למימה. עוד נקודת מבט...

אני פחות שותפה לתחושות הלא נוחות שעולות פה כלפייך ולכעס שאת מעוררת. אני מוצאת בהודעות שלך,בחלקן לפחות, שאלות ותהיות הרבה פעמים חכמות ורלוונטיות, שמעסיקות גם אותי, ויכולה בהחלט להתחבר אליהם. ומסכימה איתך גם, שלא הכל , גורף ובדיוק אותו דבר, בכתיבה ובהתכוונות שלך. שמתי לב להבדלים. אבל...,יכולה לראות גם על מה השאר מדברים ולמה מתכוונים, ונראה לי חשוב, ובעיקר עבורך, ומתוך גם המשובים שאת מקבלת פה, לבחון את הדברים ומעוד מבט אחר ונוסף. כדי שלך לפחות תצא תועלת מהכתיבה אותם,ומההתייחסות שהיית רוצה גם לקבל. אולי שווה לחשוב כן לשנות את אופן ההתנהלות הזו,שלא מקדמת, כדי לפתוח עוד צוהר, ולעצמך בראש ובראשונה, ולמרות הפגיעות הגדולה. הכעס. העלבון. התסכול. החוסר צדק. והאשמות...(גם אם מוצדקות...), כדי שזה גם יוביל למשהו שיהיה פרודוקטיבי באמת עבורך ועבור השיח פה עם השאר. אחרת מה הטעם? אבל השאלה דבר ראשון,והיא המהותית, אם את באמת רוצה בכך?לשנות? ואולי פשוט עדיין מתקשה מאד לשחרר(וזה גם בסדר...,אם זה המצב). זה לא קל. אבל אם כן, אולי לנסות ולהתחיל לדבר יותר את עצמך ,באמת, ופחות בהטחות, שתכלס רק מנציחות את אותו המצב שוב ושוב, ואותך תקועה בתוכו. (גם עם כל העוול שנעשה...(ועל זה נכתב לך הרבה בעבר).) וכפועל יוצא, מעייפות את כל השאר באיזה דיבור, רוקע ברגליים, שאת כביכול כופה (גם אם לא במתכוון). אולי....??? ואולי..., אני נשמעת יותר מדיי מתיימרת..., ואם כך סלחי לי. זאת ממש לא הכוונה. פשוט , הרבה יותר קל , לראות מהצד דברים ביתר בהירות, מאשר כשאתה מעורבב בתוכם שקוע ושוקע. וזה כמובן נכון גם לגבי, עצמי, בלא מעט מקרים. ואולי גם במשהו תרמתי...

היי תודה על הההודעה שלך. כמו שרשמתי פה כמה פעמים גם לי נמאס לכעוס ולהטיח הטחות אבל אולי אפשר לומר שלפחות למדתי איך לכעוס גם .. פעם רק הייתי פוגעת בעצמי במקום לכעוס, אז אולי זה משהו שצריך להתאזן עכשיו, לא יודעת. וכן, ברור שאני מנסה לשנות דברים לטובה אבל זה לא קל. הייתי רוצה להצליח ליצור קשרים ולא להרגיש בושה כל הזמן כי התפקוד שלי פחות מרשים מבחינת היקף עשייה והישגים ויש לי את ההיסטוריה הזאת של 'התמודדויות' ברקע שלי.. אז התסכול הרבה פעמים מביא אותי לכתוב פה, אבל יש לי גם ימים אחרים וחוויות אחרות מדי פעם שאולי אני לא ממש מבטאת כאן. הלוואי ויכולתי לתרום יותר ולא רק לנצל את המרחב פה לפרוק ונטילציות.. איכשהו זה התפקיד שהמקום הזה קיבל בשבילי יותר מכל דבר אחר. יש מרחבים אחרים שאני קצת יותר תורמת בשיח שלי וקצת תומכת באחרים ואולי כי אין לי הרבה אנרגיות אז זה לא משהו שבא לידי ביטוי הרבה.. אני כו מנסה להשתפר בחיים שלי ולשנות. זה לא קל וקורה בקצב איטי וצעדים קטנים. גם יש את ההפרעת אכילה שבורחת אליה והיא מנקה לי את הראש כל פעם. לפעמים מתקשה לעצור את עצמי מההקלה שזה נותן, לאכול להקיא. גם התחלתי לא מזמן טיפול תרופתי וזה משהו שגם הציעו לי פה בגלל כל ההתעסקות האובססית שהייתה, אבל האמת שהתחלתי בגלל הבולימיה, אולי זה יבלום את הצורך באוכל. כבר בא לי להתייצב על מצב חיובי יותר, בלי דכדוכים בהרגשה אז החלטתי לתת לזה צ'אנס למרות שהייתי מעדיפה להצליח בלי. לטיפול פסיכולוגי רציף אין לי כסף. מה שיש מעדיפה להשקיע בדברים יותר מהנים ומעניינים, פחות מקוממים ומכאיבים, ורק אם ממש צריכה קובעת עם העובדת הסוציאלית מדי פעם פגישות תמיכה ו'רענון' כאלה. אני כבר לא מתכוונת להוציא הון תועפות על טיפול רצוף שבו אף אחד לא מבטיח לי כלום ורק מנסים להציב לי גבולות ובסאב-טקסט של הסיטואציה משחזרים אי צדק ופערים, גם ככה הפואנטה היא להצליח להסתדר בלי. אני עושה מאמצים בכיוון הזה כל הזמן. מצטערת שלא ממש תורמת פה הרבה ובעיקר מרוכזת בעצמי כאן. אני מודעת לזה אבל זה המצב.