פורום פסיכולוגיה קלינית

https://www.youtube.com/watch?v=ANk7lp3fT5k ושולח לך רק כדי לשתף אותך בכך שעשה זא. "להתוודות" על כך. היית אוטומטית מסיים את הטיפול איתו? בשבילך אביב גפן מילים ולחן: אביב גפן אקורדים מה שלומך? איך את מרגישה? האם את עדיין רק שלי? לפעמים אני פוחד קצת, לאבד אותך פתאום. איך אני משתדל תמיד למלא לך כל משאלה, שלא יהיה לך ריק בלב. בשבילך, בשבילך... יהיה לנו קשה, אך גם מזה נצא את לא תהיי לבד לעולם בשבילך, בשבילך... ניפול אל התהום, אבל בסוף היום אנוח בחיקך מצטער שפגעתי בך, גם הים טיפה אכזר. גם שם קר, את יודעת אני עוד לומד להיות מישהו טוב, או רק לפחות לא לפגוע בך עמוק, שלא תלכי רחוק-רחוק בשבילך, בשבילך.. יהיה לנו קשה, אך גם מזה נצא את לא תהיי לבד לעולם בשבילך, בשבילך... ניפול אל התהום, אבל בסוף היום אנוח בחיקך צד אל צד הפרחים שבך בין כל הקוצים שבי מנסים לגדול ביחד, מחפשים מקום שקט.

שלום סמבדי, צר לי מאוד לשמוע מה שקרה. אני זוכרת היטב את הסיפור מול הפסיכולוגית והמחליפה. מקווה שהסיפור לא ישנה. על פי מיטב ידעתי להקליט שיחה עם אדם שכשאת נמצאת בחדר אינו מנוגד לחוק. יחד עם זאת יתכן שיש כאן עניין של אמון. בדרך כלל - לכל מעשה בודד בתוך מערכת יחסים קרובה ומורכבת יש קונטקסט. כמעט ולא ניתן לבודד מהלך ולשפוט לגביו. יתכן שזה היה "הקש ששבר" בתוך מערכת שלמה. אני מניחה שגם מבחינתה, היא נותרה בסערת רגשות לאחר ש"התוודית" בפניה. אני חושבת שהייתי מבררת מה המטרה שלך , להוכיח שטעתה? ששקרה? שהבטיחה ולא קיימה? שלא דייקה? מה המטרה? לשמוע אותה גם שאינה? מה קרה קודם? מה קרה אחר כך? חשוב שתבררו לפני כל החלטה. בהצלחה חמודה.

הי אודי(וסיגל), תודה לשניכם. לא נמנעת מלתת את הקונטקסט. אתן אותו. רק שזה ארוך, ואני בעצמי מבולבלת עד מאד. אז אתן. בהמשך. רק שתדעו. לא חשבתי/ידעתי שתרצו בכך... ותודה גם על כך. תודה

תמתיני עוד קצת עד שזה יהיה ממש בלתי נסבל. הכי למטה שיש. במקום הזה בדרך כלל נשברים הדפוסים המקובעים. לעתים לטובה ולעתים לרעה. צריך רק להמתין. "רק"...?? ואז אם זה לעיתים לרעה...,וזה אולי חלילה מה שיקרה...,אז ליפול להתרסק ולהרגיש עוד יותר נורא. ?? מרגישה ככ חנוקה.צועקת בלי קול. לא יכולה יותר. ואולי גם הוא יבין, שלא יכול יותר , לעזור...ויגיד שצר לו. ואז אני מקווה , שהסוף לא יהיה רע הרבה יותר... אם כל איך שמרגישה. אני בבעיה.וכלואה!

אם...הציפייה עכשיו היא לרע עדכדי שלא יהיה אפשר אחרת...,אלא לזוז, אני לא בטוחה שזו המוטיבצייה שתניע אותי.ואם זה הקו המחה (מקווה מאד שלא) גם אותו ...,בשל המצב הככ קשה וחסום עבורי שלא מאפשר תזוזה,ולא מבחירה מודעת כמובן..., אז בכלל זה לא מעודד ומדרבן מוטיבצייה.רק מכעיס יותר. והייתי בעבר הרחוק ,בתחתית מאד. אז... לשם פניינו מועדות?? איכשהו אני לא חושבת שזה המתכון למצב כרגע,ושזה מה שיעזור..., למרות שלא יודעת מה כן.

אודי, כתבת לליליפוט: לגבי שאלתך "אז מה עושה? מה?" יש לי רעיון: אל תעשי כלום (אל תצעקי ואל תעזרי בו). תמתיני עוד קצת עד שזה יהיה ממש בלתי נסבל. הכי למטה שיש. במקום הזה בדרך כלל נשברים הדפוסים המקובעים. לעתים לטובה ולעתים לרעה. צריך רק להמתין. ע"כ. מה שכתבת מעסיק אותי בטירוף. זה כמו בישול בסיר - רותח רותח שאז, מאיליו, הבשר מתרכך ומשתבח??? מה זה נשברים הדפוסים??? אני בטיפול כבר כמה שנים והתקדמתי מאד. לפעמים, כתוצאה מהטיפול, אני סובלת מאד. אבל אחר כך, כשאני קולטת את המקום הטוב יותר שאליו הגעתי אני שואלת את עצמי אם השינוי קרה "אוטומטית". כאילו שאם נוגעים וחופרים שם במקום הכואב - התגובה האוטומטית היא שינוי נפשי. לא שעשית משהו, לא שנגעת בלחצן שמשנה אותך, אלא עצם העובדה שהיית בטיפול ושיתפת פעולה וכתוצאה נכנסת לתוך כל הכאב והקושי הזה - עצב העובדה הזאת היא זאת ש"עשתה" את השינוי. עד כאן השאילה. רציתי רק להוסיף שכל מי שהיה בטיפול לא יקדים את המילה "רק" לפני "שיתוף פעולה". שיתוף פעולה בטיפול קשה מאד כי אנחנו בעצם במודע מרשים למטפל ולעצמינו לגעת בכאב (אי.... זה כואב). נכנסים לתוך הלבה הרותחת....

לא שמחתי ולא צהלתי מאושר... למעשה זה היה כמו אגרוף בלב. מזלי שאני רגילה

איך מצד אחד אתה מדבר על כמה זה חשוב שיהיה אמון במטפל, שצריך זמן ולחכות עד שיווצר האמון, שהמטפל צריך לעמוד במבחנים שהמטופל מציב לו, צריך שתהיה לו סבלנות, מביע תקווה שמטפל של פונות מסויימות שחוששות לא יעזוב אותן, שמי שעוזב את המטופל צריך ללכת לבדיקה עצמית אצל המדריך שלו, שזה קשה כשמטפל אומר למטופל שילך וכואב.. וכל מיני כאלה ומצד שני, למרות שפה זה לא טיפול, אתה מבקש ממני להניח לך?

גם אני יכולה להגיד שאני מצפה למעט הדדיות ומאמץ מצידך. אתה בעצמך אמרת לפני זמן מה שאתה רואה שאני מנסה, אך מצידך אין הדדיות. לא ייתכן שרק אני לא בסדר ושזו אשמתי בלבד. לפעמים אני מרגישה אותך תוקפני וציני כלפיי (כמו מה שכתבת לעלה). ועובדה היא שעוד אנשים, חוץ ממני, אובייקטיבים, שמו לב שיש יחס שונה ופחות סלחני כלפי. כנראה שכן יש משהו.

אולי אתה מנסה להביא אותי לתחתית החבית פה בפורום כדי לדרבן אותי לשנות? כמו שכתבת ללאה על אנשים שלא מוכנים לשינוי? יש מצב? ובגלל זה אתה מתנהג אליי בקשיחות?

לא.טוב לי. מרגישה שמנסה בכוח.וזה פשוט לא מתאים. לא יןדעת. יש איזה משו שמתנגד בי.ולא רוצה לחוור. לא יודעת אם.זה אמיתי. אני חןשבת שאני מחכה לאיזה משהו שיגיע או שיקרה והןא לא.ובינתיים אני סובלת. אודי אני לא יודעצ מה לעשות.. חושבת שרוצה לחזור.אבל מרגישה שיש לי איזן שהיא התעקשוצ על משו לא ברור

אני לא יודעת אם זו באמת התמודדות או דווקא בריחה...

מתחיל להרגע עם אמא צביה.. מתחיל להרגיש לי שוב רצפה.. אודי, אתה יודע? אני כל כך צריכה את השיגרה.. קשה לי עם החגים.. הימים מתבלבלים לי .. רוצה כבר להיות אחרי החגים.. אתה יודע? היו השבוע איזה יום,יומיים שראיתי עננים אפורים, ראיתי מס' עלי שלכת על המדרכה ואפילו הרחתי בבוקר את ריח האדמה שסופגת את טיפות הטל.. גם אתה מרגיש את חילופי העונות אודי ? איזו עונה אהובה עליך במיוחד ? אני אוהבת את האביב והסתיו. באביב הכל פורץ החוצה...הכל מלא בריחות ,צבעים ושירת הטבע.. בסתיו, מתחיל הכל להתכנס כזה פנימה.. אנשים כבר מתחילים לקשור את שרוולי הסווצ'ר לצוואר, משהו עצוב כזה, מתכנס פנימה..עננים בשמיים שמרצינים פניהם..עלי שלכת.. דמעות קטנטנות מתחילות לטפטף מעיני אבא שמיים.. אודי, איזו עונה אהובה עליך במיוחד? מאחלת לך שבת רכה, נעימה ומלטפת. שלך מקרוב-במבי.

לפעמים אני מחכה בסבלנות עד שהשני יגמור לדבר....אבל כשמדבר בפרטים אני מתחרפנת. ואז זה סבלנות ולחכות ועוד לחכות. ובסוף אני מתפרצת על דבר ממש קטן ומתבאסת מזה נורא. אוף......

אודי, אני חרדה לקראת החגים. כידוע לך, ניתקתי את הקשר עם "המשפחה" שלי. אומנם, המשפחה של בעלי אימצה אותי באהבה גדולה אבל בחגים אני מרגישה יתמות. כואב לי על הנתק עם האחים שלי )-: מרגישה שאין לי בית. נטע.

הי נטע נושא שגם ממש קשה לי........ החגים גם אני לא בקשר עם המשפחה כנראה מסיבה דומה........ כשהייתי נשואה המשפחה של האקס היתה סוג של תחליף ועכשיו גם את זה אין וזה קשה ומציף ומוציא שדים רוצה לכתוב לך עוד ולא יודעת מה........ רוצה למצוא את הדרך להקל עלייך........ אבל איך ?????? כנראה שזאת פנטזיה שלי......... מאחלת לך שנה טובה יותר! את גיבורה אמיתית הילה

שוב טלפתיה, מישהי שלא מכירה אותי היתה צריכה להתקשר אליי ביומיים האחרונים. חיכיתי. פתחתי הודעת טקסט כדיי לשלוח הודעה. ופתאום היא מתקשרת...... האמת שנבהלתי....... שנה חדשה בפתח........ כל מי שנמצאת כאן........ שתהיה שנה טובה יותר עם יותר אנשים שקרובים לנו, שנצליח לתת אמון להישען על האחר ובהמשך להישען על עצמינו לאהוב לאהוב...... חיבוק לכל מי שכאן.... ואליך אודי אין לי מילים להודות אני אוהבת אותך מאוד הילה

אני לא מצליחה לפתוח את התגובה שלך אני לא מצליחה כלום מיותרת לגמרי

יש אנשים שלא מצליחים להתאפק כשמגיעה להם עצבות והם בוכים. אבל למה בכי כהתמודדות בעייתית מאד?

הוא אמר שנדבר בטלפון בראש השנה פעם ראשונה שהוא מציע את זה אני לא הייתי מבקשת מיוזמתי אבל מרגש אותי מאוד אני אוהבת אותו וסומכת עליו זה בסדר לסמוך עליו נכון אודי?

אין לי איתה חיבור רק כעס כלפיה בזמן האחרון אבל יחד עם זאת קשה לי לעזוב אותה ואת הטיפול כי נכון לעכשיו לא יכולה להישאר בלי טיפול לא מרגישה שהיא איתי,שהיא מצליחה להבין אותי בהרגשה שלי איכזבתי אותה שביטלתי לה פגישות ואני חושבת שהיא חושבת שאני לא מתאמצת "לעשות את העבודה"בטיפול בעוד שלמעשה אני נלחמת בכל כוחותיי להגיע לשם (אחרי שזרקה אותי) מרגיש לי שאין לה שום מוטיבציה או רצון בכלל לנסות להבין מאיזה מקום הכעס שלי מגיע לא יכולה לאלץ אותה או להוביל אותה ,ואני גם לא רוצה כי זה תפקידה בתור מטפלת לנסות להתקרב אליי ולהגיע אליי אני לא מתכוונת לעשות את זה לא מרגישה שהיא מנסה או שבכלל אכפת לה ואם כן יש לה דרך מוזרה ולא מובנת להעביר את זה אליי..לא קלטתי את זה ממנה אז מה ,אודי??עכשיו אני בידיים שלה והיא יכולה לעשות בי מה שבא לה כי אני תלויה בה ולא אעיז לעזוב??

להחזיק להיתמך להמשיך לבוא לפגישות ולנבור בכאב נסעתי היום לרופאה שלי היא הגבירה לי את המינון של התרופות. אחרי נפגשתי עם הפסיכולוג הנסיעה באוטובוסים בחום של גוש דן שפלה היום הלחות הכאב ראש חוסר שינה קשה לי כל כך באמת שקשה נראה לי שהספקת להכיר אותי אודי אני לא מרבה להתלונן בדרך כלל אופטימית אבל עכשיו זה אחר ושונה

שלום ד"ר אורי, הטכניקה: אני מתרגל ת האוטוסוגסטיה "החשיבה שלי היא חשיבה חיובית". אני בגמילה מהמ"ט כבר 86 ימים. בגלל שבמ"ט עברתי גם השפעות שליליות, אז אתרגל את האוטוסוגסטיה כך: מינימום חזרה אחת פעם אחת ביום ומקסימום 10 חזרות בכל פעם בכל יום ( סה"כ 3 פעמים). זה מראה על זהירות בעניין. 2 שאלות: 1. האם הטניקה למעלה נחשבת אוטוסוגסטיה? אם כן , למה? 2. האם הטכניקה למעלה עשוי לתרום לי בכל המובנים ( כולל, חיזוק הביטחון, חיזוק הרגיעה, הורדת עייפות, לחץ, כאבי בטן וראש)? תודה השואל

הי, אני הילה מה שאתה כותב קצת מזכיר לי את עצמי שלפעמים משפטים מסויימים שהמטפל אמר הפכו אצלי לסוג של התקפה עצמית. אני לא יודעת אם אני מובנת....... וברוך הבא לפורום, אודי כתב שפונים לטיפול משתי המינים אבל משום מה פה יש בעיקר בנות........ שבת שלום הילה

אודי שלום, הבנתי שבד"כ תדירות המפגשים היא אחת לשבוע. הפסיכולוגית המליצה על שתי פגישות. האם בטיפול בטראומה נהוג להיפגש פעמיים בשבוע? כמו כן, הפסיכולוגית אמרה שהיא מאפשרת לשלוח לה SMS או MAIL במקרה הצורך... האמת, לא הבנתי למה שארצה לשלוח לה SMS.... אשמח אם תסביר. סופ"ש נעים, דנית

שלום ד"ר אודי, הטכניקה: אני יושב ומסתכל למטה על נקודה ברצפה , אומר לעצמי "הטמעה" אני מבצע את הטכניקה כך - שאיפה .... נשיפה.... חזרה בקול , בשקט, על האוטוסוגסטיה שלי "החשיבה שלי היא חשיבה חיובית". אני עושה חמש נשימות או יותר. אני עושה את זה פעמיים ביום. זה רק דוגמא. אולי אבצע כך, אך את האוטוסוגסטיה שלי אני מבצע כרגיל כל יום - היום כבר 21 ימים. 3 שאלות קטנות: 1. האם הטניקה למעלה נחשבת מדיטציה? אם כן , למה? 2. האם הטניקה למעלה נחשבת מדיטציית התעלות כמו מ"ט, אם כן , למה? 3. האם הטכניקה למעלה עשוי לתרום לי בכל המובנים ( כולל, חיזוק הביטחון, חיזוק הרגיעה, הורדת עייפות, לחץ, כאבי בטן וראש)? אשמל לתשובות לשלוש השאלות 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. תודה, שואל

שנה טובה :-) ממני, סוריקטה

אודי כתבת לי בתשובתך על הודעתי "לשרוד ולהאמין".., שמנקודת מבטי אני צודקת שלא מעניין אותי מה איתו אלא מה איתי ומה אני צריכה ממנו..., אבל זה לא מדוייק!ומאד מעניין אותי,מה איתו,ואיך הוא..מרגיש. אחרת זה\הוא נראה לי, לא היה מעסיק אותי יותר מדי. אבל לא הבנתי,ואשמח אם תבהיר, למה התכוונת כשאמרת: שאני שבה ושואלת את מה שמקומם אותי לדעת.ולמה? מה אני יודעת ששבה ושואלת? וגם....כשענית על ההודעה "אשמה ואביוז"... חזרת על המשפט שלי, הכל עמום,מעורפל,ללא אחיזה ברורה,נכון. וגם תהיתי מה בעצם היתה כוונתך ורצית לאמר לי בזה ?? בבקשה תפרט קצת ותבהיר. תודה

הי. מרגישה ככ חצוייה. ככ חנוקה. כאילו ממש נקרעת בתוך תוכי, ורגע לפני התפוצצות פנימית שתעיף את כל חלקיקיי באוויר, אבל ההתפוצצות מתמהמהת.., כמו הר געש.ואין הקלה. ואני מחכה לפגוש אותו...,אבל יודעת גם במקביל, שזה לא יילך. שכל מה שתארתי לעיל, ככ חוסם אותי.סוגר. בתסכול נוראי. בחלקיות הבלתי נסבלת. ב"תפקיד".., בהשרדות..., ובאי יכולת שלי לאפשר, ולקבל בהשלמה את הנתונים הקיימים והפורמט המוצע. על חסרונותיו ויתרונותיו. לא מסוגלת. ומרגישה כמו בתוך בועה, כמעט ולא נושמת, ובלופ שאין לי מושג איך יוצאים ממנו. ואז...עוד פגישה, שמראש מרגישה כמו משהו שאחכ יעשה לי רק יותר רע ומכביד.ובכלזאת מתקשה גם לוותר ולא להגיע. אולי מתוך לית ברירה?? פחד נוראי על מה יהיה איתי?? כמיהה? תקווה? תקיעות? הרגל? אולי אמונה? קפאון? קשר? איזה קשר? אין לי מושג. אבל זה כואב בכל הגוף ובנשמה. הכל. ואם לא יכולה לצעוק..., ולהעזר בו, ובתוך כל העמימות הנוראית שגם אין לי סיפור ברור להאחז בו...וזה מטריף אותי על דעתי, אז מה עושה??? מה???

לפעמים בשבת מאד קשה לי. כמה שאני מנסה לשמור דברים שאעשה אותם רק בשבת....לא מצליחה. ואני מאד משתעממת....עד כדי שזה עןשה לי בחילה רצינית. לא יודעת איך לפתור את זה.

איזה דברים?

הי אודי. בכי אומר קושי בהתמודדות? אני חושבת שבכי זה משחרר מאד ואחר כך קל יותר להתמודד. לא כך?

התכוונתי שכאשר יש קושי כלשהוא ואחריו יש בכי אז הבכי מקל על הקושי. ולאחר שבכים נרגעים מהשחרור וזה נותן כוח להמשיך הלאה ולהתמודד. לא כדאי לעצור ולהתאפק.

עייפתי...סתם באתי שוב לפה....לנשום......לחוש...להריח ולנוח.. עכשיו יש משמעות רצינית לסגירת השבוע ב"נוחו היטב ואספו כוחות"....סופ"ש רגוע????

כבר יומיים שלא בכיתי... אני חושבת שעד עכשיו בכיתי כל יום. נסעתי לבד לאנשהו וזה הדבר שהכי קשה לי. לאט לאט מקווה שיהיה לי בסדר... ברגע שארגיש לא טוב אנסה לחזור. מקווה שלא אצטרך. עוד רגע יש לי יומולדת עגול... תנחש לבד איזה גיל. גם כאן מקווה שהיום הזה לא יהיה עצוב בשבילי ושאצליח לעשות משו. לאו דווקא קשור ליומולדת אלא בגלל שכרגע אני ללא החברות בטיול.

היום בפגישה נוספת... מוזר שדווקא רוצה לברוח קובעת עוד ועוד פגישות...אמרתי שבאתי קצת לנוח ודיברתי על כל מיני.. רק בסוף הפגישה כשנשארו חמש דקות הצלחתי לומר שרוצה לברוח, שאני מרגישה שאני באה לפגישות ומתחמקת מלדבר על ה עניין... אמרה שתזכיר לי בתחילת פגישה הבאה, אמרתי לה שאני רוצה לעזוב כי אני באה ומדברת סחור סחור ולא על...ואז סתם נושאים עולים ולא הדבר עצמו..תראה אודי, היא לא רוצה לעלות נושא אם אני לא מדברת עליו, אני לא רוצה להעלות נושא כי קשה....אז יוצא פגישות סרק לא? האם כדאי שבכלל היא תזכיר לי...זה כבר היה פעם ואז התחמקתי מזה.. ואיך עושים את זה? האם קורה שמטפל יעלה את הנושא.. כי היא יודעת!!! היא יודעת!!!!!!!אוףףףףףףףף ובקשר ללמה...למה באמת שאדם יאשים את עצמו בטיפשותם של אחרים ויחשוב שהוא אשם וטיפש?????לא פייר!!!!!! אבל קורה :( ואיך מדברים על הנושא הזה בטיפול??????רוצה ללכת ממנה....אוףףףףף אמביוולנטית....

שלום אודי, הייתי היום בפגישה ראשונה וסיפרתי לפסיכולוגית על הפורום הזה. היא אמרה שהפורום מוכר בקרב המטפלים... היה משונה. לשבת באינטימיות, "ולפתוח את הלב" בפני בן אדם זר. הפגישה הראשונה הייתה של שעה וחצי. היו הרבה שתיקות מביכות. הפסיכולוגית המליצה על שני מפגשים בשבוע ואפילו הציעה לעשות הנחה. היא נחמדה מאוד אבל לא נראה לי שיצליח. מרגישה שהסיטואציה של מטפל - מטופל מאוד מלאכותית. הרגיש קצת מזויף. נראה מה יהיה, אתן לכך עוד הזדמנות.

פורם מוכר בקרב מטפלים??? מעניין מאוד, שלי לא הכירה לפני שהכרתי לה אותו :) למה את אומרת שלא נראה לך שיצליח? אל תפסלי מההתחלה, ממליצה באמת לבוא ולבדוק, טוב שהלכת לנסות, בהצלחה. (מזכיר לי שאמרתי לה שאני יודעת שיהיה נורא...היא אמרה שאני אחליף את המילה בחוששת, מאיפה אני יודעת בוודאות?) מיכל

איך אנשים מוכנים להחשף בפורום הזה על הפגישות שלהם ככל הענין זה דיסקרטיות ופרטיות?

אנונימית, אף אחד לא כותב פה את שמו המלא או האמיתי ממש, כך שהאנונימיות נשמרת עדיין....אני יודעת ממני שאני לא מספרת ממש פרטים עליי וכמו שאודי בוודאי מסכים שכל אחד מודע למה שהוא כותב על עצמו...ויש כללים ואודי שומר...בוטחים בו :) מיכל

איזה כללים?

הי, יכולה לומר לך, שבחשיפה ובמגע יומיומיים במציאות, להיות אני כמו שאני, בשלם וברצף, מול שכנים, מכרים, קרובים, רחוקים, אנשים, עמיתים ועוד, בחיים ככה, נטולי סיפורים על חדר הטיפולים ודומיו, אני מרגישה הרבה יותר חשופה מאשר כתיבה כאן, שהיא גם בעילום שם, מאחורי מסיכה וגם לא ממש חוץ. זה כאילו באיזשהו מקום נשאר דיבור בתוך הראש. במציאות רואים אותי בלייב. שומעים נימת קול, רואים תנועות פנים ושפת גוף. בחלק מהמקרים מכירים את שמי, מקום מגוריי. זוכרים היסטוריה. אי אפשר לברוח... ובכלל מי שנראה לי הכי חשוף פה הוא אודי. ד"ש חם ממני. סוריקטה

ממני..

לא רוצה שתקבל אותי אני בורחת שאלת ממי ואמרתי-ממני אל תיקח זה מזוהם ומלוכלך וגם די גוסס.לא כדאי לך..

היוש:) מהו הגיל הממוצע שבו הולכים אנשים לטיפול???? האם זה באמת יותר בנות מבנים(כמו שרואים פה)? ולמה בנות פונות יותר מבנים? האם יש חתך סציואקונומי שפונה יותר לטיפול???? האם זה קשור גם ברמת אינטליגנציה? (אני שמה לב שהבנות כאן הן ברמה גבוהה) תודה מראש הילה

אודי אתמול היה טיפול ממש קשה וכואב........ ממש......... זה כואב לגעת במוגלה....... זה כל כך כואב זה ממלכד לא לטפל זה כואב ולטפל זה כואב אני שוכבת באפיסת כוחות הוא אמר שצריך לתת למוגלה לשקוע ואז היא נהיית רכה......... אתמול הרגשתי את הפצע ואת המוגלה כאילו בפה שלי בגרון בחנכיים בשיניים אני מפחדת מרופא שניים

מטופל שלך היה מקליט חלק מהפגישה( כעשר דק') ללא ידיעתך? והדרך שבה הית מגלה זאת היא ע"י המטופל עצמו- שהיה שולח לך (נניח במייל או לווטסאפ) את ההקלטה? האם היית מיידית מסיים את הטיפול?

מה שלומך???! איך את מרגישה מזמן לא היית כאן......, למה להקליט את הטיפול???? מה המטרה בזה???? הילה

המון זמן לא כתבת, מה שלומך? איך הולך? אני חושבת שאפשר לבקש להקליט בלי להסתיר, אבל השאלה מה זה נותן לך? מזכיר לי את הסיפור על מטופלת שהייתה שומעת את ההקלטה של הטיפול בדרך אליו ופעם גילתה מה המטפל חושב עליה בטעות...זה היה לא נעים והיא העמידה אותו במבחנים...אבל הייתה פריצת דרך בטיפול :) אולי גם לך תהיה? מיכל

זה מה שאמרה כשנכנסתי והתיישבתי. זהו. היא ה"מחליפה" שנשבעה ש"לה זה לא יקרה. ושיש לה גבולות. ושאין שום בעייה עם קשר בין פגישות וכו' וכו'". "נשבעת לך שלא אעזוב אותך. אפפעם לא אעזוב מטופל שלי, ובטח לא אותך אחרי שאני יודעת מה קרה לך איתה, ואיך הגעת אלי". מילים... ואז- הסתגרתי בשרותים אצלה וכרכתי את השפופרת של המקלחת סביב צווארי. זה לא קורה לי שוב. לא ככה. לא איתה.

היי סמבדי, ממש כאב לי לקרוא את ההודעה שלך ולחשוב ששוב אולי תעברי את אותו הסיפור.. אבל לכל מטפל יש גבול מסוים ואולי הרגישה שחצית אותו... אולי תבקשי הזדמנות נוספת? תסבירי לה למה הקלטת אותה.. תתנצלי.. אני חושבת ומקווה שהיא כן תאפשר לך להמשיך את הטיפול... רוצה לשלוח לך כוחות...

שלום, האם יש דרך מסוימת להתכונן למבחן הזה?

היי אודי, אני סובלת מבולימיה כבר המון שנים. יש משהו באקט של זלילה שמרגיע אותי וההקאה היא כדי לא להשמין. אני עם משקל גוף תקין. אני יודעת עלי שהחשק המיני שלי לא משהו. בד"כ זה לא מעניין אותי מין ולא מושך ואולי פעם ב פתאום מופיע חשק אני לא באמת מחפשת לממש עם פרטנרים מגע מיני ואני לא בקשר זוגי כרגע, ניסיתי פעם להיות וזה לא ממש הלך. אני לא ממש יודעת איך להיות בקרבה בלי להתחיל להרגיש 'נעלמת' מול הצרכים של צד השני וזה מן משא ומתן כזה שמייגע אותי ויותר נוח להיות לבד הרבה פעמים ככה זה מרגיש. אני רק רוצה להבין האם התאווה שלי לאוכל, לזלילה - זה בא במקום תאווה למימוש מיני? איך משנים את זה שנגיד החשק שלי למין יהיה יותר נורמלי ו'חי' והחשק לאוכל קצת יותר מתון ומאוזן? ההנחה שלי שהחשק לאוכל בא גם על חשבון דחפים אחרים כמו מיניים ותוקפניים. לא יודעת איך משנים את זה כ"כ, פשוט ככה האינסטינקטים שלי פועלים. תמיד אהבתי אוכל יותר מדי. וזה מן סיפוק מיידי כזה. מאוד קשה להחליף את זה במשהו אחר. וקשרים קשה לי. במיוחד זוגיות. למה אין לי חשק טבעי לדברים כאלה?

..."ששנינו נקווה שהוא יצליח לשרוד אותם." ושוב חזרנו ללשרוד..., כשבסופו של דבר, ההשרדות האמיתית, היא הרבה יותר מצד המטופל. ששרוי בקושי גדול. כשהטיפול לא בהכרח מקל,לעיתים בדיוק להיפך, כולל גם הקשר עם המטפל. וכשיש גם הרבה מאד סימני שאלה ,שמעוררים גם הם קושי רב,בטח אם אין מענה מספק. ודווקא בגלל כל אלו,יש משהו מקומם במילה הזו, שמופניית דווקא כלפי המטפל, וגם אם עולה בי לא מעט. כשהוא זה שכביכול צריך לשרוד...תמטופל. ולא רוצה שזו תיהיה התחושה...,ואיתי.שהוא צריך לשרוד....אותי. מספיק לי ההשרדות הקיומית שלי,שגם ככה מכבידה. כשכל המטרה הרי בטיפול,זה לצאת ממנה,וליצור חיים.מלאים.טובים מאושרים ומספקים יותר. מילים בומבסטיות... ואין לי מושג איך בתוך כל הפלונטר של הכל,זה בכלל יכול להתאפשר, ולא לקחת עוד שנים רבות.ואם בכלל יצלח. כן...,והאמונה היא מרכיב משמעותי ,באופטימיות הזהירה ובתקווה. ולעיתים מקנאה בכל אלו,שיש להם אותה. למשל, אנשים יראי שמים, שרואים בכל הקורה,נסיונות, מאמינים בקדוש ברוך הוא,אמונה שלמה ומלאה, שהשיא זה, אלוהים נתן ואלוהים לקח,יהי שם ה מבורך מעתה ועד עולם. אין ספק שזה מקל לשרוד את התלאות, לא לפקפק ,מאחר וזה מה שהוא רצה..., ולהמשיך הלאה וקדימה,ומתוך אמונה. שהאמת אני תוהה גם לגביה..., האם אמונה עיוורת שכזו ,בהכרח ,ומעבר ללהקהות את החושים, אכן תורמת?? או שאולי זה באמת עיוורון?ואולי הוא עדיף?מאשר מכאובים ובלבלות בלתי פוסקים? ואיך גם מגייסים אמונה...,ונותנים לה להוביל אותך? הרי זה מין מעגל כזה,שלא בהכרח ברור גם,מה הביצה ומה התרנגולת... ובעיקר מה שמטריד ולא ברור לי, למה ומדוע היא ככ התערערה??? והאם ניתן לשקמה? והאם גם, זו הבעיה המרכזית של כל המהות כולה?

אודי כתבת להילה, זו תחושת האשם שמלווה את מי שעבר אביוז. "פתרון" מעוות של נפש ילדית שזקוקה לשמר את דמות ההורה הפוגע כחיובית, כדי לשרוד. ושאלתי..., מה אם מדובר לא בדמות הורית.., אלא במשהו חד פעמי כילדה וממישהו זר, ועדיין קיימת תחושם אשם. אז מה במקרה שכזה ,זה בעצם בא לשמר?? והאם..., אביוז מהורה יכול להיות שלא קשור בהכרח למשהו מיני? גם אם לא בדיוק ברור מהו?? אם בכלל?? כשיש אשמה וגם נסיון תמידי להגן על ההורה ומכל פגיעה אפשרית כלשהי,אפילו בלהמנע מלדבר עליו?? ואיך גם יודעים כבר מה קשור למה.., להורים..?ואיך בדיוק? לאביוז ההוא..? או לעוד..? ועל מה לשים את האצבע כדי להבין יותר בבהירות מה בעצם קורה?? הכל ככ מעורפל,עמום, ולא מורגש באמת ובאופן יותר מוחשי עם איזושהי אחיזה יותר ברורה. וזה קשה.מאד.ובעיקר להיות כך בטיפול. יותר מדי נעלמים והייתי משוועת לאיזה משהו ממוקד יותר שירגיש עמוק בפנים.ויאפשר...

האנשים כאן לא פוחדים להחשף באתר הזה כשהם מדברים על הפגישות שלהם? כי כל ענין הפגישות צריך להיות מאד דיסקרטי וחסוי?!

לאנשים שבפורום שמספרים על הפגישות שלהם עם המטפל שלהם....ולא רק עוד הם כותבים ממש הפרטים איך היתה להם הפגישה ומה היה שם.

אוף, לא ענית לי.. בקיצור.. לא הפסדתי כלום

שאלה: מה שכתבת לליליפוט - על כך שהאמון נוצר דווקא עם הזמן, אם נשארים מחוייבים זה לזה, אם המטפל עומד במבחנים וכו'... ואז נגיד שמגיע לפורום פונה כזה שקשה לו עם אמון וחשש שיעזבו אותו ודברים כמו שליליפוט מתארת - האם אתה תנסה לעמוד מולו ולגרום לו לתת בך אמון או שמבחינתך זה לא טיפול וכאן בפורום אינך מרגיש מחוייב לכך ואינך נוהג כפי שהיית נוהג מולו בטיפול? כלומר, האם למרות שאתה מודע לכך שהוא צריך שיהיו איתו על אף הקושי שהוא יוצר - כמו שאתה מתאר שאמור להיות בטיפול, כאן בפורום תהיה מוכן לפגוע בו ובאמון שהוא נותן בך?

הי מה שלומך??? את שואלת שאלה כל כך חשובה ואחר כך מבטלת אותה במחי יד, לא חבל????? ;)) נראה לי שאף פעם לא דיברנו..... רציתי להגיד לך שלום, לשאול מה שלומך היום? וששמחה שאת כאן.....)) הילה

באמת לא דיברנו.. חשבתי על זה כמה פעמים. [הייתי בטוחה שאת לא מחבבת אותי במיוחד (אממ.. לא סובלת אותי בעצם) (לא אמרתי את זה)] מה שלומך? מקווה שאת בטוב ושהתאוששת מהטיפול שהיה.

ענית את התשובה בעצמך לליליפוט כמה פעמים, לא?

היי אודי, אתמול לפני שנכנסתי לפגישה.. מטופלת חדשה יצאה ממנה... ואמרתי למטפלת שלי שיש לה כבר מספיק מטופלים ושלא צריך עוד... יש לה מטופלים שאני יכולה לקנא בהם (הספקתי לראות כבר לפחות 5 מטופלים שלה) אבל עדיין לחשוב גם שהם נחמדים ותמיד אנחנו אומרים היי אחד לשניה כשאחד יוצא והשני נכנס... אבל המטופלת החדשה הזאת נורא עיצבנה אותי.. הפרצוף שלה.. לא באה לי טוב בעין.. הכתפיה של החזיה שלה היתה למטה..ועוד כמה דברים.. כאילו הרגישה יותר מידי בנוח.. אני שונאת גם שיש מטופלת אחת שהיא חמודה ממה שהתרשמתי אבל תמיד היא באה עם מכנס מאוד מאוד קצר לטיפול או עם שמלות.. ולא יודעת למה זה ניראלי לא מתאים.. כי אולי המטפלת בטעות רואה לה את התחתונים? אודי אני לא מבינה למה זה מציק לי קצת.. אני יודעת שזה נשמע טיפשי ביותר..

שרוצה לצרוח הצילו. מרגישה בתופת.

להתנתק לברוח לא להיות

אני כל הזמן כותבת ומוחקת... משוגעת. גם בתוך הראש אותו דבר. משחקת עם אפשרויות. אולי אינני. וגם נראה לי פתאום שגם את כל מה שאתה תכתוב, אני לא "יקלוט". מין כזה מצב.

הי אודי ואליכן שבוודאי רואות אותי כאן ואת הקושי...... ביום חמישי אפגש עם הרופאה שלי......... היא גם המליצה לי על שבוע חופש להתאוששות ואמרה שמה שעברתי זה נורא וזה טבעי שאני מגיבה כך. ביקשתי חופש מרופא המשפחה ובעבודה אמרתי שלא יכולה להגיע בגלל עניין אישי ושמעדיפה לא לפרט. זה יכול להקשות עליי מבחינה כלכלית כי אקבל לפי מחלה ולא לפי ימי עבודה.,....... לא היתה לי ברירה........ אודי רק שאלה אחרונה למה כל הזמן בפנים משפט שאומר אין לי זכות קיום....... אין לך זכות קיום......... הילה

משו לגבי ההמשך. הייתי בדרך לטלפן לסוכנת להקדים למחר טיסה... כרגע אמשיך למקום חדש ושם כבר דיברתי עם מישי שכבר דואגת לי ותעזור לי. מחר אנחנו אמורות לדבר בתקווה שאצליח. נסייתי ביום שישי והיום והיא לא ענתה לי... תוהה אם זה בכוונה. מקווה שמחר אצליח כי אני ממש רוצה אותה איתי קצת. אולי אכתוב ביומן שלי קצת... כשאתה תבוא אני כבר אהיה בסוף שנת הלילה שלי. תודה אודי... ומיכל אם את קוראת, ברור שקראתי את מה שענית לי. בהתחלה קצת נעלבתי אבל אני לא חןשבת שיכךתי יותר ממה שעשיתי. אני כן חושבת שמנסה.

למה יש הורים כאלה?????? שוברי אמון????? למה????? למה???? ולמה אני פוחדת?????? ולמה איני מסוגלת לספר כמו אחרות .. אני מרגישה שאצלי זה שונה....אני מקטינה כל כך את שעברתי.....מדוע זה קורה? למה קשה לי לומר שאף אחד לא מושלם שיש הורה ש.....אוףףףףף לא מסוגלת לומר עליו מילים כאלה..רק אני הרעה למה??????? למה לא הוא????? :(

היי מיכל, אולי את מקטינה את מה שעברת כי את לא רוצה שההאשמה תעבור אליו? לפעמים זה הכי נוח לקחת את האשמה עליך כי אז לא צריך להתמודד עם החוסר צדק הזה והחוסר אונים של דברים שקרו... אני מקוה שאת יודעת שאת לא אשמה בכלום! שולחת חיבוק..

תודה שהגבת..כנראה שיש צדק בדברייך..

זה התחיל לפני שנתיים . 810 כל פעם אני מדליק תתלפון והשעה היא 18:10 על ברוקדים על תגי מחיר על לוחיות רישוי לא יודע ... אבל זה מחמיר ומתחיל להלחיץ אותי קצת - אני לא יודע מה אני אמור להבין מזה . אני יודע שהמספר הזה הוא הסיומת של המספר של האקס שלי שנפרדנו לפני שנה וחצי , והיא לי דיכאון קשה לאחר מכן אבל מפה לפה אני קצת חודש ולא מבין למה המספר הזה ממשיך להטריד אותי בכל מקום תודה רבה מראש

כמו שלאשה בהריון נראה שכל העולם בהריון כמו שמי שרוצה לקנות סובארו אדומה, יראה המון סובארו אדומה כך המספר "רודף " אחריך כלומר... אתה זה ששם לב למספר אם תראה לוחית זיהוי עם מספר אחר, לא תשים לב אם תדליק את הטלפון בארבע, לא יהיה 18:10 אבל כשכן יהיה - פתאום זה יראה לך שזה תמיד.

אודי שלום, על מה שמים דגש בטיפול באנשים שעברו אביוז מיני בילדות? מה הפרוטוקול הטיפולי וכמה זמן טיפול כזה עלול להמשך? אני סה"כ בן אדם שמח אבל אני סובלת מהפרעת אכילה (אנורקסיה שהפכה לבולימיה) כבר המון המון שנים. לא מצליחה להיפטר מזה. האם לדעתך יש לזה קשר לטראומה בעברי? במה מטפלים קודם? בטראומה או בהפרעת האכילה? תודה, דנית

אני מצטערת על ההודעה שכתבתי ומבקשת שתמחוק אותה. למרות האנונימיות וכל זה , זה לא מתאים לשום מקום. אני ממש מתנצלת על הטרחה. זה תקופה קצת קשה, ביום ששי זה עבד טוב, כתבתי את ההודעה וא"כ דווקא הייתי יעילה יחסית...וחשבתי שגם היום זה יעזור... אני לא כל כך מתפקדת. סליחה סליחה סליחה.

אולי הייתי צריכה להזמין מיד טיסה לארץ וזהו. אני כן רוצה לנסות אבל אהיה לבד ואני מפחדת...