פורום פסיכולוגיה קלינית

אני שומעת המון את המשפט הזה שאם אוהב את עצמי, אחרים יאהבו אותי גם אוטומטית. איך זה הגיוני? הרי אין אף אדם שכולם אוהבים אותו. גם אם יש אדם שאוהב את עצמו, בטוח שקיימים אנשים שלא יאהבו אותו למרות זאת, שלא יחבבו אותו ושהוא לא ימצא חן בעיניהם. אם כך, המשפט הזה לא נכון. קיימת אפשרות שלאדם שאוהב את עצמו, יהיו אנשים שלא אוהבים אותו. מצד שני, יכול להיות אדם שלא אוהב את עצמו ובכל זאת ישנם אנשים שאוהבים אותו ושהוא ימצא חן בעיניהם. כלומר, לא בהכרח שאם אתה אוהב את עצמך, כולם יאהבו אותך ולא שאם אתה לא אוהב את עצמך, כולם לא יאהבו אותך. בקיצור, אם אני רוצה שיאהבו אותי, איני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי. ושיפסיקו להגיד לי את המשפט המרגיז הזה. למה שאוהב את עצמי אם אף אחד אחר לא אוהב? על אף שברור שיש אדם שאוהב את עצמו למרות שאחרים לא אוהבים אותו. אין קשר בין הדברים!

באמת לא הבנת! אתה לא בכיוון בכלל. איך הגעת לזה? רציתי בסך הכל להגיד שכאשר אומרים לי "אם תאהבי את עצמך, גם אחרים אוטומטית יאהבו אותך" זה לא נכון ולא הגיוני. זה הכל. תמיד אני שומעת את זה - קודם תאהבי את עצמך ואז תראי שכולם יאהבו אותך. מה שאמרתי אחר כך הוא ניסיון להסביר את חוסר ההיגיון שבמשפט הזה: אין אדם שכולם אוהבים אותו - בלי קשר לאהבה העצמית שלו. כלומר, גם אדם שאוהב את עצמו, יתקל באנשים שיאהבו אותו וגם בכאלה שלא. העובדה שהוא אוהב את עצמו לא תשנה את זה שיהיו אחרים שהוא לא ימצא חן בעיניהם. משמע - לא צריך לאהוב את עצמך כדי שיאהבו אותך. זה כמו שאדם שלא אוהב את עצמו יתקל באנשים שיאהבו אותו וגם בכאלה שלא. זה מה שאמרתי. זה הכל. אהבה עצמית היא לא תנאי לכך שאחרים יאהבו אותך. כולם אומרים לי שקודם אני צריכה לאהוב את עצמי, אבל לא זה מה שיגרום לאחרים לאהוב אותי. לדעתי אין שום מצב בעולם שיאהבו אותי או שירצו בי או שיראו אותי. עכשיו יותר ברור? כנראה שלא. ככה זה כשהלוגיקה שלך לא עובדת ישר. וממש ממש ממש לא ציפיתי לשמוע מקהלה שאומרת שאני אהובה ונהדרת. למה שאצפה לדבר כזה אם אני יודעת שאני לא אהובה ולא נהדרת?!גם לא יכולה להיות כי אני חסרת ערך ולא שווה כלום כמו שכבר אמרתי הרבה פעמים. למה שתחשוב שלזה ציפיתי. מזמן אין לי ציפיות לדברים כאלה.

הי שמלי אולי את לא צריכה לאהוב את עצמך. אולי את צריכה ללמוד לאהוב מישהו אחר לפני שתוכלי לאהוב את עצמך. מנסיוני אפשר לחיות גם בלי "אהבה" אולי לא חיים כל כך טובים. ככל שאני מתבגרת ואני כבר די מבוגרת אני חושבת שהאהבה מאוד חיונית לחיי הנפש, כמעט כמו מים לחיי הגוף. וגם שהיא קיימת גם אם לא תמיד אפשרי לחוש בה.

קשה לי להגיד ש"קשה לי" באופן כללי, ועכשיו גם קשה וגם כואב מאוד, אני לא רגילה "לכאוב"... זה טפשי לחשוב על זה בכלל שכל כך רציתי ובסוף לא נפגשתי עם הפסיכולוג אתמול וזה הוסיף כאב על כאב. ביטלתי את הפגישה בגלל הלוויה של חמותי. וא"כ ניסיתי להתקשר ולהגיד שאני כן באה, אבל הוא לא היה זמין. כבר עזבתי את השבעה בתירוץ עלוב כלשהו ונסעתי לכיוון כי חשבתי שאולי...כתוצאה מכך קבלתי סחרחורת נוראית אולי משום שהיה לי קשה לנשום,בקושי עמדתי. כעסתי על עצמי וכעסתי גם עליו איזה מן איש מקצוע זה שהטלפון שלו סגור? אולי הוא סתם מתחזה או פסיכולוג גרוע ואני למעשה הלקוחה היחידה שלו? הגעתי אליו לגמרי במקרה. הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים בדקתי את זה יותר מפעם אחת. בסוף בלי שהתכוונתי נשלחה הודעה שאני לא רוצה להיפגש איתו יותר, אחרי כמה זמן מה הוא התקשר, ואני יצאתי כרגיל טיפשה. בתקופה הזאת ממש קשה לי משהיה אי פעם, מספיק קשה לי גם בלי התלותיות המטופשת הזו, כאילו שזה היה משנה משהו אם כן היינו נפגשים.(ולא קניתי חולצות בית ספר בסוף).

הי נראה לי שזה רק חלק מהכותרת, בטח התחלתי לכתוב ועזבתי א"כ שכחתי לחזור. עכשיו אני כבר לא זוכרת. אבל זה יוצא ביחד עם הכינוי "לא שביר", וזה טוב.

הכותרת לא קשורה לתוכן. זה כאילו משנה את המשפט הראשון. כאילו שלא קשה לי להגיד שקשה לי. בד"כ אני לא אומרת שקשה.

אני לא יודעת איך להמשיך. לא יודעת איך אני אוכל לעבוד. אני מרגישה מפורקת ושבורה. ובעבודה ישאלו אותי על הילד שלי ואני אצטרך להגיד משהו על זה שהוא השתחרר מהצבא. בהחלט "פגיעה נרקיסיסטית". עדיף למות. ודווקא עכשיו התבטלה הפגישה היום בגלל הלוויה. אמא של בעלי הייתה מרבית חייה חולת נפש, מתה לא כל כך מבוגרת, בעצם היא מתה כבר הרבה שנים. גם אני פעם קצת מתתי בטרם עת. כשהייתי קטנה במשך כמה שנים ההורים שלי היו רבים ריבים קשים ביותר, בשלב מסויים כמעט תמיד אמא שלי הייתה אומרת מאיימת שתהרוג את הילדים שלה, אנחנו נמות ואז יהיו לה "קברים קטנים" במקום ילדים ואז "יהיה לה טוב", משהו כזה, זה היה חוזר על עצמו כאמור מידי פעם בכל מיני וריאציות,היו גם איחולים אישיים לפעמים, וגם מכות קשות, אחותי הגדולה ממני בכמה שנים הייתה אז בוודאי בת שש או שבע הייתה שואלת את אמא שלנו "גם אני אמא גם אני ימות?" ואמא הייתה אומרת לה בחוסר הסבלנות הרגיל "לא את ילדה טובה" קצת מצחיק המו"מ הזה, היא הייתה ילדה אמיצה, חבל שהיום היא כזאת פחדנית. בעיניי רוחי הייתי רואה תלוליות של עפר חום אדמדם שאני בוודאי שוכבת מתחת אחת מהן.מפאת גילי הצעיר לא ידעתי איך נראה קבר, וזו הייתה התמונה שדמיינתי. סתם נזכרתי בכך היום בבית קברות אחרי שכיסו את הקבר ויצרו מן תלולית כזו. אולי אני קצת משתגעת בזמן האחרון. אולי אני צריכה להפסיק עם כל השטויות. סליחה.

אני מצטערת שכתבתי. לא חשבתי שזה כזה נורא ואני לא רוצה להכביד עליך, זה לא פייר כלפיך. אבל בתור ילדה דווקא בתמונה הזו שדמיינתי של 4 תלוליות אדמה (היינו אז ארבעה ילדים קטנים), היה משהו מרגיע. וגם שבאמת אין שום רגש שנלווה לזיכרון הזה (ואולי לרוב הזכרונות שלי) ובכלל בתור ילדה לא הרגשתי שום דבר מלבד אולי פחד, הייתה מן קהות כזו לפעמים ממש באופן פיזי (הגוף היה בעייתי ביותר ואני לא אפרט) וגם מבחינה נפשית. בתור ילדה פשוט וויתרתי על המציאות. רוב הזמן לא הייתי נוכחת בגוף הבעייתי במציאות וכו', וזה נמשך הרבה מאוד שנים. המפגש עם המציאות מכאיב ביותר, המפגש עם החלק הזה הילדותי מכאיב ובלתי נסבל . זה מה שקורה עכשיו, גם עם הבן שלי, זה שהשתחרר אחרי חודש מהצבא. במובן מסויים כאילו נולד הילד האמיתי, והחלק הזה או הישות הזו הזוועתית כאילו "נתפסה על חם". אני לא יודעת אם זה נשמע הגיוני, קצת קשה לי להסביר. אז אני מבקשת את סליחתך ואוסיף רק שאם הפסיכולוג היה זמין, כנראה שלא הייתי כותבת ולהבא אפעיל יותר שיקול דעת. סליחה.

היי אודי, יש לי שאלה קצת מוזרה שאני מתביישת אפילו לשאול.. אבל בכל זאת... אם מישהי בת 25 אומרת שהלב שלה מתחיל לדפוק ממש מהר בלי סיבה והיא נלחצת ומספרת לאבא שלה.. ואז אבא שלה בא לגעת לה בלב/בחזה כאילו לבדוק את הדופק? זה לגיטמי? לא הזוי? אני שואלת כי יש לי חשש מסוים גם ככה מהמגע שלו.. וחייבת להבין אם אני דפוקה ושזה כן לגיטמי.. תודה וסליחה על השאלה ההזויה..

יכולה להיות סיבה שמטפל יתעלם מפגיעה עצמית? למה הוא נראה לי אדיש לזה שאני פוגעת בעצמי? למה הוא לא משתף את שאר המטפלים שלי בעניין? אני לא רוצה שיסמכו עליי ויגידו שאני יכולה אני עייפה אין לי כבר כח להאבק בלי סוף

אין לי כוח! רוצה לבכות. לא טוב לי... אז חשבתי.. עדיף לא לחשוב ולצפות. בסוף מתאכזבת.. חבל. לרגע היה טוב אבל כנראה שלא. (אני עדיין נוסעת.. למרות שכרגע הייתי מוותרת) ואם עד עכשיו כמעט בכיתי אז עכשיו אני בוכה.

הלוואי שמישהו ישמע ויבין שאני לא מחזיקה מעמד יותר.. הכאב הנפשי הזה קיבל ביטוי פיזי והוא בלתי נסבל.. הגוף מתפורר וכלום לא מחזיק אותו. מחר אני אמורה להתחיל עבודה חדשה כזאת שדורשת אנרגטיות ואני בדיכאון ואין לי בכלל אנרגיות... השבוע יהיה ככ קשה גם התחלה חדשה וגם המטפלת נטשה.. הבן שלה מתחיל גן וזה יותר חשוב... מתפללת למישהו שיצליח להחזיק ובתקוות שווא פונה לאמא שרק מחמירה את המצב וצועקת עלי למה אני ככה ולמה אני לא יוצאצ מזה.... אפילו הפסיכיאטר התאדה... למה הוא לא מתקשר? אני לא מחזיקה מעמד... אין רצף של דברים חוץ מלפנות למיון שאפשר לעשות... צריכה נורא עזרה אבל לא רוצה להרחיק עד פנייה למיון... לא יכולה יותר לחיות ככה וזה נמשך כבר כ"כ הרבה זמן.... זוועה....

חשבתי לי.. נכון שצבוע מצידי לכתוב מה שכתבתי להילה למטה על תגובתה למימה? אמרתי שזה לא יפה, אך גם אני בעצמי תוקפת אותך לפעמים. אוף. בנוסף לכל אני צבועה... לא סובלת את עצמי. אמרתי לך שאני חסרת ערך?

רציתי שחברה תעזור לי והיא לא ממש בקטע.. (ורק שתהיה גאה בי, התחלתי לכתוב ש"אף אחד לא עוזר לי" ושיניתי לחברה שלא עוזרת לי..) וגם- אני מפחדת שאתבאס ושאם יהיה משהו שלא ארצה אכעס ושבכלל לא אצליח להגיד את זה.

וואו הנה הזמן חלף ואתן כבר נפגשות...והיא כל כך תשמח בנסיעה שלך! אז רק רציתי לאחל בהצלחה. מיכל

אבוא ברביעי לומר שלום...

אני פחות שותפה לתחושות הלא נוחות שעולות פה כלפייך ולכעס שאת מעוררת. אני מוצאת בהודעות שלך,בחלקן לפחות, שאלות ותהיות הרבה פעמים חכמות ורלוונטיות, שמעסיקות גם אותי, ויכולה בהחלט להתחבר אליהם. ומסכימה איתך גם, שלא הכל , גורף ובדיוק אותו דבר, בכתיבה ובהתכוונות שלך. שמתי לב להבדלים. אבל...,יכולה לראות גם על מה השאר מדברים ולמה מתכוונים, ונראה לי חשוב, ובעיקר עבורך, ומתוך גם המשובים שאת מקבלת פה, לבחון את הדברים ומעוד מבט אחר ונוסף. כדי שלך לפחות תצא תועלת מהכתיבה אותם,ומההתייחסות שהיית רוצה גם לקבל. אולי שווה לחשוב כן לשנות את אופן ההתנהלות הזו,שלא מקדמת, כדי לפתוח עוד צוהר, ולעצמך בראש ובראשונה, ולמרות הפגיעות הגדולה. הכעס. העלבון. התסכול. החוסר צדק. והאשמות...(גם אם מוצדקות...), כדי שזה גם יוביל למשהו שיהיה פרודוקטיבי באמת עבורך ועבור השיח פה עם השאר. אחרת מה הטעם? אבל השאלה דבר ראשון,והיא המהותית, אם את באמת רוצה בכך?לשנות? ואולי פשוט עדיין מתקשה מאד לשחרר(וזה גם בסדר...,אם זה המצב). זה לא קל. אבל אם כן, אולי לנסות ולהתחיל לדבר יותר את עצמך ,באמת, ופחות בהטחות, שתכלס רק מנציחות את אותו המצב שוב ושוב, ואותך תקועה בתוכו. (גם עם כל העוול שנעשה...(ועל זה נכתב לך הרבה בעבר).) וכפועל יוצא, מעייפות את כל השאר באיזה דיבור, רוקע ברגליים, שאת כביכול כופה (גם אם לא במתכוון). אולי....??? ואולי..., אני נשמעת יותר מדיי מתיימרת..., ואם כך סלחי לי. זאת ממש לא הכוונה. פשוט , הרבה יותר קל , לראות מהצד דברים ביתר בהירות, מאשר כשאתה מעורבב בתוכם שקוע ושוקע. וזה כמובן נכון גם לגבי, עצמי, בלא מעט מקרים. ואולי גם במשהו תרמתי...

היי תודה על הההודעה שלך. כמו שרשמתי פה כמה פעמים גם לי נמאס לכעוס ולהטיח הטחות אבל אולי אפשר לומר שלפחות למדתי איך לכעוס גם .. פעם רק הייתי פוגעת בעצמי במקום לכעוס, אז אולי זה משהו שצריך להתאזן עכשיו, לא יודעת. וכן, ברור שאני מנסה לשנות דברים לטובה אבל זה לא קל. הייתי רוצה להצליח ליצור קשרים ולא להרגיש בושה כל הזמן כי התפקוד שלי פחות מרשים מבחינת היקף עשייה והישגים ויש לי את ההיסטוריה הזאת של 'התמודדויות' ברקע שלי.. אז התסכול הרבה פעמים מביא אותי לכתוב פה, אבל יש לי גם ימים אחרים וחוויות אחרות מדי פעם שאולי אני לא ממש מבטאת כאן. הלוואי ויכולתי לתרום יותר ולא רק לנצל את המרחב פה לפרוק ונטילציות.. איכשהו זה התפקיד שהמקום הזה קיבל בשבילי יותר מכל דבר אחר. יש מרחבים אחרים שאני קצת יותר תורמת בשיח שלי וקצת תומכת באחרים ואולי כי אין לי הרבה אנרגיות אז זה לא משהו שבא לידי ביטוי הרבה.. אני כו מנסה להשתפר בחיים שלי ולשנות. זה לא קל וקורה בקצב איטי וצעדים קטנים. גם יש את ההפרעת אכילה שבורחת אליה והיא מנקה לי את הראש כל פעם. לפעמים מתקשה לעצור את עצמי מההקלה שזה נותן, לאכול להקיא. גם התחלתי לא מזמן טיפול תרופתי וזה משהו שגם הציעו לי פה בגלל כל ההתעסקות האובססית שהייתה, אבל האמת שהתחלתי בגלל הבולימיה, אולי זה יבלום את הצורך באוכל. כבר בא לי להתייצב על מצב חיובי יותר, בלי דכדוכים בהרגשה אז החלטתי לתת לזה צ'אנס למרות שהייתי מעדיפה להצליח בלי. לטיפול פסיכולוגי רציף אין לי כסף. מה שיש מעדיפה להשקיע בדברים יותר מהנים ומעניינים, פחות מקוממים ומכאיבים, ורק אם ממש צריכה קובעת עם העובדת הסוציאלית מדי פעם פגישות תמיכה ו'רענון' כאלה. אני כבר לא מתכוונת להוציא הון תועפות על טיפול רצוף שבו אף אחד לא מבטיח לי כלום ורק מנסים להציב לי גבולות ובסאב-טקסט של הסיטואציה משחזרים אי צדק ופערים, גם ככה הפואנטה היא להצליח להסתדר בלי. אני עושה מאמצים בכיוון הזה כל הזמן. מצטערת שלא ממש תורמת פה הרבה ובעיקר מרוכזת בעצמי כאן. אני מודעת לזה אבל זה המצב.

מאחלת לך נסיעה טובה.שתהני ותבלי ותאפשרי לעצמך לנוח. מגיע לך. וכל הכבוד שהוצאת את זה לפועל.באמת. והלוואי תצליחי יותר ויותר,להרפות במעט מהכבלים והשלשלאות שככ מצרים את היכולת להיות בחופש(תרתי משמע).וגם להנות. ובאותה הזדמנות מאחלת את זה,ברשותך, גם לעצמי :) ו...תודה על הרגישות, על תשומת הלב, ועל המילים הטובות שלך .לי ולאחרות.

איזו חמודה! תודה! אבל האמת שעכשיו לא טוב לי.. לא רוצה כלום. לא לנסוע, שום דבר.

ההודעה שלך תופסת אותי במצב רע... הספקתי לשכוח את ההרגשה הזו ):

שתגיד לי שיהיה בסדר. לאט לאט? היום כן צריכה אופטימיות.זהירה...

קשה לי..אני בטיפול כמעט שלוש שנים.מי שעוקב אחרי ההודעות המעטות שאני שולחת פה מידי פעם יודע שיש לי מטפלת מסורה,מקצועית,אחראית,זכיתי בה! הגעתי אליה בגיל 29 אחרי הפרעת חרדה קשה מגיל 10.. בעבר היו ניסיונות לטיפול פסיכולוגי (אצל שלושה מטפלים) וגם טיפול תרופתי אבל שום דבר באמת לא הצליח להגיע אליי...כשהגעתי אלייה כבר הייתי על סף ייאוש..אני לא רוצה לפרט אבל מדובר בבעיה חמורה..היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות העניקה לי כל מה שהייתי כל כך זקוקה לו..עברנו הרבה יחד..התפתחה במהלך הטיפול אנורקסיה..ואז בולמיה..פגיעה עצמית..חתכים..כוויות..השתכרות..יש לנו המון משברים בקשר..וגם בתוכי יש המון עליות וירידות.."רכבת הרים"...ככה היא קראה לזה..החלפתי כבר שלושה פסיכאטרים מאז שאני אצלה..כשהשניה כבר המליצה על אשפוז..אני כואבת. אני סובלת..קשה לי..אני בוכה..שומעת שירים ונקרעת..אני נשואה עם ילדה מקסימה בת ארבע..עובדת במקום עבודה מסודר כבר תקופה בתפקיד שממש מאתגר אותי..אני מוצפת בחברות..לכאורה בחורה רגילה..אני אקדמאית..שירתי בצבא..הכל היה בסדר..לפי "מסלול החיים"..אבל הכל הכל הכל נעשה בכאב בעצב וללא הנאה..כעת אני בתקופה קשה ביותר כי אני מרגישה שלמטפלת שלי כבר אים כוחות בשבילי..אני יודעת שהיא נתנה לי המון אבל לאחרונה אנחנו עלינו על משהו שאולי קרה..משהו שכל ילדה /נערה/אישה מפחדת שיקרה לה..חלום בלהות..והמחשבה שאולי זה קרה מרסקת אותי..יש לי תופעות בגוף..סימנים..חלומות שהמוטיב בהן חוזר ומצביע על דבר אחד..אונס..תקיפה מינית..ודווקא עכשיו אני מרגישה שהיא זו שהחתה לצידי שלוש שנים לוקחת צעד אחורה..אני מדברת איתה עח זה והיא טוענת שזה לא נכון..אני גמורה..קוצה להרים עצמי ולא יודעת איך..לא זורקת עלייה את האחריות וגם לא באה בטענות אלייה כי היא באמת עושה המון..רק שנקלעתי למצב לא פשוט..אני בבעיה...לא הזמנתי את המצב הזה..זה נכפה עליי...(כמו הרבה דברים אחרים בחיי)...אני לא מתלוננת ומודה לבורא עולם על מה שיש לי..יש לי בעל..יש לי ילדה..יש לי משפחה..יש לי בית..עבודה..אני רואה הולכת נושמת וזה המון..רק בבקשה..אני כותבת ויורדות לי דמעות..רוצה רק עוד דבר אחד רוצה בריאות נפשית..רוצה שקט נפשי...רוצה להיות מאושרת..לחייך..לשמןח..להשתולל ולרקוד עם ביתי האהובה..רוצה לאהוב ולהרגיש אהובה...בבקשה צריכה אתכם יותר מתמיד...גיגית...

כלכך קשה הידיעה...עברתי משהו דומה בגילוי... יש לך מטפלת מדהימה שיכולה להכיל, אל תשכחי זאת! היא פה בשביל להקשיב קודם כל! אחר כך לאט יחד תאספו את השברים....אני זוכרת שאמרתי למטפלת שלי שאני המפתי דמפטי, כך הרגשתי נופלת מהחומה ומתפרקת...כלנו פה, כל הממלכה נעזור לך לחבר את המפתי דמפטי מחדש :) היא פה בשבילך! את תחייכי, מבטיחה לך! זאת תקופה קשה אך תעברי אותה והדברים ירגעו, תני לדברים לשקוע, עכשיו כנראה הכל יוצא...זה לוקח זמן. תראי אותי :) עדיין יש נפילות אבל קמים מהם. מניסיון. מיכל

זה לא זכרונות..זה בעיקר חלומות עם מוטיב שחוזר על עצמו וגם תופעות בגוף..אני לא חושבת שהיא חושבת שזו פנטזיה..היא לא באמת יכולה לדעת אם היה משהו וגם אני לא..כי שוב..אין זכרונות..יש חלומות..יש סימפטום גופני(שלא היה איכפת לי לכתוב לך אותו אבל לא רוצה יותר מידי להיחשף פה)..אני לא מסוגלת להשתמש בטמפונים/בנרות וגינליים כשיש צורך/רק המילה חדירה עצמה מעוררת בי חרדה..יש לי מחשבות כל הזמן לגבי זה..בהקשר של..טוב די!!לא רוצה יותר..ולגבי ההבנה שלך את תחושבת הנבגדות..תוכל להסביר בבקשה למה התכוונת..וגם כתבת שיש לה על מה להתבסס..למה חשבת ישר שזו פנטזיה?

היי אודי, האם גם אתה במידה מסויימת תלוי / זקוק למטופלים שלך? או אפילו לנו, הכותבות פה? האם יש בקשר הטיפולי הדדיות מהבחינה הזו? אולי אתה זקוק לכך שהמטופלים שלך יזדקקו לך? מה אתה אומר? אשמח אם תנסה "לשפוך אור" על הסוגיה הזו שמעסיקה אותי מאוד. שבוע טוב, נטע.

אולי נחיה בדו-קיום למרות המחלוקות סביב כל מיני נושאים? כאילו הפכו אותי לגורם פוגעני. אני לא גורם פוגעני.

בעדך! רוצים לעזור אך לעיתים קצרה ידינו מלהושיע....בגלל התקיעות והחשיבה שאת לא יוצאת ממנה. אנחנו פה! מיכל

הי מימה את חלילה לא גורם פוגעני צר לי שכך את מרגישה זה בעיקר הנימה והטון הקושי הגדול שלי זה עם האשמות והכללות יכןל להיות שאני לא מספיק סובלנית האופציה השניה היתה לשמור בבטן את היית מעדיפה שאני לא אכתוב לך? שאני לא יגיד לך מה מעורר אצלי הדברים שלך? את בטוחה שזאת האופציה שמועדפת עליך? האמת שזה די מלחיץ להיות בצד של האנשים שפוגעים בך...... ובוודאי שלא היתה לי כוונה כזאת. ואגב, זה סוג של דו קיום. בדיוק זה לדבר את הדברים ואת מה שהם מעוררים..... הילה

את צריכה לשאול את עצמך מהי המטרה שלשמה את כותבת? האם את כותבת כדי לשתף? האם את כותבת כדי לזכות בפרסום? או אולי בגלל שאת זקוקה למישהו שתוכלי להתייעץ איתו? ואולי בכלל יכולות להיות סיבות אחרות לכך?

לשתף לפרוק לבטא...הכל ביחד

כן...אמרנו..שזה העניין. לדבר את הקושי. יותר נכון אתה אמרת. :) ואני עדיין תוהה..., למה זה בעצם הענין ?? ומה זה באמת גם יתן? חוץ מאולי פורקן. כשאני רוצה...,(לפחות חלק אחד בי רוצה...), הרבה יותר מרק לדבר את זה. וזה בעיקר מתסכל. ביחוד, שזה ככ חד צדדי. ולא מושג. ומשאיר אותי שוב במקום האחר הזה...,ממנו. בחלקיות...,בלהיות הקטנה,הדחוייה, ובלהסתפק בככ מעט ממנו(בזמן ובממשיות),שלא מספק באמת. בלהיות זו שרוצה..., כשהוא יושב מולי,ו....? זה האמת מבזה.כשהמציאות לא מאפשרת.וזה מסתכם בפאנטזייה ולא יותר.וכואב. ומרגישה גם..שמחבל. כשמרגישה כמה זה פאטתי, ולא מאפשר אלא רק חוסם. ו..אם זה העניין..., אז למה הוא כמטפל,לא מדבר עליו?? כשיודע גם שזה מעסיק, כשזה מופיע באלף ואחת צורות, וגם נכתב מצדי ישירות. כשלזה נלווים עוד ככ הרבה כעסים נוספים...שחוסמים. אז לשים הכל בצד,ולדבר על הרצון הזה איתו שלא ממומש.?? איך לעזאזל?איך??? כשזה נשאר רק בגדר דיבורים,ואני נשארת עם הכמיהה ללא יישומה. ועם התחושה הבזוייה.כשאין לי מושג מה הוא באמת מרגיש ורוצה. ???

תוכל לכתוב מה דעתך על עניין המפגש עם המטופל שאחריי, בהודעה שכתבתי ב27.8? תודה, ושבוע נעים לכולם

קצת מתחשק לי לשבור את האנונימיות...אתם מכירים אותי בתור מיכל הנזקקת, אבל אני בחיים מאוד מכילה אחרים ובעיקר קטנטנים :) רציתי לספר לכם שאני גננת, דרך משרד החינוך, תמיד מתרגשת לקראת פתיחת השנה. אתם כבר יודעים שיש לי רק בנים. מה עוד? וואו הרבה אתם יודעים.. בהצלחה לכל מי ששולח ילדים למסגרות החינוך, לכל מי שעובד במערכת החינוך ובכלל לכלנו, חושבת גם עלייך רוני, בהצלחה... אוהבת להיות כאן ואתכם, תודה אודי יקר, מיכל

תודה על המחשבה

חייכתי לקרוא את ההודעה שלך..גננת-שליחות!! כל הכבוד לך.מדהים כמה אנחנו יכולות להכיל את האחר ובו בזמן כל כך להזדקק

הי מיכל יקרה, איזה יופי. פשוט איזה יופי :-) שלך ובברכת הצלחה והתרגשות לקראת היום הראשון, יום של התחלה וגדילה, סוריקטה

הרבה בהצלחה! נשמע שאת אוהבת את העבודה (:

תודה לכם על התגובות :), אכן אני אוהבת מאוד את העבודה שלי. יש לי וותק של שנים רבות וכל פעם מתרגשת מחדש מהיום הראשון...עכשיו אני כותבת אחרי מפגש שנעשה היום עם הורים וילדים שאת רובם אני מכירה (אחים של..) פחדתי לשתף יותר מדיי כי בכל אופן רוצה להשאר אנונימית ובכל זאת שיתפתי. שמחה שגרמתי לכן לחייך :) כן תחושה של שליחות ועבודה שמחייבת לחייך ושומרת עליי שאהיה אופטימית...אני פורחת בגן. אודי, אני זוכרת שכתבתי פה לראשונה שיש לי שלושה בנים..ואתה בהתפעלות כתבת שלושה בנים מיכל? משהו כזה.... אז... אשמח לתגובה. נ.ב. נפגשנו היום שוחחנו על המשפט.. זוכרים? היה דיון מעניין, בהזדמנות אשתף :) היא אמרה שהיום אני נראית ממש טוב הרבה יותר רגועה מתמיד...ואכן כך. מיכל

הי אודי בשבת זאת היתה נפילה קרסתי אל תוך עצמי הייתי עם חברות לא טובות שתיתי יותר מידיי מקודם הייתי אצל הפסיכולוג הוא אמר שהם זה לא אני מנסה לחזור לשפיות כל כך קשה אודי כל כך קשה לי באמת

עצוב לשמוע...אבל אני יודעת שאת יכולה, שיש לך כוחות שאת מאוד מיוחדת, ואת תקומי. איתך, מיכל

תודה על המילים החמות

אני מבולבלת, יותר מדי דברים... השבוע אני נוסעת... הכל מבולגן לי בראש. נשארו עוד הרבה סידורים לעשות. כל אחד אומר לי תביאי ככה, אל תביאי ככה... זה משגע אותי. ואני לא מצליחה לישון. מה יהיה? אני גם מפחדת. מפחדת שאולי לא יהיה לי טוב, שארצה כל מיני דברים ולא אצליח לומר. שלא ארגיש בנוח. לא חסר מה יכול להיות לא טוב. היא עוד לא חזרה ואני רוצה שתהיה לי איזו שהיא דרך להיות איתה בקשר בזמן הזה. אין ככ הרבה אפשרויות והיא גם צריכה להסכים אם בכלל. אולי מיילים, אבל לא בטוח שהיא תרצה ואני גם לא רוצה שיהיה לי את המייל שלה, טלפון- גם לא טוב, איך אדע מתי אוכל להתקשר ויש גם הפרשי שעות. אווף. הכל מבולבל והיא עוד לא חזרה אפילו. מה יהיה?

כואב ושורט שורף מידיי זה רק שריטות במרפק וקילוף של העור ביד סיכת ראש כן חתכתי לא יכולתי יותר

שלום, אני בחורה בת 26, וחלמתי כבר בערך 3 פעמים שאני נמצאת בסיטואציה מינית עם גבר ופתאום אני מגלה שיש לי איבר מין גברי ושעומד לי... אני לא מרגישה שאני רוצה להיות גבר אך לא מבינה מה זה אומר... אשמח לכיווני מחשבה ממך.. תודה!

אני קיבלתי טיפול גרוע! הייתי אצל פסיכולוגית קלינית בכירה וקיבלתי טיפול גרוע קיבלתי טיפול שפגע בי נמאס לי שמנסים בכל הכח למסמס את העובדה הזאת, גם כאן. די!! יש מטפלים שטועים! קורה שמטפלים טועים! קורה שמטפלים טועים טעויות חמורות קורה שמטפלים טועים והמטופלים משלמים מחיר בכאב וזכרונות אז די! די להגן על המטפלים בכל מחיר די! נמאס לי שכל אחד פה מנסה להוכיח לי איך הבעיה בי ורק בי. הייתי בטיפול פסיכולוגי. פגעו שם. זאת עובדה תפתחו את האוזניים. עובדת פגעו בי בטיפול פסיכולוגי והיה סוג של אבל גם על העובדה הזאת מה שהיה היה אבל את האמת את האמת לא תקחו ממני הבנתם? די!

כן, הרבה התעצבנתי פה ובכלל על שפגעו בי בטיפול. אבל כבר נמאס לי להתעצבן. בפגישות האחרונות איתה כבר לא כעסתי. למרות שבתוכי היה עצב וכאב מכל מיני דברים. אבל באמת שבא לי לנסות להמשיך הלאה. את העבר כבר אי אפשר לשנות. אני מנסה להמשיך קדימה, וזה לא פשוט עם סטטוס חדש בזהות שהיה לי מאוד קשה לעיכול. אבל בסוף יתעכל. עובדים על זה.

אודי תודה רבה לך, ועל היותך כאן. ועדיין...,כמה הוירטואליות הזו,יכולה גם לבלבל. אתה מרגיש לי קרוב ואפילו כבר מאד, אתה שותף לדברים אינטימיים שלי,מתייחס ומגיב.לפחות לחלקם. וזה לא מה בכך. ומרגישה כאילו יש לי קשר איתך. וכשאחת הבנות פה שאלה.., אם ועד כמה זה\אתה באמת אמיתיים??, ענית, שזה אמיתי, ושאתה אמיתי, ושיש שם ותמונה, אבל ....הקשר הוא בעולם וירטואלי. אנחנו בעצם, ובסופו של דבר, כינויים מאחורי מקלדת, בלי שם בלי תמונה, וכל אחת ועולמה וסיפורה..., ובעיקר יש איזה מכנה משותף של נפש פצועה..., נשמה עצובה בודדה שמשוועת ליחס בתוך הקיום הזה,שהרבה פעמים מרגיש סתמי,והחוסר אונים והמועקה הגדולה. ואתה נותן אותו.ומכל הלב.ומשתדל לתת את אותו מענה ראוי ואפשרי, ובמגבלות הקיימות ובתוך גם כל השפע והעומס של הנזקקות פה של כולן. ואתה גם מאפשר תמיד,לכל המבקשות, לתת יד, חיבוק,לשבת ליד,לשים ראש עלייך,לשמוע מילים חמות ונעימות וכו. אבל..., זה רק בגלל שזה וירטואלי. אז איך לא מתבלבלים מזה גם פה? ולוקחים את זה רק כפי שזה, כשכל מילה מגע יחס ובטח ממך, מתפרשת ככלכך הרבה, ואולי אפילו מעבר לרצוי.? והופכת...לפאנטזייה עם כמיהה,רצון,ותסכול. או שזה עולה רק אצלי?? האמת לא נראה לי. לפי איך שאני חשה כאן את הדברים... וגם אם יש הרבה נימוס וזהירות מלהיות טו מאץ "מוגזמים".. האמת מסקרן אותי כל הנושא הזה. ומה דעתך עליו. כולל גם בתוך חדר הטיפולים....,ששם זה לא וירטואלי, אבל גם לא מציאותי. ומה קורה ,שלמרות שאין שום פיזיות שכאן מתאפשרת כביכול,עדיין...הפאנטזייה קיימת. ויש כמיהה ורצון ותסכול. וגבר אישה ולא תמיד קל להתייחס לזה(ביחוד למטופלת) רק בגדר תפקידים שכל השאר זה אשליות... איך באמת מפנימים ובטח כשיש אינטימיות,וקירבה,וופגיעות וגעגוע... ואי אפשר לדבר על כל זה. זה מביך מדיי. ויש עוד הרבה דברים אחרים נוספים שמכעיסים,שגם לא מאפשרים עדיין להתייחס גם לזה.(ביחוד אם את מרגישה ילדה קטנה ופאטתית בהרבה מהמצבים). וגם הוא לא מעלה את זה...כמטפל. ולמה לא בעצם?? של מי האחריות במצב שכזה לדבר על זה, שזה גם "נושא טיפולי" מוכר. אוף...יש לי ככ הרבה שאלות וטרדות בקשר לכל הדבר הזה שנקרא טיפול. ולא מעט בילבול. ??

במקום לשלוח לה הודעה אני כןתבת כאן. מה ההבדל? זה אותו דבר. אני צריכה אותה. להפסיד ארבע פגישות זה הרבה!!! היא בטח חזרה מהחופש, אז למה אי אפשר שאדבר איתה? היא לא מסכימה שאכתוב.לה הודעות ... וזה מעצבן. למה כאן זה בסדר שאכתוב ולה לא? למה היא לוקחת חופש ככ ארוך...זו גם ככה תקופה קשה יותר כי היא מחוץ לשגרה. ברור שאני יודעת שגם היא צריכה ורוצה חופש... אבל.זו בעיה. באמת לא קל להסתדר בלעדיה. זה קשה. אודי, אתה יודע שזה קשה? אני כבר ממש ממש מתגעגעת. מאוד!

היי אודי, רוצה להבין למה עבור אנשים מסויימים אוירה של תחרות (כזאת שהיא לגיטימית מבחינה חברתית וחוקית) יוצרת הרגשה של פחד? מדוע יש אנשים שלא מפחדים לקחת חלק בתחרות ואחרים כן? מניסיוני חסרה איזה תחושת פרגון, כאילו בא לי פרגון ממי שאני מתחרה בו, והפחד הוא מפני שנאה או תוקפנות סמויה. מדוע אני תולה את עצמי בתגובה האחר ואיך מתעלים מעל זה? זה קצת כמו הצורך לקבל אישור. נראה לי שאם אמתין לקבל אישור אז אבלה את כל חיי בהמתנה... אדם צריך בסופו של דבר לתת את האישור לעצמו, לא?

היו אנשים שנקשרתי אליהם בעבר. דווקא בטיפול הפסיכולוגי עם כל השחזורים הטראומטים משהו בי נאטם שם והכי גרוע שלא היה דיבור והתייחסות לעניין. המטפלת השאירה אותי לגמרי לבד. אצל העוסית זה כבר לא הרגיש ככה. הייתה יותר התייחסות לרגשות שלי. אבל מפריע לי שאין בי תאבון ליצור קשרים חדשים. גם אין לי תאבון לרצונות ומטרות. אני מנסה לעשות דברים מתוך הבנה שכלית שכדאי לחשוף את המח להתנסויות. לא להתנוון סופית עם המוכר בלבד. למרות שלהנות קשה לי כי יש חרדה בחושים ודריכות. אז אולי זה מה שפוגם בחשק. אבל איך עושים שיהיה חשק של ממש לקשרים ומטרות ולא רק פעולות מונחות שכלית כדי לצאת לידי חובה עם דברים? גם בטיפול הפסיכולוגי רציתי להשתייך מחדש אבל לא נתנו שם את זה. כאילו לא הצלחתי להכות שורשים אז איך צומחים? חסרות לי מטרות מתוך תשוקה. איך בוראים מחדש תשוקה פנימית? כזאת שפועלת במציאות ועל המציאות ולא קיימת רק בפנטזיה כי בפנטזיה כבר אין. הטיפול הפסיכולוגי העביר אותי התפכחות מזה. אני רוצה להרגיש חשק ולא רק רתיעה עקב חרדה. הפחד כמו מחסום משתק, רוצה להעלים אותו ולחוש שיכולה לסמוך על עצמי וחשק.

מי שכופה את עצמו עלינו זאת את! את כופה עלינו שוב ושוב מאותו דבר אין לי כבר כח מימה קשה לי בבקשה מספיק עם זה די!!!!!!! אין לי כבר כח להודעות האלו

גם פה? הגזמת. מה בהודעה הזו שלי מפריע לך בדיוק? אין שם שום דבר שמכוון אלייך. למה איו לך כח בדיוק? ולמה את מתייחסת אלי כאילו אני איזה בעיה אישית שלך בזמן שאני אפילו לא מכירה אותך. את לא חייבת לקרוא את מה שאני רושמת אם זה נהיה מאוס עלייך. "כופה את עצמך עלינו". מי זה עלינו? אם אודי מסכים ומתרשם כמוך תמחקו אותי מפה וחאלס. מילא בהודעות שתקפתי את כל הפסיכולוגים בעולם בצורה גורפת אני מבינה את העיוות שבהכללות ושזה לא לעניין,אבל בהודעה הזאת לא היה שום דבר כזה. אז תפסיקי את! אין לי כח אלייך שאת החלטת שאת נטפלת אליי ולא עשיתי לך שום דבר. אני מוציאה פה קיטור מתי שקשה לי ובהודעה הספציפית הזאת רק ביטאתי קשיים ותקוות שלי. די להפוך אותי בכח לגורם מפגע גם מתי שאין שום הצדקה לזה. מעניין שלהודעות שאני רושמת שנמאס לי לכעוס אף אחד לא מתייחס. שם 'לא מאמינים לי' ומתי שאני מבטאת דברים לופיים מזכירים לי כמה 'נמאס ומימה די'. מה אם אני הייתי מתחילה להגיב בסדרתיות להודעות שאת כותבת פה שדי, שנמאס לי לשמוע אותן? מרגישה שנטפלת אליי. מספיק עם זה. ואם אודי מסכים איתך שהפכתי מאוסה מדי למרחב הזה אז שיחסום את הגישה שלי וזהו. אני אסתדר גם בלי. זה בסדר.

למה את כל הזמן אומרת למימה דברים כאלה? למה היא כופה את עצמה? למה דווקא היא? פשוט רע וקשה לה, כמו כולן... אם כך, כולן כופות את עצמן ויש לסגור את הפורום. נו באמת.. אם אין לך כוח להודעות האלה, אל תיכנסי. אל תקראי. את לא חייבת את אומרת שקשה לך. קשה לך עם ההודעות שלה. ומה עם הקושי שלה? הוא לא נחשב? היא צריכה לוותר על שלה כדי שלך לא יהיה קשה עם ההודעות שלה? אולי נתחיל לסנן- למי מגיע להביע קושי ולמי לא. למי יש קושי יותר נוגע. רק קושי שיעמוד בסטנדרטים מסויימים יוכל להתפרסם פה.

שאני רוצה להתקשר אליה בשביל לדבר איתה? והטיסה היא רק תירוץ...? יכול להיות. אבל אני באמת רוצה פגישה יותר ארוכה ואני לא אקבל אם לא אגיד מראש...

אווף. אבל אני רוצה להתקשר כי אני באמת רוצה להיפגש. אודי, אם לא הייתי נוסעת לא הייתי מתקשרת. אתה מאמין לי?

חיכיתי לך עד עכשיו.. זה פתטי...? מה זה אומר...? אוי.. בכל מקרה, שיהיה לך גם סוף שבוע נעים שמור על עצמך

שלום אני 9 חודשים אחרי לידה ראשונה....במשך 5 חודשים מהלידה הייתי עם המון התקפי חרדה פחד לצאת מהבית פחת לראןת לידות ,נשים אחרי לידה...קצת מצבי רוח....אבל בעיקר התקפי חרדות הרבה כל יום....עד שהתחלתי טיפול בכדור רסיטל....ברוך השם מרגישה ין ר טוב אין התקפי חרדה רק יש את הפחד שיחזור כל הזמן......יש לי פחד ענק מלהיכנס להריון וללדת....אני נורא מפחדת שאחאי הלידה זה יקר ה.שוב ושוב יהיו לי את החרדות האלו ואת התקופה הקשה והארוכ ה הזו.....מה הסיכוי לחוות את זה שוב לאחר הלידה הבאה?.... אם קרה לי, רוב הסיכויים שיקרה שוב?... ויקרה לי ככה בכל הלידות? או אפילו חנור יותר???... המחשבה שזה יחזור משגעת אותי ולא נותנת לי להיכנס להריון נוסף....אני בת 25

אהבתי את הכינוי.......ועדיין לא ירדתי לסוף דעתה עם המשפט הזה, הוא מהדהד לי כל הזמן. כמובן שעוד נדון בו בפגישה שבוע הבא....מעניין מה מקומה של האמפטיה אם אני בעמדה של סבל...ולמה להשקיע בי? בינתיים אאחל לך שבת נעימה וטובה. תודה משקיען :) אתה כל כך משקיע בי, בכלנו... אז מגיע לך גם לנוח, תודה מכל הלב מיכל

אני לא מרגישה כשירה ומסוגלת לחזור לעבודה אני בהנהלה.............. הם פשוט לא יודעים שאני מ-ש-ו-ג-ע-ת

תבוא בבקשה תבוא הדמעות לא מפסיקות לרדת רוצה שתזמין אותי לתת לך יד ולענות לכולם סליחה

לא ביום שני... עכשיו. זה כבר יותר מדי זמן

אתה חושב שאם אתקשר אליה ביום שני בצהריים, אנחנו נפגשות בערב, ואשאל אם היא יכולה פגישה יותר ארוכה, היא תתאכזב? תתאכזב שלא הצלחתי לחכות (כמו שאתה חושב נראה לי) אני לא רוצה לדבר איתה בטלפון, רק לשאול וזהו. אני רוצה שיהיה לנו יותר זמן למרות שכבר אמרת לי שאתה חושב שעדיף לחכות לפגישה.. אבל במצב רגיל הייתי מחכה. אני חושבת שהסתדרתי די בסדר בחופש, לא? (:

אודי זה בסדר להגיד שאני רוצה בקשר עם הילדים אבל לא בכל מחיר? שיש מחירים שהם כבדים מידיי? ושאי אפשר יותר? הילה

קרה לך שהתעייפת מהחיים ? שאתה אומר:" זהו, די, מרים ידיים. נגמר .לא מסוגל יותר " זה קרה לך אודי ? אני עכשיו במצב כזה.. נגמר. אין כוח יותר לכלום. אולי גם אין חשק לכלום. אני נפגשת עם אמא צביה עוד מעט. הדפסתי היום את ה"דווח" שכתבתי לך בעקבות הקטע שקרה לאמא צביה. הדפסתי גם את תגובתך. אולי אקריא לה ? לא יודעת. זה כאילו נגמר כזה. אני ממשיכה לבוא, אבל זה כזה כלום. ממשיכה גם לתפקד אבל כזה כמו רובוט. גם ממשיכה לקרוא את הודעות הבנות פה בפורום. רציתי להגיב למיכל, לחנה, לסוריקטה ואולי לבנות נוספות. כבר לא זוכרת. אין לי כוח. אתה יודע אודי, אפילו למות זה כבר לא משנה לי . אמות. לא אמות. זה כבר לא משנה. לא משנה כבר כלום בעולם.

במבי יקרה, את יודעת, אני חושבת שאני מכירה את ההרגשה. ונראה לי שאת מרגישה כמו ילדה ששכחו אותה באוטו והיא לא קיימת יותר. פתאום לא זוכרים שהיא יצור נפרד. שיש לה צרכים. הפנו לה את הגב באופן מעליב נורא, אולי גם דיסוציאטיביות רגעית של ההורים. איך אפשר לחיות עם זה, איך אפשר? ואיך אפשר לסלוח? אני חושבת שמה שקרה בינכן הוא תרחיש סיוטי לשני הצדדים. סיוט שהתממש. משהו מעולם החרדות שיש לו איזה ייצוג במציאות. לבי איתך, סוריקטה

אבל אני מתגעגעת אליה. מרגישה שזה הרבה זמן (למרות שכביכול זה רק שבועיים, אבל זה יותר בפועל). ואנחנו בכלל לא נספיק להיפגש... רק פעמיים. ואז שוב. אווף. אני כבר רוצה לראות אותה (: ולדבר איתה. הסמיילי הוא בגלל שאני בכלל לא מסתכלת אליה...

הי מימה מה שלומך? אני חושבת לאחרונה על הכתיבה שלך פה שנראה שהיא לא מובילה לשום מקום שוב אותם לופים שחוזרים על עצמם שוב ושוב נראה שאין לעיסה של מה שאודי היקר כותב לך.... וזה שוב בולמיה של מילים, הודעות שחוזרות על עצמם ושוב קיא החוצה בלי תהליך של קריאה, מחשבה, עיבוד ושוב מה שקרה עם אותה פסיכולוגית קורה כנראה כאן עם אודי שהוא מנסה כל הזמן להיות סבלן איתך אני רואה כמה שאתה מנסה אודי אני רוצה להגיד לך תודה על כל מה שאתה נותן לי ולכל מי שנמצא כאן. מימה בבקשה- לפני שאת עונה לי תנסי לחשוב על מה שכתבתי כאן. בבקשה. הילה

היי הילה אני לא ממש שותפה להתרשמות שלך גם אם התכנים נשמעים דומים או נוגעים באותם נושאים עדיין יכולים להכתב ממקום קצת אחר בכל פעם. לווא דווקא 'בולמוס וקיא של מילים' בכל פעם (יש לי גם ארוחות נורמליות לאורך היום..). לטעמי בהחלט יש פעמים שאני כותבת מעמדה של קור רוח וכוונה ביחס לנאמר/נשאל בטקסט, לא רק התפרקויות 'לופיות' נשפכות. כך שאני לא רואה בדברים 'עוד מאותו דבר' בהכרח. זה קצת אחרת בכל פעם. ובטח שהפעם זה לא ברמת הסערות של אז. לא בשטף ולא בכמות המלל ולא בעוצמת הרגש. אני לא מתרשמת שזה המצב בהודעות האחרונות שלי בכלל. הנושאים- דומים. מעסיקים אותי הנושאים האלה, אני רואה אותם כראויים לביקורתיות כלשהי אז מבטאת זאת.

אני כנראה צריכה לנוח ולא יודעת איך לכן מתמוטטת מגיעה למקומות נוראיים ולא יודעת איך לצאת אין את הוויסות והשליטה שאני מחפשת זה שולט בי וזה נקרא להתמוטט:-(

וגם..., הוא הרי לא יתן תשובות, כי...,זה הרי לא העניין. לא האישיו.המטרה . אז..., אני אמורה פשוט רק לדבר את הכעס ומה הרגשתי,וניקח את זה למחוזות אחרים...? אז איפה בדיוק הקשר איתו? החלק שלו אם ישנו? האחריות שלו? ואם הכל העברות..., וגם אם יגיד כמו תמיד, שיש לו אחריות, ויש לו חלק, נו אז...?? בסופו של דבר, קורה מה שקורה וחוזר על עצמו,, ואז אני אמורה לדבר על איך הרגשתי ומרגישה. לא יכולה!!!!! מקומם!!! וכמו שהוא אומר, כשהכעס ממלא הכל, זה לא מותיר מקום ולא מאפשר לכלום נוסף להיות. וזה נכון. אבל זה מה יש. וגם את הכעס נמאס לי כבר לדבר.שוב ושוב.וזה חוזר... אז אין לי מושג מה הולך פה, שם,...ולאן אם בכלל... כרגע חנוקה ולא רואה תטעם להגיע, אם לא מסוגלת להגיד את עצמי. אז חבל....בשביל מה. כדי להרגיש אותו איתי?? כרגע זה רק מעצבן יותר.ושוב מקומם! ונכון, שאם אולי יהיה לו מה להסביר, ואולי גם דברים ישמעו אחרת ויובנו אחרת, יתכן שגם ארגיש שונה. אולי..., אבל זה הרי לא יקרה. כי זה חד צדדי. אז....?? עדיף להגיע כשאהיה מסוגלת אחרת.., ולדבר על הכל.וכמו שצריך. על הכעס.להיות פגיעה.חשופה.חלשה.חסרת אונים.לבד.זקוקה.ומתגעגעת. כרגע....זה לא המצב. גם אם מרגישה כך. ובעיקר מרגישה לבד.והיחד איתו מרגיש מזוייף ואשלייתי, וחבל שגם הגעגוע יתנפץ באחת, כשאשב מולו כמו ילדה מפגרת נזעמת. אז חבל..., גם לקלקל את הרגש הכביכול חיובי הזה.(שכמו שאמרתי,גם טיבו לא ברור לי) וכרגע לא יכולה לדבר גם על זה. מרגיש כמו דרך ללא מוצא.

ואם לדברייו, אני לא אמורה להבין אותו...,(גם אם לעיתים נפלט לא באוטנטי...,כל מיני תגובות ) אז איך אראה מולי אדם סובייקטיבי,שהקשר איתו, זה לא הכל רק מראה של השתקפויות והשלכות שלי ?? מרגישה שיש הרבה סאבטקסט , ופעם כך ופעם אחרת, והכל בסדר, אם אכן זה כך וגם אומרים....ולא שותקים. דרך אגב, איזה מין מודלינג זה בעיקר לשתוק.., אבל מנגד לעודד תמטופל להגיד הכל. ?? זה כמו לצעוק על הילדים "שקט...." לא כך? ומה גם בעצם הדבר האמיתי ?? בעיקר כדי לא להשלות עצמי במשהו שתכלס הוא רק שלי?? ואז שם אותי עוד יותר במקום מפודח פאטתי וטפשי. ואני כנראה מתכחשת לאמת? מתקשה לקבל את המציאות הממשית ? וכל מילה...חיוך או חיבה..., ישר מקפיצים אותי מדרגה. למקום שלא נמצא...?? אוףףף אני לא מתכוונת ללכת. למרות שרוצה לראות אותו.(ולמה בעצם??זה גם מטריד אותי). ברור לי גם שאהיה ככ חסומה. שהכל גם יצא בהפוך על הפוך יוותר דפוק. ובסוף גם לא ייאמר כלום. אז למה?? לא חאראם על הכסף?? וגם... הוא חוזר..., והכל חוזר לשיגרה? ועכשיו נדבר על איך הרגשתי עם איך שפעל?? לא בא לי.... דיייי. אוףףףף. מה יהיה?? אני לכודה. לא יכולה להיות עם, ולא יכולה לעזוב ולהיות בלי. אז...מה הסרט שלי?? לאן זה לוקח אותי חוץ מלמועקה מאד גדולה וחוסר אונים משווע.

אני אמרתי שרוצה לספר לה משהו...זה יגרום לכאב ואז לסבל, אז בשביל מה לנבור בכאב? למה לעבד דברים? האם עיבוד הדברים זהו לא סבל מיותר? מרגישה בתוך מעגל של סבל וכאב ואם אשתף זה בדיוק מה שיקרה ואי אפשר ליצור "עמדה" אחרת.....לא יודעת אם הבנת.. מקווה שתבין.

הי מיכל אני זוכרת את ההלם והתדהמה כשפתאום הבנתי שאפשר להיפרד מהסבל. פתאום?? מה???? איך?? זה נראה חלק ממני...... לוקח זמן לאט לאט...... עקב בצד אגודל דברי על זה את עושה דרך מדהימה חיבוק!() הילה

את חמודה :) את באמת חושבת כך? אני חושבת שהתחלתי להרגיז כבר...שאין ממש התקדמות אמיתית. זה סתם כאילו מתקדם אבל לא.......

הי מיכל המשפט עורר בך המון שאלות ותהיות ספציפיות בנוגע לטיפול שלך. אני מניחה שהיה לו גם הקשר מסויים לנאמר בחדר. לכן הכי טוב שפשוט תדונו על כך בטיפול. גם משום שהיא זו שאמרה את המשפט ותדע למה התכוונה, וגם משום ששתיכן יודעות מה נאמר בחדר ובאיזה הקשר. יצא הכי מדוייק. חבל שתסתבכי עם מחשבותיך.

אולי זה לא הובן אבל אמרתי פה שאני רוצה לספר לה משהו ..לא בטיפול.. בפועל עוד לא הייתה פגישה. ואם אתחיל לחשוב למה היא אמרה את זה, באיזה הקשר, אתחיל לחשוב שנמאס לה ממני ואני לא רוצה לחשוב כך... אני מרגישה שאם אספר עכשיו זה לא יתאים אחרי שאמרה שהסבל זאת עמדה :( אוףףף אז למה חוזרים לעבד דברים? סבל מיותר...

פעם כשהיית ילדה ונפגעת לא הייתה לך בחירה להפגע או לא,גם לא הייתה לך בחירה האם לקחת את האשמה על עצמך או לא כי היית חייבת לשרוד.היום יש לנו בחירה לשפוך את הכאב החוצה ולהגן על הילדה שבפנים,לחבק אותה,לא לבעוט בה מחדש.יש לנו דרך לחבוש את הפצעים ,לתת לטיפול לחבוש אותם.זה לוקח זמן וכוח.יש אופציה לאמץ את הילדה שבפנים ולעטוף אותה באהבה.יש כנראה איזה משהו שמפריע לך לעשות את זה.אולי לכן היא אמרה שסבל שלך הוא עמדה כי היא מרגישה שמשהו חוסם אותה לעזור לך לחבוש ביחד את הפצע בחמלה וחום.יש דרך ,אל תאבדי תקווה,יקרה. חלום

למילה טובה לנוח להניח את הראש ימים קשים מאוד בעבודה מאוד מרגישה שאין רחמים ביקורת ועוד ועוד ותככנות חוסר אונים אין אוויר

אודי, האם עליי לקבל את הכאב? פשוט להבין שזה "חלק מהחיים" אז אם זה היה כל כך פשוט לא הייתי הולכת לטיפול, כי זה חלק מהחיים ואי אפשר לשנות....וזהו...אוף והסבל? אני סובלת כבר בגללי? בגלל עמדה שאני לא משנה אצלי? אולי אני לא יודעת אחרת? איך לא לסבול? המטפל יכול ללמד אותי לצאת מ"העמדה"? זה העניין של סכמות? וטיפול קוגנטיבי התנהגותי אולי אמור לעזור לצאת מהעמדה הזו? אוף מבולבלת...מה עוזר לצאת מהסבל? אם זו עמדה איך משנים אותה? אשמח אם אתה תסביר קצת...ואיפה אמצא את המאמר שלך? תודה, מיכל

כותבת בהודעה חדשה כדי לוודא שתראי...ריגש אותי לראות את ההודעה שלך..שאת זוכרת ושהתעניינת לשלומי :) ...אני בתקופה של עליות וירידות...יש ימים שממש ממש קשה ויש ימים שממש בסדר..ודווקא הקיצוניות הזו קשה..השבוע אני בחופשה ולא נפגשת עם המטפלת אז קשה לי יותר..למרות שהיא מקסימה וזמינה עבורי בסמסים. מה שלומך? אני בדיוק קראתי את המשפט של המטפלת שלך ואני בהרהורים לגביו..;)

שמחה שחזרת קצת לפה...תמיד להפרד מהמטפלת לא קל, והנה אפילו שבחרת בחופשה שלך ולא חופשה שלה..נסי לנוח ולהרגע בחופשה, קצת לשחרר...ואני כל הזמן מהרהרת במה שהיא אמרה.

אבל לי נראה שמעבר לזה שנשארתי לבד..., מה שיותר הפריע\מפריע לי, זה זה שלא דאג לפני שיצא, להבטיח את התנאים הכי שאפשר ושיכול להציע מצידו! (וגם לחזור להגיב ולענות ולפני שהתנתק). ואז לפחות היתה לי תחושה שהוא מצידו כמו "הורה טוב" (אם בזה עסקיננו...), עשה את הכי שאפשר כדי לתת לי חוויה מגנה ותחושה בטוחה עם כתובת ומענה ולמקרה שאזדקק. אני מודה שזה לא בהכרח היה מספק. וסביר להניח שגם לא מנטרל את הכעס, והלבד, והתסכול והאי בהירות והפחד , ובטח סביב כל הקושי שעלה עכשיו,גם כתוצאה מכלמיני דברים שנזרקו רגע לפני שהפגישה האחרונה הסתיימה,דברים שהיה לי קשה להכיל וליוו אותי במועקה גדולה ובלבד. וקשה לבודד ולדעת עכשיו מה בדיוק יצר מה והשפיע על מה. אבל אין ספק מבחינתי שזה שלא היה עבורי בכל הזמן הזה ומשום בחינה, מאד לא הקל.אם הוא אמור להיות כביכול חוויה מתקנת. וכן...יש אולי ברמת העקרון הרבה על מה לדבר..., אבל אודי אני חסומה נורא! וזה לא יצליח.זה לא יקרה.ואין לי כוחות גם לזה.שוב ושוב.וחוזר חלילה.דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. וכמעט בטוחה, זה לפחות התכנון, שלא אלך לפגישה הזו כשהוא עכשיו חוזר לו לעבודה...וכל כולו גם עבורי...בזמן שלי. אווו איזה כייף! " "... אוףףף.זה מחרפן. אני גם לא אהייה מסוגלת להגיד שחשבתי.ושרציתי. ושהתגעגעתי. לא אהייה מסוגלת. זה לא יצליח לצאת מהפה. וגם לא מגיע לו לשמוע את זה. זה לא פייר שהשיחה תלך לשם. מה גם, שהכל ככ טיפולי, וחד צדדי, שזה גם ככ מעצבן אותי. איזה מין קשר זה?? בטח שלא אמיתי ומציאותי. כשהוא אומר שגם לא אמורה להבין אותו. אז...ברור שזה קשר מאד מנוטרל. ומנגד הוא מרגיש...,מאד.כך אומר..., אוף זה מטריף!איך מסתדרים עם כל הבילבול הזה. ועם השמות שזה עושה.ולא נכנסים גם לאשלייה שאולי רק תוקעת יותר.(וגם אם זה לא וירטואלי...). וזה שגם ככה נקשרתי אלייך,ובמימד וירטואלי שכזה, כי זכיתי מצדך לתשומת לב..., ומרגישה קרובה ורוצה ומחכה..., אז מה זה אומר?? אני בכזה מצב קשה ופאטתי?? ומרגישה כאילו בוגדת בו.... זה לא הזוי? והכל כואב מדיי!

הסכמה מדעת לטיפול כזה שמייצר חוויות רגרסיביות ותלות ומשחזר נטישות טראומטיות מן העבר, כזה שמלמד בסוף את המטופל שהחוויה שלו שייכת לשם ואז, לעבר, ולא לכאן ועכשיו... האם אי אפשר להסביר למטופלים איכשהו את טבעו של התהליך הזה כך שלא יכנסו ל'שוק' בעיצומו? מטולטלים ולא מבינים מה קורה להם? אי אפשר באיזשהו אופן לנהל בצורה קצת אחרת טיפולים מסוג זה ? יש חשיבות טיפולית לכך שלמטופל לא יהיה מושג מה צפוי לו והוא ישאב באין דעת לתוך החוויות המשתחזרות האלה? כי ברמת הבוגר שבי, ברמה הנרקיסיסטית העובדה שלא הסבירו או לא הכינו איכשהו לזעזועים האלה ובכלל חשבתי שאני משלמת על תהליך נעים! קשר מטיב. לא היה לי מושג בכלל שמשחזרים דברים טראומטים, אז זה פוגע נרקיסיסטית, כאילו המטפל ידע משהו שאני לא והסתיר ממני. זה סוג של מעילה באמון באיזשהו אופן, לא? בייחוד אם מטופל מצהיר על כוונתו ללמוד פסיכולוגיה ובעצם לא מבין בכלל במה מתעסקים באמת בתוך התהליכים שם. שזה לא סתם אמפתיה וסיפוק צרכים אלא הרבה יותר מורכב מבחינת פעילות הזכרון וכיוב'. מה דעתך על זה? אשמח להתייחסות אובייקטיבית לנושא, לא אישית לגופי בלבד.

מימה טיפול זאת חוויה. השינוי הוא בחוויה ולא בחלק האינטלקטואלי. את התחלת את הדרך ונסוגת מהר מאוד מהר מידיי ומאז את שם. עדיין תקועה לא חבל?

חוויה? באמת חשבתי שזאת אמורה להיות חוויה. חוויה נעימה. חיובית. קשר שנותן, שמעניק, מעצים. בפועל התחילו שחזורים טראומטיים נוראיים וכן, הפסקתי באמצע כי לא הבנתי מה לכל הרוחות קורה לי שם- ולא היה מי שמסביר! היא אפילו לא הסבירה לי מה קורה. היא הפקירה אותי לתופת שחוויתי , 'בולענים' או השד יודע מה. בזמן שהיא התנשאה עליי בהתייחסויות שלה. באמת חבל. חבל שיש פסיכולוגים שגורמים לאנשים כמוני לעבור חוויות כאלה. אני קראתי תיאורי מקרים ואני לא היחידה מסתבר. אם היית בנעליים שלי וחווה את ה'שוק' הזה מאותו מקום לא הייתי מגנה עליהם ככה. כי יש 'חוויה' ויש 'חוויה'. יקירתי, עם חוויה כמו שאני חוויתי שם זה עוול שלא מסבירים למטופלים את חשיבות התמדה מה הפואנטה בכלל. מה זה אומר שברחתי מהר לא נשארתי? לא היה לי מושג שאני צפויה לשחזר שם טראומות. יש לך מושג איזה מטלטל מזעזע ומשפיל זה היה עבורי לגלות בכזאת צורה? זה בסדר, מטופלים כמוני אין לנו ייצוג, זה כבר ברור לי שרק המטפלים יקבלו פה את כל הגיבוי . אני כבר לא מצפה למשהו אחר. "טיפול זאת חוויה".... נו באמת. לקחת את מה שאני עברתי שם בשחזורים ולצמצם למילה חפה ותמימה כ"כ "חוויה".

מה עושים אם מכירים את המטופל שמגיע לפגישה אחריי? וכל פעם ביציאה מהפגישה הטיפולית צריך לפגוש אותו? זה לא כל כך פשוט לי

הי כרמל, אולי פשוט משנים את השעה? ואם אי אפשר יוצאים בזמן, בסוף הפגישה בדיוק.. אמור להיות זמן בין הפגישות של 10 דקות.

די. לא יכולה עוד. אתה לא סובל אותי. אני מרגישה את זה כל כך חזק. זה נורא מייאש אותי נמאס לי לנסות לשנות את זה לא יקרה

אתה יודע מה חשבתי? פעם כשאמרתי דברים כאלה, היית אומר לי לקחת אחריות ולהפסיק לבכות. פתאום בזמן האחרון אתה אומר שאם בכל זאת אצליח להישאר - דיינו. אז חשבתי.. אולי ראית שכשביקשת במפורש שלא אכתוב בפורום, התנגדתי לכך ונשארתי. עכשיו אתה משתמש בדרך אחרת - להגיד לי שזה בסדר להרגיש ככה, שאם לפחות אצליח להישאר, דיינו. אולי זו דרך לגרום לי לעזוב. אם במפורש יוצר אצלי התנגדות, ייתכן שדווקא להגיד לי להישאר זה מה שיגרום לי לעזוב. כי שמתי לב שדווקא כשאתה אומר לי שאם אצליח להישאר - דיינו, יש לי מחשבות על לעזוב. מה אתה אומר?

תקראי את המשפט שהפסיכולוגית של מיכל אמרה לה...

לא יודעת מה חושבת עליו. זה כמו להגיד - טוב, אודי לא סובל אותך. נכון. הוא רוצה שתעופי מהפורום, הוא רוצה לא להצטרך להגיב לך. את באמת לא קיימת. אבל - אל תסבלי מזה, תבחרי להרגיש טוב עם זה שאינך חלק מכלום. למה שאני אעשה את זה??????