פורום פסיכולוגיה קלינית

בואי נצא לרגע מהמונחים של "חולה-בריאה" אולי פיזית את מרגישה בריאה...כי זה עוד בהתחלה.אני יכולה לחתום שלי יש גוף חזק,ואני הייתי רקדנית ובכושר מעולה לפני שהכל התחיל .הייתי מצפה מהגוף שלי להיות קצת יותר עמיד וסלחני,אבל מה לעשות זה לא קורה.זה מתחיל מתישהו,ושזה קורה באותן דקות של בחילה/כאב/רעד את לא חושבת על להיות רזה.פתאום הכל נראה לך כ"כ שולי ואת רוצה להרגיש טוב! דבר שני,אל תקחי את זה כמחלת נפש.גם אני נוטה לעשות את זה לפעמים לעצמי. אני חושבת על הדברים שאני אומרת,עושה,כותבת וכו' ואומרת לעצמי "את לא נורמלית"... אבל איך אני נשמעת לך,לא נורמלית? ואני לא בHIGH זמני או משהו. אתמול והיום עברתי חוויה מאוד קשה. אני במצב נפשי רע, במצב פיזי לא טוב כרגע אבל קוראת מה אני כותבת לך, ואני נורמאלית-גם עכשיו וגם את:)

אנג'ל, אני יודעת שאני נורמלית ובסדר, ולמרות זאת כולם נגדי. למה? מה עשיתי כל כך רע שזה מגיע לי?

תצאי מההגדרות אני באמת לא יודעת מה יש לך אני לא איש מקצוע לי זה נשמע כמו הפרעת אכילה אבל גם בלי קשר- אני מתייחסת אלייך,לתחושות שלך לגבי החברות,העולם,טלי...ומניחה שעבר עלייך יום קשה.

אנג'ל, אני גם משרתת בצבא, סתם שתדעי.. כי הבנתי שגם את (תקני אותי אם אני טועה). למה אף אחד לא מצליח להבין אותי, זה פשוט יכול לשגע אותי. נמאס לי כל כך מכל החברות שמבקרות אותי ויורדות לי לחיים, לא משנה שאף אחת לא מדברת איתי עכשיו כאילו אני הלא בסדר.. את מבינה? הן הרעות ומוציאות אותי הלא בסדר.

בתגובה ל"כל מי שרוצה להיות רזה" אני מצטערת אם פגעתי או העלבתי. אני לא יודעת להתבטא בכתב וזה גורם להרבה בעיות. לא רציתי או ניסיתי להעליב אף אחד. באמת. אנשים פה מאוד תומכים ולא מגיע לאף אחד שבא לכאן כדי לקבל עזרה שאני אעליב אותו, ואין לי שום זכות לזה. בבקשה אל תכעסו עלי. רק ניסיתי לעזור. ונראה לי שיותר היזקתי מאשר עזרתי למישהו. סליחה. לולה.

זה בסדר מבחוץ זה נראה אחרת. מבינה. אל תעזבי

אנג'ל, תשארי פה עוד קצת, אם את יכולה. אני לא רוצה להיות לבד הלילה. סתיו.

אני מבינה גם שאת סובלת מדכאונות והפרעת אכילה,כיוון שהיא נתפשת מבחוץ רק כרצון להיות רזה ולא יותר מזה,נראית לך אולי דבר קטן והתעסקות חסרת משמעות אל מול הדכאונות היומיומיים שאת מתעסקת איתם. אולי באמת יותר טוב שאת חושבת על הדכאונות וכותבת עליהם פה, ולא מתחבאת מאחורי הפרעת אכילה.

לולה ואנג'ל, זה יופי!!! לולה, גם אם את מתבטאת באופן פוגע, הרי שאת מעוניינת לעזור. זה מה שחשוב!!!!!!1 עדי

למה את חושבת שהזקת? ברור שהדברים מציקים לך, ורצית לתת לנו נקודת מבט של "רזה" על המלחמה המטורפת בשומן, מצידי זה בסדר.

טוב אם את לוחצת אני סולח......... :-)

בוא הנה, מה אתה עושה פה? חזור הביתה, דרור התנצל מעל גבי הפורום, לא יפה :-(

למה????????????? למה אתם חושבים שזה הדבר הכי חשוב בעולם, שיגרום לכם להיות כל כך מאושרים????? אתם לא קולטים שזה רק חיצוניות??????? אתם לא מבינים שאנשים לא מסתכלים על החיצוניות אלא גם על הנפש שלכם וזה מה שקובע באמת?????? מאיפה האשליה האופטית הזאת??? יש דברים הרבה יותר מציקים בחיים!!!! הרצון להיות רזים צריך להיות אחרון ברשימה שלכם!!!!!!! אני לא יכולה יותר ככה. כואב לי כל כך על כולכם. קיבלתי ביומיים שאני כאן כל כך הרבה תמיכה מהפורום שאני לא יכולה לראות אנשים מקסימים כמוכם סובלים. אני רזה. מקל. אתם חושבים שזה מקדם אותי??? אתם חושבים שזה הופך אותי ליותר מאושרת? יותר מוצלחת? יותר חכמ? יותר אהובה? אתם טועים. בבקשה תתחילו לאכול. אוכל זה אחד המותרות בחיים, אם לא העיקרי. אני אוהבת את כולכם. לולה.

קשה לי לקרוא את מה שכתבת... אני ממליצה לך שתשבי ותחשבי עם עצמך מדוע כתבת את זה. אני לא יודעת מה הסיכוי ש"סתם" הגעת לפה. פעם הכנסתי פה קישור לדבר דומה שאני רשמתי(רק שאני עשיתי את זה בצורה פחות בוטה). הטפתי נגד רזון ולחץ חברתי בשיאי האנורקסיה שלי. טוב,אני קצת חוששת להמשיך לכתוב לך.אני באמת לא מכירה אותך. אל תכעסי.

אנג'ל. אני ממש ממש לא כועסת. אני חושבת שטוב שיש מקום שאפשר להיות בו פתוחים ואמיתיים בלי לחשוש, גם אם זה תחת שמות בדויים. אני עדיין זוכרת שכל אחד מאיתנו הוא אדם אף על פי שאני לא יכולה לראות את הפנים של אף אחד פה. כתבתי את זה פשוט כי זאת האמת. לא, אני לא אנורקסית ואפילו לא קרוב. אני אוכלת המון המון ואפילו לא סופרת. אני נשארת רזה כי יש לי חילוף חומרים מהיר. הייתה לי תקופה שניסתי להרזות קצת כי הייתה לי חתיכת בטן ממש ניראתי כמו פו הדוב... אבל השלמתי עם זה כי קלטתי שכל מי שאוהב אותי, לא משנה לו אם יש לי בטן או אין לי בטן, זה פשוט לא אכפת לאף אחד. אני היגעתי לכאן לא בגלל הפרעות אכילה או משהו אלא כי אני בדיכאונות כל הזמן. לולה.

לולה, אמרה לי פעם מישהי, "הייתי שמנה, והייתי רזה, ורזה יותר טוב". טוב חוץ מהבעיה הבריאותית שעודף משקל גורם, ואולי חוסר נוחות בגלל עודף משקל חיצוני, אני לא חושבת שזה משנה כל כך אם את רזה או שמנה, יש אפילו יתרונות לנשים שמנות יותר, הן מתקמטות פחות בגיל ארבעים, אולי כפיצוי על זה שכשהיו בנות עשרים כולן חשבו שהן מבוגרות יותר, אם את רזה או שמנה, זה לא מה שעושה את החיים שלך, אם את שמנה עם בעיות של משכנתא, זה לא יסדר לך את הבעיות כשתהיי רזה, כנ"ל לגבי כל הבעיות האחרות, מלבד אלו שקשורות ישירות לעודף המשקל. בענין הגיזרה, אנחנו בפירוש קרבנות של תעשית האופנה, היום כבר לא מתבישים לקרוא לדוגמניות -קולביות, והיום יש נוסחא לחישוב, בה אפשר לדעת איפה עומדים בעודף או חסר משקל, או באמצע, הנוסחא הזו כל כך מפרגנת לנשים, וגם מתאימה בריאותית. לא טוב להיות רזה מידי, או שמן מידי, ושומן אינו מדד לשפוט בני אדם. מי שמודד אנשים לפי הגיזרה שלו יש לו בעיה, אלא אם כן הוא מסוכנות שמעסיקה דוגמניות. ואנחנו, צריכות בפירוש להוקיע את כל התעשיה הזו שמתנהלת על גבינו, וכיסנו, כל תעשית הדיאטות למיניהן. מי שרוצה באמת לרדת יעשה את זה כשצריך, ולא כשנדמה לו שהוא צריך, ויעשה את זה בפיקוח דיאטנית מוסמכת.

רוז. כל הכבוד לך. אני שמחה שמישהו מסכים איתי. ברור לי שמחר אני אקבל המון המון התקפות. אנשים פה ירצו לאכול אותי. (ולהקיא אחר כך... סתם) לילה טוב, לולה.

לפני זמן מה שאלתי איך גומלים ילדה בת ארבע וחצי ממוצץ, וקיבלתי כמה עצות, נעשיתי חכמה יותר, אבל את הבת הקטנה שלי זה לא הרשים, היא נשארה עם מוצץ. לא עזר לנו כלום, הבטחנו, היא הבטיחה, קנינו, אבל המוצץ חזר לפה, היא הבטיחה שבגיל חמש היא תפסיק, ואני התבדחתי שלשמלת הכלה שתהיה לה, אני אעשה מקום מיוחד למוצץ, התיאשתי, והחלטתי לחכות לגיל חמש, אולי אז תעמוד בדיבורה, ומקבלת את זה נפשית שגם לה יהיו ברזלים בשיניים כשתגדל. הישועה הגיעה מכיוון בלתי צפוי בכלל. יום אחד חזרתי הביתה ובידי 2 בובות משחק לילדות, אבל ענקיות (חלום ילדות קטנות רבות, גם חלומי כילדה), חשבתי שאוכל להשתמש בהן לתצוגת דגמים מוקטנים, כשהגעתי הביתה, הנחתי אותן על השולחן בפינת האוכל, הילדה ראתה את הבובות ואז התנהל דו שיח כזה בינה לבין בעלי : "למי הבובות?" (חושבת על עצמה ועל אחותה)" "אלה בובות לילדה גדולה, בלי מוצץ" (מתכוון אלי) היא מביטה עלי ועליו, ואז ברצינות תהומית, מוציאה את המוצץ מהפה "אני לא צריכה מוצץ, באמת" "אבל אחר כך את תרצי מוצץ, אנחנו לא מאמינים לך יותר " "לא, לא, אני בכלל עוד מעט בת חמש, אני כבר לא צריכה את המוצץ" "אבל זה לא המוצץ היחידי שיש לך, אחר כך תלכי לקחת מוצץ אחר" "אני אביא לך את כולם" הלכה חיפשה וחזרה כשידיה מלאות מוצצים, ונתנה לו את כולם, אז אפשר לא לתת לה בובה? היא קיבלה בובה, גם אחותה קיבלה, גם הבטחה לתפור לבובות שמלות כלה, ו...איך לא, לקנות בקבוק ו ....מוצץ לבובה. אז זהו היא מחזיקה מעמד כמה ימים בלי מוצץ, הישג אדיר, ונראה לי שהפעם זהו, היא אפילו מנסה לגמול את אחיה הקטן ממוצץ, כשהיא מספרת לו כמה זה לא טוב, ולא יפה (כמו טייפ, קלטה כל מה שאמרו לה כולם, כל הזמן). אני? אני אקנה לי בובות חדשות בהזדמנות:-)

רוז, נחמד, נתת לי רעיון. עדי

את מי את צריכה לגמול ממוצץ? :-)

את חושבת שנכון לעשות כל זמן שהיא לא מישתמש במוצץ לתת לה חיזוקים חיוביים? כי בעצם היא מקבלת מסר-כל עוד אני עושה מה שמבקשים מימני,אני אקבל משהוא בתמורה לא יודע,זה נישמע לא טוב מצד שני,אני חייב להודות שלי אין פיתרון יותר יצרתי מזה אופיר

אופיר, כל חיינו אנחנו כך, ואל תגיד לי גם שצריך לתת לילדה בת ארבע וחצי להחליט מה טוב בשבילה, אנחנו מחליטים מה טוב בשבילה, ומנהלים את החיים לפי דעתנו, והיא בוחרת לה מתוך האפשרויות שאנחנו נותנים לה, ואיך אתה חי? עושה רק מה שאתה רוצה? לא, נכון? אתה קצת מתאמץ יותר בלימודים שלך, לפעמים לא בגלל שאתה אוהב אותם, אלא בגלל שתקבל ציון יותר טוב, וזה יקנה לך יותר דברים לא? כל החיים שלנו מבוססים על שכר ועונש, אז למה אני צריכה להוציא את הבת שלי מהכלל? אני לא כפיתי עליה בכוח את הוצאת המוצץ, היא החליטה לבד, באותו זמן אנחנו אפילו לא חשבנו על זה, הבובות היו למטרה אחרת, אבל ניצלנו את הרגע הנכון, וזה עבד. בשלב הילדות ילדים לא יודעים מה טוב בשבילם, אילו הדברים היו כך, היינו נולדים כבעלי חיים, לא זקוקים לאמא כלל, אתה חובב פסיכולוגיה, לפי מה שהצלחתי להבין, אתה יודע מה קורה לילדים שלא נותנים להם גבולות, וצריכים להחליט בשביל עצמם? הם הופכים להיות מופרעים,חסרי בטחון עצמי,ןכן' בדרך שלהם הם מחפשים מישהו שישים להם גבול, הם הופכים להיות קרבנות של השיטה ה"פתוחה" הזו , אני מכירה את הדברים לא מתוך ספרי פסיכולוגיה, אלא מנסיון, וחושים. כהורים לילדים התפקיד שלנו,הוא לטפל בצרכים שלהם, ואחד מהצרכים האלה, הוא ללמד אותם גבולות, עשה ואל תעשה, ולגדל אותם להיות אנשים בלתי תלויים, בריאים בנפשם ומועילים לעצמם, ולסביבתם.

אני סובל מחרדת נטישה גם כלפי בני הבית וגם ללקוחות המשרד שלי הדבר מתבטא במילוי אובססיבי של רצון כולם תוך איבוד שליטה על חיי ולדעתי האפקט המתקבל הוא הפוך כלומר התרחקות ממני האם ניתן לטפל וכיצד?

שלומי שלום האם אתה יודע מה המקור של חרדת הנטישה? מתי התחלת להרגיש בה ו/או להיות מודע לקיומה? האם זה חלק מדברים נוספים שמטרידים אותך? אוכל לומר לך שסביר להניח שההסטוריה של מה שאתה מתאר והמשמעות של כל זה עבורך הרבה יותר רחבים ממה שניתן לתאר כאן באתר, ובהתאם, קשה מאוד לייעץ לך כיצד לשנות את הדפוס במסגרת כזו. אני ממליץ שתפנה לייעוץ פסיכולוגי שבו תוכל להציג את התמונה המלאה. אין ספק שחרדת נטישה כזו מגיעה על רקע כלשהו, שהוא ייחודי ולא דומה לתחושות דומות של אנשים אחרים. איש מקצוע יוכל להעריך במה מדובר ולהמליץ טיפול מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על היעוץ. אודה לך אם תוכל להמליץ על מסגרת מתאימה לברור וטיפול לרבות פניה אישית אליך אם זה בתחום הטיפול שלך. אגב, אני מחיפה. תודה

איך ניתן להתמודד עם כאב וטראומות מכאב, ולקבל חוסן נפשי?

לילה שלום האם תוכלי להסביר יותר למה את מתכוונת. האם את מדברת על כאב פיזי, כאב נפשי, שניהם? ממה נובע הכאב? בכל מקרה, אם מדובר בכאב פיזי וההתמודדות עימו, ישנם דרכים פסיכולוגיות לשיפור ההתמודדות. הדרך היעילה ביותר במקרה זה היא על ידי היפנוזה. אשמח לתת לך מידע נוסף במידה וזה רלוונטי עבורך. תוכלי לפנות לדואר האלקטרוני שלי ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני גבר בשנות הארבעים לחייו, ובשנים האחרונות קורה לי שכמעט בכל פגישה עם אנשים, כאלו שמוכרים וכאלו שאינם מוכרים , ברגע שאני מתחיל לדבר אני נכנס למתח והתרגשות, קצב הלב שלי מואץ, הריכוז מתערפל, ומצטבר לי רוק בגרון. יוצא שאני חייב לבלוע אותו ורצף הדיבור נקטע הטון דיבור משתנה והמצב מביך מאוד. אני אדם משכיל והמצב יכול לקרות לי גם עם מנהלי וגם עם הכפופים לי. אודה לכם על הפניה לטיפול מתאים. שמעתי שיש היום תרופה שמשתמשים בה לזמן קצר שפותרת את הבעיה תודה , אודי

אודי שלום בנושא התרופות תוכל לקבל ייעוץ מד"ר פלד. בעיקרון מדובר בד"כ בתרופות נוגדות חרדה. בכל מקרה, ניתן לטפל בבעיה מהסוג שתיארת ע"י טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי. במקרים רבים מדובר בטיפול ממוקד וקצר יחסית. עם זאת חשוב להבין לעומק את הרקע ואותך כדי לקבוע את הדרך הנכונה ביותר לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אנג'ל .אני בטוחה שזה קשה לך,אבל את חייבת את זה לעצמך-לא עשית שום דבר רע ואת לא צריכה לענות את עצמך.יש לך המון כוח מבפנים ,כח שאת לא מודעת שהוא קיים בתוכך.אנג'ל זה טוב להגיד שכואב לך,זה טוב לשהגיד שקשה,זה טוב לדבר ולא להפנים את כל הכאב בהרעבה,בליסה או שתיה.את מקסימה.תביני את זה.אולי אם פעם אחת תרשי לעצמך לחשוב על עצמך מחשבות טובות,לא כל כך ביקורתיות ומאשימות כלפיך-יהיה לך יותק קל ויותר טוב.מיקי,את יכולה להרים אלי טלפון מתי שאת רוצה.אני תמיד פה.

מיקי-(איזה מוזר לי ככה לקרוא לך).אני אקח את הספר איתי לבסיס ואתחיל לקרוא אותו שם. לא חשוב מה קרה לי סופהשבוע .העקר שאני כאן בשנית.רציתי לברוח מהבושה . אבל חזרתי. מחכה למס' טלפון... אני לא אוכל לפנות לרופא היחידה כיוון שמדובר במילואמניקים מתחלפים אצלנו.אני אוכל רק אם אני אשיג שם של מטפלת שעובדת עם הצבא.אבל אני לא יכולה לבקש ממנו למצוא בשבילי.אני אמורה למצוא אחת בעצמי ולספר עליה,מבינה? זנ בעקרון דרך קלה ...כי המילואמניקים לא מקשים במיוחד.הבעיה היא למצוא את המטפלת שכדי להגיע אליה, לא צריכים לעבור דרך קב"ן.עו"ס הח"ן היא באמת כזו,אלא שהיא מתמחה בטיפול במקרי אונס והטרדה מינית . בכל אופן תודה לך. ואם מחר השמש לא תזרח כפי שהבטחת לי אני לא יודעת מה אני עושה לך:*) טלי-תודה על השיחה באיי סי קיו. שלא תחשבי ששום דבר לא מחלחל.את בטח מרגישה שדברייך הם רפיטציה מיותרת.הם לא.הם מאוד לא. אני לא מסוגלת אמנם לתקוף את הסביבה ולכפות עליה שתטפל בי.אני מתכוונת לצבא.אולי בכל פעם קצת.אני לא מכירה את השיטות.מיקי מבררת אותן.כבר ניסינו שתיים שלא עבדו.היא מבררת עוד.אני אנסה את **-**(לא רציתי לחשוף את שמה מחשש להתגלות במקרה).אולי תסכים להחזיר אותי לטיפולה.גם קרוב מאוד אלי לבסיס.משהו כמו 5 דקות נסיעה. אולי באמת אמא...רק שזה דורש אומץ.אבל אמרת שעל עצמם המחשבה מגיע לי קרדיט.תודה:) אביב-אין לי מה להגיד לך שישמע בסדר.דברים נפתחו.דברים פרצו החוצה.קצת כועסת-כי קשה לי להתקפל בחזרה.אבל אולי זה טוב,מי יודע? וחוץ מזה אני גם לא כ"כ בטוחה כמוך שזה קרה בעקבות השיחות בינינו. אם את בטוחה שזה מזיק לך-נפסיק לדבר. שיהיה לשלושתיכן שבוע טוב ביי ביי:-)

לפני כמה ימים נכתבה כאן הזמנה להשתתף בפורום פסיכולוגיה ייחודי (http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=65888&t=65888) אני רוצה לספר קצת על הפורום האמור. הפורום הזה נולד בפורום הפסיכולוגיה בנענע מתוך הכרה בפוטנציאל העצום שקיים בפורום וירטואלי כמו גם הכרה בקשיים ובמגבלות שבו. רבים מאתנו חשים שהעבודה במדיום הזה היא עבודה מדהימה. אדם פוגש את עצמו ופוגש בבואות וירטואליות: דומות, משלימות או מנוגדות. והכול באופן וירטואלי, לא נוגע, אך בה בעת גם נוגע מאוד. והדינמיקה שנוצרת בין המשתתפים בפורום יכולה להיות מרתקת ובעלת משמעות עצומה להתפתחות האישית של כולנו. אז תשאלו: למה לשנות? למה לא להסתפק במה שכבר קיים וזמין? לפורום פתוח יש מגבלות עצומות. החשש מחשיפה ומזיהוי הוא גדול, ולפעמים החשש הזה מצמצם את הפתיחות האפשרית הגלומה בסיטואציה של כתיבה בזהות בדויה. רבים מאתנו, ודאי אלה הכותבים בפורום, מעוניינים בחשיפה ובתקשורת עם אנשים אחרים, אבל בפורום פתוח אין לכותב כל שליטה על זהות האנשים שיקראו את הדברים הנכתבים. ולפעמים יש גם שימוש לרעה בדברים האלה. כדי לספק לנו מרחב מוגן, מרחב שיאפשר אינטרקציה בין אנשים ויחד עם זאת גם הגנה ואינטימיות, מתגבש הפורום הסגור. הפורום עדיין לא התחיל לפעול, ואנחנו נשמח מאוד למצטרפים נוספים. אשמח לענות על כל שאלה שתתעורר. במבי

במבי כתב/ה: > > לפני כמה ימים נכתבה כאן הזמנה להשתתף בפורום פסיכולוגיה ייחודי > (http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=65888&t=65888) > > אני רוצה לספר קצת על הפורום האמור. > הפורום הזה נולד בפורום הפסיכולוגיה בנענע מתוך הכרה בפוטנציאל > העצום שקיים בפורום וירטואלי כמו גם הכרה בקשיים ובמגבלות שבו. > רבים מאתנו חשים שהעבודה במדיום הזה היא עבודה מדהי

במבי כתב/ה: > > לפני כמה ימים נכתבה כאן הזמנה להשתתף בפורום פסיכולוגיה ייחודי > (http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=65888&t=65888) > > אני רוצה לספר קצת על הפורום האמור. > הפורום הזה נולד בפורום הפסיכולוגיה בנענע מתוך הכרה בפוטנציאל > העצום שקיים בפורום וירטואלי כמו גם הכרה בקשיים ובמגבלות שבו. > רבים מאתנו חשים שהעבודה במדיום הזה היא עבודה מדהימה. אדם פוגש > את עצמו ופוגש בבואות וירטואליות: דומות, משלימות או מנוגדות. > והכול באופן וירטואלי, לא נוגע, אך בה בעת גם נוגע מאוד. > והדינמיקה שנוצרת בין המשתתפים בפורום יכולה להיות מרתקת ובעלת > משמעות עצומה להתפתחות האישית של כולנו. > אז תשאלו: למה לשנות? למה לא להסתפק במה שכבר קיים וזמין? > לפורום פתוח יש מגבלות עצומות. > החשש מחשיפה ומזיהוי הוא גדול, ולפעמים החשש הזה מצמצם את הפתיחות > האפשרית הגלומה בסיטואציה של כתיבה בזהות בדויה. > רבים מאתנו, ודאי אלה הכותבים בפורום, מעוניינים בחשיפה ובתקשורת > עם אנשים אחרים, אבל בפורום פתוח אין לכותב כל שליטה על זהות > האנשים שיקראו את הדברים הנכתבים. > ולפעמים יש גם שימוש לרעה בדברים האלה. > כדי לספק לנו מרחב מוגן, מרחב שיאפשר אינטרקציה בין אנשים ויחד עם > זאת גם הגנה ואינטימיות, מתגבש הפורום הסגור. > הפורום עדיין לא התחיל לפעול, ואנחנו נשמח מאוד למצטרפים נוספים. > אשמח לענות על כל שאלה שתתעורר. > במבי > >

במבי יקרה, אכן, העבודה של דפנה בפורום היא עבודה ברוכה, והיוזמה להקמת הפורום החדש ראויה לציון. אני בטוח שגם בפורום שלנו ישנם כאלו שפורום סגור המעניק סודיות ואינטימיות עשוי להועיל להם, ואני ממליץ על כך בחום. בברכה, דרור גרין

שלום רב! הרעיון של הפורום הסגור הוא אכן מבורך בעיקרון ועשוי לפתור את הבעיות המתעוררות בפורום הסגור שהוזכרו לעיל. יחד עם זאת, הדבר עורר בי גם כמה תהיות ואי נוחות מסויימת: ראשית - עצם התניית ההשתתפות בפורום בראיון מקדים עם פסיכולוגית. זה נשמע לי קצת כמו מבחן קבלה לקורס טיס או אוניברסיטה או משהו כזה. אבל כאן זה לא קורס טיס ולא אוניברסיטה! אלו בסך הכל אנשים שרוצים לשתף זה את זה במצוקות ובהתלבטויות שלהם, להרגיש שהם לא לבד בקטע זה או אחר, לדעת שהתחושות הכי מוזרות, כביכול, שלהם, הן בעצם נורמליות ומשותפות לרוב, אם לא לכל, המין האנושי. ולעניות דעתי, זוהי זכות שמגיעה לכל אדם באשר הוא אדם. ומי שהמסגרת לא מתאימה לו - ממילא יסיק את המסקנות וינשור, כך שכל ה"סינון" הזה הוא מיותר וגם לא פייר. לכן, לא נראית לי גם התניית ההשתתפות של גולש זה או אחר בהסכמת שאר חברי הקבוצה לכך, אלא אם כן התנהגותו באמת חורגת באופן קיצוני מכללי הנימוס והשמירה על כבוד הזולת. ובכלל, כאשר מדברים על "פורום סגור", "חברה סגורה" וכולי - יש לזה - לפחות בעיני - ריח של סנוביזם, וזה מפריע לי! אשמח לקבל תגובות של גולשים נוספים וכמובן של המומחים. בתודה מראש!

שלום אחת מאחר ואני מישתתף בפורום הפתוח של דפנה,והיתי אמור גם בסגור (ואני לא מישתתף מסיבות אישיות),אני חייב לציין עד כמה את טועה את אולי לא יודעת את היסטוריה של כל הפורום הפתוח שם,אבל על רגל אחת ניכנסו לשם אנשים,מיתחזים ש"כאילו" רצו להקשיב לישמוע לעזור,וברגע המתאים פגעו,אחד מהם היה המיתחזה שלי כאן,שאף הוסיף והגדיל ופגע במנהלת הפורום בדרכים יותר מקוריות. לכן הוחלט שמי שרוצה להשתתף בקבוצה הסגורה צריך לעבור ראיון קצר ,כדי ליראות אם הוא מתאים,אדם שמיתכון להתחזות וסתם ליפגוע בפורום הסגור לא ירצה להגיע לראיון כזה...גם אם אולי זה פוגע במיספר אנשים,זה מגן על שאר המישתתפים אופיר

הי, תראי מה השעה ואני לא נרדמת,אז לאן אני הולכת אם לא למחשב...אני שמחה שקיבלת את הספר ואני מקווה שהוא יעזור להבין דברים בצורה אחרת-שמגיע לך טיפול.את יודעת,באמת אכפת לי ממך ולא משנה לי מה תגידי-את מיוחדת ויש בך המון דברים טובים.אני רואה את זה,ואני יודעת שיבוא יום ואת תהיי מסוגלת לראות את זה.את יודעת שאת יכולה להתקשר אלי חופשי ואני לא סתם אומרת.מגיע לך שיהיה לך טוב בחיים ובאמת אנג'ל שאת לא צריכה לכעוס על עצמך ולמצוא סיבות להעניש את עצמך כל הזמן.את לא בן אדם רע.להיפך.תנסי פעם אחת בחיים לחשוב שאת לא בן אדם רע,ולא עשית שום דבר רע.אני מקווה שביום א תהיה לי תשובה לגבי עו"ס.בינתיים תקראי את הספר,ותתחילי לחשוב על החיים שלך שמגיע לך שיהיה לך טוב.אנג'ל,אני לא מטיפה לך שום דבר.את לא חייבת לקבל שום מילה ממה שאני אומרת .אני בסך הכל מנסה להגיד לך שכל החיים לפניך וששווה לך להתעקש לקבל טיפול,לעזור לעצמך. לכל בן אדם מגיע לקבל עזרה.את לא צריכה להתעלל בעצמך בשביל לקבל אותה.את ראויה לה בן כה וכה.

גם אני ערה מיקי אבל זה בגלל שעברתי שעות קשות. ההורים שלי חזרו במיוחד (אמא שלי שכנעה את אבא שלי לסוע אליי למרות שבת). אני אשתדל לספר לך בהזדמנות אם אהיה מסוגלת. אני מתנחמת בעובדה שאני עכשיו בהשפעת תרופות והולכת להרדם עוד מעט... אם זה לא יעבוד אני לא יודעת מה אני אעשה. ביי ביי

הי אנג'ל מה שלומך?מה קרה אתמול?אם תרגישי שאת רוצה את יכולה להרים אלי טלפון. לדבר,לפרוק מהלב,ושתרגישי יותר טוב כי מגיע לך להרגיש יותר טוב.אנג'ל,אני חושבת שהכי כדאי זה לגשת לרופא יחידה ולהגיד לו שאת סובלת ושאת מעונינית לקבל עו"ס,ושזה ממש ממש חשוב.אם הוא לא יתן לך את הטיפול הוא מסתכן,את מבינה?זה החובה שלו לטפל בך כי את באחריות שלו.זה החיים שלך.ואין דבר יותר יקר מזה.אני עדיין חושבת שכדאי להגיד לאמא שלך שכן,הטיפול יותר חשוב מאוטו או מכל דבר אחר.את חשובה.אנג'ל-את חשובה ואני רוצה שתרגישי טוב עם עצמך ותטפלי בעצמך.הפתרון הוא לא לצום או להרעיב את עצמך.את יותר מדי יקרה בשביל להעניש את עצמך-מותר לך לקבל טיפול.את לא צריכה לרזות בשביל זה.אלו הם החיים שלך ואת אנג'ל בן אדם מקסים.אנג'ל,אני בבית ואת יכולה להתקשר אלי אם בא לך לדבר טוב?בי בינתיים

בבקשה זה דחוף

אנג'ל שלום רב, כמו שכתבת באימייל, את יודעת שהיית צריכה לפנות למד"א. אני לא יכולה לנחש מה קורה איתך, ולדעת שתכתבי לי אימייל. רק כעת פתחתי את המחשב וגיליתי את הודעותייך. יתרה מזו, אין לי יכולת לעזור במקרים כאלו של מצוקה גופנית. ויותר מכך, זה בלתי אפשרי לעזור באופן מעשי כשאנו רחוקות זו מזו. צר לי לומר לך אנג'ל, אבל הפנייה אליי נראית לי בצורה מסויימת מעין נסיון לברוח מההתמודדות האמיתית. ברור לך שגם אם היית מוצאת אותי לא יכלתי לעשות דבר עבורך, שאת עצמך לא ידעת שאת אמורה לעשות. הפנייה אליי היתה קריאה לעזרה. אני חושבת שאת יודעת וחשה זאת. אנג'ל יקרה, את חייבת לגשת לטיפול. אני יודעת שאני כבר נשמעת כמו תקליט שבור, אך אין משהו אחר. את זקוקה לטיפול נפשי ופיזי כאחד. ואת יודעת את זה. אך במובן מסויים את נשארת לבד, כי זה נוח ויש לכך "רווחים משניים" עליהם כבר סיפרת פה בפורום. אז שבי עם עצמך, עשי "חושבים" אמיתי וכנה עם עצמך, ותחליטי מה את רוצה. אני מודעת לבילבול, אך תמיד יש צד אחד חזק יותר מהשני. את מסוגלת להחליט. יש לך את כל הכלים הדרושים לכך: כוח, אינטיליגנציה וחוכמת חיים. אני מקווה שהצלחת להתגבר על המשבר הנוכחי ושאת בסדר. אני אשמח אם תשאירי לי הודעה פה או באימייל לגבי מצבך. בכל מקרה, ביום ראשון את מוזמנת להתקשר, כרגיל. תרגישי טוב, טלי פרידמן

אני כאן עכשיו... כן פניתי... שכתבתי לך חשבתי בראש מה תעני,וידעתי בדיוק מה תעני פניתי... ואני קצת מתביישת להגיד לך מה קרה שם... ההורים שלי חזרו בגלל זה...

בוקר טוב! אני מעריצה כל מי שמסוגל להשאר ער בשעות הלילה המאוחרות. פעם אלו היו שעות הלמידה הכי אפקטיביות שלי. אני בת 34, נשואה ואם לשתי בנות. ה"צרות"- במרכאות כפולות ומכופלות קשורות להחלטה שאנחנו צריכים לקבל לגבי מקום המגורים שלנו. אנחנו גרים בדרום, בעיר פיתוח. שלחנו את שתי הבנות להתחנך בקיבוץ סמוך. הגדולה עולה בשנה הבאה לכיתה א'. באופן עקרוני היא יכולה להמשיך וללמוד בקיבוץ. העניין הוא, שהיא לא כל-כך השתלבה חברתית, והמחיר שהיא משלמת על ניתוק בין סביבת המגורים לסביבת הלימודים הוא גדול מדי. אנחנו מתנדנדים בין האפשרות לחזור למרכז הארץ- למשל למודיעין לאפשרות להשאר באזור הדרום ולשלוח את הילדה לבית-ספר מקומי, או לעבור לישוב סמוך. בכל אחת מהחלופות- משהוא מפסיד משהוא... בסופו של דבר נקבל החלטה, אבל התהליך של ההתלבטות מאד קשה לי. בטח את צוחקת, אבל אני באמת במצוקה. כל צומת של מעברים בחיים- מבחינתי היא ארוע משבר. אני ילדה גדולה, מודעת ומטופלת, ועדיין מתקשה להתמודד. אני שמחה שכתבתי את הדברים- זה שם אותם בפרופורציה אחרת. ותודה שהקשבת לי.

אליאן שלום לך, אני לא הייתי ממשיכה לשלוח אותה לשם אלא לביה"ס קרוב לבית. עדי

שלום רב לך, מותר לבטא דעה נוספת? להערכתי מהות הבעיה אינה במעבר הגאוגרפי. "הצרות" מקורן בתחושת אי הוודעות ויסורי ההתלבטות עד לקבלת ההחלטה. עלייך לשאול עצמך: מה מעצים את ההתלבטויות שלי עד לדרגה הנושקת ליסורים? התלבטות הנה חלק מהחיים. התלבטות מייסרת כמרכיב קבוע בחיי הפרט, מצביעה על חוסר בטחון עצמי . האם "הצצת" פעם אל הנושא הקשור בצורך שלך בשליטה? האם את סובלת מחששות של אבדן שליטה? אני ממליץ לך לבחון גם אפשרות זו. שבת שלום. Bs16

אני מנסה לחשוב מהיכן להתחיל לענות ? ישנו פגם שאומר "דין פרוטה כדין מאה" ואת בטח מבינה למה אני מתכוונת. אני חושבת שעליך לחשוב קודם כל על עצמך,שלך יהיה טוב וזה לא סותר או מפחית מחשיבות הבעיה של הילדה. קשר חברתי הוא חיוני והכרחי לא פחות להתפתחות תקינה של הילדים. ומנסיוני הוא אף יותר חשוב. אך ברמת החשיבות , את הכי חשובה. אם יהיה לך טוב, אם תהיי מרוצה פחות או יותר כך תוכלי להעניק לבנותייך ולתא המשפחתי אהבה,הגנה,תמיכה וכו'. אין ספק שמעברים מרובים גורמים לתחושה של חוסר יציבות,דבר שחשוב מאד לקטנים וגדולים כאחד. אל תהססי או תתביישי לפנות לעזרה או לשתף אנשים קרובים ורחוקים.. אני בטוחה שהדברים ייסתדרו בסופו של דבר אך השאלה היא גם איפה ואיך זה משאיר אותך. ואני משוכנעת שבמבט לאחור כל התמודדות והכי קשה שתהיה רק תחזק אותך ותכין אותך להתמודות הבאה... אני איתך, מתי וכמה שרק תירצי כואבת את כאבך ושמחה בשימחתך!!!

שלום, מאז לידת ביתי לפני כשנה וחודשיים אני סובלת מחרדות שבאות לידי ביטוי במיוחד כשמדובר במצב בריאותי כוונתי היא שאני חיה בפחד נוראי שמשהו נוראי עומד לקרות לי ומה יהיה על ביתי . לפני שאני הולכת לרופא אני בטוחה כל פעם מחדש שהרופא מסתיר ממני מידע, ואני כל הזמן חושבת שיש לי סרטן. לדוגמא לפני מספר ימים הלכתי לרופאת משפחה שלי בגלל כאב גרון שיגרתי והרופאה בדקה אותי ושלחה אותי לבדיקת בלוטת התריס ובדיקות דם מהרגע שהיא אמרה לי שהבלוטה מוגדלת אני פשוט לא מתפקדת חושבת שחיי נגמרו ומה יהיה על ילדתי ובעלי. ועוד יותר כאשר עשיתי את בדיקות הדם הבדיקות היו תקינות לחלוטין אז נרגעתי טיפה אבל ברגע שעשיתי us של הבלוטה גילו שיש לי בבלוטה קשרים היפואקוגני ניגשתי לרופאת משפחה שלי רועדת ולמרות שהיא הסבירה שזה כלום בנשימה אחת שלחה אותי למיפוי של הבלוטה מה שנראה לי שהסתירה מידע ואני ממש הפסקתי לחיות מאותו רגע אני מרחמת על בעלי אני פשוט משגעת אותו. אנא עזרתכם הדחופה

לאילנה שלום. לפי דברייך נראה כי לידת ביתך היוותה צומת בה התעוררה החרדה לחייך. לידה הינה ארוע משמח, אך גם לצד השמחה עשויים להתעורר פחדים, חרדות ועוד רגשות שונים.הכניסה לתפקיד חדש- כאם כרוך בתחושת אחריות גדולה ומהווה שינוי גדול מאוד יחסית למצב הקודם. חשוב לנסות ולהבין יותר את הבסיס לחרדות אלו, את אופן ביטויין ואת השלכותיהן על הקשר עם ילדתך וגם עם בעלך- כפי שציינת. כדאי לך לפנות לאיש מקצוע בכדי שיעזור לך להבין את הדברים לעומקם. חשוב גם שתטפלי בבלוטת התריס, שלעיתים קשורה לשינויים במצב הרוח ובהרגשה. את מוזמנת להרחיב יותר כאן בפורום, או לטלפן אלי לטלפון הנייד (בלחיצה על שמי- יופיע המספר). בברכה. רוית.

השארתי כאן הודעה אתמול על שמי ולא קיבלתי תגובה . אני מבקש לקבל התייחסות לדברי מד"ר קפלן,דרור גרין או כל מישהו אחר ממטפלי האתר שיכול לעזור . בבקשה זה חשוב לי . תודה דורון

דורון שלום ד"ר פלד ענה לשאלתך למטה. אני מצטרף להמלצתו, פנה לייעוץ פסיכיאטרי. לא ניתן לדעת בוודאות במסגרת הפורום מה משמעות הדברים שאתה מתאר וכדאי שיבדוק את זה פסיכיאטר במפגש אישי. במידה ויש לך מטפל קבוע כמובן שעדיף לפנות אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך גורמים לחיים להראות טוב יותר??? לולה.

לולה יקרה כמו שאומרים היופי הוא בעיניי המתבונן . כך גם יופי החיים . אף אחד לא יכול לומר לך איך לגרום לחייך להיראות יותר טוב . את זו שצריכה להביט פנימה לתוך ליבך ונשמתך ולדעת מה עושה לך טוב . למשל בשבילי זה מוזיקה .אני מכור למוזיקה ולספרים . אני נהנה מזה . אני גם אוהב אינטרנט ,כמו שבוודאי שמת לב . אני לא יודע מה לומר לך מלבד העובדה שאת צריכה לחשוב עם עצמך מה את רוצה לעשות בשארית חייך . להעביר את הזמן או למצות את החיים על כדור הארץ. תמצאי לך משהו שמעניין אותך ותקדישי לו תשומת לב ,תלדי להכיר את עצמך דרך אותו משהו. אם תתמכרי לרחמים עצמיים ולרגשות הדיכאון או לעצבות ,את תאכלי את עצמך ולא תוכלי להפסיק . תעשי מה שאת רוצה ,אוהבת וחושבת לנכון. תפנקי את עצמך מקווה שעזרתי דורון

מחזיקים תמונה שלי בכיס ומציצים בה כל עת שחשים ברע. סתתתאאאאממממם...... וברצינות: במקום לקבל תשובות פילוסופיות על משמעות החיים , מה דעתך לכתוב לעצמך רשימה של כל דבר העושה לך טוב? החזיקי את הנייר בכיסך ונסי להוסיף לו עוד ועוד. היי עסוקה באושרך. זכרי: האושר מורכב מחלקיקי זמן של תחושות נעימות. את "הזמן המאושר" - עלינו לברוא בעצמנו. כל טוב לך, Bs16

תודה תודה תודה. זאת ניראית לי העצה הכי טובה שקיבלתי... המון תודה. לולה.

כמה רעיונות מעשיים: שמים זר של פרחים על השולחן מתקשרים לחברה ישנה קונים דיסק שכבר מזמן רצינו הולכים לחדר כושר או לשיעור יוגה מחייכים מפסיקים לחייך עושים משהו משוגע לחלוטין מספרים עליו בפורום זה יש תקופות שהחיים קשים, הן גורמות לנו להעריך את התקופות בן החיים יפים רגע של עצב יגרום לנו להעריך את החיוך של אח"כ ולהנות ממנו לעשות לעצמך טוב זה המוטו

וואוו... אני כל כך צריכה את כל השכנועים האלה. אני מדפיסה את כל המכתבים האלה ולוקחת אותם איתי לכל מקום. יןם אחד אני אפרסם ספר עם כל הדרכים לאושר... אז המון תודה. אחד הדברים שגורמים לי אושר הוא להיכנס לפורום הזה ולקבל תמיכה ועידוד. תודה. לולה.

שלום, אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לעלות את הבעיה שלי. אני מרגישה שהחברות שלי נגדי. הן לא מסוגלות לפרגן לי, אפילו שרזיתי והן יודעות כמה זה חשוב לי, הן יורדות עלי. כאילו הן מקנאות בי. הן גם חושבות שאני מטומטמת, הן חושבות שאני לא מסוגלת לשלוט בדיאטה הזאת. ואני יודעת שכשארצה להפסיק עם ההקאות והשמירה על הכושר, אני אפסיק ברגע שאהיה מרוצה מאיך שאני אראה. איך להסביר להן שאלו החיים שלי ושיפסיקו להתערב? ובמקום לרדת עלי, שיתחילו קצת לפרגן... תודה. דפנה

דפנה שלום רב, ממעט הפרטים שרשמת נראה לי שאני רואה את הדברים קצת בשונה ממך. את מספרת על תהליך הרזייה שאינו נשמע נורמטיבי, וכולל שימוש בהקאות וכושר גופני מרובה. איכשהו זה נשמע מתאים להתחלה של הפרעת אכילה. חברותייך המציקות עושות זאת כנראה מתוך דאגה לך. מה דעתך על כך? וחוץ מזה, אולי תפרטי יותר מה קורה לך עצמך, ואיפה החברות מתחברות לכל עניין הדיאטה שלך. בברכה, טלי פרידמן

טלי. החברות שלי לא עושות את זה מתוך דאגה, ההיפך. ואני בטוחה בזה. הן כל הזמן מתערבות בדברים לא להן בכלל, הן רוצות שאני אפסיק עם הדיאטה כי הן לא סומכות עלי, ואם הן לא סומכות עלי סימן שהן לא חברות ובטוח שלא דואגות. ואין שום דבר רע במה שאני עושה, אני לא יודעת מאיפה הרעיון המטומטם הזה שזה מתקשר להפרעת אכילה כי זה ממש לא. ואולי במקום להגיד רק שאני לא בסדר, אנשים יתחילו להבין שאולי במקרה, הם לא בסדר.. אין להסביר להן שאלו החיים שלי? ושיפסיקו להתערב? (לא ענית לי מקודם)

דפנה יקרה. קראתי את ההודעה שלך, ונראה לי שבמקום לחשוב שהחברות שלך מקנאות בך את צריכה להודות להן. גם אני הייתי במצב שלך. התחלתי לרזות, כשכבר הייתי רזה- 1.60 ושקלתי 48. רק שאצלי ידעתי שאני רזה, ורציתי תשומת לב. בשלב מסויים איבדתי שליטה על מה שק'ורה ורק בזכות החבר שלי תפסתי את עצמי והתחלתי לאכול. תדאגי לעצמך ומהר!!!!! הקאות רק מזיקות!!!!! לולה.

לולה, אני לא רואה שום דבר פסול במה שאני עושה, מה רע בלרצות להיראות טוב? ואני זה לא את, אני שולטת על מה שאני עושה וכשארצה להפסיק, אני אפסיק. סתיו

אני בן 40 נשוי. לעתים תכופות אני מרגיש צורך לאונן. אני חושב על סקס המון. כמעט בכל רגע פנוי. כשאני רואה בחורה - דבר ראשון אני מסתכל על החזה שלה. זה נורמלי? כדאי לגשת לטיפול?

שלום עיסוק במין הוא דבר טבעי ובריא. השאלה לאן מנותב הדחף. אתה מציין שאתה נשוי ומרגיש צורך לסיפוק מיני שלא במסגרת הקשר הזוגי. האם זה קשור לדעתך למערכת היחסים שלך עם אשתך? האם זה דבר שתמיד אפיין אותך (ו/או את הקשר הזוגי שלכם) או האם משהו השתנה לאחרונה? יתכן שהמחשבות המיניות הן לא רק ביטוי לדחף בלתי נשלט אלא לתסכול וחסך בריגוש, לא רק מיניים. אם זה כך, חשוב לבדוק מדוע הריגוש הזה לא בא לביטוי בחייך (המציאותיים והרגשיים). לעיתים ניתוב של העדר ריגוש או הנאה בחיים לפנטזיות מיניות הוא רק סימפטום לדברים אחרים שמטרידים. אני מציין כל זאת כאפשרויות פתוחות ללא היכרות של ממש עימך. אנשים פונים לטיפול כאשר הם מרגישים שמשהו לא טוב קורה להם. במידה וזה מה שאתה חש, יתכן וכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. לא כדי להיגמל מהפנטזיות, אלא כדי להפוך את החיים ליותר צבעוניים כך שלא יהיה צורך לחוש אותם רק דרך פנטזיה המינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה

ד"ר שלום לך, להזכירך אני מקבלת סרוקסט מזה חצי שנה. בהוראת הפסיכיאטר התחלתי לרדת לחצי כדור במטרה להפסיק לגמרי בהדרגה. למעשה התחלתי את הסרוקסט בגלל התקפי סחרחורות ממושכים שהכניסו אותי לחרדות ולדיכאון. עם הסרוקסט אני מרגישה מצויין. כרגע אני לוקחת חצי כדור ז"א 10 מ"ג. בדיוק כשהתחלתי לרדת ליום כן יום לא (חצי כדור), היה לי התקף סחרחורות ונלחצתי מאוד. כמעט והכל חזר לי שוב וראיתי שאני ממש נמצאת על חבל דק. נראה לי שמוקדם להפסיק. שאלתי: האם אפשר להמשיך עם 10 מ"ג? האם זה אפקטיבי? אני מרגישה טוב ככה כי יש לי פחות תופעות לוואי עם חצי כדור. מקווה שתעזור לי כבעבר תודה רבה שגית

מצטער הייתי בכינוס של הפסיכיאטריה הביולוגית 10 מג זה מספיק למינון השגחתי (למנוע חזרה של חרדה) אבל לא מינון טיפולי סחרחורת בלבד איננה בהכרח חרדה - האם עשית בירור סחרחורת אצל נויורולג - אולי מדובר בגורם ניתן לטיפול

מהם הסימנים הראשונים למחלה

מהי תופעת ה- o.c.d ? כיצד מתמודדים עימה? מדוע קשה להתגבר עליה? ממה היא נובעת? מה עושים כאשר היא מפריעה בחיי היום-יום? תודה מראש

OCD שייך לתסמונות חרדה - יש מחשבות מתרידות ומדאיגות מלוות בריטואלים שנועדו להפיג את החרדה התסמונת ניתנת לטיפול יעיל על ידי תכשירים תרופתיים ממשפחת ה SSRI (כמו הפרוזאק) יש גם טיפולים התנהגותיים ופסיכולוגים אבל הם פחות יעילים ודורשים זמן רב - חודשים כאשר מפריע בחיי יום יום יש לטפל בהצלחה ניתן להסיג אותי בלחיצה על שמי בדף הפורום - אני יכול לעזור

גל שלום עיין באתר שלהלן הכולל הסברים http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני סטודנטית לעבודה סוציאלית. אולי מישהו יודע להפנות אותי לאתרים ישראלים עם חומר בנושא של שרות סוציאלי בבתי חולים או צוות רב מקצועי. יבורך העוזר/ת רינה

רינה שלום רב, אני לא יודעת לגבי אתרים ברשת לגבי שירות סוציאלי בבתי"ח, אבל למה לא לפנות לשירות הסוציאלי עצמו בבתי החולים השונים? ואגב, זה לצורך עבודה? באיזה נושא? אם את מעוניינת אני אשמח לעזור. בברכה, טלי פרידמן

מחפשת מכון/ פסיכיאטר/ פסיכולוג מאזור הצפון שמתמחה בבעיות קשב ורכוז אצל מבוגרים?? על מנת לעבור אבחון וטיפול.

היחידה לנוירולוגיה קוגניטיבית בית-חולים רמב"ם בחיפה 8543191-04 או 8543190-04 הם לא מציעים טיפול פסיכולוגי, אבל זה המקום לברר אם ההפרעה נובעת מגורם אורגני או אחר, ולקבל החלטה על אסטרטגיה טיפולית. בהצלחה.

טלי... אני רוצה להפסיק להקיא... כ"כ רוצה להפסיק להקיא.... רציתי לעשות את זה פעם אחת היום,ממש אחרי פגישתי האחרונה עם הדיאטנית. פעם אחת...שהפסקתי להקיא באמצע שלה,השארתי הכל במקלחת איך שזה ,עשיתי בולמוס שני והקאתי שוב. נסיתי לישון,לא נרדמתי,אבל במשך שעה בערך הייתי רגועה... וקמתי...בולמוס שלישי... כבר לא יכולתי להקיא,הרגשתי את כל הגוף.אפילו את השרירים ברגליים. הקאתי קצת...ולא יכולתי.נמאס לי מהמקלחת.עם כל הציניות-כמה פעמים ביום אפשר להתקלח? דחפתי לעצמי אלכוהול כהרגלי...לפחות זה מזרז חילוף חומרים...אם עדיין נתן לעשות משהו עם חילוף החומרים שלי בכלל... למי אכפת מחילוף חומרים...אני רוצה להרדם כבר... פתאום החיים נראים עוד יותר ריקים.חשבתי שאחרי אהבתי המטורפת אל החבר הראשון,אני כבר אהיה מחוסנת מול השני. בולשיט! אותו כאב,אותה הרגשה . מוזר כי הוא לא היה מעולם מעורב בכתיבתי בפורום ובכל זאת גם הכתיבה נראית מיותרת שהוא לא לצידי. בכיתי,התחננתי שישמור איתי על קשר(ממש כפי שעשיתי עם הראשון), לפחות שאשמע את הקול שלו מדי פעם. הוא סרב... טלי הוא זרק אותי בדיוק מאותה הסיבה של החבר הראשון! ושניהם הבטיחו לי שהם לא יעזבו אותי לעולם! שניהם עזבו אותי בסוף מאותה הסיבה! בחיים לא יהיה לי יותר חבר,לא רוצה יותר אף אחד. ואל תגידי לי שזה ישתנה-לצערי, הבעיה הזו לא תפתר... אני רוצה להמשיך להקיא...אבל נמאס לי מהמים לא יכולה יותר לראות מים למה אני לא יכולה להקיא בשירותים?זה היה פותר כ"כ הרבה בעיות... אולי אני אנסה להרגיל את עצמי... עד שיום אחד אני אצליח להפסיק את כל הטירוף הזה...

אנג'ל יקרה, אין לי אלא לזעוק שוב ושוב את המילה:"טיפול", וכמה שיותר מהר יותר טוב. תשתפי את ההורים שוב, דברי על חומרת הדברים, או מצד שני פני לנציב תלונות חיילים בעניין המטפל הקיים. אני יודעת שאין לך כוח לכל זה, אבל זה הכרחי. זה בשבילך, לעצמך. אין ברירה אחרת. טלי פרידמן

ךא יכולה שוב עם ההורים יום שבת בבוקר קמתי עם חשק עז לאכול ולהקיא. לקחתי משהו קטן ובגלל שהוא היה קטן אז פחדתי להקיא במקלחת כתמיד כדי שאני לא ארעיש מהמאמץ.אז הלכתי לגינה.התחלתי להקיא ואז היא יצאה "מה את עושה?אה..בא לך להקיא" ונכנסה...ולא דיברה על זה מילה יותר. ששאלתי אותה מה עם טיפול והיא אמרה שהיא חשבה עלזה לעומק וזה יכול לחכות כמה חודשים. "רק אם זה דחוף תגידי לי,ותהיי פיירית -תגידי רק אם זה דחוף"... "אם תגידי שזה דחוף וזה ממש ממש נחוץ ,אז נוותר על האוטו ואל תשכחי שאין לי איך לסוע לעבודה".... קשה לי להודות בפני עצמי כמה שזה דחוף אז אין אני אגיד לאנשים תוותרו על החלומות שלכם,המצב שלי קשה המצב שלי קשה?

אנג'ל, את יודעת מה אני רואה? שאת מנסה להאשים את עצמך בהכל.להעניש את עצמך ולא עשית שום דבר רע.את לא אשמה במה שקרה לך עם החבר שלך,ולכן אין שום סיבה שתענישי את עצמך.לא באנורקסיה,בבולמיה או בשתייה.את בסך הכל צריכה עזרה.לדבר,להוציא ולפרוק את כל מה שיש לך על הלב.להרים ידיים זו לא הדרך.מכל תקופה קשה אפשר לצאת ולראות את האור,וזה יקרה לך בעולם הזה,פה.אל תתיאשי מעצמך,ואל תחשבי כל הזמן שאת סובלת משיגעון.את בסך הכל צריכה עזרה,לדבר עןם מישהו ולהפסיק להעניש את עצמך בהכל.אולי כן כדאי שתאמרי להורים שזה כן חשוב,שזה כן דחוף כדי שסופסופ תצליחי לדאוג לעצמך ולהרגיש טוב יותר עם עצמך.לא עשית שום דבר רע ואת לא צריכה לסבול בשקט,מותר לך לדבר על מה שעובר עליך ולכתוב את כל מה שאת מרגישה.יש בך המון מה לתת.את לא לבד.

רציתי להתקשר אלייך היום ולומר לך שהחבילה שלך הגיעה אבל לא היה לי אומץ אחרי אתמול.מלבד הבכי וההיסטריה שספגת ממני אתמול,ספגת ממני משהו נוסף-העצבים שלי. ואל תגידי לי "את יכולה לצעוק עלי כמה שבא לך.אם לא תגידי לי בפירוש ללכת אני לא אלך". את יודעת שזה לא עובד ככה. כעסתי אתמול עלייך כי הרגשתי שאת מטיפה לי עם האופטימיות שלך והחשיבה החיובית. בבוקר,לא הבנתי באיזו זכות את אומרת לי לעשות משהו כ"כ בלתי אפשרי כמו לחשוב לחיוב. אבל היום יום חדש....עדיין כואב מאוד...אבל איפשהוא אני מרגישה היום מלבד הכאב את התוצאות של דברייך אתמול.את צודקת-זה מדבק. אני לא אגיד להורים שזה דחוף.אני לא בסכנת חיים.אני צריכה להיות רזה לפני שאני אפרגן לעצמי טיפול. ככה אני.לי לא מגיע מה שלך הגיע. את באמת ההשתקפות של דברייך.גם שאת לא רזה את שווה הרבה ומקסימה ומיוחדת כמו שאת. מה גם שאת כן רזה... טוב,שוב בלבלתי לך בשכל. תודה על כל מה שאת עושה בשבילי. שבת שלום וסופשבוע נעים

בתחילת מרץ קיבלתי את מספר הטלפון של התחנה לבריאות הנפש באיכילוב הנותנת שירותים פסיכולוגים כמעט בחינם. אמרו לי שתורים יש רק לחודש יולי ועלי להביא הפניה מהרופא המטפל שהוא פסיכיאטר הפסיכיאטר אמר שאין ביכולתו לתת הפניה לאיכיילוב ועלי לחפש פסיכולוג העובד בהסדר עם הקופה מספר המפגשים שאני יכול לקבל בהשתתפות הקופה הוא מוגבל תודה שאול

שאול שלום אתה יכול לבקש תור ולומר שתשלם באופן פרטי. העלות היא 170 ש"ח לפגישה. אחרי שתגיע לפגישה ראשונה יהיה לך יותר קל לקבל הפניה מקופת החולים, כי את הבקשה תוכל לקבל מהמרפאה באיכילוב. יתכן וניתן לקבל החזר רטרואקטיבי גם על פגישות שתשלם עליהם באופן פרטי. כך לפחות זה עבד בעבר. בכל מקרה, אין ספק שהשירות הציבורי בארץ במצב גרוע מאוד. לכאורה חוק הבריאות אמור לממן את הטיפול אבל בפועל קופות החולים אינם מספקים תקנים כדי לעמוד בביקוש. הדבר מצער, אבל בשלב הזה המצב נראה תקוע וחסר תקנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אביב יקרה! כפי שאת רואה,עברתי לילה ללא שינה. גרמת לי לחשוב בעקבות השיחה בינינו ולחשוב הרבה. אני אהיה קצת צינית- מכמות שעות השינה שאני צברתי בזמן האחרון,אני יכולה להרשות לעצמי עוד 3 לילות רצופים חסרי שינה. בשיחה ההיא נחשף ממני חלק מאוד מוסתר,שגם אני מתקשה בלהכיר בו.אף פעם לא ניסחתי אותו אפילו לעצמי.אני לא מבינה איך הוא קיבל כ"כ הרבה נפח של מילים בשיחה כה קצרה. אכן,אני מתכוונת לסיפור "הילדה הקטנה".היא דיברה מתוכי.לא ידעתי אפילו עד כמה אני חיה אותה בימים האחרונים לסירוגין. הלילה היא היתה ילדה קטנה וחשופה.היא היתה מאוד מפוחדת.ניסיתי להדליק בשבילה את הטלויזיה כדי שתתרכז ותתנדף כבר,שתפסיק לפחד כ"כ כמו "ילדה קטנה". ניסיתי להדליק בשבילה את המחשב כדי שתדבר עם אנשים ולא תרגיש כ"כ בודדה.אבל היא היתה משותקת בכדי לקום."לחקור את העולם" בשעה כ"כ עמוקה אל תוך הלילה לא היה משהו שיכלה לקום בשבילו. מלא פעמים ספרתי עד 10 כדי להכריח אותה להעיף את השמיכה מעל הפנים ולהתעמת עם המראה שמולה.שתראה שזו אני,שהיא לא קטנה יותר. היא לא היתה בטוחה וצחקה לי בפרצוף.היא הדפה את השמיכה מתוך הדחף להעמיד אותי על טעותי.ההשתקפות במראה היא כן של ילדה קטנה,ילדה קטנה ורזה.היא רמזה שמתוך האנורקסיה היא שואבת את כוחה.הרי השתלטתי על זהותה האישית,והיא תובעת אותה בחזרה. האמת- הרזון וההרעבה הם דבר שאני ,כאישיות בוגרת, מסוגלת לסבול למען אותה ילדה.זה התנאי להשארות שלה איתי , לא לברוח לי.היא רוצה שיהיה רמז חיצוני לכך שהיא שבוייה שם,שאני מחזיקה בה כבת ערובה זה שנים. ואני...אולי בוגרת...אולי קצת מניפולטיבית...אבל גם איכפתית מאוד.הסכמתי לתת לא צ'אנס לחיות.אני בין כה וכה מאסתי בחיים. אני עודני מרמה אותה.הבטחתי לה חופש.בהתחלה הבטנו יחד במראה מפוחדות, אח"כ נגמרה ההוויה המשותפת, וכל אחת התכנסה בעצמה.חלמנו בהקיץ.אבל אני הגדולה,היא זו שנחלשה .ברגע שכבר יכולתי לזוז הבנתי שהיא שוב טעתה ונתנה בי אימון ,היא נסגרה בתוכי בחזרה. הבטחתי לה רק דבר אחד.הבטחתי לה שאני אספר את סודה כי היא בכתה והתחננה.אני יודעת שמסכת היחדה הבוגרת והחזקה תמשיך להיות מניפולטיבית על הילדה הקטנה והחוצפנית שברגע של חולשה, סיכנה את עצמה וחשפה בפנייך את סודה. אך אני ממשיכה להיות קשה עם עצמי ואיתה.אני כותבת לך בידיעה ברורה שאת יכולה רק לקרוא ותו לא.רציתי שהילדה תאמין שאני מאוד משתדלת בשבילה ,אך אני לא יכולה לעשות למענה דבר מועיל יותר.היא תינוקת אז היא תאמין ותשתוק עד ש...תרגיש שרומתה ותבכה בחזרה. אבל אמרתי-אני הטפילה,לא היא. היא יכולה בלעדיי, אם תתן עצמה לידיים מיומנות. אני לא יכולה בלעדיהללא הקריאות שלה והבכיות שלה,אני לא הייתי כאן יותר בעולם הזה. ממנה,נובע הפחד שלי מהתאבדות, ממה שהיא תעשה שניות לפני המוות. היא הרי ילדה קטנה ונאמנותה אליי היא ללא גבולות.למרות שחדרתי לגופה,היא לא תתן לי למות.אני מראש בוחרת לא להעמיד אותה בסיטואציה כזו. אביב-אילו ר-ק מטאפורות! קל לי להסתתר מאחוריהן מאשר לדבר אלייך ישירות. שיהיה לך בוקר טוב אני מרשה לעצמי להוסיף חיוך כדי שיהיה לך בוקר טוב יותר מאתמול. קחי :-) מתנה ממני,ואל תגידי שאני לא אשמה בכלל בבוקר של שלשום .תני לי מעט חוש של אחריות. רע לי, קשה לי, אבל עדיין אין לי לגיטמציה לאבד את המושג שנקרא אחריות. ביי ביי

היי אנג'ל, אני לא אגיב על התכנים של ההודעה שלך ישירות, כי כמו שאמרתי לך בטלפון אתמול נראה לי שאת יותר מעדיפה להשמיע מאשר לשמוע, מספרת ולא ממש רוצה לקבל ממני תגובה, באמת נראה לי שכל מה שאת רוצה ממני זה שאני אקשיב וזהו. אבל משהו בכל זאת עולה לי בראש, וזו העובדה שלילה קודם אני לא ישנתי בגלל משהו שאמרת, והלילה את לא ישנת בגלל משהו שאמרת. נראה לי שהתכנים שאת מעלה בשיחות הארוכות שלנו, גורמים לשתינו להתמודד עם דברים שאולי אנחנו לא מוכנות או לא רוצות להתמודד איתם עדיין. אצלך נחשפים חלקים מאוד מוסתרים שגם את מתקשה להכיר בהם, ואני משתמשת בדברייך כאן, וגם אצלי עולים דברים מאוד קשים. קשה לי להשתחרר מההרגשה שאולי אני גורמת קצת נזק, בכך שאני איכשהוא גורמת לך להתמודד עם דברים שאולי את עוד לא מוכנה להם, ואני יודעת שזה בטוח ככה לגבי. את גורמת לי להתמודד עם הדברים בקצב שונה ממה שהייתי רוצה ובמקום שונה מהמקום שבו הייתי רוצה, ואין כאן ענין של אשמה בכלל. אף אחת מאיתנו לא צריכה להרגיש אשמה, שתינו פשוט צריכות לקחת אחריות על איך שהדברים התגלגלו ולחשוב מה עושים הלאה. אצלי יש מין "תחושת בטן" שמשהו לא טוב קורה כאן, שאיכשהוא הדברים התגלגלו לעוצמות כאלו, שאני לא יכולה להתמודד עימם לא לגביי ולא לגבייך, מין הרגשה כזו של "עצור ! צריך להאיט את הקצב, אחרת יקרה פה משהו רע ". "השומרים הפנימיים" שלי אומרים לי להיזהר. אני מרגישה שנכנסתי ל"נעלים שגדולות עליי בכמה מספרים". את כבר יודעת שאני מאמינה מאוד גדולה בטיפול, ואני באמת מרגישה שיש דברים שיכולים לעלות רק בטיפול, כי רק שם באמת נמצא האדם המקצועי שידע מה לעשות איתם ואיך צריך להתמודד עימם. זו הגישה שאני פועלת בה, חושפת את עצמי את הסוף, בלי ה"מסיכות", עם כל החולשות, המשברים, הבכי והכאבים, רק בפני המטפלת שלי, שאני בטוחה שיכולה להכיל את זה ולהתמודד עם זה, וגם תדע מה לעשות עם זה מעבר, אם צריך או כשצריך. אנג'ל, ובאמת בשיא הכנות ובלי שום רצון לפגוע או להעליב, קשה לי להתמודד עם הדברים שאת מעלה, אני לא יודעת איך לעשות את זה, אני יודעת שאת רוצה להשמיע, אבל באמת באמת קשה לי להקשיב ולדעת שאלה דברים שלא היו צריכים לעלות לפניי אלא לפני אדם מקצועי. המטאפורות שלך ברורות לי מאוד, אבל אני לוקחת אותם אולי למקומות אחרים ממך, ואם להודות באמת הן אולי אפילו קצת מפחידות אותי, בדיוק באותה מידה שהדיבורים על התאבדות מפחידים אותי ואולי אפילו קצת יותר. ושוב אני מדגישה, אני בסיטואציה קשה, מנסה להתמודד בעצמי, אני לא חושבת שעודדתי אותך באופן כלשהוא לדבר איתי על הדברים הכי פנימיים שלך שאפילו בפני עצמך את לא מודה בהם, ואם עשיתי את זה אני מבקשת את סליחתך, אבל אני מעדיפה לסגת מעט בשלב הזה, לקחת שני צעדים אחורה, לנשום אויר, ואם את רוצה לחזור לעניינים קצת יותר מעל פני השטח, וקצת פחות "טיפוליים", וזו הגדרה שלי שנובעת מהגבולות שהצבתי לעצמי, אני אהיה כאן בשביל זה, אבל רק בשביל זה, לא יכולה להיכנס לעומק יותר מדי משתי סיבות : 1. מנסה לשמור כוחות להתמודדות האישית שלי. 2. אני בחורה שלוקחת אחריות על הדברים שקורים לה תמיד, ועל זה אני לא מוכנה לקחת אחריות. לא מרגישה שאני מסוגלת. מרגישה שזה "גדול עלי מדי", ובגלל זה אני נסוגה, מתקפלת, בורחת, מתוך חולשה שלי ולא בגלל שום דבר שקשור עלייך. יום טוב, אביב.

מבינה טותךמאוד אבל תראי איך זו כן אשמתי: 1.את לא ישנת בגלל משהו שאני אמרתי 2.אני לא ישנתי בגלל משהו ש-א-נ-י אמרתי!!! בכל אופן,יש לי הרבה מה להגיד בנושא.רק שהיום אני אגיד לך "את צודקת". פשוט הכל נפל ככה ביום שכל הפאזל מסתדר וקל לי להבין.הייתי היום אצל הדיאטנית והיא אמרה לי שאין טעם בהמשכת המעקב . חבר שלי ,שלא אהבתי בכלל, זרק אותי היום בטלפון בגלל זה סיבה שאני בעצמי מתביישת ומפחדת להודות בה. אז רצוי באמת,באמת,באמת,באמת,שאני לא אצור שום קשר בימים האחרונים עם אף בן אדם.יש לי בעיה עם קשרים גם זמניים , וגם קבועים. אגב,אני שמחה שלא ישנתי בלילה.עכשיו אכלתי(ואני עוד אמשיך,הקאתי ואחרי הפעם ה2 אני כנראה אלך לישון מרוב עייפות). ככה שבתכל'ס ניצלתי מהמעגל האינסופי שהחבר המניאק שלי לשעבר הכניס אותי!

אני בת 30, רווקה. אני בדכאון לקראת ליל הסדר המשפחתי. כל בני דודי ( כולל בן דוד ובת דודה הצעירה ממני בשלוש שנים ) כבר נשואים ובעלי תינוקות. אין לי כוח ואני חשה בושה וכשלון בהתמודדות מול הביחד שלהם והלבד שלי . אני מרגישה שהם מרחמים עלי ( או שאולי אני מרחמת על עצמי ??? ) ולא נעים לי עם השאלות והעקיצות של הדודות ( "מתי תתחתני ? " ). היו לי בעבר בני זוג , לצערי שום קשר לא התממש לחתונה, ילדים וכו'... האם מבחינה סטטיסטית אני חריגה ?כלומר, מה אחוז הרווקות בגילי , בפלח השוק שלי ( אקדמאית, עובדת, נראית בסדר ). יש לציין ,שבאופן כללי יותר ( לא רק בעניין הזוגיות ) אני גם מתקשה להתמודד מלחץ חברתי וזה יוצ ר ,לעיתים, מסיכה לא אמיתית שלי . כמובן, כדאי ליצור רושם טו ב יותר.... מה לעשות ??? טיפול תרופתי יכול לעזור ? טיפול פסיכולוגי?

אלמונית שלום אין לי נתונים סטטיסטיים מדוייקים אבל רווקות בגיל 30 זו תופעה נפוצה ביותר, אין לי ספק שגם את רואה את זה. מצד שני יש איזה סוג של מיתוס על גיל 30 ונישואים בתרבות הישראלית, לפחות בנוגע לנשים. אני מתרשם, וזו לחלוטין התרשמות שאיננה מבוססת מבחינה "מחקרית", שאחרי גיל 30 מתחיל לחץ רב יותר לנישואין וחשש מפני הישארות לבד. יתכן שהדבר קשור למגבלת גיל אחרת, והיא שמקובל מבחינה רפואית להביא ילדים לעולם עד גיל 40. השאלה מה עושים מבחינה אישית עם המיתוס מצד אחד, ועם מערכת ההיכרויות, מצד שני. תחושת הבושה מהרחמים והלחץ שמופעל עליך הם בוודאי התמודדות לא נעימה. אבל השאלה העיקרית כיצד זה משתלב בתחושת הלחץ הכללית שלך. הבעיה העיקרית בעיני היא שלעיתים נוצר מעגל סגור שבו הלחץ הגדול להכיר ולהתחתן יוצר מתח כה גדול בהיכרות הזוגית, עד שכל היכרות כזו הופכת לחוויה לא נעימה, ובצורה כזו בוודאי קשה לפתח קשר. טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור. ניתן לעבוד בעיקר על נושא הלחץ וכן על אופי היחסים הבין אישיים שאת יוצרת. גיל 30 הוא גיל שבו אדם כבר חש בוגר ומנוסה יותר בחיים ומכיר את עצמו, כמו גם את נקודות התורפה שלו. זוהי מעין צומת דרכים שאנשים רבים מחליטים לפנות בה לטיפול פסיכולוגי כדי להתגבר על מכשולים שעומדים בדרך. טיפול תרופתי איננו ברירת המחדל במקרה שלך, אלא אם מתפתחים מצבי חרדה או דיכאון בעקבות המצב, ואז יש לבחון את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אלמונית! אינני פסיכולוגית, אבל אני רווקה בגיל הרבה יותר מבוגר ממך (ארבעים פלוס), ואני יכולה לתרום לך מניסיוני בתחום הזה: ראשית כל - אינני "דפוקה" משום בחינה - לא בחיצוניות ולא באישיות. ממש כמוך, אני אקדמאית, מצליחה ומוערכת מאוד גם במקום עבודתי וגם בקרב חבריי. כשהייתי בגיל 22-25 , הגיל הממוצע בו מתחתנים - או לפחות התחתנו בזמני - גם אני הייתי בלחץ: מה יהיה? בשנים שלאחר מכן, נרגעתי קצת מהלחץ, אבל לקראת גיל שלושים - גיל "החלפת הקידומת" - שוב נכנסתי ללחץ. והתוצאה שלו היתה - מערכות יחסים לא מתאימות שחוץ מעוגמת נפש לא הובילו לשום תוצאה. ואז, במשך השנים, חדרה למוחי לאט-לאט ההכרה הבאה: ראשית - רווקות איננה פגם, ובוודאי שלא פשע. זהו רק מצב משפחתי ותו לא. שנית - חיי הפרטיים - הם שלי ושלי בלבד. לאיש אין זכות להתערב בהם, ואינני חייבת לאיש - גם לא לבני משפחתי - הסבר, ובודאי שלא התנצלות - מדוע אני מנהלת אותם בצורה זו ולא אחרת. והאמיני לי, ברגע שמגיעים למסקנות אלה ומפנימים אותן - שום שאלה או הערה בנושא אינן יכולות עוד לפגוע או להזיק. ומעל לכל - זה אולי נשמע נדוש, אבל אסור לאבד את התקווה. אני אישית פגשתי נשים שהתחתנו בגיל ארבעים פלוס ואפילו חמישים. בהצלחה!

שלום אלמונית! אינני פסיכולוגית, אבל אני רווקה בגיל הרבה יותר מבוגר ממך (ארבעים פלוס), ואני יכולה לתרום לך מניסיוני בתחום הזה: ראשית כל - אינני "דפוקה" משום בחינה - לא בחיצוניות ולא באישיות. ממש כמוך, אני אקדמאית, מצליחה ומוערכת מאוד גם במקום עבודתי וגם בקרב חבריי. כשהייתי בגיל 22-25 , הגיל הממוצע בו מתחתנים - או לפחות התחתנו בזמני - גם אני הייתי בלחץ: מה יהיה? בשנים שלאחר מכן, נרגעתי קצת מהלחץ, אבל לקראת גיל שלושים - גיל "החלפת הקידומת" - שוב נכנסתי ללחץ. והתוצאה שלו היתה - מערכות יחסים לא מתאימות שחוץ מעוגמת נפש לא הובילו לשום תוצאה. ואז, במשך השנים, חדרה למוחי לאט-לאט ההכרה הבאה: ראשית - רווקות איננה פגם, ובוודאי שלא פשע. זהו רק מצב משפחתי ותו לא. שנית - חיי הפרטיים - הם שלי ושלי בלבד. לאיש אין זכות להתערב בהם, ואינני חייבת לאיש - גם לא לבני משפחתי - הסבר, ובודאי שלא התנצלות - מדוע אני מנהלת אותם בצורה זו ולא אחרת. והאמיני לי, ברגע שמגיעים למסקנות אלה ומפנימים אותן - שום שאלה או הערה בנושא אינן יכולות עוד לפגוע או להזיק. ומעל לכל - זה אולי נשמע נדוש, אבל אסור לאבד את התקווה. אני אישית פגשתי נשים שהתחתנו בגיל ארבעים פלוס ואפילו חמישים. בהצלחה!

חמודה תירגעי. האנשים הכי מקסימים רגישים ומיוחדים שהכרתי בחיים היו בני 32, 33 ועוד. אני בת 17. שימי זין על כולם. לא בא לך?? תקחי את עצמך לסיני. תעשי ליל סדר משלך בבית. לכי למסיבה, לדיסקוטק. אל תתייחסי אליהם. את חופשייה כציפור (המטאפורות זולגות...) ויכולה לעשות מה שבראש שלך בעוד הם תקועים עם הבעלים/נשים, ילדים וכו'... ומה עם החמות??? אז את רואה- יש לך ממש מזל. ותאמיני לי, אם היית אמורה לפגוש מישהו זה כבר היה קורה לך. אז תסמכי על הגורל שלך, הוא יוביל אותך לנסיך האמיתי. מה שאמור לבוא יבוא. אל תלחצי. ותאמיני לי שטיפול תרופתי רק יבריח את הגברברים... את חושבת שטיפול תרופתי יזרז חתונה???? אז בלי לחץ!!! את מוזמנת לענמות לולה

נשמע לי בגדר הנורמה - לא דורש טיפול

לכולם שלום, האם ישנן שיטות חדישות (ולא קלסיות) או רעינות לא חדישות אך שהוכיחו עצמן - להפחתת החרדה (בעיקר הליליות) הנובעות -במקרה שלי- מלחצי העבודה .

לחוץ שלום אינני יודע לגבי החדשנות, אבל יש שיטות טיפול פסיכולוגיות להפחתת לחץ. השיטות הממוקדות הינן בעלות גישה קוגניטיבית, וכן ניתן להיעזר בהיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לפני כשבוע הייתי מעורבת בתאונת דרכים קשה, שבה רכב פגע ברכב שבו נהגתי בעוצמה רבה, זכור לי שבריר שניה מאותו רגע, לאחר מכן אור לבן, ואחריו כאבים קשים. יכול להיות שאיבדתי את ההכרה וייתכן שחוויתי מוות קליני אלו השערות שהעליתי ביחד עם הפסיכולוגית שלי. הוצע לי לנסות טיפול בהיפנוזה, אני תוהה באם כדאי בכלל לזכור מה היה לפני הטראומה בזמן ובמשך, מהם הסיכונים הקיימים ולמה בעצם כדאי לזכור מלבד סקרנות רבה? תודה

דנית יקרה, בשבועות האחרונים נכתבו ב'ידיעות' על טיפול בהלם-קרב באמצעות 'זריקת-אמת', המחזירה את הפגועים אל חוויית הטראומה. הטיפול ממשיך לעורר רגשות עזים והתנגדות מצד נפגעי הלם-הקרב, ואת מוזמנת לפורום 'הלם-קרב', שבו אולי תוכלי ללמוד מנסיונם של אחרים. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 בברכה, דרור גרין

דנית שלום הטיפול בהיפנוזה וכן בשיטת שנקראת EMDR יכולים להיות יעילים לטיפול ממוקד בטראומה מהסוג שעליו את מספרת. נצבר כיום בנושא הזה ניסיון רב ואני סבור שכדאי לנסות ולטפל בכך. לגבי הערתו של דרור גרין, זה רעיון טוב להשתתף בפורום הלם קרב ולבדוק האם יש שם מישהו שעבר אירוע דומה לשלך. זה יכול לעזור לשמוע איך אנשים אחרים התמודדו או מתמודדים עם מצב כזה. בכל מקרה, הצעתי איננה מתייחסת לטיפול דומה לטיפול שתואר בעיתונות לגבי נפגעי הלם קרב. לא קיים סיכון שהטיפול יגרום להחרפת הטראומה כמו במקרים שתוארו שם ומנסיוני חל שיפור ניכר במצב הנפשי בעקבות הטיפול. אני ממליץ במיוחד על שימוש בטכניקה של EMDR וניתן בהחלט לשלב גם היפנוזה בתהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בימים אלו מתגבש פורום פרטי וייחודי הפועל במתכונת של קבוצה סגורה, ומונחה על ידי פסיכולוגית קלינית. ההשתתפות בפורום הינה בתשלום (150 ש"ח לחודש). הפורום מתאים לאנשים המעוניינים בהשתייכות למסגרת חברתית ואינטימית מונחה, שמטרותיה הן צמיחה אישית, למידה עצמית והיכרות עם תהליכים קבוצתיים. הפעילות בפורום תאפשר למשתתפים בו למידה חוויתית - למידה שתלווה גם בהסברים תאורטיים על פי גישות פסיכולוגיות ידועות. הקבוצה פועלת במתכונת של פורום לא מקוון (בדומה לפורום הזה) המשולב בשיחות מקוונות (בצ'ט). מספר המשתתפים מוגבל. הקבלה מותנית בפגישה אישית עם מנחת הקבוצה וכן באישור המשתתפים האחרים. :לפרטים נוספים אפשר לפנות לבמבי [email protected].

תודה, במבי, מותר לך לציין שהפורום החדש והנסיוני מונחה על-ידי דפנה הומינר, מנהלת הפורום לפסיכולוגיה בנענע. זוהי פעילות ברוכה. הפורום החדש הוא למעשה קבוצת תמיכה סגורה, המבטיחה גם סודיות ואינטימיות, שלא קיימים בפורומים פתוחים כמו זה שלנו. בהצלחה, דרור גרין

שאלתי היא כזאת. האם תרופה לדיכאון /חרדה יכול ליגרום לתופעות בלתי הפיחות במערכות אחרות בגוף במהלך השנים. תודה

אני אענה רק רק לגבי סרוקסט שאני מרגיש איתה מצויין ולפי מה שנאמר לי היא תרופה בטיחותית אני גם לוקח טגרטול שאנשים לוקחים עשרות שנים ולא גורמת נזק אני נכנס לשנה השניה בטיפול תרופתי ולא אוותר עליהם בשום אופן קיימות תרופות אחרות לדיכאון עמוק הנקראות בולמי מונו אמין אוקסידז לדיכאון המשמשות לטיפול בדיכאון עמוק אין לי מידע לגבי תרופות אלה ט

שאול שלום. ממה אתה סובל ואיזה תופעות חרדתיות קימות לגביך. תודה על תשובתך לשאלתי הקודמת.

שאול שלום מהתרשומות בפורום אני מבין שאתה מטופל בסרוקסט לפני כחודשיים גם אני התחלתי לקחת את התרופה הזאת והייתי רוצה לשאול אותך מספר שאלות בנושא אם זה לא מפריע לך . יש גם את כתובת הדואר האלקטרוני שלי תודה ולהתראות.

שאול הכתובת שלי היא [email protected]

שלום שמי דורון ואני בן 21 אני נוטל את התרופה סרוקסט 20 מ"ג ליום במשך כשלוש שנים ,בעקבות מקרה שהוביל למצבי דיכאון וחרדה . מאז המקרה ומאז "חזרתי לעצמי " בעקבות המשבר שעברתי . שמתי לב שישנם ימים רבים בהם אני מתנהג בצורה ילדותית ומעצבנת . כמו למשל להציק לאחותי וזאת לאחר שאני יודע שהיא לא אוהבת את זה .או למשל לחקות אנשים (אין יום שלא עובר ובו אני מחקה אנשים). בימים אלה אני כל הזמן צוחק ומצחיק אחרים וזה לא מי שהייתי . אני הייתי בשנות התיכון בן אדם רציני ואוהב לצחוק אבל לא הייתי עושה כאלה שטויות כמו שאני עושה היום . גם שמתי לב שנורא קשה לי לשבת וללמוד . אני כל הזמן קם ,מסתובב ומחפש דברים אחרים לעשות .בתיכון אני זוכר שישבתי ולמדתי ויכולתי לשבת על הכיסא ולא לקום אפילו 4 שעות ללא הפסקה . היום אני לא מסוגל לעשות את זה . שאלתי היא האם זה קשור לתרופה שאותה אני נוטל ? האם יכול להיות שאני סובל ממה שנקרא בשפה המקצועית היפו מאניה דיפרסיה ?(זאת הייתה האבחנה הראשונה של הפסיכיאטר שלי ). כיוםאני מוגדר כדיכאוני (עד כמה שאני מבין). למה אני מתנהג ככה ? אני לא רוצה יותר להתנהג בצורה הזאת ,אני לא מחפש תשומת לב בכך שאני מתנהג בילדותיות .אני רוצה לחזור למה שהייתי לפני המשבר לבן אדם רציני ,שקט וחביב. מה אפשר לעשות ? אתם בטח חושבים שזה מטורף מצידי לחשוב ככה ת אבל זו התחושה שלי . יש מרפא ? תודה מראש על העזרה דורון

יתכן ואתה מתחיל מצב מאני ביגלל התכשיר - או ביגלל התסמונת הבסיסית - פנה בהקדם לפסיכיאטר לבדוק איזון הטיפול - אתה צריך להיות במעקב פסיכיאטרי תקופתי

אני כבר לא ילדה. גם הוא לא. היינו יחד במסגרת שאפשר לכנות אותה עובד-מעביד. בערך. יש לו ידע גדול משלי בתחום מסויים והוא מלמד אותי. הלימוד הוא אישי- אחד על אחד. במסגרת זו בשנה האחרונה החלה להיווצר משיכה מינית. מותר. אנחנו בוגרים,אנחנו פנויים, אז למה לא?. התחלנו להיפגש. מין ותו-לאו. לעיתים אצלו, לעיתים אצלי. גומרים-הולכים. רק מין( והאמת, לא משהו), ובפגישות העבודה הרגילות- נאדה. כלום. לא מדברים על זה. כאילו ששני אנשים אחרים היו שם. אבל הרגשתי , ובניתי תסריטים. נתתי לו הנחות, למרות שלא היה חיזור, למרות שהוא לא הבטיח דבר, למרות ש..., המשכתי להפגש איתו, מתוך אמונה, שאחרי שאגמור את ההשתלמות , המשהו הזה יתרחש, והסיבה היחידה שהרומן הזה לא יוצא אל הפועל , היא, שהוא מחכה לרגע הנכון, שכבר לא נהיה ביחסי עובד מעביד, והרגע הזה הגיע. סימתי את תקופת הכשרתי, ו... הסתבר לי שחודשיים כבר יש לו חברה.. . אני יודעת שזה נשמע דבילי, הציפיות שלי, אבל הלב והראש הולכים כנראה בקווים מקבילים, והלב הרגיש למרות שהראש צעק: כלום לא יצא מזה.. התגובה שלי על העובדה שיש לו חברה ושלא יתפתח ביננו רומן, היתה קשה. אני לא ישנה, אני עצובה, אני ממשיכה לבנות תסריטים ושיחות דמיוניות, ובעיקר אני יודעת שהרומן היה רק בראש שלי, והעובדה שהוא בקשר.מדגישה שהוא לא רצה ממני ואיתי שום דבר אחר, אבל, למרות קול ההגיון, הכאב הזה בנשמה לא מרפה. חשבתי להגיד לו מה אני מרגישה. לשאול אותו אם טעיתי בהבנת התחושות שלו. אבל אין לי אומץ. אולי אני לא רוצה לשמוע את התשובה. .מה אני רוצה מכם? לא יודעת. הכתיבה קצת העמידה אותי בפרופורציות. אבל אם יש למישהו משהו להגיד- יאללה.

רוני יקרה אל תדברי איתו, זה רק ישבור לך עוד יותר את הלב. אני מבינה אותך, ושקשה להתגבר על זה, וזה יקח המון זמן. אך תנסי לעבור את זה, ויעזור לך אם תדברי עליו עם מישהו (אבל אל תדברי איתו על הקשר בינכם זה רק יותר יכאיב). בסוף תעברי את זה. בהצלחה פנטסיה אם תרצי לדבר תשאירי לי פה את מספר האיסיקיו או אימייל ואני ייצור איתך קשר.

רוני! מבינה אותך ומזדהה איתך עד אין קץ. חשוב לי להבהיר לך שזה לא שהוא לא רצה בך בתור חברה אלא רק למין אלא שאת נתת לו רק מין אז הוא הסתפק בזה, וקיבל קשר רומנטי אצל מי שחיפשה ונתנה קשר רומנטי. מה שנותנים להם הם לוקחים. אז תדעי שתעבור עלייך תקופה קשה, אבל הזמן מרפא הכל, והבחור הבא שיבוא, תחליטי מראש מה את רוצה לתת ומה את רוצה לקבל ותתנהגי בהתאם ( אל תיסחפי). יכול להיות שהניסיון הזה רק בא להכין אותך ליצירת קשר נכון עם הבחור הנכון שיהיה בהצלחה

רוני היקרה אני כל כך יודעת מה עובר לך בראש, כל המחשבות, כל הספקולציות כן זה כואב, את ציפית וקיווית והכל התנפץ. את יודעת לפעמים אנחנו לא יודעים לקרוא את האנשים שעומדים מולנו ולכן אני מאמינה שצריך לדבר ולהגיד את שיש על הלב ואז דברים יהיו יותר ברורים. אני יודעת שזה קשה ומביך אבל תחשבי רגע על התסריט הכי גרוע שיכול להיות את תגלי שהוא לא כל כך נורא ואת תמשיכי לחיות אח"כ. אולי היית צריכה להגיד את אשר בליבך כבר בהתחלה אבל אף פעם לא מאוחר. אולי גם הוא לא "קרא" אותך נכון והבין שזה מה שאת רוצה למרות שהוא רצה משהו אחר? ליבי איתך, מלי

לפנטסיה,אורה ומלי תודה. לא ציפיתי לתגובה. עצם הכתיבה שחררה אותי קצת, למרות שבכיתי בכל פעם שראיתי שיש תגובה. תודה על העיצות, שהיו חמות, חכמות ובעיקר, בהבדל מהעיצות של חברותי הטובות בנושא, היו נטולות פנים, ואולי כאן יתרונן. למרות שאם אנהג לפי כל העצות אצטרך לזכור ולשכוח, להתעלם ולהתקדם. וגם כך אני מבולבלת. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתו בעיקר כדי שבקשר הבא (אם הקשר הזה כבר אבוד) אדע שאני משדרת את מה שאני רוצה בלי להאמין, כמו בפעם הזאת שהוא בטח יודע מה אני חושבת ומרגישה בקשר אליו. אם תרצנה עדכון לגביו או בכלל- אשמח. אני מרגישה כבר קרובה אליכן.

שלום! הבן שלי לא מוכן לעשות צרכיו בשרותים במקומות אחרים אלא אם נלווה אותו. הוא מוכן להתאפק שעות אלא אם אישתי תגיעה לגן ורק אז הוא יעשה זאת. בבית אין את הבעיה, רק במקומות אחרים יש בעיה (גן, חברים, משפחה). אנא עזרו לי! אם יש לכם מידע לתופעה אני אשמח מאוד... תודה

לאורן שלום. נראה כי אולי שירותים שאינם בבית מעוררים אצלו חרדה. האם קרה פעם משהו טראומטי בשירותים? האם שאלתם אותו למה זה כך? האם תמיד זה היה כך- או שרק התחיל מתישהו לאחרונה? ושאלה אחרונה- האם אתם נמנעים גם מללכת לשירותים מחוץ לבית? תודה. רוית.

הי! הכל התחיל מאז גמילה מהחיתולים. אציין שאישתי היא די סטרילית וכל פעם (בתקופת הגמילה ואחריה) היתה שואלת את בני "צריך פיפי... רוצה לשירותים" וכו' הכל בלחץ שלא יעשה בתחתונים. הוא לא מוכן ללכת לבד לשירותים בגן אלא רק אם אישתי תבוא לגן ואז הוא יכנס איתה לשירותים. שאלנו ממה הוא מפחד הוא אמר :"מהשירותים". לא חושב שקרה משהו טראומטי בשירותים. אציין גם שנולדה לפני שנה אחותו. מה עושים? האם התופעה מוכרת? עזרו לנו. תודה רוית ניסן כתב/ה: > > לאורן שלום. נראה כי אולי שירותים שאינם בבית מעוררים אצלו חרדה. > האם קרה פעם משהו טראומטי בשירותים? האם שאלתם אותו למה זה כך? > האם תמיד זה היה כך- או שרק התחיל מתישהו לאחרונה? ושאלה אחרונה- > האם אתם נמנעים גם מללכת לשירותים מחוץ לבית? תודה. רוית.

שלום לכולם לפני מספר שנים עברתי ארוע טראומטי אשר הותיר בי צלקת גדולה במסגרת שירות מילואים. עם פרוץ המהומות האחרונות נכנסתי להתקפי חרדה קשים אשר גרמו לי לשינוי קיצוני באורח חיי. (אני נשוי ואב לילדה קטנה). ניגשתי לרופא המשפחה שלי והוא רשם לי מייד פריזמה אשר אני לוקח על בסיס יומי עד היום . אין ספק שבאמצעות הכדור חל שיפור מסויים אולם עדיין אני סובל מנדודי שינה , אובדן תיאבון דיכאון וחוסר מצב רוח מתמשך ופרצי בכי אותם אני מנסה להסתיר לעיתים תכופות וללא סיבה. מיותר לציין שאשתי וביתי די סובלים ממצב זה ואני לעיתים מכה על חטא על התנהגות חסרת פרופורציה לגבי ביתי בת השנתיים. השבוע קיבלתי זימון נוסף למילואים ומאוו רגע אני מתעורר כל בוקר עם לחצים בחזה , קשה לי להרדם בלילה ואת העבודה אני עוזב כמה שיותר מהר כי הראש לי לא במקום. בנוסף סיגלתי התנהגות כפייתית (ירידה לכביש רק ברגל ימין, שינוי צדדים של מדרכות ועוד דברים די מטורפים שאינני יכול להתנתק מהם צתוך החשש שאם אתמיד בכך מצבי ישתפר) אני יודע שבוודאי תחשבו שאני עובד עליכם אך אני באמת מתחנן לעזרה מכם מאחר ומצבי הוא אמיתי וקשה לי מאוד כמו כן אינני רוצה להרוס את משפחתי שסובלת יום יום . רופא המשפחה הפנה אותי בזמנו לטיפול ברמפאה לבריאות הנפש אך חששתי ללכת וקיוויתי שאוכל להתמודד לבד אך אינני מסוגל. מה אני יכול לעשות אנא יעצו לי תודה

אבי שלום דבריך נשמעים כנים וקשים ואין כל סיבה שנחשוב שאתה עובד עלינו. אני חושב שעצם המחשבה הזו מראה עד כמה אתה מנסה להתמודד לבד עם הטראומה שעברת ועם המצב שנוצר כעת, וחושב שלא ניתן להבין או לעזור לך. אין כל סיבה שתמשיך לסבול. הטיפול התרופתי יכול לעזור אבל אינו מפסיק את המחשבות והעיסוק, הן בטראומה בעבר, והן בהתעוררות החרדה בהווה. אני מציע לך לפנות כעת לייעוץ פסיכולוגי ולטפל בבעיה. יש מספר דרכים להתמודד עם הבעיה. באופן כללי יש חשיבות להבנה מעמיקה של משמעות הדברים שקרו לך, ההשפעה שלהם עליך ועל המערכת המשפחתית. כל זה שייך לתחום הפסיכולוגיה ה"דינמית". מצד שני יש דרכים פסיכולוגיות ממוקדות לטפל במוקד הטראומה ובהתמודדות הנוכחית, כמו EMDR, שיטות קוגניטיביות-התנהגותיות והיפנוזה. אני מעריך שבעזרת טיפול פסיכולוגי משולב, ובמקביל בעזרת התרופות שאתה לוקח, ניתן לשפר את איכות חייך באופן משמעותי. במידה ותרצה פרטים נוספים פנה אלי לכתובת הדואר האלקטרוני בהקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה כתובת ה E-MAIL שלך

יוסף שלום רב, אם התכוונת אליי, אזי כתובת האימייל שלי הינה: [email protected] או [email protected] בברכה, טלי פרידמן

נושא: שאלה חשובה לפסיכיאטר מחבר: גריני תאריך: 25-03-2001 09:12 אני נוטל סרוקסט מזה 5 שבועות, לטיפול בדיכאון. מצב הרוח הכללי השתפר, ואולם עדיין נותרה בעיית היקיצה המוקדמת (ואי היכולת להרדם חזרה - בערך בשעה 4:30 לפנות בוקר) וכן בחילה קלה בבוקר שעוברת במשך היום. האם השנות 2 התופעות הנ"ל מעידה על השפעה לא מספקת של הסרוקסט או תרופות SSRI בכלל? אודה לך על חוות דעתך מתוך נסיונך עם מטופלים.

יתכן ויש צורך לעלות במינון הסרוקסאת או לחליפין להוסיף תכשיר שינה

מה שלומך? מקוה לשמוע ממך... להת'

מה שלומך??? שלומי טוב! היום הגעתי להחלטה, שהיא כשלעצמה לא כ"כ רלוונטית, אבל הרעיון הוא- שהיה לי משהו שאני צריכה לעשות שממש העיק עלי!!! ואני עושה אתו בצורה מאד גרועה! אז היום החלטתי לדחות אותו! ולעשות אותו יותר מאוחר,,, לכשיתאים לי יותר. ואני מרגישה שממש ירדה לי אבן מהלב. (זה קשור ללימודים) כמו שהפסיכולוגית אמרה לי: לימודים זה חשוב! אבל להרגיש טוב- יותר. ברגע זה אני בדרכי לספריה לחפש את הסיפור שהמלצת עליו!!! כבר ממש מסקרן אותי לקרוא אותו. עוד מעט פסח....ואחת החולשות שלי (אחרי אוזני המן בפרג) זה שכבות של : מצה \ שוקולד \ מצה \ שוקולד......עד 2 ס"מ....... אי....איי..... א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר א ס ו ר את אוהבת את פסח? (רוצה לספר לי עוד סיפור?........)

כמעט נחנקתי...מצחוק דחסתי לפה פרוסת לחם קל עם חומוס (ככה חוסכים זמן...) איזה טוב לשמוע ממך. אני חייבת לרוץ עכשיו אחזור בערב עם סיפור. אני מקוה למצא אחד שלא יהרוס לך את מצב הרוח. יאללה בי.

רוית בוקר טוב. יש לך הודעת המשך בדף 148 של שעה 23:33 ...

בוקר טוב. קראתי את מכתבך. נשמע באמת קשה, בודד ומתסכל. ההתייחסות לבעלך כאל גייס חמישי- מעידה על הקשיים הזוגיים בנוסף לקשיים באובייקטיבים. באיזה סוג של תמיכה מקצועית את נמצאת? האם מדובר בשיחות שבועיות? ולגבי ההסבר על המחלה- אני מכירה את החשש של הורים מלהגיד את הדברים לעצמם ולסביבה, אך לעיתים חשוב לעשות זאת גם כדרך לקבל את הענין- קשה ככל שיהיה. נכון שמדובר במחלה קשה. נכון גם שהסביבה בהרבה מקרים ושלא בצדק נוהגת באופן שיפוטי. דווקא משום כך- חשוב לדבר על כך. לא להפוך זאת לסוד, כי לסודות נלווה עומס רגשי כבד מנשוא ובדידות. ילדתך הקטנה נשמעת ילדה אינטיליגנטית. תאור המשחק שלה היה מרגש ביותר. אני בטוחה שהיא רוצה לדעת למה הכל קורה, ומדוע אח שלה רוצה להיות התינוק. למה הוא מתנהג מוזר לפעמים, ועוד, ועוד. ניתן לעשות זאת עם עזרה מקצועית. ולגבי הרצון שיבריא- כל כך טבעי ואמהי. כל כך אמיתי וכל כך כואב. את אומרת שלמדת את המחלה וראציונאלית את יודעת הכל עליה. רגשית מותר לך לקוות ולצפות להחלמה, זה לא סותר את ההתמודדות עם הקשיים ועם הטיפול. את נשמעת חזקה, אבל באמת אם את מסכימה- ספרי עוד קצת על אופן התמודדותך עם שאלות הסביבה, ועל הטיפול. יום טוב. רוית.

התמודדות עם הסביבה ? שאלות? אני חושבת שזה הדבר הקל.... אני לא מתביישת לענות לשאלות או להסביר במצבים מביכים. אם יש בי חשש זה רק בגלל הבן והתייחסות הסביבה אליו. אנשים שאינם קרובים ומכירים אותו מתנהגים הרבה פעמים בצורה גסה ומגעילה. כמו למשל חנויות שהוא נכנס ורוצה לקנות משהו.. או ש"עובדים" עליו או שצוחקים כי הוא לא יודע לחשב סכומים,עודף וכו'. ילדים אשר צוחקים עליו או על מראהו (מאד שמן) וגם על המבוגרים אשר לא עוצרים לרגע לחשוב.... למשל: לפני מספר ימים הוא רצה לבקר מישהו ממשפחתינו ולקחת את הכלב לטיול. הוא הלך והמעלית לא עבדה באותו רגע.., וחזר כלעומת שבא. הלכתי איתו לאותו בניין והנה המעלית עובדת אך הוא לא היה מוכן בשום אופן לעלות. לידי עמד שכן אשר ראה ושמע שבן שלי אומר. אני מפחד,אני בחרדה שיקרה משהו,שהמעלית תתקע. אז השכן אומר ברוב חוכמתו. "אתה צריך לפחד כשהמעלית פועלת לא כשהיא לא פועלת" "אתה יודע מה יכול לקרות? " ואני מיד אמרתי לבן שיחכה בחוץ ושלא ידאג ושאני מיד יורדת. וכשעליתי עם השכן הוא אמר/שאל הילד פוחד? אז אמרתי שכן כי הוא נתקע פעם בחושך ומאז הוא מאד פוחד. אבל בליבי חשבתי " אתה אידיוט ! מה זה משנה למה ואיך? מישהו פוחד אז למה להפחיד יותר ? למה לא להרגיע במקום. אלו הן סוג התגובות שקשה לי איתם. חוסר הסבלנות והסובלנות שאנשים מגלים... באשר להתמודדות ולשאלות... אני חושבת שהכי קשה זו ההתמודדות עם עצמי,עם השאלות שאני שואלת את עצמי.. העבר ההווה והכי הכי העתיד. אני נמצאת בטיפול פסיכותרפי אחת לשבוע. וזה קשה אך מועיל וטוב... וזה לא סותר את העובדה שדעתם של אנשים מסויימים חשובה לי. ואני מתייעצת הרבה.. הפורום בכלל ואנשי הצוות בפרט אינם מודעים,אני חושבת לתמיכה ולעזרה הרבה שהם נותנים. אגב, הפורום והצוות ,הוא הרבה יותר אנושי מהמוני אנשים וירטואליים שאני מכירה ! תודה !!!!

אני מתנצלת אם ההודעות ארוכות אך קשה לי לתמצת דברים כל כך רבים.

לצערי,התנתקה בינינו השיחה דוקא בחלק היותר מעניין שלה... אני לא אהיה בפורום היום ,כי עלי לעזוב מוקדם. שיהיה לך יום מצויין (מגיעים לך גם ימים מצויינים-לא רק טובים-אבל לאט לאט...) ונדבר...(אם עדיין לא נמאס לך). ביי ביי

היי, את יודעת ישבתי פה וחשבתי מה לענות לך על ההודעה היום, והתלבטתי אם בכלל לענות. אבל אחר כך ראיתי שגם חיפשת אותי בפלאפון, הייתי באמצע ישיבה ואני חוזרת אליה מיד, ולכן אני אגיב כאן. מעניין הגדרת את החלק האחרון של השיחה שלנו... אני כבר לא כל כך מחוברת לחלק האחרון של השיחה שלנו, אבל אם הכוונה היתה לחלק שבו דיברנו על המוות, שעבורי הוא היה החלק האחרון שבו הייתי איתך ואחר כך איבדת אותי, קשה לי להגדיר אותו כמעניין, החלקים שלי בשיחה עוד טריים מדי וכואבים מדי. עבר עלי לילה מאוד קשה ומאוד מסויט בעקבות השיחה שלנו, ובעקבות כמה משפטים שאמרת אולי בלי לשים לב, אולי היה חשוב לך לפרוק וקצת שכחת שגם אני נמצאת שם מהעבר השני של קו הטלפון, מקשיבה אבל מחוברת גם לחלקים הקשים שלי. נראה לי שקצת איבדת אותי בצורך שלך להישען ולקבל עזרה, אבל אני חייבת להזכיר לך שגם אני עוברת תקופה לא קלה, גם לי קשה עדיין להתמודד עם החוויות שלי ועם הבעיות שלי, ונכון אני פה בשבילך, אבל עד גבול מסוים, גבול אדום שאני הצבתי בשבילי, כדי לא להתפרק בדרך, כדי באמת לנסות לשמור קצת גם על עצמי. אמרתי לך אתמול ואני אומרת לך היום שוב, כמעט על הכל אני מוכנה לדבר איתך, על הצבא, על החבר, על הבולמיה, על הדיכאון, על החור השחור, על המבוי הסתום, אבל לא על המוות. וזה לא את, זו אני, לי עדיין קשה להתמודד עם המוות של אבי שבקושי עברה חצי שנה ממנו, ועל זה אני מוכנה לדבר רק בטיפול, כי שם גם אם אני אתפרק אחרי זה, יהיה מי שיצליח לחבר אותי, ושם אני יכולה לעשות את זה בקצב שלי, ולעלות רק את מה שאני באמת יכולה להתמודד איתו. אני יודעת שאולי קשה לך קצת להבין ולקבל את זה, אבל תנסי לשים את עצמך קצת "בנעליים שלי", אולי לך קל לחשוב שעברתי לצד הנורמלי, אבל אני מתמודדת עדיין בדיוק כמוך עם כל הקשיים שלי או לפחות מנסה להתמודד, ויש נקודות שאני לא יכולה ולא רוצה לדבר עליהם, ומשפטים שאת אומרת כבדרך אגב מעירים אצלי "מתים", וגורמים לי להתקפת חרדה אחר כך. בכל מקרה, עברתי את הלילה, והיום אני מנסה להתחבר מחדש, ולהמשיך הלאה, ואני מאוד מקווה שאת לא נפגעת ממה שאני כותבת לך. אני באמת פה בשבילך אבל בגבולות האדומים שלי, שעוזרים לי לשמור קצת גם על עצמי, ומאפשרים לי להמשיך במלחמה הפרטית שלי. אביב.

אביב היקרה, בדרך כלל אינני נוהגת להיכנס אל תוך ההתכתבויות שלך ושל אנג'ל, כדי לא להפריע ולתת לכן את המקום שלכן. הפעם אני חורגת מהרגלי. קראתי את דברייך וחשתי התרגשות. אכן נראה שעבר עליך לילה קשה, אבל עברת אותו. את כבר אחרי. רק רציתי להעניק לך סמיילי ענק. ולאנג'ל היקרה, אני יודעת שגם את עוברת תקופה לא קלה. לא ברור לי למה הפסקת להתקשר, אבל זו באמת בחירה שלך. תשמרי על עצמך. יש סביבך "סוללה" של אנשים שבאמת רוצים לעזור לך. את בוחרת אם להשתמש בהם, מתי וכמה. כדאי לך לשמור על אותם אנשים, כי הם לא תמיד יישארו שם לנצח. יום שלישי היום. אני אשמח אם תתקשרי. שיהיה לשתיכן יום נפלא, טלי פרידמן

שלום לך , יש לי חבר כבר שנה וחצי וחשבנו להתחתן. בחודשיים האחרונים הוא עבר התמוטטות נפשית ומטופל אצל פסיכיאטר שאבחן אצלו חרדה עקב חוסר סרוטונין. הטיפול הינו משולב סרוקסט ופסיכותרפיה. הוא מגיב יפה לתרופה והשיפור כבר נראה. לטענת הרופא , חברי בעל נטיה לחוסר סרוטונין. שאלתי : 1. האם זה תורשתי ויהיה עלי לדאוג שמא לילדיי תהיה בעיה דומה. 2. האם התמוטטות יכולה לחזור אצלו ? גם במידה וישתמש בתרופה לכל אורך חייו ? אשמח לקבל את תשובתך המקצועית - תודה , לילך

תשובה ב EMAIL

אני לא טובה בהתמודדות עם דברים, אני מודה. אני גורמת לאנשים לרצות להיות איתי ואז אני פוגעת בהם, בלי כוונה. אני לא יודעת, אני רוצה שאנשים יאהבו אותי אז אני מראה חיבה לכולם, ככה אני ואני לא מבהירה להם שאני לא מעוניינת וזה כבר קרה פעמיים ואנשים לא מדברים איתי ואני לא יכולה לפתור את זה לבד וקשה לי.

מיכל שלום רב, את מתארת סיטואציה שאת מתקשה לשלוט עליה ולהתמודד עימה. את עצמך כותבת שאינך יכולה להתמודד עם זה לבד. ובכן, את עצמך גם כמעט ונתת לעצמך את הדרך להתמודד עם זה: לא להיות עם זה לבד. לשתף מישהו בחוויה הזו שלך את עצמך. לדעתי, המישהו הזה רצוי שיהיה מטפל, איש מקצוע, שידע להיות איתך, לתמוך, להיות שם בשבילך ולמצוא איתך דרכי התמודדות מתאימות לך עם הבעיה. אינני יודעת בת כמה את, מאיפה ומה מצבך הכלכלי ולכן אינני יכולה להמליץ לך על מקום טיפולי כלשהו. אם את מעוניינת כיתבי לי מעט יותר פרטים על עצמך ואשמח להמשיך לעזור. את יכולה לפנות אליי גם באימייל או בטלפון, לפי הפרטים הנמצאים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי. יום טוב. בברכה, טלי פרידמן

היי למי שיענה לי. אני בת 17.5. הבעייה שלי היא שאני מרגישה כל הזמן מועקה. אין לי מושג למה. בסך הכל יש לי חיים ממש לא רעים. יש לי חברות, יש לי חבר שאני מאוד אוהבת (החבר הראשון שלי, אנחנו חברים קרוב ל5 חודשים), אני ניראית טוב. אני תלמידה די טובה יחסית- למעשה חוץ מבעיות עם ההורים שלי שגם זה לא ממש רציני, החיים יפים. לא? אז זהו שממש לא. אני כל הזמן מרגישה חששות בלב- ממש כל הזמן, וזה תמיד היה כך. מהעתיד, מהעבר, מההווה. אני נורא רגישה. יש לי נטיייה לשים על כל דבר שאומרים לי. כל הזמן אני מרגישה עצובה- כשאני לבד. אני ממש פוחדת להשאר לבד עם עצמי ולחשוב כי אז אני עצובה לחוצה ומפוחדת. אני כל הזמן מרגישה שאני חיה בחוסר ביטחון לגבי הכל. בתוך בועה שתתפוצץ.כל פעם שאני לא בבית אני פוחדת לחזור אליו. אני משתגעת מהמצבי רוח האלה בלי שום סיבה הניראית לעין. אני ממש פוחדת להשאר לבד כי אז אני נהיית עצובה. אני אודה מאוד למישהו שיעזור לי להתמודד עם הכל ולהבין שאולי ככה החיים ולא תמיד אנחנו מאושרים. תודה לכולם. לולה.

לולה יקרה מקריאת מכתבך רואים שאת נערה רגישה שבסה"כ רוצה חיים נחמדים שקטים ושלווים . כמו כולנו בעצם לא ? אני מניח שדפוסי המחשבה שאת מתארת מציקים לך כבר שנים . אולי חוסר הביטחון נובע מאיזושהי הרגשה פנימית שלך . ייתכן ונכונה וייתכן שלא . החיים לא תמיד קלים ולפעמים חרדות מעין אלה שאת מתארת מעיקות עוד יותר . ממה שאני מבין החרדות וחוסר הביטחון שאת מתארת נובע מאאזשהו רצון לפינה חמה ולהרגשת אהבה . את אומרת שיש סביבך הרבה חברות ,וזה נכון שחברות עוזרות הרבה אבל הביטחון הפנימי במי שאת חייב לבוא מתוך ההכרה שלך ומתוך הראיה שאת אדם טובשיש לו הרבה מה להציע . אני חושב שמסגרת של טיפול תהיה יותר מועילה בשבילך ,שם באמת תוכלי לברר בצורה יותר יסודית מאיפה באים התחושות והרגשות שאת חווה מקווה שעזרתי דורון

דורון. תודה רבה שענית לי. אני פוחדת מטיפול פסיכולוגי. אני מרגישה שאז יגדירו אותי כ"חריגה" דבר שאני לא. גם אם כן, זה לא רע. הנקודה היא שאני לא חשה שאני צריכה טיפול, וייראה לי דבילי- כך אני ארגיש. בימים האחרונים הרגשתי ממש טוב. אבל המון המון תודה. נורא סימפטי פה.

הי , אני מכירה נערה שבגילך הרגישה כך והפחדים יצאו אצלה בגיל מאוחר יותר ואז כבר היה קצת מאוחר. לדעתי עלייך לגשת לטיפול באופן דחוף כי ההרגשה שלך לא נורמלית לתיאור שלך

השבתי לך למטה בתגובה שכתבת להתכתבות ביני לבין אנג'ל, עוד לפני שקראתי את ההודעה הזו, אבל זה עדיין נראה לי רלבנטי. אם בא לך לקרוא.

לולה יקרה אני לא פסיכולוגית, אבל נראה לי שמה שאת חווה אינו כל כך חריג לגילך. גם אני הייתי פעם בת 17.5 ואני זוכרת הרבה רגעים של דיכאון, ייאוש, ומועקה. נדמה לי שיש הקלה גדולה בידיעה שאת עוברת כרגע גיל מאד קשה, ושיש למה לחכות, כי אחר כך הכל נראה יותר בפרופורציה. היום אני אמא לילדים, וזו חוויה נהדרת. רגעים קשים יש תמיד, אבל מה שמשתנה הוא היכולת שלנו להתמודד איתם, והמשקל שאנחנו מייחסים להם. חזקי ואמצי, כי נראה לי שיש לך הרבה דברים יפים שמחכים לך, וקבלי את הרגעים הקשים כ"דמי כניסה" לחיים. בהצלחה

שרון. תודה לך. קיבלתי כזה מבול של הודעות שמיד הרגשתי טוב יותר. ברגעים כאלה קל לי לומר לעצמי שאני סתם מוטרדת ללא סיבה, כי העולם יפה. אני פשוט מרגישה צורך עז בתשומת לב תומכת. חשבתי שאוכל לקבל אותה אצל ההורים של החבר שלי אבל די טעיתי. אני עד עכשיו בשוק ממה שאבא שלי אמר עלי. הוא אמר לאביב (חבר שלי) שכדאי לו לעזוב אותי כי אני לא שוכבת איתו. ??? מה זה עניינו??? הוא גם אמר לו שאני מנצלת את זה שאני יפה כדי לשחק לו ברגשות, מה שלא נכון בגלל שאני ממש רצינית לגבי אביב. דווקא הרגשתי שאני רוצה להתחיל לקיים איתו יחסי מין אבל כל העניין הלחיץ אותי- לא עניינם של ההורים שלו האם אנחנו שוכבים אולא. ופתאום הרגשתי כאילו זה כל מה שחשוב. למרות שזה לא ככה. עכשיו אני פוחדת לשכב איתו מתוך חרדה שאחר כך הוא יעזוב אותי. (את בטח יודעת שכשאת בתולה, זה חשוב)

לולה יקרה שלום רב, קראתי את התגובות שקיבלת ואין לי להוסיף עליהן דבר. נראה שמכתבך הצליח לגעת באנשים, לרגש אותם ולגרום להם לשתף אותך בחוויותיהם ובתחושותיהם. אכן כפי שנכתב לך, הגיל בו את נמצאת, גיל ההתבגרות, הוא גיל קשה ומורכב. אני יודעת שמילים או לא מוסיפות לך דבר. אז מה שזה "גיל קשה"? עדיין את נשארת עם הקושי והכאב שלך... לכן, אני ממליצה לך ללכת לטיפול. אמנם הדברים שאת חווה כעת אינם "לא נורמליים" או חריגים, להיפך. אבל בכל זאת, חבל שתעברי את הקשיים הללו ותסבלי, אם את יכולה לנסות להקל על עצמך, ולהתחזק מכל מה שעובר עלייך. אינני יודעת האם שיתפת את הורייך ומה דעתך ודעתם לגבי טיפול, אך אני אשמח אם תכתבי לגבי העניין. אז אוכל לעזור במציאת מקום טיפולי / מטפל מתאים לך. אנחנו פה. בכל מקרה. בשבילך. בברכה, טלי פרידמן

נו באמת, בנאדם מרגיש קצת דיכאון וכבר אומרים לו ללכת לטיפול? קצת הגזמתם אתם לא חושבים? לולה את נורמאלית בהחלט, הרגשות שלך נורמאליים, זה מתאים לגיל שלך. שימי לך מוזיקה טובה, ותרקדי, אז תרגישי הרבה יותר טוב.

היות שאת נערה אני חושש שהסבר במילים לא מתאימות לא יביא תועלת דיכאון קליני היא מחלה שרק פסיכיאטר רשאי לאבחן אותה חג שמח שאול

לא אכפת לכן שכולם קוראים את ההתכתבות האישית ביניכן? אני מרגישה שאני קצת מציצנית. (יש גם חלופות, החל באיי-סי-קיו וכלה באודיגו, אי-מייל וכו').

מיי !אהלן. זה פורום, וכל המטרה זה לשתף את כולם בכל ההרגשה הנוראית שתופסת אותנו. וגם עם זה בנימות אישיות,הריי שמדובר בשמות בדויים.(ברובם). ולכן אני כמתבונן ,פשוט כייף לעקוב אייך 2 בחורות צעירות מנסות להתמודד עם כאבם. ולפעמים ...הם גם נעזרות בצוות המקצועי....וגם עם חברים, כמוני למשל. כל כותב (רובם)סובלים עם בעיה מסויימת ועצם הכתיבה והתבוננות בבעיות שונות של אחרים יכול ולו במעט להקל בבעייתו שלו. ואם הצלחנו להקל מעט זה לא שווה? סליחה על הקושי לסגנן את מילותיי,מכיוון שאני פשוט מלא הערכה ל-2 בחורות אלו. תודה דניאל.

תודה.

היי לכולם, אז בואו נבהיר את הענין. זו לא התכתבות פרטית ביני ובין אנג'ל ואין כאן ענין של מציצנות. אני כותבת ויודעת שעוד אנשים מהפורום נכנסים וקוראים, לפעמים מגיבים ולפעמים לא. אני תמיד שמחה שמישהו אחר מגיב, ואם תדפדפי קצת אחורה תראי שההתכתבות הזו מעלה מחשבות ושאלות אצל עוד אנשים, שלא תמיד יש להם את האומץ לדבר עליהם או לשאול אותם, אבל כשזה כביכול דברים שאני אמרתי, והם רק מגיבים, הם מעיזים בעדינות להיכנס ולשאול וגם להבין יותר טוב אולי דברים שעוברים עליהם או על חברים קרובים להם. שוב, הכוונה שלי היא לנסות לעזור קצת לאחרים בכך שאני מכניסה אותם לעולם שלי, בגבולות שלי, בדברים שאני יכולה להתייחס אליהם ומרשה לעצמי להתייחס אליהם. עצם השיתוף ולפעמים אפילו רק הקריאה והידיעה שיש מישהו שעובר אותו הדבר בדיוק עוזרת לפעמים. אני התחלתי ככה את ההתמודדות הפרטית שלי, בקריאה של הודעות שאנשים אחרים חשבו, וזה נתן לי את האומץ לכתוב על הבעיה הפרטית שלי, שחשבתי שהיא הכי נוראית בעולם ואף אחד לא יבין, עד שלא קראתי שיש עוד אנשים עם חוויות דומות, שמוכנים לעזור. ובהזדמנות זאת, אני אדגיש שוב, אני לא מטפלת ולא בעלת מקצוע, ולא מתיימרת ליהיות. אני סתם בחורה עם קשיים ומשברים, מנסה להתמודד, ואולי טיפה טיפה לעזור גם לאחרים, להפיח תקוה, ולהראות שאפשר לעבור את התקופות הקשות, מפני שכשכאנחנו ב"חרא" של החיים, קשה לנו לראות את זה. מנסה להראות שגם כשנשברנו בלילה לרסיסים, ונדמה לנו שלא נוכל להתחבר שוב, תמיד יש את יום המחרת, שבו הדברים יכולים להראות טוב יותר, והכל מהחוויות הפרטיות שלי ורק שלי, מהלילה הקשה והסיוטי שעברתי אתמול, ומהימים היותר טובים שקדמו לו, ויכול להיות באמת שזה לא עובר על כולם במלוא העוצמה כמו עליי, אבל הרבה אנשים מצאו בזה נקודות אחיזה, משפטים, מילים, שמהם הצליחו להתחבר אל עצמם, ולנסות להתחיל להבין. אבל במלוא הכנות, ואני באמת פותחת את זה בלב שלם למשתתפי הפורום ולמנהליו המקצועיים - אם מישהו מרגיש שההודעות שלי הן לא רלבנטיות לפורום, מעיקות, מעמיסות או מפריעות, במקום לעזור, זה המקום להגיד. כי באמת כל הכוונה היא לשתף, לתמוך וליהיות כאן בשביל האנשים שכותבים, ואם את זה פספסתי, אז לא עשיתי כלום. אז רק תגידו ואני אפסיק להגיב ולכתוב. אביב.

אביב ויתר הגולשים, בעיני רוחי מטרת הפורום מתפצלת לשתיים: האחת, העברת מידע וקבלת חוות דעת מקצועיות והשנייה וחשובה לא פחות, שיתוף של הגולשים בחוויותיהם, העברה והחלפה של מידע וידע בין הגולשים עצמם, תמיכה הדדית ודיון בנושאים המעניינים את הגולשים. אם כך אביב, התכתבויותייך בפורום מהוות חלק בלתי נפרד ממטרותיו. השתתפותך בפורום וההתחלקות במה שעובר עלייך מסייעת בוודאי לרבים, מעבר לכך שגם את עצמך מקבלת מכך תמיכה ואהדה. אשמח להמשיך ולראותך בפורום, בברכה, טלי פרידמן

לאביב! תבורכי על האומץ והיוזמה! גם אני שואבת כח ועוצמה מהידיעה שלא רק אני "אוכלת חרא", סליחה על הביטוי, שיש עוד אנשים עם כל מיני תחושות מעיקות, שנראות לא נורמליות ופתאום מתגלות כנורמליות לחלוטין ברגע שאת מגלה שאת לא לבד בקטע הזה. ובקשר לעוצמת הכאב שאת מתארת, ושלדברייך אצלך אולי גדולה יותר מאשר אצל האחרים - אז כידוע אין כלים מדוייקים למדוד את זה. אבל מה שאני כן יכולה להגיד לך בוודאות שגם אני חווה לא פעם כאב בעוצמות כאלה שנדמה לי שהאחרים לא הגיעו אפילו לעשירית מזה. מן הסתם, לאף אחד מאיתנו אין פטור מזה, ובאמת הפתרון הוא לדבר, לפרוק, לשתף אחרים, וגם לעזור לאחרים - העזרה גם היא נותנת הרבה כח ונחמה! שיהיה לנו רק טוב!

אביב שלום!! אם את תפסיקי להגיב ולכתוב אני חוששת שהרייטינג של הפורום הזה ירד מאוד, כי נראה לי שהדבר הכי מעניין כאן הוא ההתכתבות שלך ושל אנג'ל שעושה לי רק טוב. אז אל תפסיקי. לולה.

באיזה גיל בנות מתחילות לאונן? ואיך עליי להתמודד עם זה כאמא ?

לדפני שלום רב. ילדים מתחילים לאונן בערך בסביבות גיל שנה וחצי עד שלוש וחצי. הדבר קורה כאשר הילד מתחיל לשלוט על הסוגרים ומתחילים להתבסס הרגלי נקיון.הוא מגלה הנאות אירוטיות משלו הנגרמות בשל התאפקות או התרוקנות. הרגשות השליטה הללו מחזקות אצל הילד את יכולות השליטה הן על סיפוק עצמו והן על סיפוק הסביבה. זהו שלב בו מתעורר קונפליקט בין הצורך בסיפוק עצמי לבין הרצון לרצות את הדמויות המשמעותיות. כלומר- בשלב זה הילד בהדרגה מגיע לזהות עצמית נפרדת וייחודית. בסופו של שלב זה, בתלוי במידת התמיכה המבוקרת בעצמאותו הגוברת, יפתח הילד מיגוון רגשי רחב המשלב באופן בריא בין אהבה לתוקפנות. זהו ההסבר התאורטי- ועכשיו במילים פשוטות יותר- לאונן זה טבעי וטוב. עלינו כהורים לקבל זאת כך מצד אחד, אך מן הצד השני להציב גבולות, כגון: נהדר שאת נהנית, אך עשי זאת בפרטיות ולא בסלון, או בארוע חברתי. אסור לתת את ההרגשה לילדה כי היא עושה משהו איום ונורא. לפעמים קשה לאחד ההורים לשאת זאת- בגלל דברים שלו סביב הנושא. שווה לחשוב על כך ולנסות להבין. אשמח אם תפרטי יותר על ילדתך וכיצד את מרגישה כשזה קורה. בברכה. רוית.

רוית תודה על ההרחבה בנושא... מה שיעצת..זה בדיוק מה שעשיתי מתוך אינטואיציה כנראה. ברור שכאשר ילדך מאונן מול אנשים אחרים זה מביך..אך זה עדיין לא קרה לכן... נכון להיום אין בעייה ורק רציתי להיות בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. שוב תודה דפני

אני חולה ב - CFS (תסמונת התשישות הכרונית) והתחלתי לקחת סרוקסט כנסיון טיפולי, שמעתי שזה עוזר לחולים אחרים. הגעתי לאחר שלושה שבועות למינון של חצי כדור ביום והתחילו לי תופעות של עוויתות בשרירים ובמקומות שונים בגוף (כגון בשפתיים). האם זו תופעת לוואי ידועה? האם כדאי לחזור למינון קטן יותר? אציין שחולי CFS רגישים לכימיקלים ומגיבים מהר יותר מאנשים אחרים לתרופות. שאלה שנייה - האם סרוקסט מעכב שינה או מעודד שינה? מתי כדאי לקחת את הכדור, בשעות הבוקר או הערב. תודה רבה.

שלום לך, לי היו כל מיני תחושות מוזרות של מתח מוזר בפה בצוואר בחזה, פיהוקים, ועוד ועוד. לגבי שינה - אני התעוררתי כל לילה ולא יכולתי להרדם. היה לי קשה מאוד. עבר הרבה זמן עד שהתופעות פחתו. אם הכדור מרדים אותך במשך היום אז מומלץ לקחתו בערב לפני השינה. דרך אגב, אני לקחתי כדור שלם של 20 מ"ג. בסופו של עניין הכדור עזר לי מאוד והוציא אותי מתקופת חשיכה אל האור. כל טוב

שגית גם אני נוטל סרוקסט והייתי רוצה לשוחח עמך אנא צרי קשר

אני מניחה שאת אינך פה עכשיו... בכל אופן,שיהיה לך המשך יום נעים ויום טוב מחר. ביי ביי נדבר

דווקא כן, אני עוד פה, שיהיה גם לך ערב טוב...

וסתם ככה, מה שלומך את ?

גועל נפש... תודה..:)

שלום רב. אני כותבת כעת בשעה שהייתי אמורה להיות כבר בדרכי לעבודה. בשנה האחרונה יש לי לפחות יומיים כאלה בשבוע. ההשכמה קשה לי וכשאני קמה יש לי כאבי ראש וסחרחורות. בעלי מרויח שכר מינימום וגם אני, כך שההעדרויות שלי פוגעות בצורה משמעותית בקיומנו הכלכלי, ואני חוששת שירים ידיים בשלב כלשהו. הרופאים קבעו שיש לי דכאון וחרדות, ואני נוטלת פריזמה על בסיס יומי, כבר כמה חודשים. יש לי בעיה אחת גדולה מאוד, ויתכן שיש לה קשר לילדות טראומטית, שבה גדלתי עם אבי הביולוגי ואם חורגת אכזרית, אשר סבלה ממחלת עצבים שאינני יודעת בדיוק מהי, מאחר ותמיד דאגה לשמור אותי "מחוץ לעניינים", אך אני זוכרת בבירור את הצרחות שלה, והעצבים. היא גם הקפידה, ובהצלחה, להפריד ביני לבין משפחתי הביולוגית, ואסור היה לי להתקרב לאבי ולשוחח איתו, בכלל. היחסים איתו הפכו לקורקטיים, באילוץ. שלא לדבר על מכות-כולל הטחת ראשי בקיר, נעיצת אצבעותיה לתוך עיני, וכשהייתי קטנה יותר היתה באה באמצע הלילה, כאשר הייתי כבר בשינה עמוקה, ופתאום מכה בי באגרופים חזקים בגב, ולא היה לי לאן לברוח, מכיון שפחדתי שהיא תהרוג אותי אם אספר משהו למישהו. זו היתה דוגמה קטנה בלבד. כיום אני סובלת ממצב שבו אני משנה את התנהגותי מול אנשים שאני מכירה, במכוון. אנשים שמכירים אותי, משפחה, לא יודעים מה קורה לי. פתאום אני הופכת לרשמית וקרה, ואינני מסוגלת להפסיק, ואינני יודעת מה לעשות. לא יודעת לאן לפנות. אנא עזרו לי, אני חוששת שאאבד את כל מה שיש לי כיום-עבודה, בעל, משפחה. תודה.

יעל שלום! בקופות חולים יש עובדת סוציאלית ויש יעוץ פסיכולוגי מצויין בעלות נמוכה, אפשר להתגבר בעזרת הטיפול על בעיות, גם להשלים עם העבר וגם ללמוד דרכי התנהגות שיהלמו יותר את ההווה ואת העתיד. עלייך לזכור שלמרות העבר הקשה שחווית הגעת להשגים בתור בוגרת, את עובדת מפרנסת את עצמך ויש לך בעל שאוהב אותך, ממליצה לך מאד לגשת לטיפול ולשפר עוד יותר את איכות חייך. בהצלחה

יעל שלום רב, ממכתבך עולה מצוקה גדולה ותחושת חרדה. התכנים שאת מתארת הינם קשים, ונראה שגייסת כוחות רבים במשך השנים כדי להתמודד ולהמשיך לשרוד. כעת משהקמת משפחה ויש לך בעל ועבודה, מתחילים לעלות חרדות וקשיים שונים. טוב שאת לא מזניחה את העניין ולוקחת את הטיפול התרופתי שהומלץ לך. אולם זה לא הכל, כי מעבר לתרופות יש את התכנים הנפשיים שאת סוחבת על גבך מזה שנים. עם תכנים אלו רצוי להתמודד בתוך טיפול. כפי שאורה כתבה לך ניתן להשיג טיפול במחיר מסובסד דרך קופ"ח או דרך התחנה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגורייך. נראה לי שהוספה של טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) עשוי לשפר את יכולת ההתמודדות שלך ולעזור לך לחזור למסלול חיים תקין יחסית. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

מחלת עצבים? זה נראה יותר כמו טירוף , האשה ההיא היתה מטורפת, ואולי גם קנאה בך על שאת הבת של אבא שלך וחיה איתם. אז לא רק שהיא הרסה לך את הילדות, היא ממשיכה להרוס לך את שאר החיים, היא בודאי היתה מרוצה לדעת את זה היום, היכן שהיא נמצאת. ראשית, עשי חשבון נפש עם עצמך. זה לא מה שאת רוצה, את רוצה חיים נורמאלים, את הבעל והילדים שלך, שתהיה להם אישה ואמא נורמאלית, ושהטירוף לא ימשיך דור שלישי. אז קודם כל, מצאי לך דרך להרגע, לחץ כלכלי ודאי שאינו מוסיף, וצריך לנסות להפריד בין לחצים, שלא תהיה סמטוחה שלמה מהכל, כאן אני עיפה מהעבודה, וכאן אני קצת עצבנית כי מישהו לא מעריך אותי מספיק, וכאן יש לי זכרונות לא נעימים, וכאן פשוט , כי אני צריכה נופש. צריך אולי להקטין ציפיות, כי אז מקבלים כל דבר קטן בשמחה, ואם אפשר לקבל טיפול מקצועי, אז על אחת כמה וכמה, אבל זה לא מהווה תחליף לאחריות שאת צריכה לקחת על עצמך.כלומר לא להרים ידיים, ולצפות לתוצאות בלי לשתף פעולה. להיזהר מלחזור על מה שהיא עשתה לך, שאת לא תעשי לילדים, כי זה מה שראית למרות שאת יודעת שזה לא בסדר, אבל זה בלתי נישלט. פשוט לקחת נשימה ארוכה לפני שמגיבים, ואז מגיבים בצורה יותר שכלית לכל מיני דברים. ולהשתדל לשוחח הרבה עם נפש קרובה, בעל , יכול להיות חברה טובה, יכול להיות בן משפחה קרוב. ברוב המקרים כששופכים את הלב המועקה נעלמת, ולאחר הרבה פעמים עצות מעשיות יותר או פחות לעזרה.

שלום לכם. אני מעוניינת להעלות שאלה בנושא הסכיזופרניה. מכר שלי, בחור בן 28, חלה במחלה. המחלה התפרצה אצלו רצת אחרי שירותו הצבאי. אחת מהתופעות למחלה היתה ההרגשה כי אנשים מעוניינים לפגוע בו (במקרה זה בקורס הקצינים) ולהכשילו. עם השנים, הבחור סיים דוקא בהצטיינות את שירותו הצבאי, החל ללמוד במכינה לאוניברסיטה וסגיים לימודיו די בהצלחה. עם הגיעו לאוניברסיטה התגלו קשיים אשר החמירו את מצבו הנפשי בעיקר בתקופות המעבר (באביב) בהם היה חש מאוד לחוץ, הסתובב המון, העלה בפניו חוג מכריו האישיים כל מיני אירועים לפני שנים . הכעס שלו היה עצום ובלתי ניתן להבנה. כל אימת שניסינו להרגיעו, המצב היה מחמיר וה"ברוגז" היה נמשך תקופות . בשלב מסויים, ניסינו לערב מומחים, הוא טופל אצל מספר פסיכיאטריים. עבר מפסיכיאטר לפסיכיאטר מתוך הנחה כי "הסתרת " העיניין ושלא יהייה רישום בתיק יציל אותו מ"מחלת הנפש בה לכה". אבל, עם השנים המצב הוחרף. היתה לו חברה , אשר עזבה אותו לא מזמן. בו בזמן, הבחור אשר טופל תקופה ארוכה בתרופות, הפסיק על דעת עצמו לקחת את התרופות ומצבו הנפשי ממש התערער. עד כדי כך, כי היה מדבר אל צמחים, היה מבקש מאיתנו לבקש רשות מה"לחם" שיהייה אפשר לאוכלו ועוד כהנה וכהנה. בשלב מסויים, הבחור אף נעשה אלים מילולית ופיזית (לא אלימות לשמה אבל, היה ברור לאן הדברים יכולים להתגלגל אילו לא היתה נעשית מעורבות חיצונית). בשלב מסויים, ניסינו לומא לו כי הוא צריך לקבל טיפול וכי חייב להמשיך לקחת תרופות. הבחור סירב לשמוע. הברירה היחידה אשר עמדה בפנינו היא לאשפזו באישפוז כפוי , בצו של הרופא המחוזי. בימים אלו הבחור מאושפוז בבית חולים לחולי נפש במחלקה סגורה. ניתן לראות כי הוא לא כמו שאר החולים שם. הוא בחור אינטיליגנט, שמור מאוד חיצונית, לבוש היטב ומתנהג כמו יתר האנשים בהם אני נתקלת ברחוב. ההבחנה של הרופאים במקום היא כי הוא חולה בסזכיזופרניה ודיכאון כתוצאה מזה. אני מקורבת קירבת דם שנייה לבחור. וכתוצאה ממעורבותי בכל העניין, כיום הוא מאוד כועס עלי, ומאשים אותי אישית באישפוזו. יש לי מספר שאלות עליהם אני מבקשת התייחסותכם : 1. איך עלי להתמודד עם יחסו כלפי. מדובר באדם שמאוד חשוב לי וברור לי כי אני אצטרך לעזור לו כל ימיו. האם יש איזושהי דרך להתקרב אליו מבלי שירגיש מאויים ???? 2. האם עצם אישפוזו הכפוי הוא מעשה נכון ? או אולי שמא טעינו??????????? 3. האם יש אישזהו פיתרון אשר יכול להוציא אותו מהמצב בו הוא שרוי?????? או במילים אחרות, האם יש מרפא למחלה?????????????? אודה מאוד להתייחסותכם המקצועית. בברכה , אפרת.

אפרת כתב/ה: > יש לי מספר שאלות עליהם אני מבקשת התייחסותכם : > 1. איך עלי להתמודד עם יחסו כלפי. מדובר באדם שמאוד חשוב לי וברור > לי כי אני אצטרך לעזור לו כל ימיו. אלייך להתיחס לחשדנות כלפייך כמו לסימפטום שבא מהמחלה לא ממנו עצמו - המחלה גורמת לו לעויונות - אם לא היה חולה היה מבין שאת רוצה בטובתו ומכיר בכך - המחלה פוגעת בחשיבה ובהגיון ולכן המצב הוא כפי שהוא > האם יש איזושהי דרך להתקרב אליו מבלי שירגיש מאויים ???? רק אם הטיפול יהיה יעיל החשיבה תסתדר יותר ואז גם תוכלי להתקרב איליו מבלי שירגיש מאויים > 2. האם עצם אישפוזו הכפוי הוא מעשה נכון ? או אולי שמא > טעינו??????????? מעשה נכון מאד - מצבו היה מתדרדר - והסיכון לחייו היה גדל מאד > 3. האם יש אישזהו פיתרון אשר יכול להוציא אותו מהמצב בו הוא > שרוי?????? > או במילים אחרות, האם יש מרפא למחלה?????????????? שאלת מיליון הדולר - או יותר נכון שאלת פרס נובל - בשנת 2001 אנחנו עדיין לא יודעים מספיק איך המוח מממש חשיבה תפיסה רגשות ולוגיקה אצל אנשים בריאים - על אחת כמה וכמה אצל חולים - מהם הגורמים והמנגנונים להתפתחות הפרעות בחשיבה תפיסה רגש והגיון עדיין לא יודעים - היכולת שלנו לעזור לסכיזופרנים היא מוגבלת מאד כפי שאת בעצמך רואה - הטיפול שהוא מקבל כעת זה פחות או יותר המקסימום שיש לרפואת שנות 2001 תהיי חזקה - ממה שהבנתי מהמכתב את עושה את הטוב ביותר בשבילו - הרבה סכיזופרנים היו רוצים שמישהוא יתיחס אליהם בכלל - בהצלחה - אשמח להמשיך ליעץ לך > > אודה מאוד להתייחסותכם המקצועית. > > בברכה , > > אפרת. >

אפרת כתב/ה: > > שלום לכם. > אני מעוניינת להעלות שאלה בנושא הסכיזופרניה. > מכר שלי, בחור בן 28, חלה במחלה. > המחלה התפרצה אצלו רצת אחרי שירותו הצבאי. אחת מהתופעות למחלה > היתה ההרגשה כי אנשים מעוניינים לפגוע בו (במקרה זה בקורס > הקצינים) ולהכשילו. > עם השנים, הבחור סיים דוקא בהצטיינות את שירותו הצבאי, החל ללמוד > במכינה לאוניברסיטה וסגיים לימודיו די בהצלחה. > עם הגיעו לאוניברסיטה התגלו קשיים אשר החמירו את מצבו הנפשי בעיקר > בתקופות המעבר (באביב) בהם היה חש מאוד לחוץ, הסתובב המון, העלה > בפניו חוג מכריו האישיים כל מיני אירועים לפני שנים . הכעס שלו > היה עצום ובלתי ניתן להבנה. > כל אימת שניסינו להרגיעו, המצב היה מחמיר וה"ברוגז" היה נמשך > תקופות . > בשלב מסויים, ניסינו לערב מומחים, הוא טופל אצל מספר פסיכיאטריים. > עבר מפסיכיאטר לפסיכיאטר מתוך הנחה כי "הסתרת " העיניין ושלא > יהייה רישום בתיק יציל אותו מ"מחלת הנפש בה לכה". > אבל, עם השנים המצב הוחרף. היתה לו חברה , אשר עזבה אותו לא מזמן. > בו בזמן, הבחור אשר טופל תקופה ארוכה בתרופות, הפסיק על דעת עצמו > לקחת את התרופות ומצבו הנפשי ממש התערער. > עד כדי כך, כי היה מדבר אל צמחים, היה מבקש מאיתנו לבקש רשות > מה"לחם" שיהייה אפשר לאוכלו ועוד כהנה וכהנה. > בשלב מסויים, הבחור אף נעשה אלים מילולית ופיזית (לא אלימות לשמה > אבל, היה ברור לאן הדברים יכולים להתגלגל אילו לא היתה נעשית > מעורבות חיצונית). > בשלב מסויים, ניסינו לומא לו כי הוא צריך לקבל טיפול וכי חייב > להמשיך לקחת תרופות. הבחור סירב לשמוע. הברירה היחידה אשר עמדה > בפנינו היא לאשפזו באישפוז כפוי , בצו של הרופא המחוזי. > בימים אלו הבחור מאושפוז בבית חולים לחולי נפש במחלקה סגורה. ניתן > לראות כי הוא לא כמו שאר החולים שם. > הוא בחור אינטיליגנט, שמור מאוד חיצונית, לבוש היטב ומתנהג כמו > יתר האנשים בהם אני נתקלת ברחוב. > ההבחנה של הרופאים במקום היא כי הוא חולה בסזכיזופרניה ודיכאון > כתוצאה מזה. > אני מקורבת קירבת דם שנייה לבחור. > וכתוצאה ממעורבותי בכל העניין, כיום הוא מאוד כועס עלי, ומאשים > אותי אישית באישפוזו. > יש לי מספר שאלות עליהם אני מבקשת התייחסותכם : > 1. איך עלי להתמודד עם יחסו כלפי. מדובר באדם שמאוד חשוב לי וברור > לי כי אני אצטרך לעזור לו כל ימיו. > האם יש איזושהי דרך להתקרב אליו מבלי שירגיש מאויים ???? > 2. האם עצם אישפוזו הכפוי הוא מעשה נכון ? או אולי שמא > טעינו??????????? > 3. האם יש אישזהו פיתרון אשר יכול להוציא אותו מהמצב בו הוא > שרוי?????? > או במילים אחרות, האם יש מרפא למחלה?????????????? > > אודה מאוד להתייחסותכם המקצועית. > > בברכה , > > אפרת. >

בהמשך לתשובה שנתקלתי בה בעניין זה, יש לי בעיה דומה. אני בת 23, ומאז גיל 9 תולשת את שערי. הבעיה כמובן מחריפה משנה לשנה. מעולם לא שמעתי על עוד אדם שיש לו את הבעיה הזו, עד שקראתי את המכתב של רוית בפורום זה. אני רוצה לציין ששערי היום מאוד קצר בשל ההרגל המגונה שלי ומאוד דליל. כמו כן אציין כי מעולם לא היו לי בעיות חברתיות, אני בחורה נאה ומושכת ויש לי חבר קבוע. רציתי לקבל יותר פרטים על הפרעת הטריכוטילומניה ולקבל חוו"ד מקצועית האם לדעתכם אני לוקה בה.

חוות דעת מקצועית ניתן רק בבדיקה - לא דרך אינטרנת על הסף - לא נראה שאת סובלת מטריקוטילומניה

שלי שלום ראשית אני מצרף לינק לאתר מעניין בעברית בנושא. http://www.geocities.com/naamaled/index.htm הבעיה של תלישת שיער אינה כה נדירה כפי שחשבת. הבושה לדבר על זה מונעת בד"כ החשפות לשכיחות התופעה. במידה ואת מוטרדת מתלישת השיער, ובמידה והדבר גורם לדלילות שיער, יש מקום לבדוק את הבעיה ולחשוב על טיפול מתאים. בעיקרון מדובר בתופעה עקשנית למדי. ניתן לשלב מספר מרכיבים בטיפול, הן פסיכולוגיים והן תרופתיים. בהיבט הפסיכולוגי, יש לתופעה בד"כ בסיס רגשי/נפשי מהעבר, וחשוב להבין אותו. עם זאת המיקוד העיקרי הוא בטיפול פסיכולוגי התנהגותי. ניתן גם להשתמש בהיפנוזה. בתחום התרופתי מקובל לתת תרופות כמו פרוזק ודומיו. דרושה מוטיבציה לשינוי ושילוב של מספר מרכיבים טיפוליים. בעזרת כל זאת ניתן להחליש את הסימפטום בצורה משמעותית מאוד. לעיתים לא ניתן להיפתר מהמגע בשיער, אבל אפשר למשל להפוך את התלישה למגע בלבד. הכל כמובן מאוד אישי וצריך להתאים את הטיפול לכל אדם באופן אינדיבידואלי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי. ראיתי את תגובתך לאנג'ל, והאמת היא שמשפט אחד הזיל דמעה מעיני, והוא החתימה שלך - דניאל ("חבר של אביב"). באמת עשית לי את היום, ותודה רבה לך על כך, אני באמת זקוקה לחברים כמוך עכשיו, בייחוד כשיש לי ימים קשים כמו שהיה סופשבוע האחרון. מקווה שאני לא נשמעת רגשנית מדי. תודה, ויום כייפי. אביב.

אהלן! לא את לא נשמעת רגשנית,אלא שאני רגשן מטבעי. פשוט כואב לי לשמע שעדיין לא מצאתם מנוחה לנפש,והריי עוד לא התחלתם עם האתגרים היותר קשים בחיים. ומקוה ומתפלל שלא תצתרכו לסחוב את "חבילתכם"לאורך זמן. כי אתן צריכות וחייבות להקים את הדור הבא. אמשיך להציק מדיי פעם. בידידות דניאל.

וחסר לכם שתעזבו אותנו. (ראי הודעה למעלה). דניאל.

לפסיכולוגים של האתר שלום אני בן 25 חולה במחלה כרונית . בעייתי היא שבמערכת יחסית חדשה איני יודע מתי וכיצד לספר לבת הזוג על המחלה שלי. אני חולה במחלה בשם קוליטיס . באופן כללי אני חיי רגיל . אני לא יודע האם לספר כבר בהתחלה או רק אחרי חודש חודשיים האם לתת הרבה פרטים בהתחלה או רק לענות בקיצור על שאלותיה. תודה רבה על תשובתכם ניר

ניר שלום רב, מחלת הקוליטיס אינה מחלה מסוכנת או מדבקת. היא מחלה כרונית שאנשים רבים לוקים בה ברמות חומרה שונות. בדר"כ בטיפול מתאים, הסימפטומים החריפים מתמעטים, וניתן לקיים חיים נורמטיביים לחלוטין. אתה שואל באיזה שלב לספר לחברה שלך על המחלה. ובכן, אני חושבת שאתה תחוש בעצמך מתי היא פתוחה מספיק כדי לשמוע גם על החלקים ה"פחות טובים" שלך. כאשר יש ביניכם אמון הדדי בסיסי, ואתה מרגיש שהיא לא תראה אותך מיד כ"אדם חולה" אלא יש לה בסיס עובדתי אחר עליך (מפגישות קודמות), זה זמן מתאים. אני יודעת שזה נשמע מעט מבולבל או לא מובן, אבל זה בגלל שאין תשובה חד משמעית לשאלתך. בסך הכל הכל תלוי בהרגשה שלך. בברכה, טלי פרידמן