פורום פסיכולוגיה קלינית

עזוב אבחנות... לא כל כך הבנתי אם אתה נותן פרשנות לשיר, פרשנות עליי, או מה בדיוק... האבחנה של "דיכאון" זה משהו שנתנו לי. אבל, באמת, זה כ"כ לא משנה... אם אני מאבחנת את עצמי, פגם באהבה... זה קרוב למה שאני מרגישה. וגם, לב שבור, בדידות. פוטנציאל לא ממומש... אם אפשר לומר. כאב גדול, אני חושבת... לא רוצה יותר מדי מילים, אם אפשר משהו אחר, לא יודעת... רק בינתיים... אולי רק להיות קצת.

כתבת לי שאין דרך להאבק בזה ושזה לא עומד להשתנות - האם זה אומר שאין לי טעם ללכת לטיפול? טיפול בשבילי הוא בזבוז זמן? וכל פסיכולוג ירגיש שאני מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת?

היי שמלי, עוד דרך לקרוא את דבריו של אודי, בהתמקדות במשפט האחרון שהוא אמר שם: ולמרות זאת - אנחנו כאן. אם תצליחי למרות כל זה להשאר כאן גם את - זה טוב דיו. אולי הלופ הוא נקודת המוצא, הקשה מנשוא, שקשה להיות בה וקשה לראות שהיא תשתנה. אבל אם את נשארת למרות זאת, זו כבר שבירה כלשהי של הלופ. ואם יש מספיק סבלנות ונכונות, יגיעו עוד שבירות. ואגב, אולי זה שפסיכולוג ירגיש שאת מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת יהיה בעצם הדרך שלך להוריד את הרגשות האלו מעצמך? אם הוא מרגיש ככה, את יכולה לנוח קצת מהרגשות האלה. הוא יחזיק אותם, ישלב קצת חמלה, ויחזיר אותם כך שיהיו נסבלים יותר... נעמה.

בהתחלה ריגש אותי שאודי ראה אותי שם למטה ואפילו הגיב. כנ"ל לגבי המשפט האחרון הזה.. שמחתי.. אבל פתאום זה התחלף.. לא בטוחה כבר אם זה משהו חיובי או איך לקרוא את זה. הרי כבר סולקתי מפה וברוב חוצפתי נשארתי.. למי יש מספיק סבלנות?? אני מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת! בסוף מסלקים אותי, מתעצבנים, כועסים, מאבדים את הסבלנות. וזה שפסיכולוג ירגיש שאני מתישה... זו חצי דרך לסלק אותי. איזו חמלה יש כלפי דבר כזה, לא מגיעה לי חמלה. לא יודעת... לא יודעעעעעתתת מה לחשוב!!! די! מספיק! (אני די בטוחה שלכולם נמאס כבר לראות את ההודעות שלי תקועות פה עם החזרתיות המעצבנת הזאת)

אולי אני עושה את זה בכוונה?

בכוונה שמה יקרה, שמלי? שואלת באמת, איתך. כי אני לא מאמינה שהכוונה שלך היא שיהיה לך רע, לא ברמה העמוקה. ברמה המידית אנחנו עושות דברים שפוגעים בנו, אבל כמענה לאיזו שאלה ובעיה עמוקה יותר. על מה זה עונה? מה ה"טוב" שיוצא מהלופ הזה? על מה תוותרי אם תוותרי עליו? נדמה לי שאחרי שעונים על השאלות האלה, אפשר להיעזר בטיפול כדי למצוא חלופות לענות על הצורך. ואולי רוב הטיפול הוא בכלל השאלות האלה... ועוד משהו, אני יודעת שהמקום של הגם וגם הזה, גם להרגיש שנואה וגם להרגיש שלא וכו', הוא כואב להחריד. ראיתי אותך בחרדה והכאב שהוא עורר. ובכל זאת, שמחתי שאיפשרת לעצמך להיות בו, מתוך האמונה שלי שזה המסדרון לדלת היציאה... נעמה החופרת.

אני לא רוצה להתלהב מדי.. אבל כנראה שאני טסה. אודי אתה מאמין? אתם מאמינים? אני כ"כ רוצה ורציתי כמובן בעבר. זה לא קרה עד עכשיו מכל מיני סיבות שאתם יכולים לשער.. אודי, כנראה שכשהיא תחזור תהיה רק פגישה אחת עד שאטוס. זה יהיה ממש מוזר אם זה מה שיקרה. אולי אתקשר אליה יום לפני בהנחה שהיא כבר לא תהיה בחופש ואדבר איתה ואולי עוד נצליח להיפגש עוד פגישה אחת.. ואיך אדבר איתה כשאהיה שם?! לא בטוח שזה יהיה אפשרי, אולי מייל אם היא תסכים. אתה יודע שאני ממש רוצה לקנות לה מתנה? ולא פתחתי את המעטפה של מחר... מחר אפתח בזמן (:

חנה, אני שמחה לשמוע. ויודעת משהו, אפילו אם משהו יתפקשש ובסוף לא יצא, עדיין קרה משהו מעולה - עשית משהו כדי שיהיה לך טוב, התגברת על החששות וקיבלת החלטה. :) נעמה.

אני כנראה ממש בדרך לסגור. ונרגעתי ממש, כי חשבתי שיש איזו בעיה עם הימים אבל זה יותר טוב ממה שחשבתי.

איזה כיף!!!!! ממש התרגשתי לקרוא את ההודעה (כאילו אני טסה בעצמי...:)!! שמחה כל כך בשבילך, ובעיקר - על הצעד!!!!!! את גדולה מהחיים!:) רחל.

הלא מרגישה הזה התארח כאן בפורום. ואני כזה טיפוס:לא מרגישה שמגיע לי. הדחיפה הראשונה שלי לשינוי בחיים שלי (בשנות הארבעים!) היה בעקבות כך שגיליתי שהמילה "ראויה" (זכאית) לא קיים בלקסיקון שלי. מאיפה זה מגיע? למה שבן אדם ירגיש שלא מגיע לו? הוא נולד עם זה? מה היה הכיוון שהיית אומר לי לבדוק כדי לנסות להבין את ההרגשה הזאת ????

הי לאה, כיוון שהציטוט הזה הוא ממני, נדמה לי, אנסה כמה מחשבות. זה יכול להיות סוג של מסגרת חינוכית, תפיסות עולם שקשורות לזה שתמיד צריך להיות בשביל אחרים זה יכול להיות חוויות מוקדמות, מסרים שהופנמו אני חושבת שאולי גם בשביל להרגיש ההפך צריך משהו שיכוון אותך לשם? תוהה האם קיים בכלל base line מסוים שנולדים איתו בעניין הזה? ובכלל, המילה "לידה" נשמעת לי קשורה... מי "בחר" שניוולד, ועל מי ה"אחריות" ש"יגיע לנו" משהו בעולם.. בכל אופן... כולנו...נולדנו...וכאן...וזקוקים...לתת ולקבל...

ולפעמים גם, יכולה להיות אשמה על אחריות שבאמת לא לקחת על עצמך...

יקרה, אני לא יודעת מאיזה מקום זה אצלך.. ואני לא בטוחה שאנחנו מדברות על אותו מקום... אבל יכולה לשתף ממקום אצלי, שמרגישה לא ראויה, שלא מגיע לי.. שהיה לי רע בחיים- האשימו אותי. גם כשפגעו בי פיזית ומינית- האשימו אותי. שזה עצוב, אבל זה סוג של יחס. והייתי פייטרית בתור נערה...אז שהייתי קמה, ופתאום מאושרת, וגם כשמצליחה בענק - הייתי זוכה להתעלמות. לא ראו אותי. בעיקר אמא שלי. אבא היה גאה בסתר. הייתי חוזרת מאושרת הביתה, ומקבלת את המבט הריק הזה, שלא אומר כלום. וככה המקומות שטוב לי בהם התמעטו. אני "דאגתי" שלא במודע להפחית אותם. ו"יצרתי" מקומות של כאב - כי שם יש לפחות יחס, גם אם פוגע... והיום גם כשטוב, והכי טוב, עדיין מרגישה שלא מגיע לי יחס. שכאשר טוב- יש העלמות. והתעלמות. הרי אם היה מגיע לי טוב, אז היו שמחים איתי. הרי אם סיימתי השנה שנת לימודים בממוצע של 97 - חייב שיגידו לי כל הכבוד, שגאים בי, שמגיע לי. ואם זה לא קורה, אז אולי לא מגיע לי. אז מרגישה שאולי לא ראויה לטוב. בכלל. שלא מגיע לי לחוות טוב בכלל. והיום, כשבגרתי מעט, שמגיע טוב, אני מאבדת את עצמי. אני לא מצליחה להכיל. כלום. רוצה לעזוב, לברוח. שמישהו יהיה קרוב אליי? אין סיכוי. לא מגיע לי. שמישהו יהיה קרוב? שמישהו יאהב? אני לא ראויה. אני אשלח לפני שאתחרט, אף פעם לא שיתפתי ככה לגבי עצמי ועולמי פה.. וגם בטיפול מתקשה להביע את זה.... רחל.

רוצה לשאול - מה שמיכ כתבה למטה על כך שדווקא כשמרגישה התקרבות היא פוחדת ובורחת, זה לא דומה למה שקורה לי באיזשהי צורה? זה לא גם לופ? אז למה רק אני מתישה, מייאשת, בלתי נסבלת ומעצבנת?

עבור כל אחד כל דבר הוא "רק אני"... כל אחד בסופו של דבר בעולם שלו. ואולי גם שם המפתח... (אם לא מתאים לך שמגיבה, אשמח שתאמרי...)

אבל רק לי אמרו ככה.. אנשים חיצוניים מעולם משלהם. ופתאום הופיעה הודעה שהראתה לי שלא בהכרח רק אני חושבת ש"רק אני". אני שמחה שאת מגיבה.. רק מוזר לי שלך מתאים.. תודה

לפני שאת עוזבת, ונעלבת מהמטפל שלך בעניין הסמסים. קחי את זה כהזדמנות. להיות קצת עצמאית. לחוויות חוויה מבלי צורך או רצון לדווח. להיות איתה שניה , עוד קצת לבדך. את מסוגלת, אחרת לא היה מציע זאת. אגב, מנקודת מבטי וראות עיני- 2 סמסים ביום זה גבול נדיב בהחלט.

הלוואי עליי2 אסאמאסים ביום! ;) מצטרפת לסיגלללללללל , הילה את חזקה ואת מסוגלת להרים מהפיכות חברתיות אז מה זה בשבילך הגבלה לשתי הודעות... ככה תצטרכי לחשוב ולתכנן כל הודעה ולהפוך אותה לעמוקה ומשמעותית יותר. קצת כמו הפתקים של המטפלת של חנה לשעת חירם. וכתבת בעבר כמה וכמה פעמים כמה את אוהבת אותו והוא יקר לך ותומך בך אז לעזוב כרגע זה כנראה לא הפיתרון... אבל כן שווה לדבר איתו על הרגשות שזה העלה בך מעריצה מרחוק כרמל

למטפל דינמי. ויושב ומשתף... ונגמר הזמן ובשבוע הבא שוב.. מדבר על בעיותיו אך בשלב מסויים נקשר למטפל ומפתח תלות והמטפל ייתכן עובד איתו על היפרדות.. האם כל זה עדיף מלהציע למטופל טיפול קוגניטיבי שיסייע בבעיות התפקוד שלו? בלי לעורר שדים של תלות ושחזורים טראומטים ודחפים תוקפניים שגורמים לפציינט 'להתפרק' יחד איתם. מלבד זה גם הערך העצמי של הפציינט ישתפר אם כושר תפקודו ישתפר לא? אז מדוע לא להציע סיוע קוגניטיבי למטופלים בעדיפות ראשונה?

שלום רציתי לשאול, אם זה אפשרי שעברתי טראומה בגיל צעיר ואני לא זוכרת אותה? ואם כן, איך אני מגלה אם זה באמת קרה? תודה

במה זה יתרום לך אם תגלי? אם את לא בטוחה שעברת טראומה אז אולי עדיף לא לדעת? מה את חושבת?

אני שוקלת ולא ממקום של מחטף בריחה או איום ממקום חושב ובוחר אני שוקלת לסיים את הטיפול. מרגישה שיש דברים שחוזרים על עצמם- למשל איחורים חוזרים ונישנים,שכבר שוחחנו עליהם כל כך הרבה. וגם מה שקרה ביום ראשון- אני חושבת שזה לגיטימי לדבר על הפסקה של סמסים. אבל יש דרך לעשות את זה. זה נעשה בצורה ממש איומה. אני הגעתי לטיפול בחרדה נוראית. הוא התעלם מההרגשה שלי. הוא לא שוחח איתי על זה. זה גם לא עלה קודם. זה היה לגיטימי בכל שנות הטיפול. ופתאום כך בבום החלטה שלו. דבר כזה ראוי לשוחח עליו- לתת מקום לאיך זה מרגיש לי, להכין את הקרקע. הרי זה מהות הטיפול- ללמוד לשוחח על דברים, ולעשות תהליכים יחד. אני כל כך מכבדת את גבולות הטיפול ואת המקום שלו. משלמת בזמן וכמה שסוכם. אני ממש לא פורצת את הגבולות. וזה לא הדבר היחיד. אני לא יכולה לפרט בפורום הזה הכל. לפני ארבעה חודשים היה משבר בטיפול בוטלו פגישות והין איחורים חוזרים ונישנים שלו. ואז עשינו חוזה מאוד ברור וגם דובר שם על סמסים ועל האיחורים שלו. ששוב חזרו. ויש עוד משהו שכואב לי- אתה יודע שהוא כמעט ולא מחכה לי כשאני באה???? כמעט תמיד אני מחכה לו- הוא מגיע בדקה התשעים ותשע פסיק תשע. ואז הוא מארגן את החדר. שוב אודי. כל הדברים האלה דוברו. אני אוהבת אותו כל כך. כל כך. הוא האדם היקר לי ביותר. ושהיה לי את הקשר הכי משמעותי איתו. עשינו דרך מדהימה ביחד. אני רוכשת לו כבוד ואהבה. מצד שני- אי אפשר להמשיך כך. אוףף אודי כואב לי כל כך בלב. לו רק תדע איך בכיתי כמו ילד...,,,,, הילה

תודה!!!!!

שמחה שדיבר אליך.

אני סתם מרגישה שהוא אוהב אותי? מדמיינת??? אין כזה דבר אהבה מצד המטפל למטופל???

לאה, אחרי ששלחתי את ההודעה, הרגשתי רע. מי אני שאחליט אם המטפל שלך אוהב אותך או לא אוהב אותך??? איני מכירה אתכם ואת הקשר שנרקם בינכם. בגדול - לא מאמינה שפסיכולוגים אוהבים אותנו. מאמינה שהם חשים אחריות, אכפתיות, חיבה אבל לא אהבה. אני חושבת שלעיתים רחוקות, מטופל באמת נכנס ללבו של מטפל וקשר מיוחד נוצר בינהם אבל איך אפשר לקרוא לזה אהבה כשבסופו של דבר אם לא תוכלי לשלם, הקשר יפסק?! לא יודעת אולי אני טועה, ואולי משהו במילה "אהבה" צורם לי בהקשר הזה. אם תחליפי את המילה "אהבה" במילה "חיבה" או "אכפתיות", זה יהיה הולם יותר. מבקשת את סליחתך, נטע.

להתקיים... וינקוט כותב על שנאה של מטפלים למטופלים כהעברה נגדית, אז אם שנאה אפשרית, בטוח גם אהבה... אבל ברור שזה לא קורה תמיד, ותלוי טיפול וקשר זאת דעתי בכל אופן...

היי אני בת 37 כרגע לא עובדת והילדים בחופש מה שגרם לשעות השינה שלי להשתגע כל הלילה אני לא מצליחה לישון ורק בשעות הבוקר המאוחרות אני מכריחה את עצמי להרדם ואז אני קמה בשעות אחר הצוהוריים המאוחרות מה שגורם לכאבי ראש, חוסר פוקוס, חוסר אנרגיה וכו... מה אפשר לעשות זה ממש מוגזם תמיד הייתי בן אדם של לילה אבל הפעם זה ממש יצא משליטה

אבל באמת שעברתי טיפול 'לא מותאם'. באמת. יותר מדי 'לא מותאם'. אבל אני כבר לא שונאת. אולי אחת הסיבות לזה שאני כבר לא שונאת זה כי אני מרגישה פחות זקוקה לכם.

מימה, הקשבתי עכשיו לשיר שפעם התנגן אצלי הרבה וחשבתי עליך. רציתי לתת לך משפט אחד ממנו "היי היי כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר". לפעמים אני מדמיינת אותך צועדת בשמש הקופחת באמצע מדבר ענק ענק שסוגר עליך מכל עבר. מחפשת צל, משהו שירווה את הצמאון, משהו שיסמן חיים בתוך כל היובש, איזשהו אופק מנחם. וכלום. אז שתמיד יהיה לך משהו קר לשתות בלב המדבר החם הזה, שירווה ויצנן ויקרר את הבערה השורפת (את המשהו הקר צריך למצוא או להמציא). מקווה שהגעתי אליך בטוב.

נראה מה תגידי מחר...

אודי יקר, (מותר ליקר אותך?) תודה על המילים. הרגשתי שאתה מנסה לאסוף בלי לזרוק את השברים לפח, שיהיו יחד. ושאתה רואה וממשיך להסתכל. (נזכרתי שבימים אחרים של משקל שמצא חן בעיניי יותר אמא אמרה לי פעם בשמחה: "איזה יופי, את נעלמת". הרגשתי שאתה דווקא מנסה לסדר את התמונה בטלוויזיה שמתחילה להיעלם, לא מאמץ את ההתפוררות). להצטרך. להצטרך. זו אפילו נראית מילה שגוייה בעברית. כשצריכים תלויים גם במי שעושה רע. כשלא צריכים, אי אפשר פשוט להמשיך לפגוע בך. נעמה.

אם הכל יגמר בסוף ככישלון, אז מה הטעם?..... באתי לטיפול, ואני בו שנתיים, כי רציתי לפתור את המקום הזה, שאמצא מקומות שנכונים לי בחיים, שטוב לי בהם..שאפסיק עם תחושת הכישלון וכישלון באמת בפועל הזאת.... אז השנתיים האלה היו כדי להבין שלא יהיו מקומות שיהיה לי טוב בהם? שכל דבר שאעשה יגמר בכישלון?..... אז למה להמשיך בטיפול? דווקא המקום הזה שאתה אומר הכי מייאש אותי ומשתק אותי. כי עד עכשיו מה שנתן לי את הכוח לעשות, להתקדם בחיי- זה התקווה שהפעם זה לא ייגמר בכישלון.... תיהיה עדין איתי בבקשה... אבל תגיד את האמת.... תודה.

שאלו אותי אם אני רוצה להתאשפז. מרגישה שזה בכלל לא אני.

רוני, משערת שקשה לשמוע הצעה כזו. כנראה שמבחוץ נראה שאת ממש ממש סובלת ושצריך להשתמש בתותחים הכבדים. פעם הציעו לי הצעה שהרעידה לי את העצמות ומרוב פחד, טלטלה ושוק זה גרם לי להתאפס, לקחת את עצמי בידיים, למצוא אלטרנטיבות יותר ידידותיות שמתאימות לי. אבל חייבים לעשות משהו, אחרת זה הולך ונהיה יותר ויותר גרוע ולפעמים זה גם מגיע לנקודה שזה כבר לא בשליטתך. מחזקת אותך שתמצאי את הדרך הטובה לך לקום על הרגליים ולא לשקוע, תרכזי לשם כך את כל הכוחות שעדיין ישנם ותעשי מעשה כדי לצאת מהבוץ הטובעני.

הי רוני יקרה, אפשר לשלוח לך חיבוק של כח???? חיבוק ממש ממש אמיץ????? רוני יקרה, אולי זה יכול לעזור???? את יודעת שהיתה תקופה שהייתי מתאשפזת??? ולא היתה ברירה...... איתך, הילה

מקווה שעד סוף השבוע הוא יהיה סגור ואוכל לומר. הלוואי. אולי תהיה לה הפתעה כשהיא תחזור מהחופש שלה. היא בטח מאוד תשמח. אני כבר שמחה, אבל עוד קצת זהירה. כשזה יהיה סופי אעדכן כמובן ואתם תדעו לפניה (: אני מתרגשת!

(פותחת הודעה חדשה מכיוון ששתי ההודעות הקודמות שלי לא "נקלטו"). הילה יקרה ואהובה, יש לי מספר שאלות (אם אני מעמיסה אז את יכולה לא לענות, וזה בסדר): מהי תדירות שליחת הסמסים (כל יום? 20 סמסמים ביום?)? מהי המטרה (שיתוף במחשבות ורגשות, קריאה לעזרה, בדיקת נוכחות)? האם נושא הקשר בין פגישות דובר והוא חלק מהחוזה הטיפולי? בכל אופן, רוצה להגיד לך שקיבלתי אגרוף בבטן כשקראתי את הודעתך. הרגשתי את העלבון, הכעס, התסכול, הנטישה, החרדה. כל כך מבינה אותך. פתאום להכיר בזה שהוא מוגבל ומגביל... בעצם אנושי. כל כך בן אדם בשר ודם. הילה, כמה אנחנו נזקקות... כמה אנחנו תלויות בהם... כמה שהם ישתדלו, הם לעולם לא יבינו... איתך (בלב, בנשמה ובכל איבר ואיבר בגוף). מחבקת אם זה בסדר ומתאים, נטע.

הדמעות לא מפסיקות לזלוג כן היה חוזה שאני שולחת והוא לא עונה. יש ימים שהייתי שולחת הכי הכי הרבה 8 והיו ימים גם ששלחתי פחות המטרה היתה לשתף אותו בחיי כן זה אגרוף לפרצוף ממש בפרט הדרך שבה זה נעשה ושוב החיבוק ממש ממש במקום אפשר חיבוק חזק??? אפשר טישו לנגב את הדמעות ???? אפשר תחבושת לחבוש את הלב????? הילה

הי יקירה דיברתי עם חברת נפש שלי ארוכות בטלפון. אני שוקלת מאוד ברצינות לעזוב את הטיפול. זה לא רק זה. גם איחורים שלא במקומם. ועוד דברים שמצטרפים. ההתנהלות שלו לא מקובלת עליי (וגם עליה-החברה הטובה שלי). אנחנו כבר 5 שנים ביחד........ אני עדיין לא יודעת. אני ילך מחר לפגישה ואדבר איתו על הכל. אני יעדכנך. מרגישה הכי קרובה לשתף אותך בזה. רוצה שתחבקי אותי בכל החלטה, בסדר????! שלך, הילה

יקרה, כמובן שאהיה איתך עם כל החלטה שתקבלי. אני מבינה שאת מרגישה מפורקת, עזובה וכאובה אבל נסי להשהות את קבלת ההחלטה. אל תקבלי החלטות ממקום פגוע וכועס. אני מסכימה איתך שזה לא בסדר שהוא "הנחית" עלייך את זה בצורה כזו והיה מקום לדיאלוג אשר בסופו של דבר תגיעו לפשרה. מושיטה לך יד מחזקת, נטע.

אני קוראת כאן הודעות ,ועל סמך גם נסיוני שלי מעצמי,מחיי,מטיפול שגם עירער לגמרי באיך שהתחיל ונגמר...,וכו',מאד חוששת,ולאור הקשיים שלי,הסגירות,הכעסים הרבים,הלופים וכו וכו ששוב יגיע רגע בו המטפל הנוכחי ,יגיד לי שהוא לא מסוגל יותר.שהטיפול תקוע.(כמו גם חיי שלי)ושהוא לא יכול לתרום לי יותר במצב שכזה(כמו שאמר הקודם,וכמו שגם אמרת אתה בתגובה להודעתי האחרונה).ואני תוהה.., אז מה זה בעצם טיפול??אם לא המצב בו אני נמצאת??ההתמודדות איתו\איתי,עם המטפל,עם התקיעות...וכו'..הרי אם הייתי יכולה אחרת,ולמרות הכל,זה היה מתרחש.ואם לא,אז המסקנה ,שאם אין שינוי מצידי,אז אין טעם בטיפול?וזהו סוגרים ת'באסטה??באמת, ובלי ציניות שזה לא ברור לי.ומלחיץ מאד.מכעיס.ובעיקר מתסכל שזה המצב ושאין שינוי מהותי שמצליח להתקיים ולהחזיק מעמד.ומצד אחד אתה אומר לאט לאט....זה זמן, תהליך,סבלנות. ומצד שני, כשיש כעסים.תובענות.כעסים. אז נגמרת הסבלנות?ורק אם זה ישתנה,ויהיה פחות כעס, זה יתאפשר?? זה לא קצת בהפוך על הפוך, למהותו של טיפול ההתניות האלו?? איך עושים שיהיה פחות כעס אם זה מה שעולה??או תסכול וכו וכו...???

האם המאבק הזה שמן הסתם נובע מהקושי הרב להצליח ליישם את כל שתארת למעלה,שנשמע כאידיאלי..., הוא לא בעצמו מהווה חלק מהטיפול?? ואם זה לדברייך,לא טיפול,, אז מה עושים, כשזה המצב??וגם אם לא כל הזמן,אבל הרבה ממנו. או שזה איתות לזה,שלא כל אחד יכול להיות מטופל??

אודי (גם הילה וברוכית), נושא הקשר בין הפגישות כל כך מסובך וטעון. למה? גם מטפלים כל כך שונים בגישות שלהם וזה מבלבל ומעורר חרדה... הפסיכולוג שלי מדגיש שוב ושוב שהוא זמין 24/7, ואני לא מוגבלת בכמות הסמסים / מיילים. הוא תמיד מגיב בפרק זמן של עד שלוש שעות. הוא זוכר כל דבר ודבר שאני כותבת וגם מעלה את התכנים בפגישות. אין לי מושג איך הוא לא "מוצף" ואיך הוא מתמודד (סביר להניח, שאני לא המטופלת היחידה שבקשר איתו בין פגישות). פעם שאלתי והוא אמר שאני לא צריכה לדאוג והוא מתמודד יפה מאוד. כששאלתי אותו למה הוא מאפשר אז הוא אמר שזה חלק מ"האני מאמין" שלו ושאצלי זה צורך הישרדותי - בסיסי וללא זה, לא הייתי "שורדת" טיפול (וזה כל כך נכון). אז אודי, תאמר לי - למה הדעות כל כך חלוקות בנושא? מה אתה היית עושה אם הייתה מגיעה מטופלת כמוני שחייבת את "ההחזקה" הזו בין הפגישות? אגב, חשוב לי לציין שלפעמים אני שולחת 8 סמסים ביום ולפעמים עובר שבוע מבלי ששולחת.... משתדלת לא להציף. לא תמיד מצליחה. המצוקה שלי אמיתית ולפעמים מדובר בפגיעה עצמית או לשלוח סמס. בקיצור, עד שאני מקשיבה לו ומרשה לעצמי "לשחרר" ולהרשות לעצמי להעזר בו, אני קוראת פה ומתבלבלת. נטע.

הי נטע.באיזשהו מקום זה מעורר קנאה.הוא למעשה מאפשר לך את מה וכמה שאת זקוקה לו.ומזמין אותך לזה.עונה לך על הכל.(על כל אסמס הוא עונה??),וזמין עבורך מתי שאת רק צריכה.ומעודד לכך.באיזשהו אופן אני מניחה שעצם הידיעה שכך הדבר,מאפשר לך גם לא לשלוח הודעות לעיתים,שבוע ימים. ומנגד,יש גם תתהייה האם זה באמת הדרך?האם זה לא יוצר התמכרות למשהו שלא קיים בחוץ?האם באמת אלו קביים ואחכ זה גם ישתנה?...לא יודעת מה השיקולים ומה המניעים של המטפלים.ואני גם מאד מבולבלת כבר.מצד אחד לא "הוסכם" בייננו מלכתחילה סידור שכזה כביכול,ולמרות שכתבתי,הוא הדגיש שלא איפשר לי כביכול..,מצד שני אני כן כותבת והוא כן קורא,אז זה לא סוג של איפשור?ולעיתים מתייחס גם בפגישה,ומדגיש את זה כשבאה בטענות, והרבה פעמים גם שלא,או להרבה לא.ואז נוצר קושי מאד גדול.גם הקושי שלי שוב לעלות את הדברים שכבר נכתבו,גם הציפייה ממנו,ואז האכזבה, גם הרצון שיקלוט,שידע,שיבין ואחרי כל מה שכבר כתבתי,וכו וכו...וזה יוצר בסופו של דבר עוד יותר כעס וחסימה, שכבר שוב לא מאפשרת כלום.ואין דיבור.והשתיקות האלו גם מטריפות אותי.וגם כשכביכול הציע סידור של כתיבה ואפילו...,תגובה מצידו,בזמנים מסויימים, זה לא התיישם בסופו של דבר.יש אני מניחה גם תעניין הכספי של "קשר" בין הפגישות,שגם זה אישיו לא מאד ברור שמעורר לא מעט.ועד כמה קשר טיפולי הוא אכן קשר קרוב אכפתי ואמיתי,או מתומחר ומגמתי?ומשומה...,ולעומת שירותים אחרים, זה מסוג הדברים שהעניין הכספי קשה בו ל"קליינט",ומתפרש אחרת ומעבר להגיון חלגבי דברים אחרים שנרכשים.הכל סבוך גם לי.קשה לי גם נורא עם מצד אחד הכמיהה והרצון להגיע,ואחרי שהרגשתי קרובה למשל בכתיבה(גם אם לא הגיב),ואז שוב הפער שמתקיים בפגישה עצמה,והחסימות,לאור כל הדברים האלה.וגם כשלא,כותבת בכלל...זה לרוב מתוך המנעות כעוסה,של "דווקא",ולא הפנמה ויכולת בוגרת של הכלה שלי,והבאת הדברים לפגישה עצמה. כך ש..., אין לי שקט ובהירות עם כל זה.והרבה כעס שמתעורר.ולא יודעת גם מה לעשות עם כל זה,שגם הדברים הרבה פעמים לא מצליחיעם להיות מדוברים.ואז שוב עולה בי השאלה..., אז האם זה אומר שאני לא מתאימה לטיפול??

שלום יקרה, כן, הוא עונה לכל סמס, ומצטערת אם זה מעורר קנאה. אולי זה אומר שהמצב שלי "על הפנים" ): נושא הקשר בין הפגישות נכנס לחוזה הטיפולי. דיברנו על זה המון המון (עוד לפני כניסתי לטיפול). כשאני יוצרת קשר איתו ומבקשת עזרה, הוא "מחזק" אותי על כך. זה לא בא לי בקלות. אני די סוליסטית ולא יודעת לבקש עזרה. אם זה יהיה כך לנצח? הוא אומר שכן. כמה שארצה, עד שהצורך יפחת. את יודעת, דווקא הידיעה שהוא מאפשר לי, גורמת לי לרוגע, ואני לפעמים לא פונה אליו ימים שלמים. משונה. נטע.

כן...זה בדיוק מה שהתכוונתי כשכתבתי,שעצם הידיעה הזו יתכן שמכניסה רוגע ומאפשרת שלא לכתוב.וזה מוכיח תצמו. אז יופי. מה שעוד,אם כל זה דובר המון לפני,ונכנס לחוזה הטיפולי,אז הכל נשמע אחלה.ובמקום.וזה שהוא זוכר הכל,מגיב להכל,ומאפשר הכל.זה באמת מעורר השתאות.בייחוד אם אני מניחה,כמו שאמרת,שיש לו עוד מטופלים. אצלנו הכל קורה תוך כדי, על הדרך..,לא היה חוזה,ולא היו הסכמות,אבל עם זאת,הדברים מתרחשים,וכן יש להם איפשור למרות הכל,אז כשפתאום אין...,או לא כמו שנראה לי שאמור, זה מאד קשה לי.וגם קשה לי מאד הכתיבה הזו אליו באסמסים,זה מעיק עליי.קשה לי גם שלא לכתוב כשיש צורך .קשה לי בפגישות בנוגע לזה וכל מה שזה מעורר,והכל יוצא בסוף דפוק.אני כועסת.מרגישה שלא מבין וקולט אותי.מרגישה רע גם עם התגובות שלי,הדרשנות,ולמרות שבא לקראתי כביכול.והכל ממשיך תצמו...,ואני לא יודעת מה לעשות עם כל זה.וזה דובר כבר שוב ושוב, אבל לא מגיע לשום כלום ממשי.עכשיו הוא גם יוצא לחופש, זה מאד קשה לי על רקע זה שזה כבר היציאה ה 3 שלו תוך 4 חודשים,ומאחר ואנחנו נפגשים 2 בשבוע, זה כמובן מורגש הרבה יותר.וזה בעיקר עורר בי הרבה כעס ובמקביל אשמה,לגבי כל ההתנהלות שלו סביב הכל.בכל מקרה,הציע עכשיו ולקראת החופשה(וואחרי שכתבתי לו על זה),לתת לי תכתובת מייל שלו,האמת שלא הבנתי אם זה במקום האסמסים והאם זה כדי שגם לא יפריעו\אפריע לו במהלך החופשה, או מה?ולמה בשיגרה עד היום לא הציע את זה ורק אסמסים (גם כשהציע ליצור סידור כביכול...)ומה ההבדל??והכל לא מובן לי וגם לא הצליח להיות מדובר.רק כתבתי,אבל הוא לא התייחס לזה ספציפית בפגישה עצמה.וזה גם הכעיס אותי.וחסם.וכבר לא רציתי שיתן לי תמייל שלו,יצא לי החשק.יש בי כעס.לא בא לי לכתוב לו,ולהדחף לו גם כברירת מחדל לחופשה שלו.זה סתם מעצבן אותי. והוא גם לא נתן לזה יותר מדי מקום בפגישה כשאמרתי שלא רוצה.וככה זה נגמר.וזה גם עיצבן שלא התעכב על זה,והכל מרגיש לי דפוק. כי כן יש קשר.וכן יש לי אליו..., ואני כבר לא יודעת מה ומבולבלת.ובעיקר איך הוא מרגיש כלפיי.?? שזה גם מעסיק אותי.ומעבר למטופלת...,ונראה לי שזה בעיקר מתקשר לאיזה כמיהה ורצון איתו למעבר.וגם על זה הוא לא באמת תכלס באופן ישיר מדבר איתי. למרות שברור שזה מובן וישנו,בטח כשמדובר במטופלת ומטפל,וזה משהו שידוע כביכול שקורה. וכמובן שגם כל זה מעורר תסכול וכעס.אי הדיבור על זה וביוזמתו,המצב עתמו,וכל שאר הדברים.והכעס ממלא...,לדבריו.אז בזה זה מסתכם.אני נשארת עם זה.הוא לא ענה לאסמס .ואיך זה אמור להמשיך אחכ??? אולי זה באמת לא מתארים לי טיפול שכזה.??אני כבר לא יודעת...., כי קשה לי לצאת מזה.ומרגישה בעיקר לבד.

היי, חשבתי קצת שאולי זה כמו הורים שונים וילדים שונים, שיוצרים מלא סוגים של קשרים. וכאן מותר כך וכאן מתאים אחרת ובסוף מה שמשנה הוא מעבר לחוקים ולגישה, הוא האהבה והקשר. נעמה.

אני לא מבינה מה קורה לי...דווקא כשאני מרגישה שאכפת לה, כשיש קרבה מאוד גדולה בנינו אני פתאום מפחדת, רוצה לברוח.. גם עם בעלי קורים דברים טובים בנינו, קרבה גדולה, מרגישה שאוהבים אותי, שיש מקום לרצונות שלי שהוא נותן לי מקום...דווקא פה אני נבהלת ממשהו...ומרגישה שלא מבינים אותי ובוכה ומדוכאת במקום לשמוח, מה יש לי? ואז זה משאיר אותי לא מובנת ושוב תחושת לבד........אני אדם פגום ומוזר???? :( ובבקשה אל תחזיר לי בשאלה "למה באמת?" כי זה די צפוי שתשאל ואין לי תשובה....במקום לשמוח אני חוזרת אחורה ומרגישה עצובה ולבד...ואולי גם לך זה לא יהיה מובן..... ויש פה עוד מישהו שמרגיש כמוני? שפוחד ורוצה לברוח דווקא כשמתחילים להרגיש אהובים? אוף....מקווה שהובנתי.

לשאלתך כן.. לי זה קורה. רגע לפני שמשו טוב אולי עומד לקרות מעדיפה לוותר כדי לא להיפגע...

הי אודי כתבתי לנעמה תגובה לעץ שפתחה- שלום לכולם בנושא האוכל.... היא נעלמה??????? תוכל לבדוק בבקשה???? הילה

נמאס לי. כל דבר שהיה בבית (של ההורים שלי נאבד)... כל פעם אותו סיפור. נשבר לי!

זה מרגש אותי ונעים לי מאוד. אתה יודע?

ראיתי אותך. ד"ש חם מהלב- אומרים שזה מרפא קצת לבבות כואבים.

תודה חמדתי, כמה טוב שאת כאן. כמה טוב לראות הודעה כזאת על הבוקר, הודעה שפתחת עבורי. הייתי כל-כך צריכה את זה. מחבקת, סוריקטה

סליחה על התנוססות ההודעה הזו, במקור היא נכתבה כתגובה לדברייך למטה. לא יודעת איך קרה שככה זה עלה כהודעה בפני עצמה. בכל מקרה מהדברים עצמם אני לא חוזרת בי :).

חששתי שלא ינעם לך ההודעה הנפרדת, אני רואה שכן. לפעמים דברים פשוט מסתדרים:)

היי לאה יקרה.. מה שלומך את?.. קראתי שאת קצת בסערת רגשות עם כל נושא הגבולות. זה לא פשוט בכלל. יוהו... שולחת לך מפה חיבוק. אני קצת משתדלת לא לחשוב על האיש היקר שלי. הוא בחופש שבועיים. ונפגשנו שבוע שעבר אחרי חודש שלא נפגשנו כי היה לי מאוד קשה להגיע, בעקבות קושי שלי בקשר..והייתי מתלבטת לגבי פגישות ובסוף מבטלת..עד שנמאס לו. והוא כרגע השאיר את זה בידיים שלי. הוא אומר שהוא ניטרלי. לא מראה שום רצון להמשך טיפול איתי. וגם לא מראה רצון מפורש לעזוב. הוא אמר לי "זאת את מחליטה, את מובילה". "תרצי-יהיה איתי. לא תרצי - לא יהיה".. ובתוך תוכי אני רוצה להמשיך את הטיפול איתו, אפילו שקשה לי בטירוף ומתקשה להכיל מה שהולך שם.... אבל אני רוצה להרגיש שהוא רוצה....:( שאני חשובה לו....שהוא מאמין שהטיפול יקדם אותי. שהוא לא מוותר עליי. ואמרתי לו שרוצה להרגיש ורוצה שיגיד שאני חשובה לו שהוא לא מוותר לי ועליי. אבל הוא התעלם ואמר "את בוחרת אם נמשיך בטיפול הזה". והכי עצוב, שהסרט הזה לא עוזב אותי. התלבטות לעזוב- לא לעזוב, קשה- לא קשה, אני כל הזמן בתסכול מהטיפול הזה, וממה שהולך בו, שכמעט ולא מתפנה למה שעולה במפגשים עצמם. יהיה בסדר, נכון?...:(

למה הוא עושה לי את זה?????? למה????? למה הוא מטלטל אותי ככה???? למה הוא לא מכין אותי לזה???? למה פתאום ביןם אחד הוא אומר לי 2 הודעות ליום? למה הוא משאיר אותי בכזה חוסר אונים. מהרגע שחזרתי ממנו אני רק בוכה בקושי הצלחתי לאכול אני לא יכולה עם הטיפול הזה זה מטלטל אותי מידיי אני כל כך משתדלת להיות סלחנית איתו כשהוא מאחר הוא מבקש ממני להישאר ואני מתחשבת בו כשאני אחרתי ביןם שישי ב10 דקות הוא לא הסכים להאריך לי את הפגישה למה הוא גורר אותי לקצה???? הוא יודע כמה קשה לי אין לי כבר כח באמת הילה

תכין אותנו אם כן? בסדר? תודה.

מדוע מימה ועכשיו גם כרוכית ועוד אנשים מרגישים נטישה מהמטפל? איך זה קורה?...מעולם היא לא ויתרה עליי גם כשאמרתי שלא אבוא יותר היא אמרה שהיא תחכה לי, תמיד! אז למה המטפלים לא אומרים שיחכו? היא תמיד מבטיחה לי שהיא תהיה...כשאני מבקשת שלא תלך ולא תעזוב היא אומרת שלא תעזוב, ושאני אחליט מתי....אז מדוע דברים כאלה קורים בטיפול? האם היא סתם אומרת לי? האם גם אני ארגיש נטושה ממנה? לא רוצה לעזוב בתחושה כזו...למה דברים לא מעובדים עד הסוף והכל נופל על המטפל? מרגישה קצת לא פייר לגבי המטפלים...למה להפיל עליהם את כל האחריות? האם באמת האחריות היא של המטפל לא לנטוש? הרי זה אמור להיות החלטה של שני הצדדים לא?....זה צורם לי...ובכלל אתה יכול להוסיף משהו על נטישה? זה מתקופה מוקדמת? נטישה רגשית כזו? ממה זה נובע? תודה, מיכל

כבר כמה זמן.. אין לי כוח. לא היה אכפת לי, אבל הבעיה העיקרית שאני סובלת. בלילה קשהלי, אני נכנסת לדכאון קשה, רוצה למות והיד עוד נטויה. (מעבר לזה שמשבש לי את הסדר יום וכד'). המטפלת בחול, וגם ככה לא יצא לי לדבר איתה עלזה. שלחתי מייל לפסיכאטרית אתמול בלילה כדי שתעזור לי. אולי שתביא לי כדורי שינה או לא יודעת מה. היא עדיין לא ענתה ואולי היא גם בחופש. הגיוני. היא בטח תרצה להיפגש או לדבר ואין יל ככ כוח לזה.

אוףףף זה כל כך קשה ומחרפן לא לישון בלילות......: כל הכבוד שיזמת ושלחת מייל לרופאה!! כל הכבוד שאת מטפלת בעצמך!!!! ולא לפגוע. בבקשה. הילה

האמת שהיא ענתה.. כתבה שאפשר לקחת קלונקס אבל לא כדאי להתמכר ולנסות שיטות הרפיה.. אחכה למטפלת שתחזור. אני דווקא לא בתקופה של מחשבות על פגיעה עצמית, אבל תודה על הדאגה! מעריכה את זה.

תינוק זה מעליב אותי.. לא נעים לי שככה אתה אומר לי. אווף! אני לא ישנה מעוד לפני שהיא טסה..

אני חושבת שזה בגלל שהייתי בהלם והתנהגתי ככ שונה ממה שהייתי רוצה שיקרה. בפגישה היא הייתה חמודה ואמרה שאגיד לה מה שהיתי רוצה לומר לה אז..

אני כותבת המון אסמסים,לפעמים זה ממש מגיע לכמות אסטרונומית בין פגישה לפגישה(ואנחנו נפגשים 2 בשבוע).הוא אומר שקורא הכל.אבל לא מגיב אליהם.ולעיתים יש מצבים שכביכול יוצא,בגלל התגובה שלו בפגישה, שאני מבינה שלא קרא או לא זוכר בכלל.זה מכעיס אותי ומתסכל נורא,צובע את כל שאר הפעמים כבר בחוסר אמון, ובעיקר סוגר אותי.וגם הכתיבה מאד מאמצת אותי,זה לא משהו של מה בכך,וכשבפגישה הוא לא בהכרח מתייחס לדברים שכתבתי כשנראה לי שחשוב שיתייחס וגם יגיב,זה מאד קשה לי.ואני נסגרת.וזהו...,קשה משם להמשיך.וזה מעגל כזה מתסכל.עבור שניינו אני מניחה.כשהוא טוען שהכתיבה היא לא במקום.והוא לא זה שצריך לעלות הודעה כזו או אחרת,למרות שעושה זאת לעיתים,ואם יש לי משהו שרוצה להתמקד בו שאתייחס.ולי זה קשה.בייחוד אחרי שכבר כתבתי ואמרתי כביכול.וזה הרי מורכב ולא שחור-לבן.ובכלל,יש התנגשות בין הרציונאל ,שאני מבינה שאני לא יכולה לתבוע ולדרוש ממנו את כל זה,מה גם שהוא כל הזמן מדגיש שזה לא חלק מהסכם שהוסכם מלכתחילה בייננו(לא עשינו הסכם..),ומנגד ולאור זה שחוזר ואומר שכן קורא הכל,זה מעורר רגשית ומקשה.ולא הצלחנו להגיע לאיזה "סדר" בדבר הזה,הוא הציע גם לחשוב על אופן התנהלות מסודר יותר עם זה להמשיך אך להגביל ולתחום,ואפילו שהוא יגיב...,אבל ה"אפילו" הזה,גם סגר אותי,ובכלל היה לי קשה לסידור.וככה זה נמשך...,באותה מתכונת,ואני בשלי...,והוא בשלו.עד ששוב כל פעם זה היה מועלה,בעקבות "העניינים" עם זה והכעסים שלי.וכששאלתי אותו אז למה זה ממשיך כך?הוא אמר באחת הפעמים שהוא מבין שאני מאד זקוקה וזה בלתי נשלט.ושהוא מתיחס לזה כמו קביים כרגע ועד שלא אזדקק לזה עוד. והכל מכעיס אותי.ואני גם מרגישה תובענית ונצלנית אבל גם נבוכה ופאטתית ומסכנה,וכעוסה שכאילו עושה לי טובה כי זה בלתי נשלט.ושאני המטופלת,והכל חד סטרי.ובקיצור הכל מתערבב לי.והאם זה בסדר להמשיך כך??ואם לא אצליח להפסיק ??אולי זה ימשך כך כל הזמן??(בזמן האחרון זה אפילו גבר) זה נכון? זה לא נכון?ולאור גם התייחסויות שונות של מטפלים.ופתאום אני מרגישה עוד יותר נוראית שבאה בתלונות למטפל שלי,שנאלץ לספוג את כל זה,ובאמת גם משתדל לקרוא הכל,ובאיזו השתדלות לגשר על הפערים בייננו.וזה גם מעורר אצלי קושי.ואני כבר לא יודעת איך להסתכל על הדברים,ומה לטובתי ומה לא,בסופו של דבר.אולי זה לא נכון?? זה נורא מבלבל,ולא יודעת גם עד כמה יכולה לסמוך עליו בכל הדבר הזה.ומה מפעילו אותו,ואם זו הדרך...?יש כאלה שמנהלים שיחות טלפון,מיילים,כאלו שלא מאפשרים כלום,וכו'...,אבל בכלזאת מניחה שבטיפול יש "אפקטים" דומים.ביחוד לאור העובדה שיש פה מכנה משותף כזה גדול בייננו, הבנות.שגם הוא לא מובן לי האמת.אבל מה זה אומר כל זה??

מה נכון??לא יודעת האמת.ואני לא בטוחה גם,עד כמה זה הרסני ומחבל בסופו של דבר בטיפול,כשהחור השחור הזה בולע הכל כולל את האור,ומותיר את הפגישות מעיקות מאד וחסומות.לא יודעת מה קשור בהכרח למה...,ומה גם המסקנה.?אבל נראה לי שזה מתפקידו של המטפל לדעת,להבין את התמונה מחד הגלובולית ומאידך,המפורטת יותר,את המניעים הגלויים והנסתרים,הקשיים והתסבוכות(והרבה יותר מההתערבלות הכעסים והחסימות שלי כמטופלת),ובצורה מפוקחת ומקצועית לדעת לטפל בזה.בשיתוף אותי כמובן.וגם אם זה כביכול לא מצליח ברמה המוצהרת...,כמו להסדיר ולתחום את זה.וממשיכים כרגיל...ועם אותם תסכולים. והשאלה אם אכן מתרחש התהליך הנכון איתי?איתנו? ואם אני יכולה גם לסמוך...,על הקורה,ועליו כמוביל אותם,ולמרות כל התיסכול הגדול שמטריף.ואיך בהכרח ניתן לקבל תתשובות הללו??כי כמטופל אתה הרי בעמדה לגמרי שונה מהמטפל המקצועי ,שכביכול אמור לדעת.(וכבר חוויתי משהו קשה מאד בהתנהלות של מטפל...כך ש...? איך יודעים באמת ויכולים גם לסמוך על התחושה שהדבר הנכון בהכרח מתנהל בדינאמיקה הספציפית ובכלל בטיפול?).

המטפל אמר לי שאני בלופ של כשלון, שכל דבר שאני מנסה נגמר בכישלון, בתחושה שהדבר לא טוב לי ולא נכון לי. ואין לי פחד להעז. אני מנסה הרבה. אבל בסוף- שוב כישלון. ולגבי כל הדברים בחיים שלי. וכך גם לגבי הטיפול. בגלל זה חווה אותו ככישלון. וזה לא משנה מה יהיה בו- אני יחווה אותו ככישלון. גם אם יהיה הכי רע, וגם אם יהיה הכי טוב. ואובייקיבית - יש דברים לא טובים בטיפול, אבל גם אם הוא יסדר אותם, אני עדיין אחווה אותו ככישלון. (אולי בגלל זה הוא כבר לא מנסה?) בנוסף, הוא אמר לי שזה מקום שמאוד קשה. ואי אפשר לצאת ממנו. שתמיד אני יחזור לאותו מקום. שחווה כישלון. שאני כישלון. ששום דבר לא מצליח, ששום דבר לא נוגע. ששום דבר לא טוב. אז מה הטעם לנסות אם הכל ישאר ככה? מה הטעם של להמשיך בטיפול? ואני אוהבת אותו באמת. את המטפל. אבל אולי כבר הרסתי מידיי. וכבר אין מה לעשות. והוא בחופש שבועיים. אז גם אי אפשר לדבר על הדברים, וצריכה ללכת עם זה עם עצמי כל הימים האלה. רחל.

זה רק נהיה יותר ויותר גרוע. הוא אמר שאני נמצאת במקום לא בריא. וקשה מאוד לצאת ממנו. גם בטיפול. הוא אמר בפגישה שלא אכפת לו מה אעשה. שזה החיים שלי. שאני חיה אותם, לא הוא. וזה הבעיה שלי לא שלו. ואם רוצה- יכולה להמשיך בטיפול. והוא לא יכול להגיד לי אם הטיפול יעזור לי או לא, או אפילו יקלקל. ואם רוצה- אהיה בטיפול איתו, ואם לא ארצה, אז לא. אם ארצה טיפול אחר - זה יהיה עם מטפל אחר. או לא בטיפול בכלל. בפגישה הרגשתי כל כך רע, אז אמרתי שנסיים כבר וזהו. דיי. והוא שלו, קר, אדיש "הפעם את מובילה. לא אני. מה שאת רוצה - יהיה". כשחזרתי הביתה הרגשתי כל כך רע. לא רוצה לסיים בכלל. רוצה באמת לעבוד על זה. אבל הוא קר. מיואש ממני. האם אני מאוהבת בו, ולמרות שהוא לא נכון לי, הרצון מכה בי להישאר איתו???? למה אני צריכה להיות בטיפול שהוא אומר לי שהוא לא יודע אם בכלל משהו יעזור לי??? רחל.

סתם.... לא בא לי לפלוש. אבל את יודעת??? כבר מזמן, כמה הודעות אחורה, אני מרגישה שאני קוראת את המילים של המטפל שלך - בדיוק את אותם מילים שאת שומעת, ומשום מה המנגינה כל כך אבל כללל כך אכפתית ונוגעת ללב עד כאב.... כשהוא אמר לך "תמיד" הלב שלי קפץ. וגם,המון המון מילים ומשפטים שכתבת אני מתרגמת אותם כל כך אחרת ממה שנדמה לי שאת מתרגמת. כמה איכפתיות יש בזה שהוא מעביר אליך את האחריות להחלטה! הוא לא יכול ולא אמור להחליט בשבילך, והוא טוב כל כך - הוא שם את עצמו ואת הרצונות שלו בצד ונותן לך את הבמה. מכבד אותך. מלבד מה שמאמן אותך לקבל החלטות וליישם אותן אף שהוויתורים בכל החלטה יכולים להיות כואבים. התעייפתי. מקווה שתביני אותי. בעבר רציתי לכתוב לך על המגינה השונה כל כך שאוזני שומעות אבל חיכיתי עוד קצת. אולי היה נדרש ממני יותר אומץ. אבל יותר נראה לי שרציתי עוד קצת ועוד קצת להרגיש את המנגינה

אודי וכולן שלום מזכירה שוב: הגעתי לטיפול בעקבות מוות של חבר יקר (נפטר ממחלת הסרטן). בגדול, לפני האירוע הייתי בן אדם שמח מאוד, מוקף בחברים ומשפחה אוהבת. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קליני שאין לי מילים לתאר כמה הוא יקר ומשמעותי לי. לאט לאט הטיפול נהפך למרכז החיים שלי. חייתי מפגישה לפגישה ובתום פגישה הרגשתי עצב וחרדה מכך שעלי להמתין עכשיו שבוע עד הפגישה הבאה. הוא הפך להיות בן האדם המשמעותי והקרוב ביותר אליי ואני משתפת אותו בדברים שאיני יכולה לשתף אף אדם אחר. התרחקתי בעקבות הטיפול מחברים ומשפחה מפני שאף אדם לא מסוגל להבין אותי כפי שהוא מבין (למרות שכן ניסיתי ונתתי הזדמנויות אבל נתקלתי בסביבה שחושבת שאני דרמטית, רגשנית ושאני חייבת "לאסוף את עצמי" ולהמשיך הלאה גם אם זה קשה). הטיפול הזה מעורר בי מצוקה רבה. אני מרגישה שהחיים שלי כפי שהכרתי קפאו, ואני כל כולי "שקועה" בטיפול. כמובן ששיתפתי את הפסיכולוג והוא מאפשר לי להתקשר אליו ואנחנו משוחחים לפעמים בטלפון (וזה קצת עוזר) ואני גם שולחת לו לפעמים מיילים והוא תמיד מגיב בצורה כל כך מדויקת ונותן לי כוחות. אני מרגישה שהוא אוהב אותי ודואג לי. אז אודי, איך אפשר לא להתמכר? איך אפשר לא לרצות עוד ועוד? במציאות, אין קשרים כאלה אידאליים. איך יוצאים מהתסביך הזה? המשפחה שלי (שבהתחלה עודדה אותי לפנות לטיפול), מתנגדת עכשיו לטיפול, ולוחצת עלי לסיים אותו. אודי, אשמח אם תעשי לי סדר בכאוס הזה. איך הגעתי למצב הזה? לא עברתי אביוז ואין לי חסכים מהילדות (ההורים שלי תמיד קשובים וזמינים לי. יש לי קשר מצוין וקרוב עם אבא שלי). תודה, נירית

הי, בוקר יום ראשון. היום בפגישה המטפל ביקש להגביל את הסמסים ל-2 ביום. זה הכניס אותי לחרדה איומה...... הוא אמר שהוא לא עומד בזה. הוא לא מצליח לקרוא את הכל. שזה תוקע אותי במקום של הילדה במקום לטפל באישה הגדולה. קשה לי. מאוד מאוד מאוד קשה לי. קשה לה לילדה....... אשמח לתגובות ממכם ומאודי. קשה להתחיל כך את השבוע:(((((( הילה

הי הילה בא לי להתחבר לילדה קצת... ולהגיד לך אולי תפציצי אותו בסמסים?? או שאולי תשלחי לו רק שניים אבל ארוכים ארוכים ארוכים כאלה שתעבדי עליהם כל היום ויקח לו שעה לקרוא?? ;-)) הילה יקרה אני אתך... לי קשה לעשות דברים ש"חורגים מהכללים" . אני עושה את זה כמעט רק אם היא פותחת לי פתח ואומרת שאני יכולה קשה לי לומר לעצמי שאני צריכה, להיעזר. ומה בין כאן ובין שם?.. קשה להיות גם ילדה וגם גדולה. וגם: אני זוכרת שפעם היו לך רעיונות יפים שציירת במחברת כשהיה לך קשה? גילת.

היי הילה, השלב בו גבולות, למרות כל ההבנה, צורבים-צורמים... איתך בו, שולחת חיבוק שייאסף כשיתאים וביחדיות כזו. אולי גם את הנעימות שאני כרגע מצליחה להרגיש וברור לי שבצד שלך נורא קשה להרגיש, שהוא עושה הכל כדי לראות את הילה עכשיו ולטפל בה כמו שצריך. אחזיק בה בינתיים אני. נעמה.

הי הילה, גבולות זה קשה, אך מוכרחים גם להתחשב בו, לא? וצריך גם להתבגר, להתבגר זה קשה, מניסיון. בהצלחה, אצלי גם ירד הכל בהדרגה, והיום זה מדהים שיש לי אותה פעם בשבוע, ואם דחוף אז בסמס זה עובר ל"נקבע פגישה נוספת"... היום הרבה יותר קל לי, גם את תצליחי, רק סבלנות. הנה כשממש הצטרכתי קבענו בשבוע שעבר פשוט עוד פגישה....אין ברירה, וכשזה נוגע לכיס תאמיני לי שלא תמיד תרצי עוד פגישה אלא פשוט תחכי ותראי שאת יכולה גם לבד. מיכל

מבינה אותך.. מבינה אותו. לא פשוט בכלל לקחת משהו שאת רגילה אליו כל כך, וכל כך טבעי לך. רחל.

בדיוק אותו הדבר קרה לי עכשיו. בכיתי והרגשתי שהעולם שלי חרב....

אנימה היקרה היא שהעלתה לכאן פעם את השיר הזה לא אחת ראיתי: הונף הקרדום והורד ונינעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דום - זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיותר ועירום מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחול... תיפקדנו שוב, אך שנה תינקוף - תעמוד משתאה, תביט: למרום כאז כמהה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. אני חושבת שהשבר עמוק... קשה, קשה לי לקום... ומפחיד לי... שבריריות האדם היכולת ליפול וחוסר הידיעה. קראתי ספר על דיכאון, והוא מתחיל כך: "דיכאון הוא הפגם שבאהבה". גילת.

גילת, המשפט שלך הזכיר לי: "מסוכן לחיות, מתים מזה". מה שלומך את, גילת? יש לך מילים שלך? (ולא בנימה מאשימה, פשוט רצון לדעת וגעגוע) נעמה.

הי נעמה, לפעמים אין לי מילים שלי, וזה באמת חבל, וזה באמת עניין, זה לא סתם... ואולי זה בגלל הפגם באהבה, הפגם ביחסי אנוש... בכל אופן, נכנסו שם גם כמה מילים משלי, מילות יאוש כאלו, ואני נבוכה בהן: אסור להתבכיין וגם לא מועיל. תודה על תשומת הלב, על ההתעניינות, אומר לך גם מה שאמרתי למטפלת שלי: לא מרגישה שמגיע לי. בכל אופן, כתבתי לך גם קצת למטה. ליל מנוחה...

https://www.youtube.com/watch?v=HTc2sNyxPKY

אולי אני לא מצליחה להכיל את הטוב הזה? אולי אני מתקשה עם המוגבלות שבו? אולי אני פשוט משוגעת? כל הסופש הזה היה סביב כדורים-לקחתי מלא,בעלי החביא לי, התחרפנתי לגמרי. בבקשה רוצה להבין אותי

ברור שבאיזשהו מקום בראש שלי זה היה ברור מהתחלה, אבל רק עכשיו הרשיתי לעצמי לחשוב על זה, ופתאום זה כ"כ ברור לכולי. כל מה שאני שואלת / כותבת כאן - אני כותבת לא משום שאני לא באמת יודעת את התשובות, אלא אך ורק בשביל (מביך נורא לכתוב את זה) היחס בשביל הידיעה שמישהו טרח לקרוא את המילים שלי וחשב עליהן ולו לרגע והגיב, בשביל שאולי אזכה בכמה מילים שתגענה בי באמת, בשביל שיהיה לי מקום שבו אוכל לשתף ... איזו נזקקות... קצת משפיל, הרבה מביך, המון מעורר התנגדות. עם כל זה, (למרות ובגלל) תודה על המקום ועליך.

עפרה, בקצרה- לפי דעתי- כולנו. גילת.

שלום אני אם חד הורית כמובן שיש אבא בסביבה יש לי בעיית התנהגות עם הילד אם הוא לא מקבל משהו באותו הרגע הוא מתחיל עם אלימות כלפיי שורט אותי בחוזקה נושך מושך בשיער וזורק חפצים וכל זה הוא עושה באיומים אם לא תעשי לי אם לא תביאי לי ואם לא תבואי עכשיו אני הופך לך את הבית אני מרגישה אמא מוכה הוא שורט את ידיי וממש פוצע אותי איך אני אמורה להפסיק זאת ומה עליי לעשות ולהגיד לו באותו הרגה ואיך להגיב באותו הרגע בשעת מעשיו בדרך כלל הוא יחד חכם ומתנהג בסדר אבל זה קריזות שלו באותו הרגע אני כבר מתוסכלת מכך ולא יודעת איך להתמודד עם המצב הזהבכלל !!!

זה לא רוע לקחת מבני אדם את המנגנוני הגנה שלהם , לחשוף אותם לטראומות שהיו לא מודעות ולהשליך כך להתמודד עם החיים , ללא מענה אמיתי ולספק דבר מה שישקם את שמחת החיים שלהם? מי קבע שמודעות עדיפה על ההגנות? חיים של 'אומללות נסבלת'. האם גם החיים של מטפלים ופסיכולוגים בפרט הם חיים של 'אומללות נסבלת'? משום מה לא נראה לי. משום מה נראה לי שהחיים שלכם יותר טובים מזה. יכולתם להגדיר רצון ולממש ולהתגשם.

ההרגשה שמימה מתקיפה ובכל אופן אתה מאד "מחזיק" אותה. בהתחלה היה קשה כאן מעט לקבל את הסגנון אבל לימדת אותנו פרק מעשי בהלכות סובלנות. אז.... למה שמלי לא מקבלת את אותו היחס????

ההרגשה שמימה מתקיפה ובכל אופן אתה מאד "מחזיק" אותה. בהתחלה היה קשה כאן מעט לקבל את הסגנון אבל לימדת אותנו פרק מעשי בהלכות סובלנות. והיום היא חלק מאיתנו וכשהיא נעלמת לנו לכמה ימים אנחנו ממש מתגעגעות אליה. אז.... למה שמלי לא מקבלת את אותו היחס???? נשמע שאתה פחות סלחני אליה. איפה ואיפה???

היי אני בן 28. נשוי כבר כשנתיים מאז ומתמיד הייתי אדם שלא מצליח באמת להיות מאושר וגם אם זה קורה אז זה לזמן קצר בלבד. אני לוקח אפקסור 150MG בהמלצת פסיכיאטר. כמו כן אני אדם מאוד עצור שלא מצליח להשתחרר בקלות. העיסוק שלי בחיים הוא בחשבונאות (כרגע כמנהל חשבונות/חשב וכרגע לומד לימודים לבעלי תואר בראיית חשבון). הסיבה שרשמתי את הרקע היא לצורך הכוונה. לא יודע יותר מדי מה לעשות עם זה. חשבתי ללכת לשיחות אבל כתוצאה משיחות שנעשו בעבר בנושאים אחרים קצת איבדתי את האמון בזה (כלומר אני עדיין מאמין שזה אמור לעזור אבל אני משער שצריך למצוא את האדם המתאים שיעשה את השיחות האלה כיוון שלא כל בעלי המקצוע שווים ברמתם). האם יש לכם המלצות לגבי מה לעשות עם זה ומה יכול לעזור לי לשנות את המצב?

אודי, לפעמים ממש מדהים אותי כמה שאני לא מובנת. אתה לא מבין, אתה לא מבין.. אני לא סתם אומרת. אתה לא מבין. אתה כועס עליי או שסתם אין לך כוח או לא יודעת מה , אבל זה כן פשוט ככה. זה כן. זה כל כך כן. זה פשוט ככה. פשוט. כל כך פשוט. פתאום הכל נראה לי קשקוש, מה שקרה כאן. איזו פנטזיה אולי. לא אמיתי. זה לא נכון. לא כך. לעולם לא יהיה. לעולם. ואתה לא מבין. אני לא סתם אומרת. לא סתם אומרת. והנה, הורסת מה כל שהיה. הורסת. כי זה כן פשוט ככה. אתה לא מבין. אני לא אומרת סתם. אתה לא מבין. אתה לא מבין. מתיש אותי לפעמים רק רק רק שזה ככה, שזה פשוט ככה. ואתה לא מבין. ואף אחד לא מבין. ואני נשארת לבד עם פשוט ככה מנסה להסביר ולא מובנת ולא מאמינים וכועסים וזה הרי כל כך פשוט אתה לא מבין זה ככה זה ככה מה יש לדבר הרבה זה ככה לנצח לתמיד מאז ומעולם בכל מקום תפסיק להתיש אותי רק תאמין ותבין שזה פשוט ככה

הזכרת לי משהו. אחת הסיבות (טוב, אני סתם מאשימה, זו לא הסיבה העיקרית) שקשה לי לדבר עם המטפלת על הגוף שלי היא התחושה שהיא פשוט לא מבינה. היא לא מוכנה לקבל את האופן שאני רואה את הגוף שלי כמציאות, היא לא מוכנה להסכים איתי על מימדיו והמשמעות שלהם, היא לא מוכנה אפילו לעשות כאילו. ואז אני מרגישה מתוסכלת - די, תפסיקי לשגע אותי, תאמיני לי, תקשיבי לי, למה תמיד החוויה שלי היא החשובה והפעם לא? וברגעים צלולים יותר אני מבינה - היא מאמינה לי שככה אני חווה, היא מקבלת את זה שזו החוויה שלי באמתבאמת ושאני לא ממציאה או משקרת, היא מאמינה שאני מתנהלת מתוך נקודת המוצא הזו ושהמילים שלה כרגע לא ישנו שום דבר. מה שהיא לא מקבלת זה את העובדה שזאת המציאות לאשורה. מה אני אגיד לך, זה מעצבן לפעמים. זה משאיר אותי לבד לגמרי עם עצמי. אבל כנראה שאם היא הייתה מסכימה איתי, היינו נכנסות יחד ללופ הרעבה עצמית ושנאה עצמית, ואיפה פה בדיוק העזרה? היא/אנחנו מחפשות את האמצע, שתהיה איתי בחוויה שלי בלי להסכים. לא יודעת, נראה לי שזה קצת אבוד ותמיד אהיה בזה לבד. אבל יש משהו מיטיב עם זה שהיא לא מוכנה להזיק לי איתי. נעמה.

כן, זה נכון.. אבל בכל מקרה זה לופ.. כי אני רוצה שיבינו שמה שאני אומרת הוא נכון, ואני מבינה את זה שהיא לא מקבלת את העובדה שזאת המציאות - כי הרי היא אמורה לעזור לי לחוות מציאות אחרת, ובכל זאת, המציאות האמיתית היא זו שאני חווה והיא לא מקבלת => התוצאה שאני מתוסכלת ומיואשת גם מהמצב וגם שהיא לא מקבלת את דברי. אולי באמת היציאה היא במשפט האחרון שאמרת - "אבל יש משהו מיטיב עם זה שהיא לא מוכנה להזיק לי איתי". וזה בפני עצמו מביא אותנו ללופ אחר... תודה ששיתפת אותי

לא יודעת מה להגיד על זה.. תודה? עשית מה שביקשתי. זה גם לא עזר.. לא יודעת מה אני רוצה. מה צריכה שיקרה.. שיבינו אותי או שכן יתווכחו איתי... בא לי לבוא אליך ולהביא לך את כל ההוכחות שלי, שתראה במו עיניך שזה כך. אך כנראה שגם זה לא יעזור.. זה מייאש אותי. איזו הודעה סתומה כתבתי.. היא הייתה מוקדם בבוקר ולא הצלחתי להירדם. הרגשתי חנוקה ותקועה עם זה לבד. בכל מקרה.. טוב שבאת, חיכיתי לך..

היי כולן/ם, אולי מתוך דיבורים בטיפול, אולי מתוך סקרנות, אולי מתוך חיפוש הזדהות, רציתי לשאול שאלה את כל מי שתרצה לענות: מה זה אוכל בשבילכן? איך נראית מערכת היחסים שלכן עם אוכל? נדמה לי שזה כמעט תמיד נושא טעון, לכל מיני כיוונים, חיוביים ושליליים. אז אני מעריכה את המאמץ והאומץ שמענה על השאלה דורש... אשמח לשמוע. נעמה.

הי נעמה, אוכל. הוא לפעמים משהו שיש לי עליו שליטה שהוא בהחלטתי הוא לפעמים משהו ראשוני שאני בטח יודעת לעשות שבו "נשארתי אני" גם אם דברים אחרים התפקששו למרות שזה עקום מאד. כמו שינה, קימה, מקלחת. דברים בסיסיים כאלו. לפעמים הוא משהו מנחם לפעמים הוא משהו שנכנס לתוכי משהו שאני עושה. לפעמים הוא משהו שאני עושה יותר כשמרגישה לא בנוח, כשחלקים אחרים שלי לא באים לידי ביטוי. כשאני יושבת עם אנשים ואין לי מה להגיד. לפעמים הוא סוג של יצירה: הבישול, למרות שמשהו מאד ראשוני לפעמים הוא משהו שמזכיר לי המון המון לבד: לפעמים אני רוצה לבשל בשביל מישהו, או שמישהו יבשל בשבילי. לפעמים הוא מזכרת לרצון שלי, לאהבות ולהעדפות האישיות שלי. מרגיש לי "אני". ולפעמים בימים קשים הוא הדבר היחיד שאני "עושה". ואז אני כועסת על עצמי שאוכלת, מרגיש רע מאד כשזו אחת הפונקציות היחידות שאתה ממלא. כל מיני מחשבות. נדמה לי שאצלך הם שונות מאד, אז שתפי גם? אני אחת שאוהבת לאכול. אף פעם לא "שוכחת". גילת.

בכל זאת אענה לך.. לרוב אני אוכלת נורמאלי. לפעמים כשרע ועצוב או גם כועסת, אני יכולה קצת יותר ולא מזיז לי מכלום. לפעמים כשממש רע עד כדי שרוצה למות אני יכולה לא לאכול בכלל (אבל זה נדיר). לא הגעתי למצב של הקאות או משהו דומה..

מעניין מאיפה באה השאלה הזו שלך....בכל אופן, זה מורכב כל כך, מסובך לענות, אפילו מביש במידה מסוימת אך אענה בכל זאת... אצלי זוהי אכילה רגשית, מאוד תלוי ברגש, בד"כ כשאני עצובה אוכלת הרבה פחמימות...את יודעת שדווקא רוב האנשים לא אוכלים כשרע להם? ואותי זה מבאס שאצלי זה הפוך...והכי קשה לי שהשאלה של האנשים זה איך את יכולה לאכול במצב הזה? וזה מרגיז, כל החיים שלי זה היה אישו רציני. מאבק עיקש ומתמיד :( ותמיד אמרתי שהמחלה שאני לא אחלה בה לעולם תהיה אנורקסיה... בדיחה מפגרת על עצמי. מקווה שעניתי, מיכל

רק קצת הזדהות, אם זה עוזר... אומרים שבדיכאון יש הרבה פעמים ירידה בתאבון, אני בדיכאון (או שלא?) - ואין... אם כבר אולי להפך. ואני גם "צוחקת", שאם לא יהיה לי תאבון, אז אדע שמשהו *באמת* לא בסדר איתי.... נזכרתי גם שאודי כתב לך פעם, לזכור שכשרוצים אוכל בעצם מחפשים אהבה, או משהו בסגנון הזה, אם איני טועה. גילת.

אנסה גם? לא פשוט לי. אוכל זה הקישור ביני לבין הגוף שלי, זה מה שמקיים אותו. אוכל הוא צורך, ולא מוצא חן בעיניי שיש לי צרכים. אוכל הוא, השם ישמור, רצון, ובכלל לא מוצא חן בעיניי שיש לי רצונות. כשאני אוכלת, אני מרגישה דוחה. מביך אותי לחשוב על זה שכל מי שרואה אותי יודע שאני אוכלת, אחרת לא הייתי קיימת. לתחושתי, יודע שאני אוכלת המון ולמה לעזאזל אני עושה את זה אם גם ככה אני תופסת המון מקום שלא שייך לי? אוכל הוא הכישלון שלי לקיום נקי. הוא מלוכלך מעצם היותו, מעצם כניסתו לגוף שלי. אוכל הוא הנושא שכשמדברים עליו, נסדק הדימוי של נעמה השקולה (שקולה. כבר הרבה זמן שלא. שקולהמשקללהישקללספורלצוםלנשום). (אודי, הלוואי ותראה ותוכל לאסוף אותי קצת? התפזרתי לקילוגרמים וגרמים וגוף מתנפח ולא מפסיק. הלוואי ותראה ותוכל לומר מילה מרגיעה? זה באמצע שרשור ויש סיכוי שתפספס, אני יודעת, אבל לא יכולה לבקש בהודעה ראשית יותר. אז בבקשה תראה?) נעמה.

אודי אודי אודי.... אנחנו מתקדמים מהר!!!!!!!! אתה בעצם הארת לי דרך מאוד מאוד משמעותית מבחינתי כדי לקום מחר למציאות חדשה טובה יותר!!!!! חרשתי את הרשת על המחשבה האובססבית ווהפרעת הניתוק..... אני מתאים להם 1:1 הסברתי את עצמי קודם ותארתי לך מצבים שונים : אני יושב עם חברים או בכיתה ומתחיל להרגיש שעשיתי צרכים במכנסיים.. אני מדבר עם משהו ... המחשבות שלי מתנתקות מהעניין בראש ומתמקדות בדיבור שלי אם הוא נכון או לא ...... ואז אני מתחיל לבלוע מילים אני תמיד חושב אם מה שאני עושה הוא טוב לאחרים ..... תנועה קטנה של הקיבה ומתחיל לחשוב שאני רוצה להקיא הרבה ספקות ... נעילת דלת הרכב מבחנים אם פתרתי נכון או לא .... אני תמיד מפחד שיוצא לי ריח מהפה עקב תנועות פנים של אלה שמולי בהיותם מסתכלים לי על הפה בזמן הדיבור פעם ישנתי אצל חברים 4 פעמים באמצע שינה הלכתי לשירותים ..... אני רגוע ושולט בעצמי ומקבל את המצב שאני נמצא בו... אבל הוא קשה למדייי כי אני לא נח ... עוד מעט אני מסיים את הלימודים ואהיה מהנדס ... ומחשבה האובססיבית תפריע לי בקריירה ובחיים החברתיים. התחלתי לשתות מליסה .... יש לי בדיקה לקיום חיידק הילקובקר פולרי בעוד שבועיים...והפחתי את כמות הקפה .... אני רגוע יותר ... יושן טוב יותר בלילה .... אבל המחשבות עדין שם הבעיה שאיני יכול בשום פנים ללכת לטיפול מול אדם עקב נסיבות מאוד קשות ... אני מאמין כמו שתמיד עשיתי שאוכל לטפל בעצמי למשל , בהפרעת הניתוק...לפני שבוע בזמן נסיעה ברכב התחלתי לכנס ל האני והתחלתי לבכות ופתוח את הלב עם עצמי... שאני בסדר ואני לא צריך להתרגש מאנשים ומה חושבים עליי ואני יודע לדבר ואני חזק ויפה תואר וחכם וחפשתי מקורות לבעיות שלי והתעמתי עם עצמי שהן הבל וסרק או כבר לא חשובות והן כבר היסטוריה....ובאמת הרגשתי מעולה ליומיים ואז האפקט דעך אם תוכלל בבקשה ממך !!! לתת לי טיפול עצמי או עצה או טיפ או כול דרך שתוכל לעזור לי לצאת מהבועה הזו אני מאוד מאוד מאוד אודה לך ... תודה

והיה לי קשה ולא הצלחתי להירדם. המעטפות שהביאה לי מונחות במגירה ליד המיטה. לא עמדתי בפיתוי ופתחתי את זו הראשונה של יום שני.. קראתי וסגרתי. אני חושבת שזה בסדר כי הרעיון לפחות מבחינתי שזה ירגיע אותי כשאני צריכה אותה... לי פחות משנה דווקא מועד הפגישה עצמה (טוב, אולי אני רק מנחמת את עצמי..)

מרגישה לבד. צריכה עזרה ואין ממי... נכון קשה לי לדחות סיפוקים. אבל עובדה עוד לא פתחתי את שאר המכתבים (: הלילות קשים.. החיים קשים והיא לא פה.

הרי מוודאים באמצעות הגבולות שלמטופל לא תהיה יכולת השפעה על תנאים חיצוניים. מובילים אותו לבחוש בכאבו פנימה. נוטלים ממנו את החוויה של בעל יכולת להוביל לשינויים קונקרטים במציאות, בתנאי הקיום, כפי שהסימבוליקה של הסטינג מייצגת. 'זאת המציאות. אלה המגבלות.' המטפל מגלם את האטום. האטום הפוליטיקאי שתמיד יודע רטוריקה של מילים יפות אך ברמת המעשה משיב פני הפונים אליו ריקם.

האנליזה מפגישה את האדם עם המציאות החיצונית הנוראה !!! מציאות בה קיים חוסר אונים נוראי. כל יום השמש מתחילה לזרוח ובסופו שוקעת. השמש לא מוכנה להגמיש עצמה לאדם. ומי שאשם בכך הוא הפסיכואנליטיקאי הרע. אילולא הפסיכואנליטיקאי המרושע, השמש היתה מתגמשת. גם רכבת החיים היתה מוכנה להמתין. גם היינו בוחרים לאיזה הורים להוולד. באיזו תקופה, איזה מיגדר. בכל אשמים הפסיכואנליטיקאים האטומים והרעים שמחייבים את האדם לסטינג . ולא באים לקראתו. אם הרשעים הללו היו באים לקראת האדם, גם השמש וכל היקום היו באים לקראתו. איכס של עולם. גועל נפש על כל הפסיכואנליטיקאים שבעולם שרק באים לשדוד את כספו ונפשו של האדם.

בניגוד לשמש ולזמן הממשי שלא שואל אף אחד הסטינג הוא מעשה ידי אדם! על כן הוא נכפה בידי אנשים על אנשים. לפעמים צריך להזהר לא לבלבל בין הסימבולי לקונקרטי. הם לא היינו אך.

מפחדת מאוד.. אני רוצה משהו ומפחדת איך אדע אם יהיה לי טוב? אני יודעת שאם לא אנסה לא אדע, אז צריך לנסות. אבל אני לא רוצה. אני מפחדת. לא רוצה. פשוט לא רוצה.. וזו לא החלטה לכל החיים ובכל זאת.. לא יודעת איך לפרט מבלי שאספר יותר מדי.. ואני בוכה.. ולא יודעת, איך מחליטים והיא לא פה. ןצריך להחליט לפני שהיא תחזור. וזה לא היה רלוונטי כעוד היתה. לכן דיברנו בטלפון רגע לפני שיצאה לחופש וזה לא מספיק כי יש עוד דברים שצריך לבדוק

החלטות זה באמת מפחיד... אולי תנסי לחשוב אילו שאלות מכוונות היית שואלת את עצמך מבחוץ? מה היית מייעצת לעצמך לבדוק? את מסוגלת לקבל החלטה גם בלעדיה, זה פשוט הרבה יותר מפחיד ועצוב. אבל את הרי יכולה, כבר עשית את זה הרבה פעמים (גם אם החלטות בסדרי גודל שונים), לא? נעמה.

אי אפשר ככה יותר. אני מפחדת אז בסוף מוותרת. כל פעם מחדש. סה"כ רציתי לטוס ומצאתי איזו מישי (דרך אתר טיולים) לא יודעת אם היא כזו מתאימה לי ויודעת שגם בטוח אמצא אנשים שם להסתדר איתם. ואני רגע חשובת שכן ורגע שני לא.. וזה מתסכל ואני לא מצליחה לתפקד ככה. מה שקורה בסוף זה שאני אומרת לא ומתחרטת. כן ומתחרטת. כבר לא משנה. ואי אפשר לחיות ככה...

מופתעת קצת מתגובתך האמת.אתה סבור שלסופו של הטיפול הקודם ולאור כל מה שגם תיארתי כולל המילים הקשות שנאמרו לי והחוויה הבלתי נסבלת שלו אותי ואיתי ,שהביאה גם לסיום הטיפול,ניתן לקרוא פרידה???ושבעצם אני זו שעושה את הקשר והבילבול בין הדברים,בגלל החויה האישית שלי כשרק משחזרת משהו שתכלס לא באמת קרה איתו ספציפית???זה ממש צורם לי האמת.אפילו לא היה תהליך פרידה.הוא גם אמר,בפגישה האחרונה בה הטיח בי דברים קשים,שמבחינתו אמר את מה שאמר,ואין לו מה להוסיף יותר!וכשתמהתי המומה אם ככה זה נגמר??אמר שאם יש לי מה לאמר אז אפשר אם רוצה לקבוע עוד פגישה,ושאגיד מה שרוצה...,אבל הוא את שלו אמר וזה לא ישנה כלום!!! אז אחרי כל זה...,איזה טעם בכלל יש בעוד פגישה??ולמה שגם ארצה בה?? כשזו השורה התחתונה, והוא גם לא מעוניין יותר בכלום,כשהכי עובר ממנו שלא יכול לסבול את נכוחותי לעוד דקה אפילו.וכל רגע רק מוכיח לו כמה צדק בהחלטתו (כפי שגם אמר). זו פרידה??ממטפל??מטיפול?? זה הגיוני???זו טראוומה שאני סוחבת מאז,כולל אשמה והתחושה על איזה בן אדם נוראי שאני,כשבהתחלה ככ החמיא לי ואהב ואמר שאני המטופלת המועדפת עליו,ואז אחכ.... הפכתי למטעה ובלתי נסבלת שהורסת את חייו כנראה. וככה זה נגמר.ואם זו לא נטישדה וכואבת מאד בטח מאדם שצריך להיות שם הכי עבורי,וזה הדבר האחרון שהיה בכל הפגישה הזו, אז לעזאזל איך מוגדרת נטישה?? ודווקא המטפל הנוכחי שלי לחלוטין רואה בזה נטישה.ולא פרידה.ומופתע שככה הוא הגדיר את זה.ושהיה לו צמר,שחוויתי נטישה...כביכול.אז אודי...,הפתעת אותי בתגובה הזו שמפנה לחלוטין את הפוקוס אלי המטופלת,ולבילבול שלי כביכול,בין פרידה לנטישה ,ומוציאה אותו המטפל המוסמך....הבסדר...,שבסהכ רק נפרד. כשמה שבעיקר נוטר בי זו טראוומה גדולה שעד היום לא החלימה ומקשה מן הסתם גם בטיפול הנוכחי.כשכבר קשה מאד מאד לסמוך ולתת אמון ואחרי מה שחוויתי כולל התהפוכות מהתחלה כביכול מבטיחה ומלאת אמון ותקווה ועד הסוף המר והככ כואב הזה, ואיך שנעשה... איך לעזאזל הוא בכלל ממשיך לעבוד???

הי.קראתי תשובתך,כמה פעמים.משפט הפתיחה אכן דייק לגבי תחושותיי.ואז... לא ברורה היתה לי הציניות שנדרשת לה בסוף ההודעה. על מה ולמה הכעס בייחוד אם אתה יכול להבין את הפגיעות הרבה,והקושי הגדול בלהתמודד עם זה ובטח לחוות את זה בזמנו?? בכל מקרה זה נכון שאתה לא מוועדת האתיקה,ולא מתפקידך "לשפוט" אותו ואת התנהלותו הטיפולית,ועדיין צרם לי שזו היתה התייחסותך כשבנוגע לשאלתי אם היתה פה נטישה,ענית שאני כנראה חווה פרידה כנטישה.וזה צרם לי בהקשר לכל התיאור שלי את הדברים. אבל כנראה שאתה לא סבור שהיתה פה נטישה.אוקיי..., כל זה עדיין לא מעיד על העדר עניין שלי(לטענתך) לבדוק את חלקי בהתרחשות, אבל אולי לפני שאהייה מסוגלת לזה,זקוקה לאמפטייה והבנת המצב כפי שהיה..,וצרם לי גם,שמסקנתך,שאין לך אם כך,מה לתרום לי.ובעיקר שזה נאמר באיזושהי התרסה ,ואחכ תיאור ציני מצדך על איך שאתה פועל...,כביכול. חבל. מה זה משרת סגנון שכזה??חוץ מלהרגיש רע?? לא התכוונתי לפגוע בדבריי פשוט הבעתי את תחושותיי.אבל ציניות...,והתרסה, זה כן פוגע.

אודי אתה יודע שעד היום כמעט ולא טיפחתי את עצמי? כמעט ולא קניתי לי מוצרי טיפוח. לא הוצאתי כסף על להזין את הגוף שלי. כל הזמן הייתי בטוחה שזה בגלל שאין לי כסף. החודש קיבלתי דמי הבראה והיתה לי אפשרות לקנות יותר...... בשבוע שעבר קניתי לי מוצרי קוסמטיקה איכותיים. קיבלתי התקף חרדה משתק ואלים שאני לא זוכרת כמותו. זה היה ההודעה הכאוטית. התקפתי את עצמי בצורה אלימה ונוראית. לאורך השבוע דיברנו על זה..... על אמא שסרסה כל ביטוי של נשיות...... זה תהליך לא פשוט בכלל...... רציתי לשאול אותך, אןדי. אני עובדת עם אנשים. יש אנשים שמרוכזים רק בעצמם!!!!! הם לא רואים את הקשישה לייד. את האישה בהריון, את הילד שבוכה..... הם רואים רק את עצמם!!!! תובעניים ברמה של ילד בן 2. ממה זה נובע????? מה גורם לבן אדם מבוגר להתנהג כך???? נורא קשה לי לראות את זה, זה מנוגד לאישיות שלי. רוצה לאחל לך שבת שלווה ושקטה. נעימה ואוספת. תודה שאתה כאן!!אתה כל כך משמעותי עבורי. הילה

על מי? על מה? לא ברור... מרגישה קצת כמו ילדה שמאוד רצתה לבוא עם אבא לטיול אבל השאירו אותה לבד בבית כי "זה טיול של גדולים". ובינתיים בבית, היא הורסת ומחרבת למרות שיודעת שיכעסו עליה נורא ):