תוצאות חיפוש עבור קנאה

שלום, בני בן שנתיים ושלושה חודשים. התחיל לדבר מגיל שנה וחצי בערך... יש לציין שדיבר ממש יפה ללא קושי ואפילו ניתן להגיד שמדבר 2 שפות צרפתית ועברית. צרפתית מבין הכל אך כשמדברים איתו עונה בעברית ויש כמה מילים שאומר אותם בצרפתית. עברית היה מדבר שוטף ללא כל הפרעה, עד לפני כשבועיים הילד התחיל לגמגם ממש כלתחילת משפט הוא נתקע בדיבור וממצמץ כשמנסה להגיד את המילה הראשונה ויש מקרים שלפעמים מתייאש ובסוף מקצר ואומר משהו אחר. יש לציין גם שילדתי לפני 4 חודשים. והילד הראהסימני קנאה ומצד שני גם אהבה. מה עושים עם הגמגום ? ממש כואב לי לראות אותו במצב הזה. אני נותנת לו לסיים לבד את המשפט ולא עוזרת לו אבל זה קורע לי את הלב הקושי בדיבור. בייחוד שזה הופיע פתאום כאשר לפני כן היה מדבר ממש יפה !! תודה מראש על תשובה, נטלי

https://www.youtube.com/watch?v=l2KJPV7D9eU הי לכולם , לא רוצה לברוח מכאן , כן קשה לי מאוד לא פשוט לאסוף את עצמי אחרי ... אבל אם למדתי משהו בכל שנותיי כאן זה שיש כאן מקום מדהים לכולם ..ואני חלק מכן לכולנו באגים כאלה ואחרים אבל אנחנו יחד בתוך עולם הבאגים האלה . יש לי הרבה מאוד מילים על עניין הקנאה ..זה לפעם אחרת . בגדול בעיני קנאה היא לא בהכרח דבר רע , יש בקנאה הרבה מאוד טוב ומניע ....העניין הוא איך מסתכלים על זה ומה עושים עם זה. אודי ... לא בדלת האחורית , ...שיהיה לך חופש מדהים תהנה מכל רגע ...משהו ניפתח לי בלב אולי זה דווקא החופש שלך ... כותבת למרות שקשה לכתוב ...שמאמינה שכן ארגיש געגוע אלייך ולכאן ...

שלום אודי וכולם מנדיי כתבה משהו וזה עורר אותי לכתוב, לתהות, לקבל תשובות, לשתף ועוד נ.ב- נכתב במקור כתגובה למנדיי. כותבת 'בנפרד' כדי לקבל מענה גם מאודי ואחרים. מה שאני כותבת, זו גם אחת הסיבות שלא כתבתי כאן הרבה זמן. בנוגע לקשר הטיפולי. בעיקר להתמסרות של המטופל לקשר והתפיסה והחוויה שלו אותו. כותבת בכאב עצום. מרגישה כמו אחת שנולדה דתייה, ופתאום הבינה שכל מה שלימדו וחינכו אותה, הזהות שפיתחה, דרך החיים הממשית אותה היא חיה, חלק גדול ממי שהיא זה פשוט שקר אחד גדול. תרמית. הצגה הונאה עצמית (וחיצונית) שבר אבל התפכחות גם אני הייתי/נמצאת בטיפול (כרגע, בהרהורים על עזיבה.. / לצד בחינה עצמית לגבי ההתמקמות שלי בטיפול והמטרות והצרכים שלי בתוכו) נכנסתי לשם (גם) כדי לחוות קשר קרוב. נפלתי (הפלתי את עצמי) בקסמה של המטפלת וחשבתי שהיא מינימום אלוהים. שהיא מבינה אותי, מחבבת (לא מאמינה באהבה בטיפול), מרגישה וחווה את הקשר בדומה לי. אהבתי את התלות בה. היא גם אהבה את זה. אהבה את הצרכים הנרקיסיסטיים שמילאתי עבורה. את האידיאליזציה האינפנטילית שלי כלפיה, את ההערכה. את ההשקעה וההתמסרות שלי לטיפול (אני לא 'עושה לה טובה', אבל בכל זאת.. איזה מטפל לא מרגיש טוב שהמטופל מושקע, עובד, נוכח וכו' בטיפול. הגיוני ולגיטימי) ובעיקר לקשר הטיפולי. חשבתי שיש איתי מישהי שהולכת איתי (כמו ייצוג פנימי כזה) גם כשאני לא בחדר הטיפול. שיש בינינו באמת באמת קשר. (עכשיו יגידו שיצאתי מאשליית "חווית ההכלה האידיאלית".. תסכול אופטימלי, קנאה, צרות עין של המטופל למטפל, שחזור...ועוד כל מיני מושגים, שחלקם בין היתר, יכולים להיות מתאימים למטופל, אבל גם חלק מהגנות של המטפל עצמו לשנאה המתעוררת בו מול המטופל, כאשר כבר נוצר קשר ומתגלים בו עוד חלקים מעבר להערצה עיוורת למטפלים... ועוד דברים שכל מטפל מכיר. לא ארחיב. מניחה שאודי מכיר ויודע) רק מה ואני מאשימה את עצמי בלבד על כל מה שאני כותבת. נכון. כמעט כל מה שמרכיב קשר יש בטיפול, אבל הקטע הוא שבקשר טיפולי זה מזויף, פיקטיבי, אשלייתי, מורכב מהשלכות והעברות. חד צדדי (הרי המטפל לעולם לא יביא את עצמו מדי.. וזה אכן לא אפשרי מקצועית) לא שמרתי על עצמי. נכנסתי בעיוורון מוחלט וקיבלתי כאפה. מכה. חזקה ביותר. מרגישה לאחר תאונה רגשית. כן. המטפל/ת היא לא רק שלך. חושב/ת עלייך בשעה הטיפולית ועוד קצת לפני ואחרי. מדי פעם, אולי בין לבין (וגם זה, כחלק מחשיבה על החומרים והרגשות שהתעוררו ועלו בטיפול, על מנת לסייע לך מקצועית. היא לא חושבת עלייך!! מקווה שההבדל מובן. או אם את בשלב הטיפול של ההתחלה שאת בהערצה למטפל/ת אז זה אולי) ולכן, אני לעולם לא מתמסרת יותר לקשר טיפולי. בדיעבד, למרות ההישגים ההתפתחותיים והשינויים שעברתי ,אני חושבת שאם הייתי מכניסה קצת מציאות חיצונית לטיפול, עוגמת הנפש, הכמיהה האבודה, האבל הצורב וכו' לא היו מנת חלקי. לפחות לא בעוצמות שאותן אני חווה כבר מעל חודשיים.. המטפלת היא מטפלת. אשת מקצוע. זו עבודה שלה. כך היא אמורה לעבוד. היא עשתה הכול בסדר (ומה שלא כחלק מהאנושיות שלה, היא גם לקחה עליהם בעלות ותיקנה). כועסת על עצמי. מאוכזבת. הכנסתי את עצמי למרחב יותר מדי לא מציאותי והלכתי אתו כך לאורך שנתיים. מתלבטת אם להמשיך בטיפול כדי לא להיקשר שוב מדי. המטפלת אומרת שזה עוד דרך להימנע מקשרים ולחוות את המגבלות שלהם, המורכבות והכאב, כמו גם את הטוב שיש להם להציע. מתנצלת. אני חולקת על כך. לא מאמינה ומקבלת כשזה 'קשר טיפולי'. אם זה היה קשר חברתי/זוגי/מול קולגות וכו' זו אכן הייתה הימנעות/בריחה/חלק מדפוס לא אדפטיבי שכדאי לבחון/להתעמת מול זה. מול אמיתות כואבות שקשה לפגוש בקשרים. לסיכום, אחרי כל החפירות... (גם לא ממש קוהרנטי. מקווה אודי, שתבין מה שאני כותבת) תשמרו על עצמכם בטיפול. גם לטיפולים יש כישלונות/תופעות לוואי שליליות (בעיקר לדינמי). הטיפול הוא חשוב, חיוני, מקדם, מסקרן וכו' אבל לא ליפול בפח של "הקשר הטיפולי". יש הבדל בין לחוות קשר עם בן אדם- מטפל, לבחון דינמיקות, לחבב מטפל, להעריך, להכיר טובה ,לבין אשליה כוזבת שאתם בקשר סימביוטי אתו, שאתם כל עולמו והוא ממש לא אמור להיות כל עולמכם. גם מטפלים הם בני אדם. מורכבים (לעיתים יותר ממה שנדמה לכם) יש להם גם אינטרסים. וכשמטפל לא מודע לצרכים שלו מול המטופל, זה בכלל נורא. ומעל הכול (מנדיי) המטפל הוא איש מקצוע. איש מקצוע (וכחלק מזה הקשר הוא לא שיווני). לא מעבר. אם לא תשלמו- לא יהיה. כלום. אם לא תתחנפו/תרצו את המטפל/תהיו בתוך קשר שהחלקים הפחות נעימים שלכם מהדהדים חזק- לא תקבלו אהדה מספקת (בליבו). אם לא יתמזל מזלכם- לא נכנסתם לו עמוק לשום נשמה. נכנסתם אכן עמוק לעצמי המקצועי שלו. לא מעבר.

בנות יקרות ואודי, הלכתי עם הסערה שהיתה כאן כל הימים האלה, שבתי וקראתי את ההודעות, הלכתי אפילו לפורום שבו לקחו חלק כמה מכן ולא היה לי מושג על קיומו. בסופו של דבר הכל קשור בבדידות, ביד נואשת של טובע שמבקש הצלה, בצורך בסיסי להראות, להיות, בצורך לעוד מקום שאולי אפשר להאחז בו. חיכיתי להודעות שתעלנה אחרי החג והן עלו. הודעות ארוכות וקשות ונוקבות. בשורה התחתונה התחושה היא שהמקום הזה לא ישוב להיות כשהיה או לא ישוב בכלל. קשה לי להמנע מתחושת האשמה על פתיחת הסכר שדרכו יצאו כל כך הרבה כעסים וכאבים וקשה לי שהכל יעמוד ויקפא מבלי שיוכל להפתר. לא הייתי מאוד פעילה כאן, ורב הזמן הרגשתי שאתה אודי לא מצליח לענות על הצורך שלי, וכשהזמנת אותי לענות או להרהר ועניתי, לא היה לזה המשך. וכן, יש את מגבלות העולם הוירטואלי כמו שיש את מגבלות הטיפול, ותקשורת אינטנסיבית כמו שאני צריכה לא יכולה להתקיים באף אחד מהמקומות האלה. בור החסכים המאוד ראשוניים האלה לא יוכל להתמלא. אביב יקרה, מצטערת שהרגשת שאני מאשימה אותך, לא זו היתה הכוונה. גם לא הבנתי אם את צינית באמירה "תודה שעזרת לי" או לא... על דומיננטיות ודינמיקה כבר דיברנו, ואין כל רע בכך שמישהו יודע לקחת מקום, גם אני הייתי רוצה לדעת לקחת יותר מקום. אין ספק שהשקעת מאמצים רבים גם בדברים שהבאת מעצמך וגם בדרך בה התמדת להגיב לאחרות. אבל זה גם טבעי שנוכחות דומיננטית תעורר קנאה ושתהיה מלחמה על המקום. אני דווקא רואה את מה שקרה כמשהו שיכול לחזק את הקבוצה בפורום ומרגישה שהייתי מוכנה להתאמץ יותר, לתת מקום לאחרות וגם לעצמי, בדיוק כמו שכתבת לי אביב. אבל, אני מניחה ששתיכן, אביב וסוריקטה, שהייתן מאוד דומיננטיות כאן, החלטתן לפרוש, ויכול להיות שהקבוצה כולה תתפרק. התקופה האחרונה מאז שהמטפל שלי נסע סוערת מאוד. את הקושי אני ממירה בעשייה אינטנסיבית ורובוטית במיוחד וערוץ הכאב היחידי הוא הפגיעה העצמית והפרעת האכילה הלא מטופלת (אנורקסיה) שמחריפה. זה מה שמניע את הימים, ספירת קלוריות כדי שלא אספור דקות לסוף היום, צום, כדי שאראה כמה אני חזקה והקאות כדי להתנקות. בלילה אני בעיקר מקווה שלא יגיע מחר והכי שלא אתעורר יותר. גם אני שומעת קולות ויש בתוכי עצמיים מרובים אבל קשה לי מאוד עם דיבור בלשון רבים. אולי כלום ממה שכתבתי לא קשור. ככה אני רואה את פני הדברים. ככה אני מרגישה. ככה אני כועסת. שלכם, שירה

..... .... אני קצת נשארת בלי מילים... סוריקטה... אני כל כך שמחה שאת פה..אמרתי לך כבר, בכל מצב צבירה... כאב לי שאת בכאב בעוצמה כל כך חזקה.. .. גם הרגשתי פתאום אשמה .. אשמה עלמה שכתבתי בהקשר להסתכלות המערכתית.. הרגשתי גם ששירה..גם את כאילו מאשימה אותי על 'מילים מקצועיות'.. כן.. התחום הזה לא זר לי ..הרגשתי מספיק ביטחון וחופש להביא לפה.. אני קצת 'אוכלת את הלב על זה'.. יש בי קול שאומר לי :'מטומטמת אחת, למה היית צריכה לפתוח את הפה שלך בעניין ההסתכלות הזו.. 'חכמולוגית פסיכית שכמותך..' מצטערת.. אולי אני גם יותר רגישה ? חשופית ?? אמא צביה טסה מחר לחו"ל לשבועיים... תמיד זה בלתי נסבל עבורי..תמיד זה סיוט נוראי עבורי ..לפעמים עוד יותר מסיוט נוראי... חשבתי אודי ..גם אמרתי לאמא צביה שיש לי אותך אודי.. כן..קראתי שגם אתה נוסע.. פתאום אני נזכרת שכשהייתי ילדה/נערה קראתי את הסדרה שכתבה גלילה רון פדר 'אל עצמי' (?) לא כל כך זוכרת איך קראו לסדרה.. ציון כהן..ילד אומנה.. ונזכרתי שמשהו היה בספור..לא זוכרת מה..העיפו את ציון כהן מהאומנה ? מהקיבוץ כילד חוץ? לא זוכרת..משהו שהוא ננטש וחזר לסבתא שלו..שאמרה לו 'לא צריך אף אחד..לא צריך את הטובות של אף אחד.. (לא זוכרת בדיוק) לא יודעת מה אני רוצה לומר לכולכם.. ???? אולי שלמעשה אין לי מילים... אולי אני רוצה לומר לכם שאני מרגישה כך : ############(((((((((((#######################(((((((((((((((((((((((######

שלום חברות וחברים, יוצאים לחופשה בימים הקרובים. אני מקווה שהשיח שהחל כאן יוכל להמשיך כשנשוב לפעילות (ברביעי הבא), מתוך יכולת להביא את הדברים וגם להקשיב. אני רואה שזה קורה, אני גם רואה וקורא את התסכול שמופנה כלפיי (ומשער שבחלקו קשור ליציאתי לחופשה, לפחות מבחינת העיתוי). זה בסדר, אני מקשיב ומנסה להבין את מה שנאמר (ישירות ובן השורות). יהיו פעמים שגם אצליח... שיהיה חג שמח, ושמרו על עצמכם, אודי

אני רווקה שהתחתנה עם גרוש שיש לו ילד מנישואים קודמים. אני בהריון מתקדם, ולאחרונה לא מרפה ממני המחשבה שבעלי כבר חווה הריון ולידה עם אישה אחרת, בפעם הראשונה, וזה לא איתי. חוויה עוצמתית שתהיה תמיד שמורה לגרושה. כל הזמן מציירת לי בראש את התמיכה שלו בה ועל החוויה בחדר לידה שהייתה להם, זה גורם לי לייאוש, תסכול ובעיקר עצבות. אציין שבעלי מאוד תומך ודואג לי, אבל המחשבות האלה לא מרפות ואני מרגישה שממש היה בא לי לחוות דבר כזה כשגם בעלי חווה אותו לראשונה איתי ולא שהייתה שם אישה אחרת לפני. לא יודעת לדייק את התחושה אבל זה בעיקר גורם לי לעצבות ולאדישות כלפי ההריון שלי.

שלום פרופ', אני בחור חרדי בן 30 ועדיין לא יודע מה הנטייה שלי. אני אני שומר נגיעה מנשים ולא בטוח אם אני בכלל נמשך לנשים או שזה קשור לשמירת נגיעה. ומנגד יש לי רגשות לא ברורים כלפי בני מיני. אולי קנאה או רצון להידמות אליהם. קשה לי לתאר. כמובן שלא התנסיתי עם אף מין כי אני חרדי אז אני מאוד מבולבל ומנגד לא רואה את עצמי כבעל נטייה הפוכה חס וחלילה. חושש שאהפוך לכזה. אני מתבייש לדבר על כך ובפרט שאני חי בחברה סגורה ודתית ביותר אז נושא המיניות הוא בגדר טאבו ומושתק. ברור שאני מאוד שונא מאוד הומיים וכל מה שקשור לזה. זה תועבה ומגעיל. הייתי בעבר בטיפולים פסיכותרפיים ועדיין מתקשה לשוחח ולשתף על סוגיות המיניות, מחשבות ורגשות. ואני לא מסוגל לפנות שוב למטפל גם מבחינה כלכלית וגם כי אינני מסוגל לשתף אדם חיצוני. קשה לי מאוד. עברתי משברי חיים של בעיות חברתיות קשות ובעיות אחרות. השאלה היא אם בגיל כזה לאור מה שפירטתי הנטייה שלי יכולה להתחיל להתגבש? אני מנסה לעבוד על עצמי במשך השנים לנתב את עצמי למסלול נורמלי של לחיות עם אישה וילדים. רוב הזמן אולי אני מרגיש חוסר עניין ביחסים או בקשר בכלל עם הזולת. אז אני בחרדה מכך שאולי לא אעמוד בסטנדרטים שמצפים ממני שאעמוד. וגם בחרדה מכך שאני יחסית מבוגר במגזר ועוד לא מצאתי את הנתיב שלי ואולי אני מעדיף להיות לבד כל החיים (לא יודע אם מתוך בחירה או לא). יכול להיות שאני א-מיני? תודה ויום טוב

שלום אודי, שלום באי הפורום. עברתי כברת דרך ארוכה בטיפול ובמקביל העלתי לפה דברים מהטיפול, על מנת לבחון, לשאול, להתייעץ עם אודי ולקבל תובנות מכלם. כשהגעתי לטיפול לראשונה זה היה מלית ברירה. מדרך ללא מוצא ומתוך הבנה שאני זקוקה לעזרה... אני זוכרת היטב את הפגישה הראשונה..כהרגלי פטפטתי המון. ספרתי המון פרטים והיא התנצלה על הכתיבה תוך כדי..מאז לא כתבה אף פעם תוך כדי טיפול..תמיד סכמה אחרי שהלכתי..הכתיבה שלה הייתה שוב בemdr שכנראה הייתה הכרחית. אני זוכרת את המבט, את הצמא להבין, להכיר. אני נבהלתי ממנו מאוד!!! בקשתי שלא תסתכל עליי כל הזמן. היום אני נהנת מהמבטים שלה😁 הרגשתי חדירה וזה הרתיע... אי אפשר לסכם טיפול של כל כך הרבה שנים ושינויים. אך אני רוצה לומר לכולכם שקבלתי המון. קבלתי את עצמי, חזקה יותר, מובנת יותר ובוגרת הרבה יותר. הרגשתי ילדה, מעולם לא הרגשתי אישה, אפילו דיי סלדתי מהמילה הזו.. היום כשאומרים לי אישה או גברת זה מרגיש אחרת. מצאתי גם את האישה שבי.. דוגמא קטנה- לא לבשתי שמלות, שמלה היוותה עבורי "נשיות" פחדתי משמלות..ואז זכור לי שהייתה בר המצווה הראשונה של בני וקניתי 3 שמלות! לא אחת, שלוש וההרגשה הייתה אחרת. בעצם לא אספר על הכל. כי זה ארוך..אני רק רוצה לומר שהטיפול נתן לי המון. ובנוסף שתמשיכו להאמין!! ואם שיטה אחת לא עוזרת תחליפו שיטה!!! לכל אחד מתאים טיפול שונה ויחודי לו! אני יודעת שזה לא מושלם ויש עוד על מה לעבוד. אבל היי. תמיד יהיה. כל החיים! אך רוצה לנסות להפנים את הכלים והטיפול ללא ההחזקה השבועית. האם אצליח? לא יודעת. מה שבטוח רוצה לנסות. עברתי דרך תלות חזקה, שיחות והחזקה שלה צמודה. לאט לאט למדתי לשחרר, שהיא תמיד תהיה! למדתי אודי יקר להתגעגע...כן, לא יאומן הא? לטיפול היו "תופעות לוואי" ולמה במרכאות. כי הן טובות!! ירדתי 25 קילו ואני שומרת על כך במשך 5 שנים!! דבר שלא עלה בידי מעולם! תמיד ירדתי ועליתי הכל פלוס... סגלתי לעצמי אורח חיים בריא שכלל לא היה ברשימת הדברים לטפל בהם!!! הערך העצמי עלה. לאט ובהדרגה..האמונה באחר והאמון הרבה יותר גבןה, פתאום נפתחתי לחיי חברה והבנתי שאני אהובה, אני ראויה לאהבה. אין אדם שאינו ראוי לכך!!! האמינו בזה!!!! אני כל כך מקווה שאני נוסכת בכן תקווה ולא אכזבה מעצמכן..אני יודעת שאני של פעם הייתה לוקחת את הדברים שלי למקום של קנאה ואכזבה מעצמי! לא! קחו את דבריי כקרש קפיצה! דעו שזה אפשרי.ויהיו נפילות, בוודאי שיהיו. ויש על מה לעבוד! לא הכל ורוד. אך אפשרי לצאת מחוזקים מטיפול. והוא לא חייב להיות לכל החיים!!!! ואם כן צריכים לתמיד? אז מה?? העיקר שתחיו בטוב והיו שלמים עם עצמכם. אני מרגישה שלימה ואני הולכת לבדוק האם מתאים לי להפרד כרגע. הולכת לשמוע גם ממנה...ומקווה להתחיל תהליך של פרידה ושלא יהיה עצוב מידיי ולא קשה מנשוא. שלכם/ן מיכל השלמה. שיכולה לומר זאת היום. זוכרים שהרגשתי חסרה? עם כל כינויי המיכ. והמ. אודי אני זוכרת שבקשת ממני לחתום כמיכל כי הרגשת שחסרה לי אות🤣אך כשהסברתי, קבלת את מיכ. תודה שלא ביטלת את ההרגשה והבנת. בהצלחה לכולם. ולי😁

היי אודי וכולן, לכל אחת ואחת מכן שתומכת ומוסיפה מעצמה. אני בהתלבטות גדולה, היו הרבה פעמים במהלך השנים שחשבתי על פרידה וזה דובר המון.. היו רגעים של בריחה, של פחד מהתמודדות וכו' תמיד חזרתי אליה לדבר, לשוחח ולהבין עוד זוויות..דבר,שאינו קל כלל! וטוב לי איתה, בתקופה האחרונה מפסח בערך..הרבה פחות נפילות כואבות, המון תובנות ועבודה בעזרת המכשיר emdr שממליצה לכולכן לעבוד איתו בטיפול!!! בגדול, עברתי תקופה מאוד ארוכה שלא חשבתי שאמשוך בכלל..טוב, לא ידעתי מהו טיפול..ובכלל חשבתי שאולי אשאר לנצח..כי אמרה כמה שאצטרך..ומה שאחליט..וכן, יש כאלו שנשארים שנים. המון פעמים כתבתי על פרידה ונסיונות פרידה ממנה שלא צלחו( אולי לא התאימו) הפעם מרגישה ששונה..אבל בהחלט לא יודעת מה היא תגיד על הרצון שלי. לא קל...זה לא יהיה קל..הבנתי ממה שקראתי שיש נסיגות בפרידה, אני מעדיפה פגישה אחת של סיכום. יודעת שהיא תציע הדרגה...ושגם שם תהיה עבודה. אולי הקשה ביותר אחרי שלמדתי איך להקשר.. ובכלל היו תקופות של תלות מאוד חזקה, של קנאה באחרים, של מחשבות אין סופיות על הקשר ומהותו...זה היה לב ליבו של הטיפול, הקשרות ותלות! אז תודה לכל מי שליוותה אותי מההתחלה ועד היום לך אודי במיוחד. אני פה מתחילת הטיפול במקביל אליו...אפילו קצת לפניו. .לא נפרדת מהפורום שבוודאי אצטרך אותו במיוחד בתקופה הזו.... חבל שדווקא עכשיו תעדר. אך אני יודעת שתחזור ועוד תשמע ממני🤣 אוהבת את הפורום, את כולכם ואותך אודי.. בתקווה שאלמד גם להפרד. תודה ובהערכה רבה רבה, שלכם, ואיתכם, מיכל( מ. מי. מיכ( השם המקורי כאן) מכל. מיכל וכל כינוי שהמחשב קלט) נסיעה טובה אודי! תהנה ותשוב אלינו בשלום. 🙏

שלום, אנחנו שתי אחיות. אחותי ואני סביב גיל 35 (אני הבכורה). אני נשואה + 3 היא +1. היא אדם כוחני ומפונק.בטוחה שהכל מגיע לה. מגיל קטן למרות שאנחנו משפחה נורמלית לחלוטין היא בטוחה שיש לה משפחה דפוקה. היא מקנאה בי ומתחרה בי מרגישה קיפוח מצד ההורים (למרות שההורים שלי מנסים ככל יכולתם ליצור שוויון). אני לא מתחרה איתה. היא רגילה לזרוע ארס וליצור מריבות על לא כלום שלדעתי ולדעת אימי נובעות מהקנאה שלה ומנסיון להראות שהיא "מנצחת" בעיקר כלפי וגם כלפי אמא שלי. בעבר לא היה לה בן זוג ודי ריחמנו עליה - היום יש לה בעל וילד והם מרוויחים טוב. ( לי יש יותר ילדים ממנה ובית טוב.אבל בעיני זה לא תירוץ להתנהגות כזו. אני גם לא משוויצה במה שיש לי.מבינה שהחיים זה הרבה מעבר.. היא מנצלת את החולשה שלי ושל אמא שלי. מייצרת ריבים ואח"כ בטוחה שאנחנו יצרנו אותם (במיוחד אני ...). המח שלה פשוט מעוות את המציאות והיא רואה את הדברים עקום.היא צועקת עושה ברוגז ומענישה. אני לא עושה לה את הדברים האלו והיא ממציאה ומפרשת את הדברים עקום כאילו עושים משהו נגדה ובעצם -לא המצב ממש התדרדר ובעלה די לוקח את הצד שלה ולא ניתן לדבר על שום נושא (חוץ ממזג האויר) בלי שתעלב או תחשוב שזו חקירה או ביקורת (אציין שהיא לא חסכת בביקורת כלפי אני פשוט מחליקה ומתעלמת) יש לציין שלאנשים אחרים היא מתנהגת ממש יפה כולם אוהבים אותה ובטוחים שהיא אדם נפלא- חברים, משפחה יותר רחוקה. ולנו היא ממררת את החיים ובטוחה שכולם נגדה.היא לא מוכנה לשמוע, לדבר בהגיון או ללכת ליעוץ.היא בטוחה שהבעיה אצלנו!! מה לעשות??? להתרחק או להמשיך להיות שק האגרוף שלה? הצילו!!! איןלנו עוד אחים. אני וההורים שלי מיואשים. נראה לי שהיא שונאת אותי על הצלחותי ועל זה שאני כביכול "מקבלת יותר"(אני יודעת שבמשפחות אחרות הפערים גדולים יותר ואין כזו קנאה ובאמת אני אדם צנוע ולא משוויצה ואמא שלי עושה הכל שיהיה שוויון למרות שהיא חוטפת ממנה עלבונות בלי סוף- היא אף פעם לא מרוצה) אודה על עזרתכם

בני יהיה בן 3 בחודש הבא. אנחנו מדברים בבית על גמילה מחיתולים כבר כמה חודשים, הוא מכיר את כל הספרות הרלבנטית וכמובן "בלי חיתולים" המיתולוגי, יש בבית ערימת תחתונים שהוא מאוד אוהב ללבוש (מדי פעם לובש זוג תחתונים בעצמו מעל לחיתול), לעתים תדירות הוא שואל אותי "אמא, איך נגמלים מחיתולים?", אך כשמגיעים לקטע ה"מעשי" הוא נסוג. בעבר היה מסכים לשבת על הישבנון, היום אם הוא מסכים לשבת אחרי דקות ספורות קם "אין לי פיפי". אם אני משאירה אותו ללא חיתול הוא בכלל לא נראה מודע לפיפי/קקי שיוצאים. זה לא מפריע לו ולא מטריד אותו כהוא זה. בזמן האחרון כשאני מציעה לו שאולי ננסה הוא אומר שהוא "לא רוצה, רוצה להישאר עם חיתול". אנחנו כמובן לא לוחצים עליו, אבל הוא רואה חברים בגן ומחוצה לו שנגמלים ולמרות שנראה שהיה רוצה להיגמל הוא כאילו לא מוכן להתאמץ בשביל זה. בני הוא ילד בכור. יש לו אחות קטנה בת חצי שנה, הוא לא מראה סימני קנאה או מצוקה ומתייחס אליה נהדר. הוא מאוד ורבלי ונבון (כמו כלה ילדים פה, לא?...), מכל שאר הבחינות הוא מפותח מכפי גילו (קוגניטיבית, מוטורית וכו' - הוא מתאים לגיל 3.5). וא אוהב להקשיב להסברים שלי ולסיפורים שלי בנושא, דברים שעובדים ב"כ בתחומים אחרים ולא מצליחים להשפיע עליו בתחום הזה.

שלום בתי בת 20. סובלת מדיסתימיה בעיקר מדווחת על ריקנות והעדר משמעות. חלק מהזמן מתפקדת ובחלק או מסתגרת או נכנסת לכעסים לא רציונלים כמו קנאה באחותה. כיצד עלינו כהוריה להתייחס כשהיא במצב מנותק וכיצד כשהיא מתפרצת? אני מנסה להכיל, לעודד אבל היא רק מקצינה את תגובותיה. היתה בעבר בטיפול שלא צלח והתאכזבה ולא מעוניינת.

היי, בניגוד לכל המתבגרים ל מינהם שישר קופצים למים ומתנסים ובכלל כל מה שקורה היום... אני רחוקה שנות אור משם. אני לא יודעת אם זה חינוך כי הרי יש גם בתים של חינוך שמרני ועדיין יש יצרים וסקרנות. אני חושבת שיש לי בעיה רצינית עם אינטימיות גופנית, עירום ושלא לדבר על סקס מלא. יכול להיות שאני "חושבת יותר מידי" כלומר אם כולם מדברים ע חתיכים וחתיכות מה מושך ומה לא ובסוף שוכבים סתם עם מישהיא שהיא אפילו לא בכיוון של מהממת.. אז אפשר לומר שיצר החרמנות גבוה ולא מגעיל אותם כלום ולא מתבישים בגופם ולא חושבים מה יגידו עליהם אח"כ. ואולי גם לא מחפשים קשר עמוק. לא שופטת חלילה... אני רק מנסה לומר שהכל אצלי קשה! אני לא שולטת בהרגשה שלי. אז נתחיל מזה שאני לא מאוננת או לא חושבת על מין ולא מרגישה קנאה שלהיא יש חבר או שהתנשקה או שהתנסתה. אני לא באה מהמקום הזה. אני פשוט חושבת על אופציה לחבר ומה שיהיה יהיה עם הזמן אבל זה לא כך בכלל. יש יש מגע על הדייט הראשון כאילו אנחנו החברים הכי טובים כשבעצם אין עוד כלום.. קשה לי עם זה הן בחינת בלבול רגשי ובעיקר חוסר נעימות עם המגע. שהרי מגע יכול להיות נעים ומגע יכול להיות הטרדה ( מקווה שהבנת אותי). אז המגע מבחינת הוא כמו הטרדה ולא נהנית ממנו אני מדברת ממש על מגע מינמנלי בדייטים ראשונים. כשבחור מרגיש רתיעה הוא נוטש.. יש תמיד את השאלה מתי היה חבר וכמה זמן? אז זהו שאצלי אין כי כל הקטע הגופני ולהגיע למיטה קשה לי מאוד מאוד. ואני לא מבינה את עצמי הרי יכלו להיות לי אלף ניסיונות סה לא שאני לא מושכת. הבעיה היא אצלי שאני לא מחוברת לגופי. היום יותר מחוברת כי פחות ביקורת יש עליו אבל עדיין אני לא מתה עליותמיד אמצא משהו שאני לא אוהבת בעצמי וקשה לי. לכן המקום של בחור מכיל ומקבל חשוב... ואין לי את זה ולאף אחד אין סבלנות... דוגמא: יצאתי הבחור אמר שהחזה שלי קטן, בא ישר לנשק אותי פשוט נלחצתי והלכתי כי כבר נמאס לי. אח"כ בטלפון אמרתי לו מה חשבת שיקרה? וזהו... אין יותר קשר. הוא נעלב ממני... ראה את זה שחתכתי כדחיה. פשוט נמאס לי שמתיחסים אלי כגוש בשר ומדברים על סקס בדייט ראשון וכל מה זורם לזוגיות על העבר. מה את ממליצה לי לעשות? כי אני לא מרגישה שאני יכולה להשתנות בשבילם? אני צריכה יותר זמן מאחרות בשביל מיטה ואני לא רוצה לעבור מיטות.

שלום למי שקורא, לפחות אתה, אודי, נסה איכשהו הפעם לקרוא. בבקשה. בכל אופן, ההודעות שלי כאן, לתפיסתי, כפי שאני רואה בשלב זה, לא מוענו רק לפותח העץ, הן תמיד לעיני כולם, ולכולם, וגם למנהלי הפורום. בעבר והיום. גם אם אני פתחתי הודעה בתוך קבוצה, העץ לא רק שלי וכו וכו. אני כן אכתוב משהו, אבל עליי, ולפי תפיסה בכיוון הפרואידיאנית, שהיא, ייתכן, מתאימה לפרשנויות באופן כללי יותר. קרי לא רק לגביי סוריקטה. מן הסתם, יש גם פרשנויות אחרות. מסתעפות או מתנגדות. מה נעשה. ובכן, ‘הרגו’ פה את פרויד, ואם מישהו זוכר אמרתי את דבריי בעניין. איש חכם ומוכשר ופורץ דרך באופן יוצא דופן, שהיום אנו חיים אחרי הסוג של מהפך שהוא סוג של חולל. תפקיד השעיר לעזאזל (שגם עליו יש תחרות – יעני להיות ראשון במקום האחרון) מכירה, ברגשות הכי מייסרים שיש. הכי. או קיי? היות שם זה (ומילים שלמדתי בטיפול) הוא להיות באיזו הזייה או במילים עדינות יותר – סרט פנימי, שמצרפת לתוכה באופן מאשים את כל הסביבה. בשלבים חדירי-רעל-בלתי-חדירי-טוב כל הדמויות החיצוניות הופכות להיות חלק בסרט הפנימי הזה. ואיכשהו הדמויות האלה גם מגיבות ומשתלבות בתוכו. עד כדי איש מקצוע שהוא המטפל שלנו. ושם, באמת, אולי הכי נכון לדבר את זה. כלומר, יוצא בסופו של דבר שנוצר איזה סוג של גרעין של אמת. הדמויות הפנימיות מקבלות שם (בצירה) של דמויות חיצוניות שנמצאות בשטח. אם מישהו חווה, למשל, סאדיזם (נפוץ בעולמנו), כנראה באיזה אופן, לפחות חלק מהדמויות מבחוץ מוציאות לאור את החלקים הסדיסטים שלהם, כי איכשהו כנראה שבכל אחד מאיתנו יש כאלה. היה ומישהו כותב כאן מתוך היות במצב גבולי, הזייה, תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים או בגלישה פסיכוטית. וזה מתפרסם. מה קורה לי? מעבר להזדהות, שאולי לא תמיד טובה לי, מעבר לכך שאני, כן, מקנאה במי שמרשה לעצמו להיות משוגע (שזה פחות גבולות ופחות אחריות), אני מנסה למשוך לכיוון הקרקע מהריחוף הזה. מלחמת חיים שלי. אגב, כששני אנשים נמצאים כל אחד בהזייה שלו – אין שיח. ראיתי לפני כמה זמן ברחוב שני הומלסים, כל אחד עם העגלה והשקיות מלאות השקיות שלו (שזה די ייצוג של העולם הפנימי של כל אחד מהם), מוציאים זה על זה זה שלל קללות מהגסות ומהמכוערות ביותר. אממה. הם נשארים להימצא זה ליד הספסל של השני ומגרשים זה את זה. קללות קללות קללות. שום שיח. אבל וואחד משיכה אחד לשני. אפחד לא פורש והולך באמת. עכשיו בואו נחזור לתפקיד השעיר לעזאזל. התפקיד הזה, השעיר לעזאזל, שמייסר ברמות אולי הגבוהות ביותר, הוא גם תפקיד שיש בו באופן לא מודע התענגות. מעוותת, אולי. פרוורטית אולי. אחרת למה אנחנו שם? אז כן, התענגות על הסבל. לקשור למיניות, אליבא דפרויד – כן, אפשר גם את זה. ובואו סיפור - לפני שנים רבות כתבתי הודעה בפורום הזה (עוד לפני אודי) על קנאה. אפילו הצלחתי השבוע למצוא את הקישור אליה. בשעתו, המנהלת רצתה להעביר את הודעתי למאמרי הפורום, אבל נמלכה בדעתה, היות ששיערה שהקנאה של האחרים בפרסום של הודעה שלי תהיה הרסנית, ולכן ההודעה הזאת נשארה אי שם כחלק מעוד עץ. מה שקרה אחר כך איתי, ואיש לא ידע, הוא שהתבייתתי על הודעה בעץ שפתחתי ונותר מסיבות שלא ידעתי מיותם, כלומר, יצא שאף אחד אל הגיב עליו, ורשמתי עליו מאות ענפי הודעות במשך תקופה (לא היה סינון). אם כך, יש פה בפורום עץ ענק של הודעות שהן ייסורי עונג כאלה שרק אני כתבתי בו ואפחד לא ראה. זה היה מזמן. עוד דבר – בפורום קודם לזה שימשתי באיזה תפקיד של פיזור המון המון דבק כדי ליצור ‘יחד’. לימד אותי המטפל שלי בתחילת הדרך הטיפולית, שמה שנראה לי כסופר חמלה כלל עולמית וסופר דאגה הוא בכלל קנאה. זה לא שאין חמלה ואין דאגה, יש בי הרבה מאלו ואמיתיים לגמרי, אבל בסדר גודל הזה ובאופן הזה שהיה אז – זה כנראה משהו אחר מסווה. שורה תחתונה קנאה מהסוג הפחות בריא, כנראה. וזה בולשיט שאין ציפיות. יש מלאן. גם אני חזרתי ואמרתי שחשובה לי הקבוצה יותר. אמנם יש בזה הרבה. אבל לחלוטין לא נכון שאנ’לא צריכה את אודי מעבר להיותו הרובוט שמעלה הודעות. יש עוד מקומות שיש בהם קבוצות בלי מנחה, אז למה אני דווקא כאן, ולמה דווקא איפה שיש סינון (אגב, כשהתחילו עם הקטע של הסינון, חשבה המנהלת הקודמת שזה יעיף אותי מכאן, אז בואו נתחיל בזה), אז למה דווקא לכתוב איפה שיש אופציה לסינון של מנחה, אם אפשר לעשות מה שבא לי במקום אחר בלי בקרה. נגמר לי הזמן ואני חייבת לצאת לעבודה. בבקשה בבקשה חרגתי מהבטחתי, אני יודעת. אני כאן, עכשיו, ולא יודעת אם יותר. עכשיו, יותר מתמיד, חשוב עבורי לרשום רק פה. מקום שיש בו הרשמה בכינויים ויש בקרה על פרסום ההודעות ומסגרת ברורה. סוריקטה

שלום אודי וכולם, בפגישה האחרונה שהייתה לי עם המטפלת, לרגע אחד הרגשתי שכל התהליך הזה מזויף ולא אמיתי ושביום שאפסיק לשלם לה היא בכלל לא תתייחס אליי כפי שהיא עושה כיום. פתאום מפריע לי שיש לה מטופלים אחרים, וכמובן שאני יודעת שיש לה כי אני כבר זמן ארוך אצלה ומודעת לעובדה שאני לא היחידה. המחשבה שהיא מטפלת באחרים, אולי כפי שהיא עושה איתי, השיחות המיוחדות והעמוקות שיש לי איתה, אולי יש לה גם עם אחרים ואולי שיחות טובות יותר משלנו? אולי אני לא כזו מיוחדת עבורה, אולי אני רק שעה בשבוע ולא מעבר לזה? ההפרדה הזו בין החיים האמיתיים, החיים הטיפוליים עם המטופלים האחרים, התחושות שאולי הן לא אמיתיות, למרות האמירה והניסיון שלה כן להוכיח לי שהיא כן בשבילי אבל אולי זה רק משחק? אני לא יודעת אם זה חלק מהשיטה הטיפולית לתת את ההרגשה הטובה הזו אבל לא באמת להתכוון? אולי רק לזרוע בי תחושה של ביטחון אבל לא באמת להרגיש אותה מהצד השני? אולי זו אני שנותנת משמעות כזו גדולה לכל שיחה, מילה, פגישה? אתמול עלו בי מחשבות להתחיל לנתק לאט לאט את הקשר כדי שהוא כבר לא יהיה חלק מהחיים שלי כי אני לא בטוחה שאני באמת רוצה אותה חלק מהם.

אנחנו נולדים בקשר נפצעים בקשר ונרפאים בקשר (ה.הנדריקס) כאן בפורום הזה האמנתי שבניתי קשרים אולי ומרטואלים אבל קשרים .. מעל חודש עבר מאז שהואשמתי כאן בהמון דברים ....אז בעיתוי ההוא דחקתי הצידה את עצמי את הכאב העלבון ההשפלה ....תחושה אולי קרבנית -כן אולי אני מטיבה להיות קרבן ברור שיש בי חלקים פגועים כאלו ואחרים . דחקתי הצידה הכל מתוך תחושת אחריות ובדיוק בגלל אותו תפקיד שהואשמתי שלקחתי על עצמי --מנהיגות . במבי הטיבה לדייק את זה כל השנים התפקיד שעשיתי בבית ..לשמור על הבית הואשמתי בבגידה בלקיחת מקום ....נאמר עלי ולי שאני מקיאה כאן דברים שאני מעוותת את האמת שאני שקרנית ומיתממת ....נאמרו עלי דברים קשים היו הרבה שתיקות שאני לא רוצה לפרשם ...דובר על מחנות .. ואני פרשתי מכאן ...וזה נכון לי.. אבל הכאב הזה הפגיעה הזו הקושי להפריד בן שלי לשלכם ....נמשך בלב שלי עד היום ...כמו יתוש לאור נמשכת לקרוא שוב ושוב את הדברים שנשארו כאן חקוקים ... ובוחנת את עצמי שוב ושוב מה נכון מה לא נכון ....והאמת שמרגישה בדיוק כמו הבובה הממוכנת של דליה רביקוביץ .... ואולי זה בדיוק סיפור חיי.. עצוב , האמת שלא חשבתי לעולם שכשאזכור את הפורום הזה במקום געגוע חם אשב ואבכה ..מעולם לא האמנתי שהקשרים כאן יפגעו כל כך ... והכתיבה הזו היא לא כדי להאשים אף אחד היא רק בשבילי ...לתת מקום לכאב הזה לפגיעה הזו שעדין אני לא חושבת שהגיע לי ....ועדין כואבת כל כך ... כותבת כי אולי זה ירפא את הזרות שאני חשה כאן ..את התחושה שכל מילה שלי עלולה להתפרש הפוך מימה שרציתי ...שאני מעיקה ומכבידה .. לא יודעת אם זה ישנה משהו וכנראה שהזמן ירפא את הדברים ואני יצליח להפריד ולזכור שאני בסדר בדרכי שלי ..אולי לא מושלמת אבל די בסדר כותבת אולי אצליח לשחרר את הקשרים שכרגע כואבים .. .בחיים לא חשבתי שהמקום הזה יהפוך ממקום מרפא למקום פוצע אודי אתה מוזמן לא לעלות את זה ...אני יודעת שהעיתוי לא משהו אבל גם בעוד שבוע כשתחזור זה כנראה לא יתאים .... הכתיבה הזאת היא באמת רק עבורי ...סגירת מעגל שאוכל לסגור את הדלת בלי לכאוב כשאביט לאחור ... היו שלום ,,

שלום, אני נשואה מזה 12 שנה לבעל חביב עם ארבעה ילדים מתוקים. לפני 4 שנים בעלי אובחן כלוקה בתסמונת אותלו.עברתי שנה של תופת ואבל כשכל הסובבים אותי כולל משפחתו שלו מפצירים בי להתגרש ממנו.לא רציתי להרפות ממנו בשל מצבו הנפשי.ממש פחדתי שישלח יד בנפשו.נשארתי איתו למרות הסבל הרב שעברתי.הוכרחתי לעבור פוליגרף-בשיתוף עם הפסיכיאטר שלו החלטתי לעבור את הפוליגרף (מעשה משפיל ומכאיב לכשעצמו) בתנאי שבעלי יאות לקבל טיפול תרופתי.בעלי לקח תקופה ממש קצרה כדורים ואחכ פשוט סירב.לאחר חודשים ספורים הכל נעלם כלא היה והוא שב למסלולו. אני בצומת דרכים כעת וחושבת רבות על גירושין ממנו.אני חוששת שאולי נשארו בו משקעים כלפיי וזו שאלה מספר אחת.האם נוצרים משקעים?(בכל זאת, הוא שנא אותי שנאה עזה באותה תקופה כשהוא חשב שבגדתי בו).שאלה שניה- האם התסמונת אכן נעלמה?? היתכן בלי שום טיפול תרופתי ראוי? בכל מקרה- מאז ,יחסינו התדרדרו, והנה עכשיו מכרסמים בי עצמי חששות שאולי הוא זה שבוגד בי ובכלל שהוא כבר מזמן לא אוהב(נעלם לשעות רבות בלי להסביר, אין בינינו יחסים אינטימיים יותר כבר קרוב לשלושה חודשים, הוא מתרחק ממני וכן הלאה) אני ממש סובלת.בוכה בלי סוף.או במילים אחרות בדיכאון. אודה לתשובה:-)

אינטראקציה בין אודי לבין המשתתפות או קיי אודי, רוצה או לא רוצה, אתה בעמדת מפתח, ומה זה אומר? אחלק את זה לכמה עניינים. כל אמא אוהבת את כל ילדים, אבל מכמה מהם היא נהנית יותר, ואם היא לא מודה לעצמה בלב את זה, אז בנוסף לכל היא גם שקרנית, כי אנחנו בני אדם. אבל אמא חכמה לומדת שלא להראות לכולם ממי היא נהנית יותר ולמי היא קשורה יותר, ובפרהסיה מתמקדת באהבה שבעצם נתונה לכולם. בתור מנהל פורום, כולם היו בניך, אבל כמובן שאתה מתחבר לחלק יותר מאשר לאחרים, ואין בזה רע נאמר אם מתפתח שיח בינך לבין כותבת שהגרעין שלו הוא המטרה של הפורום. אבל כאשר מתפתחים כאן עניינים שהם סמי 'רומנטיים', כאשר כותבות פונות אליך בצורה שלא פעם נשמעת או 'כהטרדה מינית' (מהן כלפיך) או איזה נסיון 'להתחיל' אתך, נסיון לגייס את כל הנשיות כדי להוציא ממך דברים שהם 'מעבר', אני חושבת שאין להם מקום בפורום, רוצים להתכתב במייל, תעשו זאת חופשי, המרחב הציבורי של הפורום הוא לא בשביל זה, והוא יוצר הרגשה לא נעימה. מעבר לכך שזה יכול לעורר קנאה, ולהנמיך את השני, איך אמרה פסיכולוגית ידועה, זוגות שדווקא מתנשקים בחוץ מראים שהזוגיות שלהם חרא! אין מה לבא לכאן כדי להתנשק! וכן, אני אומרת את זה בצורה מאד בוטה, כדי להבהיר את עצמי בצורה חד משמעית, אבל כאשר אשה מזמינה גבר שב לידי במיטה, תלטף לי את היד, וכל כך נעים לי שאתה לידי... לאוזן שלי זה נשמע לא טוב כאשר זה נעשה כאן. לא הייתי רוצה שזה יעשה גם בתוך חדר הטיפול (אחר כך רצים לפרסם ME TOO כמה שזה פגע בהן, אבל זה סיפור אחר) אבל בפורום ציבורי אין לזה מקום. משכך הייתי רוצה כמה כללים נוקשים כדי לתת בטחון לכל מי שכותבת. הנחת המוצא, ברירת המחדל היא שכל מי שפותחת אשכול אתה עונה לה, מלבד הידיעה שקראת לפני שענית היא רוצה לשמוע ד"ש ממך. כאשר מתפתח אשכול עם כל מיני דעות, והרבה משמיעות את קולן, וזה נפלא, חסר במקהלה גם הקול שלך, או קיי נשמעו המון דעות, מה אומר המסטרו? מה חושב הגורו? האם הוא רוצה לכוון, לומר מילה, משהו... הרי אנחנו בפורום שמנוהל וזה נפלא שכל אחת אומרת את דעתה, אבל המנצח על המקהלה צריך גם להיות כאן, הוא לא חייב לצדד אבל כן לחדד, כי החסרון שלך מורגש במקומות שיש הרבה דעות, והילד איננו. עכשיו, כלפי הקוראות אני לא חושבת שמישהי צריכה להעלב אם יש דו שיח פורה בינך לבין קוראת אחרת לעצם העניין, שוב כאשר זה מקצועי וענייני, ולא הולך למחוזות אחרים, ולא אישי רומנטי, ולא עושה 'עיניים' למנהל הפורום, גם בקבוצה בחיים אם יש מישהו שעורר עניין זה בסדר להמשיך לשוחח אתו, יש את הכדור שהולך הלוך וחזור, כתבה, ענית, שאלה ענית, עוד מישהי התערבה, אמרת, זה ממש לא יכול ללכת שסופרים כמה מילים וכמה תגובות בדיוק כל אחת קבלה, ואם זה מעורר קנאה כי נושא מסוים גרם לך יותר התערבות, המקנאה שתעלה את זה ונשוחח, אבל זה לא צריך למנוע שיח פורה ומעניין ושתורם הרבה מאד, כי רק שורה קצרה, וכאילו אתה חושש להגיד יותר מדי מכל מיני סיבות, ואני בטוחה שחלק מהם הם צדק קבוצתי וחלוקה שוויונית, לבסוף כולם יוצאים קרחים, כי גם אלו הקוראים 'השקטים' יכולים להרוויח הרבה מדו שיח פורה ומחכים שמתפתח, ובכל שלב הם יכולים לעלות על העגלה, וכן אודי, תענה גם למי שעולה על העגלה אם זה רלוונטי תענה, תגיב תאמר את דעתך כי זה רב שיח, לא חייבים לפתוח לבד אשכול. לדוגמא שרה פותחת אשכול מספרת על חויה קשה אתה מגיב לה מירי מספרת דרך התמודדות שלה עם משהו דומה, שרה מגיבה, מדוע שלא תגיב גם אתה לאה תעלה על העגלה ותאמר מדוע היא חושבת שדרך ההתמודדות של מירי יכולה לפעמים להוביל למקומות אחרים שהיא לא צפתה להם, שרה לא תסכים עם זה, מירי תתערב, ואז תגיע תגובה שלך ויהיה לנו אשכול מפרה ותועלתי בין למי שבעגלה ובין למי שצופה מן הצד, האשכול הוא לא רכוש פרטי של שרה, היא פתחה אותו, כדי שיהיה נושא לדיון, הוא שייך לפורום לכולם, אף אחד לא התעלק עליה כאשר עלה עליו, ואתה לא צריך להימנע מלהגיב כי עוד עלו עליו. ברגע שזה הגיע לפורום זה של כולם, אלא אם כן זה משהו אישי שמישהי מבקשת שיתיחסו אליה אישית דווקא בנושא הזה אבל זה לא גן ילדים, שאני פתחתי את השרשור הוא שלי, אז בבקשה בלי טרמפיסטיות, זה ילדותי וטיפשי וזה גורם למקום להיות מגביל, לא ספונטני וגם פחות מעניין, אדרבא ככל שהשרשור מגוון ומלא יותר הוא מפרה יותר. עד כאן לעכשיו, המשך יגיע

שלום, אני גרושה בת 41 ואם ל 3. לפני 5 שנים היכרתי דרך חברה בחור מדהים גרוש ואב לשתי בנות מקסימות. גיליתי שגם לאחר אכזבות רבות מזוגיות אפשר להתאהב מחדש. בן זוגי ( כבר לא) היה אדם מדהים , הכימיה בינינו הייתה נדירה עד כדי יחידה במינה. הייתה לנו זוגיות נפלאה למעט בעיה אחת ... לבן זוגי הייתה בעיית אמון , הוא חשד בכל חיוך, מבט, אמירה,ריח,לבוש,הודעה,שיחה,פעולה בחיי. יש לציין שחיי די שגרתיים, עבודה בית . בתחילת היחסים סיפר לי כי הסיבה לגירושין שלו הייתה בגידה מצד גרושתו. היות ובגילי למדתי שאין שלמות הייתי בטוחה כי במשך הזמן עם העמקת ההיכרות אצליח להשתיק את חששיו והוא יאמין בי בגלל מי שאני. לצערי עם השנים התופעה רק החריפה : כל היום הייתי נתונה למעקבי טלפון , שמיעת שיחות מוקלטות, תיעוד תנועות בווטסאפ , פייסבוק . היות ולא היה לי מה להסתיר לא חשבתי תחילה, עד שהתחילו ההזיות . בן זוגי היה בונה תסריט שלם בהודעה של שלום , התחלתי לנתק כל קשר עם הסביבה כל עוד זה היה תלוי בי. לא יוצאת עם חברות, לא עם משפחה, טיולים אך ורק איתו אך זה עדיין לא היה מחיר שהסכמתי לשלם תמורת אהבתו. לבסוף התחיל לעזוב את הבית בכל פעם שעולה חשד במוחו ( לעולם לא הייתה סיבה כלשהי אמיתית לכך) , אני הייתי שורדת יומים ספורים רוצה אחריו בהסברים, הרי מסכן , הוא מושלם רק עם בעיה אחת , ואני לא יכולה לנשום בלעדיו. התחלתי לשקר- למחוק הודעות ושיחות , שלא היה להם שום תוכן .., בסגנון איפה המפתחות מהמשרד, האם יש ישיבה וכאלה מאנשים ספציפיים אשר הפכו למטרה בענייו. כמובן שבתור אחת שלא טובה בכך נפלתי בשקר ניסיתי להסביר לו ממה נובע המעשה שלי , מזה שאני מעדיפה להעלים מידע רק על מנת לא להתמודד עם החרדות והתגובות , למזלי השיחות שנמחקו שוחזרו והיה ניתן להוכיח את טענתי. וכן הלאה עד שבסוף הוא עזב אותי שוב על משהו הזוי לחלוטין , הטון דיבור שלי , אני פיעקתי ובעיניו גנחתי!!! הפעם התחלתי לקרוא בספרות המקצועית... ולאחר עשרות כתבות מקצועיות - 100 מ100 התאמה לקנאה פתולוגית . הבנתי שלא משנה מה אני יעשה , אני בחיים לא אוכל לזכות באמונו ולהעניק לו שקט נפשי. לא רדפתי אחריו , ניסיתי להמשיך ... במשך יומיים בלבד... ואז הוא , זה שלא רצה לראות ולשמוע ממני, זה שקלל אותי וזרק אותי כמו אחרון בני האדם , התחיל לתקוף בהודעות מאיימות בטענה שהצליח לתפוס אותי על חם. התעלמתי , הרי אני כבר למודת ניסיון, ואז הוא הגיע לביתי באמצע הלילה , כביכול לאסוף את שארית חפציו והחל לצחוק עליי שהוא תפס אותי, שכפל סים, הייתי חזקה לראשונה , הרי כבר הכל היה ברור ... אמרתי לו שהלוואי וכך הדבר אז אולי הוא היה מצליח להבין עד כמה הוא טעה , ואז הוכחתי לו את ההיפך הגמור מהתסריט שהוא בנה ע"י השמעת שיחה. בן זוגי איבד צלם אנוש , כאילו הקרקע נפערה מתחתיו , דרש את הנייד שלי , ניסה לקחת אותו בכוח וכשלא הצליח אחז באכזריות בצוורי והחל לחנוק אותי , השתחררתי איכשהו אחיזתו והוא זינק שוב. הרגשתי שהחיים אוזלים ממני , נלחמתי עליהם תוך כדי שזעקתי לעזרה . הוא התעשת... הסתכל עליי , ואמר ... "תרגעי , לא נגעתי בך". זאת הייתה הפעם הראשונה שהשתמש באלימות פיזית. מכאן המשטרה התערבה, הגשתי תלונה , ואחרי זה הגיע הבכי המר ... הפסדתי אותו לנצח, אהבת חיי, אדם שהייתי לא רק נאמנה לו אלא גם היום אני לא מסוגלת לחשוב על גבר אחר, בן אדם שהייתי מוכנה לבלות איתו את שארית חיי עזב אותי כי הוא החליט שאני לא נאמנה , כמעט הרג אותי כי הוא הרגיש שאני בוגדת בו , מה יהיה איתו , אחרי התלונה ?! הפכתי עולמות כדי להקטין את הנזקים, ואני מקווה שהצלחתי , לפחות שאוכל לחיות עם זה שלא תרמתי את גורלו , אם כל ההבנה כי הוא זה שעשה מעשה שלא יעשה. כן, אכן כן, אני סובלת תסמונת האישה המוכה, מודעת וכבר נמצאת בטיפול . אך בחיים לא אוכל להשלים עם המציאות ההזיה , שני אנשים ,כל כך מאוהבים, עם חיי זוגיות בגדול מדהימים ומלאי חוויות נפלאות כמשפחה , פרקו הכל בגלל מחלה שעד שלא נתקלתי בה לא ידעתי על קיומה . ליבי ונפשי שבורים לחתיכות ... בבקשה קצת הגיון... משהו שיסביר לי ממתי העולם כבר לא נראה שפוי ...

היי, שרון. הרבה זמן שלא כתבתי. (כתבתי הודעה זו גם בשרשור האחרון שהיה לנו) התחלתי ללכת לטיפול לפני 3 חודשים אצל פסיכולוג קליני, שיש לו גם כלים ל-CBT. אני אתייחס לפוסט האחרון שכתבת לי... גם אם בת הזוג לא רואה את הפנייה לידידים שלה כמו שאני מרגיש, וגם אם היא לא באמת מקטינה אותי, ולא רואה בהם שותפים לבגידה, וכל זה באמת נכון מבחינת העובדות. אני לרגע אחד לא חושב שהיא מנסה לפגוע בי, אבל זו התחושה שנוצרת בעקבות הסיטואציות הללו. אני מרגיש נפגע כי יש לי אמונה מאוד פנימית עמוקה מבחינת התרבות שגדלתי בה, שבת הזוג חייבת להיות ללא ידידים ולהתנתק מגברים בחייה. מכאן, מתחילות כל הבעיות. האמונה העמוקה הזאת שמושרשת בי גורמת לי לחשוב שהבחורה עושה לי בכוונה כאשר היא פונה לגברים ומתיידדת איתם. האמונה גורמת לי לא להימשך לבנות שיש להן ידידים, ולחפש בנות מסורתיות ללא ידידים. כלומר, אני מבין שיש לי אמונה, אבל אני מרגיש שאני לא יכול באמת להשתחרר ממנה, כי זה כמו שכאשר בנאדם חוטף מכה ברגל, וכואב לו. הבנאדם שחוטף את המכה לא יכול לשנות את התחושה של הכאב, כי זה אקסיומה כזאת. כלומר, האמונה שמושרשת בי היא חלק ממני, ואני מרגיש שלעולם לא אצליח לשנות אותה. לכן, כל פעם מחדש כאשר בת הזוג תכיל ידידים ותמשוך תשומת לב מבנים, אני ארגיש שהיא מקטינה אותי, וזה כמו מכה שחוטפים, ולא ניתן להימנע מתחושת הכאב לעולם. שאלתי היא - האם את מכירה אנשים שהחלימו מקנאה, ואני יכול לשאוב מהם רעיונות? אולי בפורום זה? את תוכלי להמליץ לי על סדנאות ששם יש אנשים שהחלימו מקנאה ומאמונות מגבילות שמונעות מהבחורה להכיל ידידים בחייה? שאלה נוספת - האם את מאמינה שניתן לשנות אמונה מגבילה כמו הנושא של ידידים בחיי בת הזוג, או שעליי לחפש פשוט בחורה פשוטה ומסורתית, וגם כאן לא בטוח שאמצא מישהי שתענה על ציפיותיי לגמרי. אודה לעזרתך.

שלום רב, השבוע נאלצנו להוציא את בתנו בת השנתיים וחצי מהגן הפרטי בו הייתה בשנה האחרונה בעקבות בעיות מול הנהלת הגן (שאינן קשורות לילדה בשום צורה). כעת מתלבטים באם להשאיר אותה בבית עד לשנה הבאה בה עתידה לעלות לגן עירייה (טרום טרום חובה), או להעביר אותה לגן אחר לחודשיים האחרונים שנשארו לשנה זו. אופציה נוספת היא להעביר אותה לגן פרטי לחודשיים האלה ושתישאר שם גם שנה נוספת במקום שתעלה לגן עירייה (אופציה שפחות אידיאלית מבחינתו אך מוכנים לשקול זאת). חשוב לציין מס' נקודות: 1. מדובר בילדה וורבלית, מדברת בצורה שוטפת ומבינה הכל, גמולה מחיתולים ומוצץ. חברותית אך עם זאת מעט ביישנית עם אנשים וילדים שאינה מכירה. 2. אוהבת את הגן, אך בכל בוקר בוכה בפרידה כי רוצה להישאר איתי בבית. כשאני אוספת אותה בצהריים, שמחה ומשחקת, אחרי שאכלה וישנה בצורה תקינה. 3. יש לנו ילד נוסף בן כמעט שנה שאני נמצאת איתו בבית עד שנה הבאה. הם מסתדרים מצוין ואין סימני קנאה. אשמח לעזרה. תודה מראש

שלום פרופסור, יש לי בעיה רצינית עם המיניות שלי. אני חייל משוחרר בן 22, והומוסקסואל ללא התנסות זוגית ומינית כלשהי. אפשר לומר שמאז תחילת גיל ההתבגרות התחלתי לפתח משיכה מינית לגברים בלבד, כך שהיום המשיכה הזו היא חזקה ביותר. עם זאת קשה לי לדמיין את עצמי חי את חיי בזוגיות עם גבר אחר. אני לא חושב שאני מסוגל להרגיש אהבה אמיתית כלפי גבר/ להתאהב בגבר ולרצות לחיות איתו במשותף. בד"כ אני חש כלפי גברים משיכה-מינית, קנאה עזה וכעס רב. לא נראה לי שאוכל להתמיד בזוגיות הומוסקסואלית, וכלל לא בטוח שהיא תעשה אותי מאושר. אבהיר ואדגיש שאני ממש לא חי בשלום עם הנטייה המינית שלי. אני מתעב אותה, ואף מתוסכל מהעובדה שאני קצת נשי מדי באופי שלי יחסית לרוב הגברים. אני לא נמשך מינית לנשים, ולא כל כך מבין את רגשותיי כלפיהן. אף פעם לא התאהבתי אהבה של ממש בבחורה כלשהי. לפעמים הרגשתי געגועים, דאגה ואכפתיות, אך לא משהו חזק שיגרום לי לרצות לחיות לנצח עם בחורה כלשהי. בכלל, כל רעיון הזוגיות נראה לי כמו משהו כמעט בלתי-אפשרי, המתאים אך ורק לסטרייטים בודדים יחידי-סגולה אשר מצאו את החצי השני שלהם בעולם הזה. אני אמנם מעריך את הבריאות הטובה שלי, אך לא אוכל לטעון כי אני אדם מאושר כל כך. אני חש שמיום ליום אמונתי הדתית הולכת ונשחקת, יחסי-האנוש שלי מדרדרים ושמחת החיים שלי הולכת ואוזלת. ספק רב מאד אם אוכל לחיות באושר בזוגיות הומו/הטרו -סקסואלית. גם חיים כאדם בודד לא בדיוק נראים לי כמו האושר הנשגב. אז מה אני אמור לעשות עם החיים האלה ??? איך אני אמור לחיות ככה?

שלום דר! אז ככה, אני בן 23 ואני נמשך לנשים, הגוף הנשי יותר מסקרן אותי בהרבה מאז ומעולם. חוויתי 2 מערכות יחסים ארוכות, אחת בגיל 15-16 במשך שנה, שבדיעבד כן אהבתי את הבחורה, אך זה היה לא מעט אובססיבי גם. הקשר השני הסתיים לפני כשנה והוא נמשך 7 חודשים. במהלך הקשר הזה לא הצלחתי לפתח רגשות מיוחדים לבחורה, עד לרמה שהתייאשתי מנטלית וזה כבר העיק עליי. היו לי גם כמה סטוצים שכשברגע שהבחורה כבר הייתה בידיים שלי זה כבר נורא שיעמם אותי. אני באופן כללי אוהב הכל עם רגש, מחפש שבכל דבר יהיה מעורב רגש. תמיד גם בזוגיות עם בחורה, מעולם זה לא הרגיש לי משהו שמשלים אותי, התחושה לא היתה ספונטנית... כאילו תמיד יש משהו ליידי, אבל לא חלק ממני. לגבי גברים, תמיד הייתי חשדן עם מישהו חדש מצטרף לחבורה, או במחלקה בצבא, או סתם מישהו שרוצה להיות חבר, לא הייתי מקבל בקלות, לפחות לא בתוך תוכי, בתחושות, ברגשות, אך לא הייתי מפגין את זה החוצה ולהיפך, ידעתי שזה משהו שצריך להשתנות אצלי. אני גם קולט בנים שנראים טוב, כמעט תמיד. בנעוריי הייתי רואה מישהו כזה והייתי חש איום, קנאה עזה, היום זה אני לא יודע עם קנאה, אבל משהו יותר בוגר... כי אני כבר לא קנאי למראה חיצוני, אני כבר מבין שזה כמעט כלוםם. אני לא הטיפוס ה-גברי (מבחינת אופי, התנהגותית אין לי סממן נשי במיוחד) ותמיד קינאתי ורציתי להיות הגבר הזה שלא חושב יותר מדי, שהכל אצלו בספונטניות, מבחינת קשרים עם בנות, ואני תמיד הייתי ביישן, עדין, מדבר יפה ולוקח כל אישה ברצינות. מאז ומעולם הייתי רק מתאהב בנשים, כאילו דאגתי במשך כל ילדותי ונעורי עד סוף הצבא להיות עסוק במישהי, להתאהב... אך במי שהתאהבתי תמיד התפתח קשר ידידותי ולא מעבר, אך הנשים שיצאתי איתם אלו נשים שלא ממש רציתי או התאהבתי בהן לפני. התחלתי לחשוב אולי אני הומו... אם אני ככה לא מתחבר לנשים ברמה האינטלקטואלית, הרגשית אפילו... המשיכה לנשים נחלשה מאוד בזמן האחרון והתחלתי להיות נורא חסר תקווה לגבי קשר זוגי עם אישה, כאילו בשביל מה בכלל צריך זוגיות? כל בחור שנראה טוב שעובר לידי אני שואל את עצמי אם יש מצב שאני נדלק עליו.. כאילו אני מחפש את עצמי בעולם הגברים. אני מעלה על דעתי מחשבות של חיים עם גבר, זה לא עושה לי רגשות מיוחדים, אבל אני שואל את עצמי תוך כדי, אולי זה פשוט יכול לעבוד טוב יותר עם אישה? ואז מתחיל קצת לחשוש שמא יש מצב שכן. משהו נחסם בי כלפי נשים, עייף אותי... אני חושב אולי אני הומו לא בגלל פנטזיות מיניות עם גברים, למרות שהצלחתי לעלות על דעתי את עצמי בתפקיד אישה וזה סיקרן אותי ועורר אותי מינית, אלא מחוסר התמצאות עם נשים.. או יותר נכון שיעמום. וכל השאר אולי יבוא עם הזמן, אולי אני אתאהב בגבר ועם רגשות גם באות הפנטזיות המיניות וכו... אני סוג של א-מיני בשבוע האחרון.. לא יודע מה עובר עליי בדיוק. קראתי מלא ואני מזדהה עם המון סיפורים אישיים של הומואים לגבי החיים בילדות שלהם, כמו רגישות יתר, לא מוצאים כל כל את עצמם בחברה סביבם, אבא לא ממש חם... האמת גם שאני מרגיש שפתאום תנועות גוף שאני עושה או דיבור שלרגע יוצא לי, נותן לי להרגיש הומו.. (אם זה כמו רגל על רגל בישיבה כמו שנשים נוהגות לשבת וכו). לעיתים קורה לי שאני מרגיש קצת נחות ליד גברים שנראים טוב.. בכלל, אין בי אדישות תחושתית/רגשית אל גברים. אני לא יודע אם זה לגיטימי. אני שואל את עצמי שאלות נורא בסיסיות, כמו איך אמורה להיות אהבה בין חבר לחבר ואהבה בין חבר לחברה. אולי יש מצב שאני מאוהב באחד החברים שלי? אשמח מאוד אם תגיד איזה כמה מילים על המצב שלי ואיך את. רואה את זה מנקודת מבטך. תודה רבה!