תוצאות חיפוש עבור אימפולסיביות

שלום אני בת 42, בריאה בדרך כלל, מטופלת מזה שנה ב PO. PRIZMA 20 MG לחרדה קלה ממנה סבלתי. מאז הטיפול אני חשה שיפור משמעותי, לא סובלת מחרדות ואיכות החיים שלי מהבחינה הזו השתפר פלאים. בנוסף אני מטופלת מזה שנתיים ב PO ATENT 10 MG עקב הפרעות קשב וריכוז, גם זה בהשפעה טובה- פחות אימפולסיביות, יותר סבלנית עם ילדיי, יותר אנרגיות, פחות עייפות. בכמה חודשים אחרונים שמתי לב שהזיכרון שלי לא כמו שהיה. יש מצבים בהם אני חושבת מחשבה שצריך נגיד לעשות משהו וכעברו דקה המחשבה כאילו "חומקת" ממני ואני לא מצליחה להיזכר על מה חשבתי. גם האירועים של שככחת מפתחות, ארנקים וכו' שתמיד סבלתי מהם עקב הפרעות קשב התגברו הן מבחינת תדירות והן מבחינת חומרה - השיא היה לפני כמה ימים כאשר שכחתי מפתח של הרכב בסוויץ' בזמן שרכב עובד והלכתי לפגישה של שעה... לשמחתי זה לא בא ע"י ביטוי בעבודה ובנהיגה (למרות שלפעמים יש לי תחושה שאני כן פחות מרוכזת בזמן נהיגה ואשר בעבר). כל זה ממש מלחיץ אותי, והתחלתי לחשוש שאולי אחת התרופות שאני לוקחת (או אולי השילוב שלהן) פוגעות לי בזיכרון. האם זה אפשרי? אם כן- מה לעשות, כי מאוד לא הייתי רוצה להפסיק את הטיפול התרופתי שאני מקבלת, ואם זה לא קשור לתרופות מה כדאי לבדוק כדי לדעת שאין איזו שהיא בעיה? תודה מראש

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה . יש לי מספר שאלות : 1- חוות דעת על הטיפול התרופתי שאני מקבל עכשיו ואיך הטיפול הזה עשוי להועיל לי ? 2- האם יש צורך להעלות את מינון הדירלין ל 40 מ"ג 2 פעמים ביום כי אני עדיין מרגיש אי שקט ? 3- מה המטרה של השילוב של ה Viepax XR 300 mg עם ה Cipralex 10 mg ואיך זה עשוי להועיל לי ? 4- האם ה Depalept Chrono אמור למנוע את התפרצויות הכעס\זעם וכמה זמן צריך כדי שתורגש השפעתו במלואה ? 5- האם אפשר לקחת Seroquel XR 800 mg (כל המנה) בבת אחת בערב ? 6- האם Modal 150 mg ביום יכול לגרום לתחושת אי שקט ? 7- האם אני יכול לוותר על ה Modal ולהסתפק ב Seroquel כתרופה אנטי-פסיכוטית ? 8- חוות דעת על האבחנה הפסיכיאטרית שלי ? 9- חוות דעת על האבחנה הפסיכולוגית שלי ? 10- חוות דעת על טיפול פסיכיאטרי מומלץ ? 11- חוות דעת על טיפול פסיכולוגי מומלץ ? 12- חוות דעת על אפשרויות שיקום דרך ביטוח לאומי ו\או סל שיקום ?

שלום, החלום התחיל כשהלבישו אותי לקראת תוכנית ילדים שעמדה לעלות לאוויר בשידור חי, הלבישו אותי במדים שהיו גדולים עלי, במיוחד השרוולים היו ארוכים יותר מהידיים שלי, אז כמה שניות לפני שהתחיל השידור שחררתי הערה "איזה אנשים מטומטמים", אבל איכשהו הילדים שמעו והייתה סוג של צעקה והאנשים באו להוריד אותי מהבמה/לבטל את השידור

היתה מתוך אימפולסיביות. מאפיין אותי בימים האחרונים. היא נורא דבילית.. מצטערת.

בן 46 , נוירולוגית הפנתה אותי לבדיקת מוקסו עקב בעיות קשב וקושי בריכוז. להלן תוצאות: ללא כדור קשביות: ביצוע חריג מטווח הממוצע רמת חומרה 4 תזמון: חריג מטווח הממוצע - רמת חומרה 4 אימפולסיביות- חריג מטווח הממוצע - רמה 4 תגובתיות יתר - ביצוע טוב - מעל הממוצע בנורמה . תוצאות עם ריטלין IR MG קשביות: ביצוע רגיל מעט מתחת לממוצע בנורמה תזמון: חריג מטווח הממוצע: רמת חומרה 4 אימפולסיביות: ביצוע טוב מעל הממוצע בנורמה. תגובתיות יתר: ביצוע טוב . מעל הממוצע בנורמה. האם טיפול בריטלין מומלץ במקרה שלי?

שלום רב, מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי OCD ברמה מאוד משמעותית, כזו שאי אפשר לפספס. כמו כן, אני פרפקציוניסט מילדות,מכור לניקיון ולסדר (אפילו מנטלי) ומקבל קשה מאוד דברים שלא מסתדרים (לצערי אני חווה התקפי זעם קשים, תסכול נוראי ואלימות מילולית לפעמים כלפי המשפחה).בתור ילד גם לא ידעתי להתמודד עם זה, הייתי לפעמים לא נרדם בלילות אפילו אם השמיכה לא הייתה מסודרת כמו שצריך, הייתי חי את השלמות שאני רוצה לחיות ולא את המציאות. אני מתקשה ללכת לטיפול כי אני פשוט לא מרגיש שלם עם זה. משתגע מהעובדה שכאילו הכל בסדר, אבל לא בסדר, וכשמשהו לא מסתדר לי הוא פוגע בי בצורה אנושה. תמיד עולה בי המחשבה שאני הורס לעצמי בעצם הטיפול. החלטתי בכל זאת להיפגש עם פסיכולוגית, פשוט כי אני לא מתקדם לשום מקום מבחינת תעסוקה או לימודים, ורציתי לשבור את השגרה ולעשות משהו קבוע(אני אוהב דברים קבועים, בסדר מסוים, עם פואנטה). הבעיה שלי היא יותר עמוקה, ואני צריך להבין את עצמי לפני שאגיע לשפל, כי אני מדוכא מאוד. קראתי המון על הפרעות אישיות, ואני מוצא דמיון ממש גדול בין OCPD לנרקיסיזם. אני כן סובל מהפרעת אישיות (הייתי אצל פסיכיאטרית בקופ"ח וזה מה שהיא איבחנה), רק לא כתוב מאיזו הפרעה. כשהייתי בטיפול שם, לא הרגשתי כלום, רק תסכול. כמו כן, רציתי לשאול אותך האם אפשר לזהות הפרעת אישיות תוך כדי שיחה בודדת של 10 דקות. אני חושב שהבעיה הכי גדולה אצלי היא שאני לא מכיר את עצמי כמו שאני רוצה להכיר. אני רוצה להבין את עצמי במאה אחוז, וכואב לי לדעת שיש סיכוי שאני מאובחן במשהו שלא נכון, או שנכון בחציו. (כשהלכתי לשם אמרתי לפסיכיאטרית סתם דברים, בעיקר מתוך "פוזה" ויש משהו שאני יודע שהיא אבחנה לא כמו שצריך). לדוגמה, היא כתבה שאני סובל מסומטיזציה, כי הראיתי לה שיש לי הרבה צלקות קטנות על הידיים, ואמרתי לה שזה מכוער ושזה מעסיק אותי המון. היא אמרה שהיא לא רואה שום צלקות, אבל אלו צלקות שגרמתי לעצמי כשהייתי נער, ואם מתסכלים קרוב, הן שם. אני לא אוהב פגמים, אני מפחד מהם, ויש לי צלקות בעור לצערי הרב. הרגשתי פתוח לומר לה את זה, והיום אני מצטער. הרי ברור שאפשר להחשיב את הדעה שלה כנכונה בתור בעלת מקצוע, אז מה אני אמור לעשות? להוכיח לאנשים במיקרוסקופ שיש לי צלקות? מי שמסתכל רואה. אני מסתכל על הצלקות האלה כמעט כל 5 דקות... בשורה התחתונה- איך אדם כמוני יכול לדעת מה הוא עובר גם בלי ללכת לפסיכולוג? האם פסיכולוגית כן תוכל לומר לי את זה או רק פסיכיאטר? תחושת האי וודאות הזו הורגת אותי, במיוחד שאני מרגיש בודד עם התחושות האלה. למעשה, זה הדבר הכי משמעותי שגרם לי לקבוע עם פסיכולוגית. אני לא מצליח לישון בלילה כמו שצריך בגלל זה. אני בכלל מרגיש שעצם זה שפניתי לייעוץ רק גרם לי ליותר נזקים, וזו תחושה נוראה. אשמח אם תבהיר לי את הדברים, לפחות בשביל התחושה האישית שלי. קראתי את המאמר שלך על OCPD וזה כמעט שכתבת את זה עליי. פשוט אחד לאחד. ואז נתקלתי באישיות נרקיסיסטית, וראיתי קווי דמיון רבים. אני יכול לדעת מה ההבדל הכי משמעותי בין שתי ההפרעות? תודה רבה על העזרה.

שלום,עד לפני מספר שנים הייתי מנהל פרוייקטים, בחברהכאשר צורת עבודה היא שכר אחוזי עמלה. פרפקציוניסט, עד הפרט האחרון. בחברה נוצר משבר מדומה, ועזבתי, בלי באמת שהדברים נסגרו לגמרי כולל כספית מבחינת דקדוק סופי. אבל זה נשכח. כלומר גם ענינים כספים נשארו באוויר. בעת האחרונה ראיתי שיחות מלקוחות העבר, כאשר עברו כבר 3 שנים בערך!, ואז חלמתי חלום שדמויות העבר והחברה עולות בו בזמן עכשווי,שכביכול המצב שמהעבר מתעורר ויביא סכסוך על כל המשתמע מכך. לוגית יש לי הבנה והסבר מסודר לכל. אבל רגשית זה עורר בי סוג של התעוררות, וזה בגלל הפרפקציוניזם שלי, החזיר אותי לפרטי פרטים, של מה שהיה, הסברים לעצמי מחדש לגבי התהליכים מה קרה סדר הדברים מיקוד בכל שלב, נימוקים. בקצור ברור לי שזה לא תואם את המצב למציאות במרחק ונקודת זמן זה, אבל זה שטף עצום בגלל הניתוח והדקדקנות שלי. זה מפריע לי, והכל בגלל שחלמתי חלום די מציאותי שעורר אותו. שאלתי איך להתייחס להתעוררות מצב של עיסוק בפרטים שזורמים למח בעקבות חלום שיצר התעוררות כזו, כאשר בפועל לא ממש קרה דבר חמור במציאות. מה שמפריע בכך בעיקר, זה הצורך לדייק כל פרט בניתוח התהליך שהיה בעבר לפרטי פרטים. כתבתי טיוטה לשחרר. זה נעצר מעט. אבל בא בגלים. אני מניח שזה יתמתן אבל התופעה די מפריעה לי. וקרתה לי בעבר גם במצבים רגילים של ניתוח פגישות שיחות בעבודה, תודה

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

הבאגים האלה של המילים הדחוסות ----מרגיש---שלחלקים ----מסויימים שלי ---אין כאן יותר מקום 😢עצוב-----מחכים אולי יסדרו ----

יש בעייה אצלי זה כשאני לא לוקח טיפול פסיכיאטרי אני נעשה אימפולסיבי מתרגז בקלות וצועק/מקלל אנשים ולעומת זאת כשאני לוקח טיפול אז המצב הפוך אני יותר שקט ורגוע אני רוצה לדעת איך רגוע ולא אימפולסיבי והגיוני גם בלי הטיפול הזה ?

שלום. שמי אוריין. אני מאושפזת קרוב לחודשיים בבית חולים שלוותה. האבחנה שלי היא הפרעה גבולית אישית שמתאפיינת במצבי רוח מישתנים. אני נוטלת תרופות פסיכיאטריות: ריספרדל ויפקס לוריוון. אני מאד מאוכזבת ופגועה מהצוות. הם לא עוזרים לי בהרבה דברים. וזה גורם לי למצב רוח רע ולבכי. ואני בגלל זה יש לי התלבטויות אם להישתחרר מהבית חולים בגלל שהם לא עוזרים לי. הצוות פה מאד קשוח. לא טוב לי בגלל זה פה. אני פה בגלל שיש בבית מתחים עם אבא שלי. אני לא רוצה להיות יותר בבית חולים ולא אצל אבא שלי. אני אשמח אם תעזור לי בכך. ממני אוריין.

שלום כבוד הרופאה , אני כבר 70 יום נוטל את התרופה אינווגה 6 מג לטיפול בסכיזופרניה במיוחד מסוג simple ולטיפול בהפרעת אישיות מאשכול A סכיזוטיפלית ולטיפול בהפרעת אישיות גבולית שמתבטאת בהתפרציות כעס וזעם ואלימות אימפולסיביות וחוסר יציבות במצב רוח והתפרציות שיגעון זמני רגעי של אלימות מילולית וזריקת ושבירת חפצים , אני מרגיש שיפור מסויים בתסמינים החולניים שלי שזה שיפור מסוים במצב הרוח וירידה ברמת החרדה והעצבנות אם כי השיפור לא מרצה אותי מספיק ואני מרגיש שהמצב שלי עדיין בלתי מאוזן, רציתי לשאול כמה זמן לוקח לאינווגה 6 מג לראות את ההשפעה החיובית המלאה שלה זאת אומרת כמה זמן מינימום וכמה זמן מקסימום לפי המחקרים שנעשו על התרופה במינון 6 מג , האם צריך לתת לתרופה עוד זמן או שצריך להעלות המינון ל 9 מג , מתי מחליטים להעלות את המינון ל 9 מג , יש לציין שאני לפעמים מתקשה להתרכז וסובל מחוסר שקט פנימי ורצון עז לעשן הרבה סיגריות האם תופעות אלו קשורות לאינווגה ?! אני גם מאז שהתחלתי אינווגה אני סובל מחוסר יכולת להירדם - סובל מחוסר שינה אינסומניה ?! ביחד עם האינווגה אני נוטל סרנדה 200 מג וקלונקס חצי מג כפול 3 ופרולול 30 ופרוטיאזין 50 ומירו 30 ולפעמים סירקדין וסטילנוקס לשינה ופראמין לבחילות , האם צרעך להוסיף מייצב מצב רוח ואיזה אם בכלל ?! תודה מכל הלב !

בני בן 4.9 אובחן כלוקה בבעית קשב ורכוז קל עם אימפולסיביות מרובה ע"י נוירולוג המתמחה בקשב ורכוז + מאבחן קשב וריכוז(פסיכו לנגוויסט). הם והרופא התפתחותי מהמכון להתפתחות הילד המליצו על טיפול פסיכולוגי באומנות +טפול רגשי + סיעת צמודה בגן , ללא טיפול תרופתי בשלב זה. היום נפגשתי להתיעצות עם מנהל מחלקה נוירולוגית שבחן את הילד והציע לנו לפתור את הבעיה במתן ריספרדל טיפות פעמיים ביום 0.125 מ"ג והחל מהשבוע ה-2 להעלות ל-0.25 מ"ג הוא ציין בפני שתופעות הלוואי היחידות המוכרות הן עייפות מוגברת(שינה עמוקה) ,בריחת שתן בשינה והגברת התיאבון . 1. האם מוכרות תופעות נוספות לתרופה זו ? 2. הוא ציין שהתרופה תפתור את בעיית האיפולסיביות ללא בעית הקשב , אך כיוון שהילד ממש בעל כישורים מאוד גבוהים ברוב התחומים ( ברוב התחומים 1-2 שנים מעל ממוצע גילו) , הטיפול ב"קוצים" יביא גם לפתרון בבעית הקשב+רכוז. ברשימת התרופות באתר קראתי שהיא מיעדת רק לחולי פסיכיאטרי קשה. למה יש להעדיפה על ריטלין ? ( או בכלל אי טיפול תרופתי ?)

לבן שלי רשמו נוילפטיל בטיפות רציתי לדעת מה הייעוד של התרופה ומה הפעולה שלה

יש חלום שחלמתי לפני שלושה ימים והוא שוב אותו חלב חלמתי הלילה חלמתי שהשכנה הצעירה בבניין שלי שמה ספה והיא הייתה כבדה והיא הייתה תלויה בין החלון למרפסת כאילו בתחתית המרפסת ממש כאילו לחצה על התחתית המרפסת ולי הייתה הרגשה שהמפרסת עומדת ליפול מהלחץ של הספה על המרפסת היא נפלה המרפסת והשכנה שהייתה במרפסת נפלה יחד בזמן שהמרפסת התמוטטה ואני מסתכל למטה מהחלון אצלי בבית רואה מלא אנשים השכנה שהייתה על המרפסת נעמדת על הריסות ואז מתמוטטת ואז בא אמבולנס ויש מלא בלאגן למטה וצועקים היא רק רצתה לראות מה עם הספה והיא נפלה ואז מסתכל למטה שוב ומעלים אותה על המיטה של האמבולנס עם הגלגלים שמים לה על הצוואר את הדבר הזה של התאונות ששמים בדרך כלל וכל הפנים שלה מלאות בדם וזהו.

שלום רב בהחזרה האחרונה שעשיתי האמבריולוגית העמיסה את העובר עוד לפני שהתישבתי על הכסא ואז צעקה על הרופא נו כבר! עכשיו, לקח איזה 5 דקות להתארגן והעובר בצינורית מחכה. האם במצב כזה רוב הסיכויים שהעובר נהרס? אם לא, אז למה תמיד ממהרים שהעובר רק שניה יהיה בצינורית? אני מרגישה ממש חסרת אונים מול ההתנהלות של העבודות בכל מיני שלבים. משלמת הון על כל טיפול, מתרוצצת, עוזבת עבודות כדי להיות פנויה למעקבים, דם יזע ודמעות בכל מובן המילה. ואז איזה פזיזות של אמבריולוגית או רשלנויות אחרות יכולות להרוס הכל ברגעיש מה לעשות עם זה? אם זו נחשבת רשלנות יש לי למי להתלונן?

אוקיי אז ככה יש לי איזה קטע שלפעמים כשמדברים עליי ישירות ומבקשים ממני משהו או מנסים להסביר לי משהו לוקח לי זמן לקלוט את מה שאומרים לי ואני מרגישה ממש מטומטמת ואני לא חושבת שזאת בעיית קשב וריכוז כי אני לא ממש מרגישה שקשה לי להתרכז פשוט יש פעמים שלוקח לי זמן להבין את מה שאומרים לי ואני קצת חולמת ויש לי בעיית זיכרון אני כל הזמן שוכחת דברים ופשוט מרגישה מעופפת יש לזה שם או הסבר מסויים כי זה ממש מבאס אז רציתי לדעת אם זה חלק מהפרעת קשב וריכוז או שזה משהו אחר?

בכתיבה בפורום או בכלל כשצריך הכל מאוזן. אצלה יוצא עדיין מהיר ומבולגן כי אני מדברת מאוד מהר. אני עם קשב וריכוז עם מרכיב אימפולסיבי. לא מאובחנת ממש אלא נוירולוג של בני אבחן מיד באבחון של הבן ולכולם בבית זה ברור!. זה אומר חרדות לא לישון בלילה כי אני חייבת לישון..כמובן "הפיל שבחדר". אני משתפרת מאוד- לחצי דם תקינים היו גבוהים. ישנה 6 שעות לא ברצף כשתמיד יש רצף עם ירידה שתיים לשירותים וחזרה לישון. ישנתי בשבת צהרים. מדברת מהר אבל ברור. מבחינתה לא ברור מהיר מידי. כדורים וכו אין מצב!!!! אני ישנה עם כדור שינה אחד. מספיק טוב. פתאום האמון אודי והגבולות. יאללה "זאבים זאבים' כן היו הסתרות גם בטיפול פתחתי הכל עכשיו ועדיין אני יוצאת לא בסדר..או עם אבחנות..נמאס לי. היפומאניה יכולה לעבור לבד. בכיתי. השלמתי. אמא כבר יותר משנה חולה...נפרדנו. דייי..שחררו. נטפל באבא.

אני בתקופה האחרונה עם אימפולסיביות מטרידה של המשפחה שאני גר איתם(לא נשוי)אני לא סובל ברמת הפסיכי אותם כי הם שמוקים שכל הזמן רק רבים ומקללים אחד תשני וגם יהודים וההתנהגות האולטרא מעצבנת שלהם שאני רואה אותה כל יום ברחוב כבר עשרות שנים שעושה לי חשק לברך את ישו+מריה שהראש שלי מתוכנת לעשות ככה ואני סובל מכעסים+התפרצויות חזקות מה עושיםבשביל להקל עלעצמי עד יעבור זעם?

האם זה נורמלי שכנראה בגלל הבדידות שלי והניכור עם אלה שקוראים לעצמם משפחה ונראים כמו נערת פורנו במחשב שלי אחרי חצות בשחור התחלתי לדבר עם עצמי על מה שאני רואה שם וזה אימפולסיבי שעומד על הלשון לההתפרץ סתם על אנשים בחוץ וגם בכלל בפייסבוק אותו דבר זה כמו דיבוק שהשתלט על הראש לי ?צריך ממך טיפ זה בהול ממש!

שלום וברכה, ביתי בת ה5 שבועות אושפזה בשל שיעול שאליו נוספו ביוםה5 הקאות ואי רצון לאכול כמעט, טיטולים כמעט יבשים. ללא חם.מעט ישנונית. קיבלה נוזלים והועלתה לאישפוז, בלילה הרגישה לי מעט חמה, מדדתי והיה 38.3 אחר כך שוב 38.1 נתנו לה נובימול, וזה היה המקרה היחיד של חם, השתפרות רצינית במצב, חזרה לינוק וממש ניראה ויראלי גם לדעתם ובע כל זאת הם התעקשו ושיכנעו שאתן לה אנטיביוטיקה עד שגם בדיקות הדם הסופיות(נוסף לראשונות שיצאו תקינות) יגיעו שליליות. קיבלה רציפין שהבנתי שזה מאוד חזק לוריד. אני מרגישה שזה היה מיותר ומבואסת שלא סירבתי. האם זה באמת היתה פזיזות לתת לה לדעתך? וגם רציתי לשאול על ההשלכות, להזכיר היא 5 שבועות. פגיעה באיזון חיידקי שניבנה בחצי שנה הראשןנה לחיים? יש משהו לאזן זאת? פרוביוטיקה מסוימת? משהו אחר? וכן- מעלה סיכוי לעמידות אנטביוטי בהמשך? לציין- השתחררנו ביום שלישי האחרון ב4 אצר הצהריים. סך הכל 2 לילות אשפוז תודה רבה

שלום, שאלתי קצת מביכה אותי לכתוב אבל מכיוון שחשוב לי יותר להבין את עצמי ומה זה אומר אני כן שואלת... אני מספר שנים כבר מתמודדת לעיתים עם התקפי בכי/זעם כעס עצמי מאוד מאוד קשה שהמון פעמיים גורם לי לפגוע בעצמי (לא בצורה מסוכנת) כיום זה בהרבה יותר טוב פעם זה היה יוצא משליטה לגמרי לאחרונה כשאני נכנסת למצב של חוסר אונים ובכי אני מרוב כעס על עצמי נושכת את עצמי כל כך חזק שנשארות לי צלקות יותר משבוע ונהיה לי שטפי דם וזה ממש ממש מגרד וכואב לי רציתי לשאול האם אפשר להיגמל מזה? ולמה זה קורה לי ? למה דווקא נשיכה? ולמה אני חוזרת לזה שוב ושוב הרי אחרי שאני נרגעת זה ממש כואב לי פיזית וגם נפשית ואני מרגישה צער שעשיתי את זה לעצמי למה בנאדם נושך את עצמו? תודה רבה מראש עמית

בזמן האחרון אני קצת אימפולסיבי ומתכנן בראש איך להגיב לסיטואציות כועסות מה הפתרון לזה

קרוב משפחה הוא עם בעיה פרסונלית של כעס כרוני ומתי שמרגיזים אותו אז הוא נוקם באנשים אחרים סתם (לקלל ברחוב בחורות ) הוא רוצה לדעת איך להפסיק תזה ולהיות פרסונה פחות אימפולסיבית