הטיפול שלי שנפסק, ועדיין תוהה למה ככה ומה קרה שהמטפל הפסיק להתעמק, אולי גם אני עצמי חירטטתי וחודשים רבים כאילו הגעתי על ריק. ובימי הקורונה זה מסע שלם של קילומטרים בהליכה. תודה והמשך שבוע נעים, סוריקטה

יקרה קראתי אותך , מבינה אותך על הקורונה החלון הזום ואוווצ ללכת קילומטרים למטפל זה חתיכת התחייבות ...והבאת חלק בריא מאוד . מבחינתי היה ולא יכולה להכנס לפרטים מבלי שיזהו את המטפלת , חריגה מאוד גדולה התקשרות של המטפלת עם סוג של מכרה שלי וזריקה של הקשר הזה לתוך הקליניקה ...אחד הדברים שהיו לי הכי קשים זה עד שהיא הבינה למה ההתנהלות שלה פוגעת בי . היא נתקעה על הקנאה וזה לא ישב על זה ... מה שעזר לי להצליח לדבר איתה על זה אחרי שהיו חלקים כועסים וטרוף ...היה התודות . עשבתי וכל פעם שעלה לי גל של כעס על הזוגיות הזו כתבתי תודה כמו תודה שבזכות זה הצלחתי להגיד פעם ראשונה שמעשים של אחר פטגעים בי וכאלה ....זה יצר מספיק איזון כדי שאצליח לחלחל פנימה שכלום לא השתנה זה רק סערה וזה יעבור . לגבי הזקן , סליחה שלא מסכימה עם המטפל בסופו של יום הם גם בני אדם וליעיתים טועים , קחי אותך את הדמות שלך, של כולן כאן של אודי ...אתם מאוד משמעותיים במסע חיי מה שקיבלתי כאן ועודני מקבלת לכן אני כאן הוא הרבה מאוד ....אז אני דווקא מתחברת למילים של נועם חורב ומאמינה שלכל אדם שאני נפגשת איתו במרחב יש סיבה למה הוא שם ושהוא בא ללמד אותי משהו ....אני כן מאמינה שהיית משמעותית לו . אתך תחזיקי מעמד הקורונה הזאת תיגמר בסוף ודברים יסתדרו . אביב האנשים הזמניים-נועם חורב כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנֶצַח.⁣ מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:⁣ "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".⁣ ⁣ כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.⁣ כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.⁣ ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.⁣ וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.⁣ ⁣ אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן,⁣ כך הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.⁣ אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.⁣ אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.⁣ שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.⁣ ⁣ האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.⁣ אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.⁣ הם באים להעביר אותנו שיעור.⁣ ללמד אותנו משהו על עצמנו.⁣ ללחוץ לנו על איזה כפתור.⁣ לעזור לנו להתמודד.⁣ לראות ברור יותר.⁣ להוות מקפצה לשלב הבא.⁣ לשנות לנו את הפרספקטיבה.⁣ לנצח איזה פחד.⁣ להרים אותנו מהקרשים.⁣ לסגור מעגל.⁣ ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.⁣ ⁣ זה לא עושה אותם פחות חשובים או פחות משמעותיים.⁣ בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -⁣ האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.⁣ ⁣ במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.⁣ ⁣ בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.⁣ שנכשלנו.⁣ שלא שמרנו עליהם מספיק.⁣ קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.⁣ ⁣ אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -⁣ חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.⁣

הי אודי, רואה את התגובות רק בבוקר שלמחרת, והנה כבר אנחנו כמעט באמצע השבוע. וזה קצת עצוב. מניחה שלו הייתי רואה בזמן אמת, מסונכרן יותר, הנגיעה הנפשית הייתה אחרת. אבל הספקטרום ומיעוט הספונטניות, ושעות הפעילות שלי אינן תואמות שעות של מבוגרים :-( אנחנו לא באותם זמנים כתבו לי השבוע. אנחנו לא. סוריקטה