פורום פסיכולוגיה קלינית

אם בכלל אשן בו. מחר בשעה הזאת כבר אהיה במטוס (אמהלה). יש כבר משהו בלתי מתוכנן שקרה, אבל מקווה שהכל לטובה. כנראה שאדבר איתה בטלפון, נסכם בינינו על יום ושעה... היא לא רצתה מייל, ואני מבינה למה. זה באמת לא יעשה לי טוב, למרות שאני כן רוצה. היא תביא לי מחברת ואמרה שתכתוב לי. היום התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם היא תכתוב לי (אני יודעת שכן, אבל הייתי צריכה אותה)... מחר ניפגש בבוקר לפגישה קצת יותר ארוכה מהרגיל. אני אתגעגע אליה מאוד. אודי, גם אליך. אני מאמינה שאבוא לבקר מדי פעם. ואולי עוד מחר אבוא שוב לומר שלום. סביר להניח (:

אודי, ואליכן- בזמן האחרון אני מרגישה שמשהו לא נכון קורה בטיפול. אני התאמצתי מאוד מאוד לאחרונה לעלות על המסלול. ומצד שני??? היה צד שני שהיה גם פה, גם בחיים וגם בטיפול. שהרגשתי שאני נחלשת ושקשה לי. שזה ממש מעייף אותי וגם שאני מתפספסת שמשהו מתפספס היה משהו באמירות שאני חזקה ויכולה שהשאיר אותי דווקא עייפה ומחוסרת כוחות וגם ממש לבד מאוד מאוד לבד לכן כשהמטפל ביקש שאני יפחית סמסים קרסתי הרגשתי שהוא לא מבין אותי שהוא לא איתי ובשבת באה נפילה היא באה פתאום........ כאילו מאי שם........ והיום בטיפול ניסיתי לדבר לתת לזה מילים ראיתי אותי צולעת מנסה ללכת להישען על הרגל הבריאה אבל הרגל השניה מאוד לא מתפקדת בקושי סוחבת את הכובד........ הרגל הבריאה מנסה כל הזמן לסחוב את הרגל הפצועה את כובד הגוף והמשא זה כבר ממש נראה שההליכה משתפרת..... ואז הקרסול של הרגל הבריאה מתעקם ואני נופלת בחוסר אונים מכובד המשא לא יכולה לקום ובטח שלא לפסוע......

מרגישה נבוכה. איך בכלל מעלה על דעתי, שיש לו איזה עניין "אחר" בי. ועוד אחרי כל האסמסים הרבים ,ששוב שלחתי השבוע, כשזה משתלט עלי ומעיק. מרגישה ככ קטנה וטיפשה. ולמרות גילי..., אני הרי בסופו של דבר ככ ילדה. ככ נזקקת.ככ תלותית. שזה בעיקר מביך אותי. והדבר האחרון שזה עושה...,זה חשק בצד השני.(מנסיון...). לא רוצה להיות תלותית!לא רוצה להזדקק! לא ככה! ואיך בכלל מעלה על דעתי...,שירצה אותי ,וכמו שאני..., ובעיקר חיה באיזה עולם מנותק כנראה , ו...נזכרת...שבתחילת ההתבגרות, רציתי וייחלתי,להיות לא רק "הנחמדה" "המצחיקה", "החברה של...", אלא זו, שהבנים באמת ירצו אותה..., אבל לא הייתי מהנבחרות...,וזו היתה מפלה קשה, וביחוד אחרי שביסודי היתי בין המובילות. ומה שהיה ככ מביך בדיעבד,ומסתבר שעדיין לא הופנם ולא נעלם, שחייתי באיזה סרט...., שבעצם "ההוא" שאני רוצה, אבל הוא רוצה בכלל משהי אחרת, בעצם בתוך תוכו ,רוצה אותי, רק פשוט לא מראה את זה. כביכול האמנתי שמשחק מין משחק שכזה..,עד שיאמר את האמת... וככה חייתי לי באשלייה, שאולי בדיעבד,איפשרה לי לא להרגיש דחוייה. וזה גם מה שקורה עכשיו, ומה שמבזה אותי, שאני עדיין כנראה במקום של אז...,כשלא רואה ומפנימה את המציאות , וחיה לי באשליות שווא. ומה עושים עם כל הבילבול הזה, כשמצד אחד אומרים...,שזה קורה בטיפול..,עם המטפל, מאד שכיח וגם הגיוני כביכול, ולא כזה הזוי ומוזר. אבל לאור הכל, זה מרגיש לי ככ דפוק. כשמבינה כביכול שזו אשלייה...,אבל בעצם לא באמת. ושאני סתם בסרטים משלי. שאולי רק הורסים את הדבר האמיתי. וכשזה המצב, לפחות עם איך שמרגישה חזק עכשיו, זה כמובן מביך מאד, ובטח לדבר על כל זה ואיתו. לחשוף את המקום הזה המשפיל, כשיודעת שחושב עליי, כמה אני בעצם ילדה קטנה שזקוקה לטיפול והרבה עבודה. וגם אם מחבב אותי,וחושב (ברגעים היותר טובים שלי...)שיש בי משהו מיוחד,מדליק,פיקח ומעורר עניין. אבל...,זה לא העניין..., כשאני רוצה יותר מזה ומהזמן שמוקדש לי. והחסךעצום.., כשהחסר עם השנים רק הלך וגדל והשאיר בור יותר ויותר עמוק. והכל...,מעורר בי מבוכה וכעס ובזיון. ולא מצליחה לתת לזה להיות.ולעצמי.ואיתו. אולי זה כואב מדיי. הכל. ביחוד כשרוצה כבר להיות אחרת.ובמקום אחר. וברור לי שהרצון להיות שם...,ולהתכחש לפה, רק מחבל. ובכל זאת זה גדול ממני. חזרתי לעשן.אחרי שכבר הפסקתי והחזקתי מעמד המון זמן. ולא האמנתי ששוב זה יחזור. ויודעת שזה לא עושה לי טוב,ושחבל שמוותרת ולוקחת חלק בהרס. אבל כרגע זה חזק ממני.

אכן היה מוצלח...רציתי דווקא שתכתוב משהו על כך ששיתפתי מחיי הפרטיים.....אולי עשיתי טעות...אני חושבת שאני משתפת יותר מדיי על עצמי, אף אחד לא כותב פה במה הוא עוסק, על ילדיו וכו'...הרבה כתוב ברמזים בכלל......אוף....לכן חשבתי ש... טעיתי כנראה. לא תמיד קל להיות אנונימי. מיכל

אני חושבת על עצמי שאני מאוד לא אנונימית... לפעמים זה קצת מבהיל אותי. לי זה עושה לרוב טוב, תנסי לחשוב עם עצמך. את כמובן לא חייבת. תרגישי בנוח עם מה שלא תבחרי. לפעמים יותר ולפעמים פחות.

רציתי להתייעץ אפ אפשר לגבי משהו שלא נותן לי לנהל את הזגיות שלי כל זוגיות שאני ניכנסת אליה אם אפשר אז עדיף במייל לשלוח תתשובה

יש מקומות שעושים את זה ער"ן וסה"ר לדוגמה ואולי יש נוספים. בשניהם יש צ'ט אישי אחד על אחד

אני זוכרת שעשיתי אידיאליזציה לפסיכולוגים ולמקצוע. חשבתי הם יודעים משהו, ז"א מבינים איך לרפא אנשים מבעיות, למשל איך לגרום לאנורקסית להתחיל לרצות לאכול (גיליתי שאת זה לא ממש יודעים איך..) אבל בפועל בטיפול לא באמת דיברו על ריפוי בעיות. זה היה טיפול 'פסיכותרפיה פסיכואנליטית' וככל שחיפשתי פשר יותר התחלתי ללכת לאיבוד יותר ויותר כי לא מצאתי פשר. פתחתי וקראתי במיליון ספרים, מחפשת שם תשובה לסימן שאלה, אולי הבנה ל'מה עושים בטיפול פסיכולוגי'. לא מצאתי פשר. זה התחיל להלחיץ אותי שאחרי קריאה מרובה אני נותרתי באותו בלבול והתחלתי לנסות להפנות את השאלה לפסיכולוגית אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה ברורה. וגם קרה שבסוף זעקתי במן זעקת שבר מולה 'מה לכל הרוחות עושים פה, אני כבר לא מבינה כלום'. והיא ישבה נינוחה בכסא שלה ושיקפה "קשה לך עם אי ידיעה?". ותבינו, זה הרגיש מעליב ומשפיל (בין יתר הדברים האחרים שהרגישו כך עקב פערים). שאני מנסה לדמיין מהצד את הסיטואציה אני מדמיינת אותי בתור אדם מתפתל שמנסה להבין מה מהות הסיטואציה בה הוא נתון ומנגד אדם שצופה בו מתפתל ומשקף משהו על ההתפתלות במקום לסייע להרגעתה. ואולי בדיעבד אפשר לומר שזה שיקף לי כמה קשה עבורי לשהות בחוויה ללא מעורבות ניתוחית של השכל, להתמסר למשהו לא נודע, לראות מה מתפתח ברגע האמת, פתיחות. פתיחות למשהו שיכול להתגלות רק , איך אודי אמר? תוך כדי תנועה... הבנתי נכון את הכוונה שלך באמירה הזאת אודי? רק חבל שכל הפן של האבחון הפסיכיאטרי הוא כזה אנטיתזה לכל הגישה הזאת. הכי מגדיר, הכי מקבע, הכי כולא לתוך תוויות ומסתמך עליהן. האיירוניה הפרדוקסלית של תחום בריאות הנפש.

למימה זה מהות הטיפול זה שאת יודעת משהו לא תמיד עוזר החוויה התנועה החיפוש והגישוש זה חלק מחווית הטיפול..... נראה שבאמת קשה לך עם חוסר וודאות עם עמימות..... זה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול...... הילה

ממש הטריד אותי מה שאמרת לי בהודעתי הקודמת - לגבי המקהלה שאני מחכה לה. זה לא נכון וזה פגע בי. כתבתי לך תגובה בהמשך. תוכל להסתכל? כאילו אמרת לי שאני אומרת\חושבת את כל הדברים האלה על עצמי כדי ל"סחוט" מכם מחמאות על כך שאיני כזאת באמת, אלא להפך, אהובה ונהדרת. זה כל כך לא נכון! ניתן להבין מכך שלדעתך איני מרגישה באמת כמו שאני אומרת, כאילו שאתה מבטל את הכאב שלי. אין לך מושג עד כמה אני מרגישה ככה ובטוחה בזה. אין לי שום רצון לסחוט מחמאות. זה כאב לי שככה אתה חושב עליי...

לא יודעת האמת לתת תשובה מעמיקה יותר, שתוביל אותי למשהו נוסף, שאולי כיוונת שאחשוב עליו...? ומעבר לביני ובינו...? ובעיקר יש לי תשובת הדיוט כביכול, של "פשוטו כמשמעו",שמבחינתי זה אומר... "כמיהה" : לעוד איתו...,ומעבר לרק לשבת ולדבר על..., אם זה על החסך הגדול, על הלבד,על הצורך,על הרצון איתו לעוד...,ומעבר לרק פגישות כבולות בזמן מוקצב ומילים... וה"בזוייה" :...,כי הכל זו בעצם אשלייה,פאנטזיה שלי, עם מישהו שאיתו הרי זה לא יתאפשר מן הסתם.ובכל מקרה. וכי גם אין לי מושג אם ומה באמת ,הוא חש כלפיי,רואה בי,ואולי גם היה רוצה איתי..(בפאנטזיה שלו,ואם לא הייתי מטופלת איתו). ושלא נדבר על זה שבכלל נשוי ואיש משפחה. וכל זה,כמובן מרגיש לי פאטתי.ובזוי להיות בעמדה הזו,החד סטרית. כשאני בסופו של דבר "עבודה". מטופלת שלו,ולא מעבר לזה. וגם אם יכול להרגיש כלפיי חיבה,לעיתים קירבה,אולי גם געגוע או שמחה.וגם להזדקק לי,ולהיות תלוי בי ..אבל באופן אחר ממני.(ומעבר לכל התחושות הנוספות הפחות נעימות שגם מתעוררות בזמנים אחרים). וכל חיוך,או אמירה יותר קרובה ואכפתית, אוטומטית מבלבלים אותי,ומתוך הכמיהה, בלהבין אם זה רק זה, או אולי מעבר לזה? וכאשר אומר למשל, שהחלקים הילדיים שלי הם אלו שבעיקר נוכחים, אז בכלל עודיותר מרגישה בזויה,בהקשר המדובר, והכמיהה הופכת שוב לפאטתית בעיניי. ולאיזו הוכחה שהכל בראש אצלי ואשלייה. ומרגישה דחויה.גם אם כמובן זו לא הכוונה. ומנגד מרגישה לגמרי גם לא שפוייה.ואיך גם נכנסת לסרטים שממש לא הגיוניים..., ועדיין מתחת לפני ההבנה כביכול, לא באמת מפנימה ובאיזשהו מקום עדיין מייחלת וכמהה... כמו שפעם למשל התאהבתי בבחור הומוסקסואל, שמאד אהבתי ונמשכתי אליו, וכל מחווה מצידו כלפיי, נתנה לי להרגיש כאילו הוא מעוניין בי,כמו שאני בו. וכמובן שוב התבזייתי בדיעבד מהמקום שזה הותיר אותי. כאילו מה אני כזו טיפשה??איך לא מבינה?? הגיוני?? וכל זה כמובן מאד מעיק עליי.מביך אותי. גם בלדבר על זה איתו, וביחוד אם בעיקר מה שיוצא ממני בעיניו,זו ילדה קטנה. וזה מקשה על הדיבור, מכביד ומביך הרבה יותר, בלעלות את הנושא וישירות. והוא כנראה...,לא מודע לכל זה. או שאולי כן...??מתוך כל מה שכבר קלט וכן אמרתי...? אז ...למה לא יוזם ומדבר על זה אם לי קשה??וזה חשוב?? (משהו שאני שואלת כמה פעמים,אבל משומה אתה לא עונה לי על זה.במכוון אתה נמנע אודי?) וגם להחשף פה ולהגיד את כל זה בפני כולם,זה מאד לא נוח לי. אבל זו הדרך היחידה לנסות לקבל איזשהו מענה אודות הדבר. ועד שאהייה אולי מסוגלת לעשות זאת איתו. גם די ברור לי, נראה לי, שאם ואולי זה כן היה נאמר והיה מראה למשל סימנים ברורים שגם הוא רוצה אותי..., זה היה לצד הסיפוק והכייף בידיעה, מאד מלחיץ ולא ברור . כך שמכל בחינה מתקיים התסכול הבילבול והאי בהירות שלי עם הכל. ובעיקר התהייה מה זה כל זה?? על מה בעצם יושב?? משהו מהעבר? יחסים ראשוניים או מה? והאם זה מעיד על זה שרוצה את מה שלא אפשרי ולא יהיה? ובמקום במשהו שכן? או שבאמת רוצה דווקא אותו ובגלל גם הקשר האינטימי שישנו(בין לבין הכעסים והאכזבות)כולל הקירבה וכל השאר? ואולי כי הוא "סמכות לא מושגת" שכזו, כמו מפקד,מורה,מדריך שהרבה פעמים זה התרחיש?? ושלאו דוקא יש רצון ברור באדם עצמו, אלא יותר במה שמייצג או מעורר כ"דמות"...?? ואם זה גם משהו שמוכר "בספרות" וקורה הרבה בטיפו...,אז מה עושים עם זה??ואיך יודעים מה זה מה?? ואיך גם מדברים על כל זה ולאור כל מה שכבר תארתי... כשאני בעצמי לא מבינה מה ואם בכלל קורה. אוו זה היה קשה. : )

ילד בפנימיה דתית ללא כל התנהגות חריגה. בן 16. רדף אחרי החבר שלו שלקח לו את הפלאפון תוך כדי המרדף יצא מהחלון למסדרון כדי לטפס לחלון של חדר החבר. האם זו התנהגות נורמטיבית או שיש סיכוו

אודי, האם יש קשר בין פגיעה מינית לבין הפרעות אכילה? שמתי לב, שהמון בנות אנורקטיות או בולמיות נפגעו בעברן (גם מקריאה פה בפורום). האם אני צודקת ואכן יש קשר? אודי, קראתי את מה שמאי כתבה והתעורר בי דחף עצום לחתוך. הצלחתי לצאת לריצה במקום. אני גאה מאוד בעצמי. נטע.

שלום פרופ' אודי ברונשטיין כתובת מעטפת מגן: http://www.baruch-elitzur.com/cd/1.mp3 זו הקלטה של ד"ר ברוך אליצור. 2 שאלות על ההקלטה של מעטפת המגן החל מדקה 9:08 עד 17:08. 1. האם קיימים תכנים היפנוטיים בהקלטה הנ"ל בדקות המוגדרות למעלה? אם כן, האם הם מזיקים? 2. האם הקשבה להקלטה זו בדק' שציינתי עשוי לתרום לחיזוק ביטחוני העצמי ולהורדת ההשפעות השליליות שנוצרו אצלי עקב תרגול מדיטציה טרנסנדנטלית. אנא התייחס לכל שאלה בבקשה. כל שאלה חשובה מאוד. אם אתרגל , אז אתרגל כ - 8 דקות ( הדק' שצויינו למעלה) בעיניים פקוחות ( פתוחות) בלבד פעם אחת כל יום, לפני השינה. תודה רבה רבה, השואל

שלום ד"ר אודי בונשטיין, ראשית כה, סליחה על העלאת דרגתך לפרופ' ושגיאה בכתיבת שמך המלא. שנית, ההקלטה של מעטפת המגן היא הקלטה אשר נעשית ע"י ד"ר ברוך אליצור. על פי דבריו, לא רק שהוא מורשה להיפנוזה, אלא הוא גם חבר באגודת ההיפנוזה והוא עושה עוד דבר הקשור לוועדות היפנוזה. לכן, הוא אמר שהקלטותיו מורשות והן לא פוגעות. תוכן הדימיון בהקלטה ( 8 דק' אחרונות) - המדמיין מגיע לחורשה יפה שבה מדמיין את צבעי השמיים דברים נוספים דרך חמשת החושים עד שהוא מגיע לבקתה. בבקתה האדם רואה אדם מסוים (כל אחד יחליט את מי שהוא רוצה) שהוא מספר לו את כל מה שעבר עליו וכול מיני דברים שמעיקים עליו וכו'. במילים אחרונות, הוא משתף בחוויותיו את האדם. האדם נותן לו מעטפת מגן אשר תגן עליו מכל פגע - מקללות , מפגיעות רגשיות, מביקורות וכו'. כמו כן, המעטפת תגן עליו בעת שינה , בזמן היותו במכונית , והיא תגן גם על חבריו. מעטפת המגן היא שקופה. מה דעתך כעת על הקטע של 8 דק' דימיון בהקלטה של ד"ר ברוך אליצור ( מעטפת המגן)? היא עשוי עשוי לתרום לחיזוק ביטחוני העצמי ולהורדת ההשפעות השליליות שנוצרו אצלי עקב תרגול מדיטציה טרנסנדנטלית? תודה, השואל

שלום ד"ר אודי ברונשטיין, בילדות שלי עברתי קושי - בבית אני הייתי ילד מופרע אשר מפריע להוריו ומציק להם וזה בגלל לחצים שהיו לי , ואילו בחוץ הייתי ילד שקט ולחוץ , בעל כישורים חברתיים נמוכים ביותר, ביטחון עצמי ירוד מאוד וכו'. מגיל 19 חיפשתי דבר אשר יועיל לעלייה בכישוריי החברתים, הביטחון העצמי וכו'. התחלתי לתרגל את תגובת הרגיעה של ד"ר בנסון - שאיפה.... נשיפה..... חזרה על מנטרה פשוטה "אחד" וחוזר חלילה. כמו כן, תירגלתי אוטוסוגסטיות לחיזוק הביטחון העצמי, כמו אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע. עד גיל 22 תירגלתי מדיטציה ואוטוסוגסטיה ( עם החלפות של הסוגים בזמנים שונים - כמה זמן את זה וכמה זמן את זה וכמה זמן את האחר). מגיל 22 גיליתי דבר שהוא נפלא בעיני מוריו - המדיטציה הטרנסנדנטלית. תירגלתי את המדיטציה הטרנסנדטלית במשך 4 חודשים שלמים. אני נפגעתי יותר מאשר זה תרם לי :20 השפעות שליליות לעומת כ- 5 חיוביות. התרומה היתה מבחינה קוגניטיבית - זיכרון, ריכוז , אינטלגנציה, ואילו הפגיעה רבה מבחינה נפשית, רגשית - חברתית , נפשית ופיזית. דוגמאות לפגיעה: כאבי בטן, כאבי ראש, ניתוק מן המציאות, הזיות, חרדה במקומות מסוימים, הבעות פנים מוזרות וקשר עין מוזר, שמיעת קולות מוזרים, התכווצויות שרירים, עייפות כרונית, תחושות שליליות לגבי העתיד, רצון למות, קפיאה, מצבים מוזרים, בטלנות בחיים וכו'. אי לכך, החלטתי להפסיק תירגול מ"ט. היום אני ב- 68 ימי גמילה. ב - 25 ביוני התחילה הגמילה. מתאריך זה עד אמצעי אוגוסט לא תירגלתי כלום. גם אם הייתי יושב סתם בעיניים עצומות למשך מספר דקות הייתי נכנס למצב היפנוטי ומנותק מהמציאות. כיום התופעות השליליות של המ"ט עדיין מופעיות , אך ברמה נמוכה יותר , ובפרט ניתוק קל וכאבי בטן וראש לפעמים. באמצעי אוגוסט חיפשתי וחיפשתי , ניסתי וניסתי אוטוסוגטסיות שונות , עד שמ - 29.8.14 התחלתי אוטוסוגטיה והיא - החשיבה שלי היא חשיבה חיובית. אני לא יודע אם זה עלול לעזור, אך אנסה אותה. האוטוסוגטסיות גם גורמתו לכאבי ראש קלים מכיוון שהמוח שלי קצת עייף כמו מסומם בגלל מ"ט. מה לעשות אינני יודע, איך אתמודד מי יודע. השאלות: 1. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדנטלית? זו טכניקת תורמת? כדאי לחזור אליי? מה ההוכחות לגביי? 2. מה דעתך על האוטוסוגסטיה שלי "החשיבה שלי היא חשיבה חיובית" ? היא תעזור לחיזוק הביטחון העצמי שלי, להודרת התסמינים השליליים של המדיטציה הטרנסנדטלית ותתרום לחיי? היא כדאית או אוטוסוגטסטיה לביטחון עצמי כמו "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע? האם בכלל אוטוסוגטסיה כדאית או תתפוק לי את המוח במצב הנתון שלי? 3. מה אתה מציע לי לעשות? מה ההצעה שלך? היא מאוד חשובה לי. לא אוכל ללכת לטיפול אצל אף אחד מכיוון שהוריי חולים והמצב הכלכלי שלהם קשה. כמו כן, אני לא עובד, אלא רק לומד. מה הינך מציע לי? אנא ממך הציע דבר שניתן לעשות בבית. אשמח לפירוט עם שלבים בעניין. בבקשה החזר לי תשובות כך: 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. סיבה : לשם סדר וארגון ולהבנה שלי. תודה ענקית, השואל

הסוגסטיה העצמית שלי היא "החשיבה שלי היא חשיבה חיובית". התחלתי אותה החל מ - 29.8.14. אני עדיין צריך לבדוק. זה עוזר בחלקים מסוימים של היום. אני אראה אם זה יעזור בהמשך, אחרת אפסיק. שמעתי שאתה יו"ר אגודת ההיפנוזה. התוכל לעזור לי בחיפוש אוטוסוגסטיה. יש לך סוגסטיה עצמית אשר תתאים לי לריפוי מכל תופעות הלוואי השליליות שעברתי? יש לך משהו שיחזק את ביטחוני העצמי ויעלים את החרדות ותופעות לוואי השליליות שלי? אם כן, אודה לך מאוד שתכתוב לי. בבקשה זה לשם הצלחת חיים. מ"ט - רקע: היא טכניקת מנטלית הנעשית רק במחשבה. מורה מוסמך נותן לך מנטרה הודית חסר משמעות והיא אישית. האדם צריך לחשוב את המנטרה במוח ללא מאמץ וללא ריכוז. בזמן המדיטציה הוא נותן להכל להיות ( למחשבות , רגשות, מנטרה וכו'). אם יש לך אוטוסוגסטיה שתאים לי, אנא רשום לי. תודה,

מומלץ באיזור ת"א, שעובד עם מכבי. זקוקה לעזרה מאחר ויש שם המון פסיכולוגים אבל לא יודעת במי לבחור ועל בסיס מה.. וגם, האם אתם חושבים שיש הבדל מהותי בין פסיכולוג גבר לאישה? לא יודעת מה עדיף..

אני שומעת המון את המשפט הזה שאם אוהב את עצמי, אחרים יאהבו אותי גם אוטומטית. איך זה הגיוני? הרי אין אף אדם שכולם אוהבים אותו. גם אם יש אדם שאוהב את עצמו, בטוח שקיימים אנשים שלא יאהבו אותו למרות זאת, שלא יחבבו אותו ושהוא לא ימצא חן בעיניהם. אם כך, המשפט הזה לא נכון. קיימת אפשרות שלאדם שאוהב את עצמו, יהיו אנשים שלא אוהבים אותו. מצד שני, יכול להיות אדם שלא אוהב את עצמו ובכל זאת ישנם אנשים שאוהבים אותו ושהוא ימצא חן בעיניהם. כלומר, לא בהכרח שאם אתה אוהב את עצמך, כולם יאהבו אותך ולא שאם אתה לא אוהב את עצמך, כולם לא יאהבו אותך. בקיצור, אם אני רוצה שיאהבו אותי, איני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי. ושיפסיקו להגיד לי את המשפט המרגיז הזה. למה שאוהב את עצמי אם אף אחד אחר לא אוהב? על אף שברור שיש אדם שאוהב את עצמו למרות שאחרים לא אוהבים אותו. אין קשר בין הדברים!

באמת לא הבנת! אתה לא בכיוון בכלל. איך הגעת לזה? רציתי בסך הכל להגיד שכאשר אומרים לי "אם תאהבי את עצמך, גם אחרים אוטומטית יאהבו אותך" זה לא נכון ולא הגיוני. זה הכל. תמיד אני שומעת את זה - קודם תאהבי את עצמך ואז תראי שכולם יאהבו אותך. מה שאמרתי אחר כך הוא ניסיון להסביר את חוסר ההיגיון שבמשפט הזה: אין אדם שכולם אוהבים אותו - בלי קשר לאהבה העצמית שלו. כלומר, גם אדם שאוהב את עצמו, יתקל באנשים שיאהבו אותו וגם בכאלה שלא. העובדה שהוא אוהב את עצמו לא תשנה את זה שיהיו אחרים שהוא לא ימצא חן בעיניהם. משמע - לא צריך לאהוב את עצמך כדי שיאהבו אותך. זה כמו שאדם שלא אוהב את עצמו יתקל באנשים שיאהבו אותו וגם בכאלה שלא. זה מה שאמרתי. זה הכל. אהבה עצמית היא לא תנאי לכך שאחרים יאהבו אותך. כולם אומרים לי שקודם אני צריכה לאהוב את עצמי, אבל לא זה מה שיגרום לאחרים לאהוב אותי. לדעתי אין שום מצב בעולם שיאהבו אותי או שירצו בי או שיראו אותי. עכשיו יותר ברור? כנראה שלא. ככה זה כשהלוגיקה שלך לא עובדת ישר. וממש ממש ממש לא ציפיתי לשמוע מקהלה שאומרת שאני אהובה ונהדרת. למה שאצפה לדבר כזה אם אני יודעת שאני לא אהובה ולא נהדרת?!גם לא יכולה להיות כי אני חסרת ערך ולא שווה כלום כמו שכבר אמרתי הרבה פעמים. למה שתחשוב שלזה ציפיתי. מזמן אין לי ציפיות לדברים כאלה.

הי שמלי אולי את לא צריכה לאהוב את עצמך. אולי את צריכה ללמוד לאהוב מישהו אחר לפני שתוכלי לאהוב את עצמך. מנסיוני אפשר לחיות גם בלי "אהבה" אולי לא חיים כל כך טובים. ככל שאני מתבגרת ואני כבר די מבוגרת אני חושבת שהאהבה מאוד חיונית לחיי הנפש, כמעט כמו מים לחיי הגוף. וגם שהיא קיימת גם אם לא תמיד אפשרי לחוש בה.

קשה לי להגיד ש"קשה לי" באופן כללי, ועכשיו גם קשה וגם כואב מאוד, אני לא רגילה "לכאוב"... זה טפשי לחשוב על זה בכלל שכל כך רציתי ובסוף לא נפגשתי עם הפסיכולוג אתמול וזה הוסיף כאב על כאב. ביטלתי את הפגישה בגלל הלוויה של חמותי. וא"כ ניסיתי להתקשר ולהגיד שאני כן באה, אבל הוא לא היה זמין. כבר עזבתי את השבעה בתירוץ עלוב כלשהו ונסעתי לכיוון כי חשבתי שאולי...כתוצאה מכך קבלתי סחרחורת נוראית אולי משום שהיה לי קשה לנשום,בקושי עמדתי. כעסתי על עצמי וכעסתי גם עליו איזה מן איש מקצוע זה שהטלפון שלו סגור? אולי הוא סתם מתחזה או פסיכולוג גרוע ואני למעשה הלקוחה היחידה שלו? הגעתי אליו לגמרי במקרה. הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים בדקתי את זה יותר מפעם אחת. בסוף בלי שהתכוונתי נשלחה הודעה שאני לא רוצה להיפגש איתו יותר, אחרי כמה זמן מה הוא התקשר, ואני יצאתי כרגיל טיפשה. בתקופה הזאת ממש קשה לי משהיה אי פעם, מספיק קשה לי גם בלי התלותיות המטופשת הזו, כאילו שזה היה משנה משהו אם כן היינו נפגשים.(ולא קניתי חולצות בית ספר בסוף).

הי נראה לי שזה רק חלק מהכותרת, בטח התחלתי לכתוב ועזבתי א"כ שכחתי לחזור. עכשיו אני כבר לא זוכרת. אבל זה יוצא ביחד עם הכינוי "לא שביר", וזה טוב.

הכותרת לא קשורה לתוכן. זה כאילו משנה את המשפט הראשון. כאילו שלא קשה לי להגיד שקשה לי. בד"כ אני לא אומרת שקשה.

אני לא יודעת איך להמשיך. לא יודעת איך אני אוכל לעבוד. אני מרגישה מפורקת ושבורה. ובעבודה ישאלו אותי על הילד שלי ואני אצטרך להגיד משהו על זה שהוא השתחרר מהצבא. בהחלט "פגיעה נרקיסיסטית". עדיף למות. ודווקא עכשיו התבטלה הפגישה היום בגלל הלוויה. אמא של בעלי הייתה מרבית חייה חולת נפש, מתה לא כל כך מבוגרת, בעצם היא מתה כבר הרבה שנים. גם אני פעם קצת מתתי בטרם עת. כשהייתי קטנה במשך כמה שנים ההורים שלי היו רבים ריבים קשים ביותר, בשלב מסויים כמעט תמיד אמא שלי הייתה אומרת מאיימת שתהרוג את הילדים שלה, אנחנו נמות ואז יהיו לה "קברים קטנים" במקום ילדים ואז "יהיה לה טוב", משהו כזה, זה היה חוזר על עצמו כאמור מידי פעם בכל מיני וריאציות,היו גם איחולים אישיים לפעמים, וגם מכות קשות, אחותי הגדולה ממני בכמה שנים הייתה אז בוודאי בת שש או שבע הייתה שואלת את אמא שלנו "גם אני אמא גם אני ימות?" ואמא הייתה אומרת לה בחוסר הסבלנות הרגיל "לא את ילדה טובה" קצת מצחיק המו"מ הזה, היא הייתה ילדה אמיצה, חבל שהיום היא כזאת פחדנית. בעיניי רוחי הייתי רואה תלוליות של עפר חום אדמדם שאני בוודאי שוכבת מתחת אחת מהן.מפאת גילי הצעיר לא ידעתי איך נראה קבר, וזו הייתה התמונה שדמיינתי. סתם נזכרתי בכך היום בבית קברות אחרי שכיסו את הקבר ויצרו מן תלולית כזו. אולי אני קצת משתגעת בזמן האחרון. אולי אני צריכה להפסיק עם כל השטויות. סליחה.

אני מצטערת שכתבתי. לא חשבתי שזה כזה נורא ואני לא רוצה להכביד עליך, זה לא פייר כלפיך. אבל בתור ילדה דווקא בתמונה הזו שדמיינתי של 4 תלוליות אדמה (היינו אז ארבעה ילדים קטנים), היה משהו מרגיע. וגם שבאמת אין שום רגש שנלווה לזיכרון הזה (ואולי לרוב הזכרונות שלי) ובכלל בתור ילדה לא הרגשתי שום דבר מלבד אולי פחד, הייתה מן קהות כזו לפעמים ממש באופן פיזי (הגוף היה בעייתי ביותר ואני לא אפרט) וגם מבחינה נפשית. בתור ילדה פשוט וויתרתי על המציאות. רוב הזמן לא הייתי נוכחת בגוף הבעייתי במציאות וכו', וזה נמשך הרבה מאוד שנים. המפגש עם המציאות מכאיב ביותר, המפגש עם החלק הזה הילדותי מכאיב ובלתי נסבל . זה מה שקורה עכשיו, גם עם הבן שלי, זה שהשתחרר אחרי חודש מהצבא. במובן מסויים כאילו נולד הילד האמיתי, והחלק הזה או הישות הזו הזוועתית כאילו "נתפסה על חם". אני לא יודעת אם זה נשמע הגיוני, קצת קשה לי להסביר. אז אני מבקשת את סליחתך ואוסיף רק שאם הפסיכולוג היה זמין, כנראה שלא הייתי כותבת ולהבא אפעיל יותר שיקול דעת. סליחה.

היי אודי, יש לי שאלה קצת מוזרה שאני מתביישת אפילו לשאול.. אבל בכל זאת... אם מישהי בת 25 אומרת שהלב שלה מתחיל לדפוק ממש מהר בלי סיבה והיא נלחצת ומספרת לאבא שלה.. ואז אבא שלה בא לגעת לה בלב/בחזה כאילו לבדוק את הדופק? זה לגיטמי? לא הזוי? אני שואלת כי יש לי חשש מסוים גם ככה מהמגע שלו.. וחייבת להבין אם אני דפוקה ושזה כן לגיטמי.. תודה וסליחה על השאלה ההזויה..

יכולה להיות סיבה שמטפל יתעלם מפגיעה עצמית? למה הוא נראה לי אדיש לזה שאני פוגעת בעצמי? למה הוא לא משתף את שאר המטפלים שלי בעניין? אני לא רוצה שיסמכו עליי ויגידו שאני יכולה אני עייפה אין לי כבר כח להאבק בלי סוף

אין לי כוח! רוצה לבכות. לא טוב לי... אז חשבתי.. עדיף לא לחשוב ולצפות. בסוף מתאכזבת.. חבל. לרגע היה טוב אבל כנראה שלא. (אני עדיין נוסעת.. למרות שכרגע הייתי מוותרת) ואם עד עכשיו כמעט בכיתי אז עכשיו אני בוכה.

הלוואי שמישהו ישמע ויבין שאני לא מחזיקה מעמד יותר.. הכאב הנפשי הזה קיבל ביטוי פיזי והוא בלתי נסבל.. הגוף מתפורר וכלום לא מחזיק אותו. מחר אני אמורה להתחיל עבודה חדשה כזאת שדורשת אנרגטיות ואני בדיכאון ואין לי בכלל אנרגיות... השבוע יהיה ככ קשה גם התחלה חדשה וגם המטפלת נטשה.. הבן שלה מתחיל גן וזה יותר חשוב... מתפללת למישהו שיצליח להחזיק ובתקוות שווא פונה לאמא שרק מחמירה את המצב וצועקת עלי למה אני ככה ולמה אני לא יוצאצ מזה.... אפילו הפסיכיאטר התאדה... למה הוא לא מתקשר? אני לא מחזיקה מעמד... אין רצף של דברים חוץ מלפנות למיון שאפשר לעשות... צריכה נורא עזרה אבל לא רוצה להרחיק עד פנייה למיון... לא יכולה יותר לחיות ככה וזה נמשך כבר כ"כ הרבה זמן.... זוועה....

חשבתי לי.. נכון שצבוע מצידי לכתוב מה שכתבתי להילה למטה על תגובתה למימה? אמרתי שזה לא יפה, אך גם אני בעצמי תוקפת אותך לפעמים. אוף. בנוסף לכל אני צבועה... לא סובלת את עצמי. אמרתי לך שאני חסרת ערך?

רציתי שחברה תעזור לי והיא לא ממש בקטע.. (ורק שתהיה גאה בי, התחלתי לכתוב ש"אף אחד לא עוזר לי" ושיניתי לחברה שלא עוזרת לי..) וגם- אני מפחדת שאתבאס ושאם יהיה משהו שלא ארצה אכעס ושבכלל לא אצליח להגיד את זה.

וואו הנה הזמן חלף ואתן כבר נפגשות...והיא כל כך תשמח בנסיעה שלך! אז רק רציתי לאחל בהצלחה. מיכל

אבוא ברביעי לומר שלום...

אני פחות שותפה לתחושות הלא נוחות שעולות פה כלפייך ולכעס שאת מעוררת. אני מוצאת בהודעות שלך,בחלקן לפחות, שאלות ותהיות הרבה פעמים חכמות ורלוונטיות, שמעסיקות גם אותי, ויכולה בהחלט להתחבר אליהם. ומסכימה איתך גם, שלא הכל , גורף ובדיוק אותו דבר, בכתיבה ובהתכוונות שלך. שמתי לב להבדלים. אבל...,יכולה לראות גם על מה השאר מדברים ולמה מתכוונים, ונראה לי חשוב, ובעיקר עבורך, ומתוך גם המשובים שאת מקבלת פה, לבחון את הדברים ומעוד מבט אחר ונוסף. כדי שלך לפחות תצא תועלת מהכתיבה אותם,ומההתייחסות שהיית רוצה גם לקבל. אולי שווה לחשוב כן לשנות את אופן ההתנהלות הזו,שלא מקדמת, כדי לפתוח עוד צוהר, ולעצמך בראש ובראשונה, ולמרות הפגיעות הגדולה. הכעס. העלבון. התסכול. החוסר צדק. והאשמות...(גם אם מוצדקות...), כדי שזה גם יוביל למשהו שיהיה פרודוקטיבי באמת עבורך ועבור השיח פה עם השאר. אחרת מה הטעם? אבל השאלה דבר ראשון,והיא המהותית, אם את באמת רוצה בכך?לשנות? ואולי פשוט עדיין מתקשה מאד לשחרר(וזה גם בסדר...,אם זה המצב). זה לא קל. אבל אם כן, אולי לנסות ולהתחיל לדבר יותר את עצמך ,באמת, ופחות בהטחות, שתכלס רק מנציחות את אותו המצב שוב ושוב, ואותך תקועה בתוכו. (גם עם כל העוול שנעשה...(ועל זה נכתב לך הרבה בעבר).) וכפועל יוצא, מעייפות את כל השאר באיזה דיבור, רוקע ברגליים, שאת כביכול כופה (גם אם לא במתכוון). אולי....??? ואולי..., אני נשמעת יותר מדיי מתיימרת..., ואם כך סלחי לי. זאת ממש לא הכוונה. פשוט , הרבה יותר קל , לראות מהצד דברים ביתר בהירות, מאשר כשאתה מעורבב בתוכם שקוע ושוקע. וזה כמובן נכון גם לגבי, עצמי, בלא מעט מקרים. ואולי גם במשהו תרמתי...

היי תודה על הההודעה שלך. כמו שרשמתי פה כמה פעמים גם לי נמאס לכעוס ולהטיח הטחות אבל אולי אפשר לומר שלפחות למדתי איך לכעוס גם .. פעם רק הייתי פוגעת בעצמי במקום לכעוס, אז אולי זה משהו שצריך להתאזן עכשיו, לא יודעת. וכן, ברור שאני מנסה לשנות דברים לטובה אבל זה לא קל. הייתי רוצה להצליח ליצור קשרים ולא להרגיש בושה כל הזמן כי התפקוד שלי פחות מרשים מבחינת היקף עשייה והישגים ויש לי את ההיסטוריה הזאת של 'התמודדויות' ברקע שלי.. אז התסכול הרבה פעמים מביא אותי לכתוב פה, אבל יש לי גם ימים אחרים וחוויות אחרות מדי פעם שאולי אני לא ממש מבטאת כאן. הלוואי ויכולתי לתרום יותר ולא רק לנצל את המרחב פה לפרוק ונטילציות.. איכשהו זה התפקיד שהמקום הזה קיבל בשבילי יותר מכל דבר אחר. יש מרחבים אחרים שאני קצת יותר תורמת בשיח שלי וקצת תומכת באחרים ואולי כי אין לי הרבה אנרגיות אז זה לא משהו שבא לידי ביטוי הרבה.. אני כו מנסה להשתפר בחיים שלי ולשנות. זה לא קל וקורה בקצב איטי וצעדים קטנים. גם יש את ההפרעת אכילה שבורחת אליה והיא מנקה לי את הראש כל פעם. לפעמים מתקשה לעצור את עצמי מההקלה שזה נותן, לאכול להקיא. גם התחלתי לא מזמן טיפול תרופתי וזה משהו שגם הציעו לי פה בגלל כל ההתעסקות האובססית שהייתה, אבל האמת שהתחלתי בגלל הבולימיה, אולי זה יבלום את הצורך באוכל. כבר בא לי להתייצב על מצב חיובי יותר, בלי דכדוכים בהרגשה אז החלטתי לתת לזה צ'אנס למרות שהייתי מעדיפה להצליח בלי. לטיפול פסיכולוגי רציף אין לי כסף. מה שיש מעדיפה להשקיע בדברים יותר מהנים ומעניינים, פחות מקוממים ומכאיבים, ורק אם ממש צריכה קובעת עם העובדת הסוציאלית מדי פעם פגישות תמיכה ו'רענון' כאלה. אני כבר לא מתכוונת להוציא הון תועפות על טיפול רצוף שבו אף אחד לא מבטיח לי כלום ורק מנסים להציב לי גבולות ובסאב-טקסט של הסיטואציה משחזרים אי צדק ופערים, גם ככה הפואנטה היא להצליח להסתדר בלי. אני עושה מאמצים בכיוון הזה כל הזמן. מצטערת שלא ממש תורמת פה הרבה ובעיקר מרוכזת בעצמי כאן. אני מודעת לזה אבל זה המצב.

מאחלת לך נסיעה טובה.שתהני ותבלי ותאפשרי לעצמך לנוח. מגיע לך. וכל הכבוד שהוצאת את זה לפועל.באמת. והלוואי תצליחי יותר ויותר,להרפות במעט מהכבלים והשלשלאות שככ מצרים את היכולת להיות בחופש(תרתי משמע).וגם להנות. ובאותה הזדמנות מאחלת את זה,ברשותך, גם לעצמי :) ו...תודה על הרגישות, על תשומת הלב, ועל המילים הטובות שלך .לי ולאחרות.

איזו חמודה! תודה! אבל האמת שעכשיו לא טוב לי.. לא רוצה כלום. לא לנסוע, שום דבר.

ההודעה שלך תופסת אותי במצב רע... הספקתי לשכוח את ההרגשה הזו ):

שתגיד לי שיהיה בסדר. לאט לאט? היום כן צריכה אופטימיות.זהירה...

קשה לי..אני בטיפול כמעט שלוש שנים.מי שעוקב אחרי ההודעות המעטות שאני שולחת פה מידי פעם יודע שיש לי מטפלת מסורה,מקצועית,אחראית,זכיתי בה! הגעתי אליה בגיל 29 אחרי הפרעת חרדה קשה מגיל 10.. בעבר היו ניסיונות לטיפול פסיכולוגי (אצל שלושה מטפלים) וגם טיפול תרופתי אבל שום דבר באמת לא הצליח להגיע אליי...כשהגעתי אלייה כבר הייתי על סף ייאוש..אני לא רוצה לפרט אבל מדובר בבעיה חמורה..היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות העניקה לי כל מה שהייתי כל כך זקוקה לו..עברנו הרבה יחד..התפתחה במהלך הטיפול אנורקסיה..ואז בולמיה..פגיעה עצמית..חתכים..כוויות..השתכרות..יש לנו המון משברים בקשר..וגם בתוכי יש המון עליות וירידות.."רכבת הרים"...ככה היא קראה לזה..החלפתי כבר שלושה פסיכאטרים מאז שאני אצלה..כשהשניה כבר המליצה על אשפוז..אני כואבת. אני סובלת..קשה לי..אני בוכה..שומעת שירים ונקרעת..אני נשואה עם ילדה מקסימה בת ארבע..עובדת במקום עבודה מסודר כבר תקופה בתפקיד שממש מאתגר אותי..אני מוצפת בחברות..לכאורה בחורה רגילה..אני אקדמאית..שירתי בצבא..הכל היה בסדר..לפי "מסלול החיים"..אבל הכל הכל הכל נעשה בכאב בעצב וללא הנאה..כעת אני בתקופה קשה ביותר כי אני מרגישה שלמטפלת שלי כבר אים כוחות בשבילי..אני יודעת שהיא נתנה לי המון אבל לאחרונה אנחנו עלינו על משהו שאולי קרה..משהו שכל ילדה /נערה/אישה מפחדת שיקרה לה..חלום בלהות..והמחשבה שאולי זה קרה מרסקת אותי..יש לי תופעות בגוף..סימנים..חלומות שהמוטיב בהן חוזר ומצביע על דבר אחד..אונס..תקיפה מינית..ודווקא עכשיו אני מרגישה שהיא זו שהחתה לצידי שלוש שנים לוקחת צעד אחורה..אני מדברת איתה עח זה והיא טוענת שזה לא נכון..אני גמורה..קוצה להרים עצמי ולא יודעת איך..לא זורקת עלייה את האחריות וגם לא באה בטענות אלייה כי היא באמת עושה המון..רק שנקלעתי למצב לא פשוט..אני בבעיה...לא הזמנתי את המצב הזה..זה נכפה עליי...(כמו הרבה דברים אחרים בחיי)...אני לא מתלוננת ומודה לבורא עולם על מה שיש לי..יש לי בעל..יש לי ילדה..יש לי משפחה..יש לי בית..עבודה..אני רואה הולכת נושמת וזה המון..רק בבקשה..אני כותבת ויורדות לי דמעות..רוצה רק עוד דבר אחד רוצה בריאות נפשית..רוצה שקט נפשי...רוצה להיות מאושרת..לחייך..לשמןח..להשתולל ולרקוד עם ביתי האהובה..רוצה לאהוב ולהרגיש אהובה...בבקשה צריכה אתכם יותר מתמיד...גיגית...

כלכך קשה הידיעה...עברתי משהו דומה בגילוי... יש לך מטפלת מדהימה שיכולה להכיל, אל תשכחי זאת! היא פה בשביל להקשיב קודם כל! אחר כך לאט יחד תאספו את השברים....אני זוכרת שאמרתי למטפלת שלי שאני המפתי דמפטי, כך הרגשתי נופלת מהחומה ומתפרקת...כלנו פה, כל הממלכה נעזור לך לחבר את המפתי דמפטי מחדש :) היא פה בשבילך! את תחייכי, מבטיחה לך! זאת תקופה קשה אך תעברי אותה והדברים ירגעו, תני לדברים לשקוע, עכשיו כנראה הכל יוצא...זה לוקח זמן. תראי אותי :) עדיין יש נפילות אבל קמים מהם. מניסיון. מיכל

זה לא זכרונות..זה בעיקר חלומות עם מוטיב שחוזר על עצמו וגם תופעות בגוף..אני לא חושבת שהיא חושבת שזו פנטזיה..היא לא באמת יכולה לדעת אם היה משהו וגם אני לא..כי שוב..אין זכרונות..יש חלומות..יש סימפטום גופני(שלא היה איכפת לי לכתוב לך אותו אבל לא רוצה יותר מידי להיחשף פה)..אני לא מסוגלת להשתמש בטמפונים/בנרות וגינליים כשיש צורך/רק המילה חדירה עצמה מעוררת בי חרדה..יש לי מחשבות כל הזמן לגבי זה..בהקשר של..טוב די!!לא רוצה יותר..ולגבי ההבנה שלך את תחושבת הנבגדות..תוכל להסביר בבקשה למה התכוונת..וגם כתבת שיש לה על מה להתבסס..למה חשבת ישר שזו פנטזיה?

היי אודי, האם גם אתה במידה מסויימת תלוי / זקוק למטופלים שלך? או אפילו לנו, הכותבות פה? האם יש בקשר הטיפולי הדדיות מהבחינה הזו? אולי אתה זקוק לכך שהמטופלים שלך יזדקקו לך? מה אתה אומר? אשמח אם תנסה "לשפוך אור" על הסוגיה הזו שמעסיקה אותי מאוד. שבוע טוב, נטע.

אולי נחיה בדו-קיום למרות המחלוקות סביב כל מיני נושאים? כאילו הפכו אותי לגורם פוגעני. אני לא גורם פוגעני.

בעדך! רוצים לעזור אך לעיתים קצרה ידינו מלהושיע....בגלל התקיעות והחשיבה שאת לא יוצאת ממנה. אנחנו פה! מיכל

הי מימה את חלילה לא גורם פוגעני צר לי שכך את מרגישה זה בעיקר הנימה והטון הקושי הגדול שלי זה עם האשמות והכללות יכןל להיות שאני לא מספיק סובלנית האופציה השניה היתה לשמור בבטן את היית מעדיפה שאני לא אכתוב לך? שאני לא יגיד לך מה מעורר אצלי הדברים שלך? את בטוחה שזאת האופציה שמועדפת עליך? האמת שזה די מלחיץ להיות בצד של האנשים שפוגעים בך...... ובוודאי שלא היתה לי כוונה כזאת. ואגב, זה סוג של דו קיום. בדיוק זה לדבר את הדברים ואת מה שהם מעוררים..... הילה

את צריכה לשאול את עצמך מהי המטרה שלשמה את כותבת? האם את כותבת כדי לשתף? האם את כותבת כדי לזכות בפרסום? או אולי בגלל שאת זקוקה למישהו שתוכלי להתייעץ איתו? ואולי בכלל יכולות להיות סיבות אחרות לכך?

לשתף לפרוק לבטא...הכל ביחד

כן...אמרנו..שזה העניין. לדבר את הקושי. יותר נכון אתה אמרת. :) ואני עדיין תוהה..., למה זה בעצם הענין ?? ומה זה באמת גם יתן? חוץ מאולי פורקן. כשאני רוצה...,(לפחות חלק אחד בי רוצה...), הרבה יותר מרק לדבר את זה. וזה בעיקר מתסכל. ביחוד, שזה ככ חד צדדי. ולא מושג. ומשאיר אותי שוב במקום האחר הזה...,ממנו. בחלקיות...,בלהיות הקטנה,הדחוייה, ובלהסתפק בככ מעט ממנו(בזמן ובממשיות),שלא מספק באמת. בלהיות זו שרוצה..., כשהוא יושב מולי,ו....? זה האמת מבזה.כשהמציאות לא מאפשרת.וזה מסתכם בפאנטזייה ולא יותר.וכואב. ומרגישה גם..שמחבל. כשמרגישה כמה זה פאטתי, ולא מאפשר אלא רק חוסם. ו..אם זה העניין..., אז למה הוא כמטפל,לא מדבר עליו?? כשיודע גם שזה מעסיק, כשזה מופיע באלף ואחת צורות, וגם נכתב מצדי ישירות. כשלזה נלווים עוד ככ הרבה כעסים נוספים...שחוסמים. אז לשים הכל בצד,ולדבר על הרצון הזה איתו שלא ממומש.?? איך לעזאזל?איך??? כשזה נשאר רק בגדר דיבורים,ואני נשארת עם הכמיהה ללא יישומה. ועם התחושה הבזוייה.כשאין לי מושג מה הוא באמת מרגיש ורוצה. ???

תוכל לכתוב מה דעתך על עניין המפגש עם המטופל שאחריי, בהודעה שכתבתי ב27.8? תודה, ושבוע נעים לכולם

קצת מתחשק לי לשבור את האנונימיות...אתם מכירים אותי בתור מיכל הנזקקת, אבל אני בחיים מאוד מכילה אחרים ובעיקר קטנטנים :) רציתי לספר לכם שאני גננת, דרך משרד החינוך, תמיד מתרגשת לקראת פתיחת השנה. אתם כבר יודעים שיש לי רק בנים. מה עוד? וואו הרבה אתם יודעים.. בהצלחה לכל מי ששולח ילדים למסגרות החינוך, לכל מי שעובד במערכת החינוך ובכלל לכלנו, חושבת גם עלייך רוני, בהצלחה... אוהבת להיות כאן ואתכם, תודה אודי יקר, מיכל

תודה על המחשבה

חייכתי לקרוא את ההודעה שלך..גננת-שליחות!! כל הכבוד לך.מדהים כמה אנחנו יכולות להכיל את האחר ובו בזמן כל כך להזדקק

הי מיכל יקרה, איזה יופי. פשוט איזה יופי :-) שלך ובברכת הצלחה והתרגשות לקראת היום הראשון, יום של התחלה וגדילה, סוריקטה

הרבה בהצלחה! נשמע שאת אוהבת את העבודה (:

תודה לכם על התגובות :), אכן אני אוהבת מאוד את העבודה שלי. יש לי וותק של שנים רבות וכל פעם מתרגשת מחדש מהיום הראשון...עכשיו אני כותבת אחרי מפגש שנעשה היום עם הורים וילדים שאת רובם אני מכירה (אחים של..) פחדתי לשתף יותר מדיי כי בכל אופן רוצה להשאר אנונימית ובכל זאת שיתפתי. שמחה שגרמתי לכן לחייך :) כן תחושה של שליחות ועבודה שמחייבת לחייך ושומרת עליי שאהיה אופטימית...אני פורחת בגן. אודי, אני זוכרת שכתבתי פה לראשונה שיש לי שלושה בנים..ואתה בהתפעלות כתבת שלושה בנים מיכל? משהו כזה.... אז... אשמח לתגובה. נ.ב. נפגשנו היום שוחחנו על המשפט.. זוכרים? היה דיון מעניין, בהזדמנות אשתף :) היא אמרה שהיום אני נראית ממש טוב הרבה יותר רגועה מתמיד...ואכן כך. מיכל

הי אודי בשבת זאת היתה נפילה קרסתי אל תוך עצמי הייתי עם חברות לא טובות שתיתי יותר מידיי מקודם הייתי אצל הפסיכולוג הוא אמר שהם זה לא אני מנסה לחזור לשפיות כל כך קשה אודי כל כך קשה לי באמת

עצוב לשמוע...אבל אני יודעת שאת יכולה, שיש לך כוחות שאת מאוד מיוחדת, ואת תקומי. איתך, מיכל

תודה על המילים החמות

אני מבולבלת, יותר מדי דברים... השבוע אני נוסעת... הכל מבולגן לי בראש. נשארו עוד הרבה סידורים לעשות. כל אחד אומר לי תביאי ככה, אל תביאי ככה... זה משגע אותי. ואני לא מצליחה לישון. מה יהיה? אני גם מפחדת. מפחדת שאולי לא יהיה לי טוב, שארצה כל מיני דברים ולא אצליח לומר. שלא ארגיש בנוח. לא חסר מה יכול להיות לא טוב. היא עוד לא חזרה ואני רוצה שתהיה לי איזו שהיא דרך להיות איתה בקשר בזמן הזה. אין ככ הרבה אפשרויות והיא גם צריכה להסכים אם בכלל. אולי מיילים, אבל לא בטוח שהיא תרצה ואני גם לא רוצה שיהיה לי את המייל שלה, טלפון- גם לא טוב, איך אדע מתי אוכל להתקשר ויש גם הפרשי שעות. אווף. הכל מבולבל והיא עוד לא חזרה אפילו. מה יהיה?

כואב ושורט שורף מידיי זה רק שריטות במרפק וקילוף של העור ביד סיכת ראש כן חתכתי לא יכולתי יותר

שלום, אני בחורה בת 26, וחלמתי כבר בערך 3 פעמים שאני נמצאת בסיטואציה מינית עם גבר ופתאום אני מגלה שיש לי איבר מין גברי ושעומד לי... אני לא מרגישה שאני רוצה להיות גבר אך לא מבינה מה זה אומר... אשמח לכיווני מחשבה ממך.. תודה!

אני קיבלתי טיפול גרוע! הייתי אצל פסיכולוגית קלינית בכירה וקיבלתי טיפול גרוע קיבלתי טיפול שפגע בי נמאס לי שמנסים בכל הכח למסמס את העובדה הזאת, גם כאן. די!! יש מטפלים שטועים! קורה שמטפלים טועים! קורה שמטפלים טועים טעויות חמורות קורה שמטפלים טועים והמטופלים משלמים מחיר בכאב וזכרונות אז די! די להגן על המטפלים בכל מחיר די! נמאס לי שכל אחד פה מנסה להוכיח לי איך הבעיה בי ורק בי. הייתי בטיפול פסיכולוגי. פגעו שם. זאת עובדה תפתחו את האוזניים. עובדת פגעו בי בטיפול פסיכולוגי והיה סוג של אבל גם על העובדה הזאת מה שהיה היה אבל את האמת את האמת לא תקחו ממני הבנתם? די!

כן, הרבה התעצבנתי פה ובכלל על שפגעו בי בטיפול. אבל כבר נמאס לי להתעצבן. בפגישות האחרונות איתה כבר לא כעסתי. למרות שבתוכי היה עצב וכאב מכל מיני דברים. אבל באמת שבא לי לנסות להמשיך הלאה. את העבר כבר אי אפשר לשנות. אני מנסה להמשיך קדימה, וזה לא פשוט עם סטטוס חדש בזהות שהיה לי מאוד קשה לעיכול. אבל בסוף יתעכל. עובדים על זה.

אודי תודה רבה לך, ועל היותך כאן. ועדיין...,כמה הוירטואליות הזו,יכולה גם לבלבל. אתה מרגיש לי קרוב ואפילו כבר מאד, אתה שותף לדברים אינטימיים שלי,מתייחס ומגיב.לפחות לחלקם. וזה לא מה בכך. ומרגישה כאילו יש לי קשר איתך. וכשאחת הבנות פה שאלה.., אם ועד כמה זה\אתה באמת אמיתיים??, ענית, שזה אמיתי, ושאתה אמיתי, ושיש שם ותמונה, אבל ....הקשר הוא בעולם וירטואלי. אנחנו בעצם, ובסופו של דבר, כינויים מאחורי מקלדת, בלי שם בלי תמונה, וכל אחת ועולמה וסיפורה..., ובעיקר יש איזה מכנה משותף של נפש פצועה..., נשמה עצובה בודדה שמשוועת ליחס בתוך הקיום הזה,שהרבה פעמים מרגיש סתמי,והחוסר אונים והמועקה הגדולה. ואתה נותן אותו.ומכל הלב.ומשתדל לתת את אותו מענה ראוי ואפשרי, ובמגבלות הקיימות ובתוך גם כל השפע והעומס של הנזקקות פה של כולן. ואתה גם מאפשר תמיד,לכל המבקשות, לתת יד, חיבוק,לשבת ליד,לשים ראש עלייך,לשמוע מילים חמות ונעימות וכו. אבל..., זה רק בגלל שזה וירטואלי. אז איך לא מתבלבלים מזה גם פה? ולוקחים את זה רק כפי שזה, כשכל מילה מגע יחס ובטח ממך, מתפרשת ככלכך הרבה, ואולי אפילו מעבר לרצוי.? והופכת...לפאנטזייה עם כמיהה,רצון,ותסכול. או שזה עולה רק אצלי?? האמת לא נראה לי. לפי איך שאני חשה כאן את הדברים... וגם אם יש הרבה נימוס וזהירות מלהיות טו מאץ "מוגזמים".. האמת מסקרן אותי כל הנושא הזה. ומה דעתך עליו. כולל גם בתוך חדר הטיפולים....,ששם זה לא וירטואלי, אבל גם לא מציאותי. ומה קורה ,שלמרות שאין שום פיזיות שכאן מתאפשרת כביכול,עדיין...הפאנטזייה קיימת. ויש כמיהה ורצון ותסכול. וגבר אישה ולא תמיד קל להתייחס לזה(ביחוד למטופלת) רק בגדר תפקידים שכל השאר זה אשליות... איך באמת מפנימים ובטח כשיש אינטימיות,וקירבה,וופגיעות וגעגוע... ואי אפשר לדבר על כל זה. זה מביך מדיי. ויש עוד הרבה דברים אחרים נוספים שמכעיסים,שגם לא מאפשרים עדיין להתייחס גם לזה.(ביחוד אם את מרגישה ילדה קטנה ופאטתית בהרבה מהמצבים). וגם הוא לא מעלה את זה...כמטפל. ולמה לא בעצם?? של מי האחריות במצב שכזה לדבר על זה, שזה גם "נושא טיפולי" מוכר. אוף...יש לי ככ הרבה שאלות וטרדות בקשר לכל הדבר הזה שנקרא טיפול. ולא מעט בילבול. ??

במקום לשלוח לה הודעה אני כןתבת כאן. מה ההבדל? זה אותו דבר. אני צריכה אותה. להפסיד ארבע פגישות זה הרבה!!! היא בטח חזרה מהחופש, אז למה אי אפשר שאדבר איתה? היא לא מסכימה שאכתוב.לה הודעות ... וזה מעצבן. למה כאן זה בסדר שאכתוב ולה לא? למה היא לוקחת חופש ככ ארוך...זו גם ככה תקופה קשה יותר כי היא מחוץ לשגרה. ברור שאני יודעת שגם היא צריכה ורוצה חופש... אבל.זו בעיה. באמת לא קל להסתדר בלעדיה. זה קשה. אודי, אתה יודע שזה קשה? אני כבר ממש ממש מתגעגעת. מאוד!

היי אודי, רוצה להבין למה עבור אנשים מסויימים אוירה של תחרות (כזאת שהיא לגיטימית מבחינה חברתית וחוקית) יוצרת הרגשה של פחד? מדוע יש אנשים שלא מפחדים לקחת חלק בתחרות ואחרים כן? מניסיוני חסרה איזה תחושת פרגון, כאילו בא לי פרגון ממי שאני מתחרה בו, והפחד הוא מפני שנאה או תוקפנות סמויה. מדוע אני תולה את עצמי בתגובה האחר ואיך מתעלים מעל זה? זה קצת כמו הצורך לקבל אישור. נראה לי שאם אמתין לקבל אישור אז אבלה את כל חיי בהמתנה... אדם צריך בסופו של דבר לתת את האישור לעצמו, לא?

היו אנשים שנקשרתי אליהם בעבר. דווקא בטיפול הפסיכולוגי עם כל השחזורים הטראומטים משהו בי נאטם שם והכי גרוע שלא היה דיבור והתייחסות לעניין. המטפלת השאירה אותי לגמרי לבד. אצל העוסית זה כבר לא הרגיש ככה. הייתה יותר התייחסות לרגשות שלי. אבל מפריע לי שאין בי תאבון ליצור קשרים חדשים. גם אין לי תאבון לרצונות ומטרות. אני מנסה לעשות דברים מתוך הבנה שכלית שכדאי לחשוף את המח להתנסויות. לא להתנוון סופית עם המוכר בלבד. למרות שלהנות קשה לי כי יש חרדה בחושים ודריכות. אז אולי זה מה שפוגם בחשק. אבל איך עושים שיהיה חשק של ממש לקשרים ומטרות ולא רק פעולות מונחות שכלית כדי לצאת לידי חובה עם דברים? גם בטיפול הפסיכולוגי רציתי להשתייך מחדש אבל לא נתנו שם את זה. כאילו לא הצלחתי להכות שורשים אז איך צומחים? חסרות לי מטרות מתוך תשוקה. איך בוראים מחדש תשוקה פנימית? כזאת שפועלת במציאות ועל המציאות ולא קיימת רק בפנטזיה כי בפנטזיה כבר אין. הטיפול הפסיכולוגי העביר אותי התפכחות מזה. אני רוצה להרגיש חשק ולא רק רתיעה עקב חרדה. הפחד כמו מחסום משתק, רוצה להעלים אותו ולחוש שיכולה לסמוך על עצמי וחשק.

מי שכופה את עצמו עלינו זאת את! את כופה עלינו שוב ושוב מאותו דבר אין לי כבר כח מימה קשה לי בבקשה מספיק עם זה די!!!!!!! אין לי כבר כח להודעות האלו

גם פה? הגזמת. מה בהודעה הזו שלי מפריע לך בדיוק? אין שם שום דבר שמכוון אלייך. למה איו לך כח בדיוק? ולמה את מתייחסת אלי כאילו אני איזה בעיה אישית שלך בזמן שאני אפילו לא מכירה אותך. את לא חייבת לקרוא את מה שאני רושמת אם זה נהיה מאוס עלייך. "כופה את עצמך עלינו". מי זה עלינו? אם אודי מסכים ומתרשם כמוך תמחקו אותי מפה וחאלס. מילא בהודעות שתקפתי את כל הפסיכולוגים בעולם בצורה גורפת אני מבינה את העיוות שבהכללות ושזה לא לעניין,אבל בהודעה הזאת לא היה שום דבר כזה. אז תפסיקי את! אין לי כח אלייך שאת החלטת שאת נטפלת אליי ולא עשיתי לך שום דבר. אני מוציאה פה קיטור מתי שקשה לי ובהודעה הספציפית הזאת רק ביטאתי קשיים ותקוות שלי. די להפוך אותי בכח לגורם מפגע גם מתי שאין שום הצדקה לזה. מעניין שלהודעות שאני רושמת שנמאס לי לכעוס אף אחד לא מתייחס. שם 'לא מאמינים לי' ומתי שאני מבטאת דברים לופיים מזכירים לי כמה 'נמאס ומימה די'. מה אם אני הייתי מתחילה להגיב בסדרתיות להודעות שאת כותבת פה שדי, שנמאס לי לשמוע אותן? מרגישה שנטפלת אליי. מספיק עם זה. ואם אודי מסכים איתך שהפכתי מאוסה מדי למרחב הזה אז שיחסום את הגישה שלי וזהו. אני אסתדר גם בלי. זה בסדר.

למה את כל הזמן אומרת למימה דברים כאלה? למה היא כופה את עצמה? למה דווקא היא? פשוט רע וקשה לה, כמו כולן... אם כך, כולן כופות את עצמן ויש לסגור את הפורום. נו באמת.. אם אין לך כוח להודעות האלה, אל תיכנסי. אל תקראי. את לא חייבת את אומרת שקשה לך. קשה לך עם ההודעות שלה. ומה עם הקושי שלה? הוא לא נחשב? היא צריכה לוותר על שלה כדי שלך לא יהיה קשה עם ההודעות שלה? אולי נתחיל לסנן- למי מגיע להביע קושי ולמי לא. למי יש קושי יותר נוגע. רק קושי שיעמוד בסטנדרטים מסויימים יוכל להתפרסם פה.

שאני רוצה להתקשר אליה בשביל לדבר איתה? והטיסה היא רק תירוץ...? יכול להיות. אבל אני באמת רוצה פגישה יותר ארוכה ואני לא אקבל אם לא אגיד מראש...

אווף. אבל אני רוצה להתקשר כי אני באמת רוצה להיפגש. אודי, אם לא הייתי נוסעת לא הייתי מתקשרת. אתה מאמין לי?

חיכיתי לך עד עכשיו.. זה פתטי...? מה זה אומר...? אוי.. בכל מקרה, שיהיה לך גם סוף שבוע נעים שמור על עצמך

שלום אני 9 חודשים אחרי לידה ראשונה....במשך 5 חודשים מהלידה הייתי עם המון התקפי חרדה פחד לצאת מהבית פחת לראןת לידות ,נשים אחרי לידה...קצת מצבי רוח....אבל בעיקר התקפי חרדות הרבה כל יום....עד שהתחלתי טיפול בכדור רסיטל....ברוך השם מרגישה ין ר טוב אין התקפי חרדה רק יש את הפחד שיחזור כל הזמן......יש לי פחד ענק מלהיכנס להריון וללדת....אני נורא מפחדת שאחאי הלידה זה יקר ה.שוב ושוב יהיו לי את החרדות האלו ואת התקופה הקשה והארוכ ה הזו.....מה הסיכוי לחוות את זה שוב לאחר הלידה הבאה?.... אם קרה לי, רוב הסיכויים שיקרה שוב?... ויקרה לי ככה בכל הלידות? או אפילו חנור יותר???... המחשבה שזה יחזור משגעת אותי ולא נותנת לי להיכנס להריון נוסף....אני בת 25

אהבתי את הכינוי.......ועדיין לא ירדתי לסוף דעתה עם המשפט הזה, הוא מהדהד לי כל הזמן. כמובן שעוד נדון בו בפגישה שבוע הבא....מעניין מה מקומה של האמפטיה אם אני בעמדה של סבל...ולמה להשקיע בי? בינתיים אאחל לך שבת נעימה וטובה. תודה משקיען :) אתה כל כך משקיע בי, בכלנו... אז מגיע לך גם לנוח, תודה מכל הלב מיכל

אני לא מרגישה כשירה ומסוגלת לחזור לעבודה אני בהנהלה.............. הם פשוט לא יודעים שאני מ-ש-ו-ג-ע-ת

תבוא בבקשה תבוא הדמעות לא מפסיקות לרדת רוצה שתזמין אותי לתת לך יד ולענות לכולם סליחה

לא ביום שני... עכשיו. זה כבר יותר מדי זמן

אתה חושב שאם אתקשר אליה ביום שני בצהריים, אנחנו נפגשות בערב, ואשאל אם היא יכולה פגישה יותר ארוכה, היא תתאכזב? תתאכזב שלא הצלחתי לחכות (כמו שאתה חושב נראה לי) אני לא רוצה לדבר איתה בטלפון, רק לשאול וזהו. אני רוצה שיהיה לנו יותר זמן למרות שכבר אמרת לי שאתה חושב שעדיף לחכות לפגישה.. אבל במצב רגיל הייתי מחכה. אני חושבת שהסתדרתי די בסדר בחופש, לא? (:

אודי זה בסדר להגיד שאני רוצה בקשר עם הילדים אבל לא בכל מחיר? שיש מחירים שהם כבדים מידיי? ושאי אפשר יותר? הילה