פורום פסיכולוגיה קלינית

קרה לך שהתעייפת מהחיים ? שאתה אומר:" זהו, די, מרים ידיים. נגמר .לא מסוגל יותר " זה קרה לך אודי ? אני עכשיו במצב כזה.. נגמר. אין כוח יותר לכלום. אולי גם אין חשק לכלום. אני נפגשת עם אמא צביה עוד מעט. הדפסתי היום את ה"דווח" שכתבתי לך בעקבות הקטע שקרה לאמא צביה. הדפסתי גם את תגובתך. אולי אקריא לה ? לא יודעת. זה כאילו נגמר כזה. אני ממשיכה לבוא, אבל זה כזה כלום. ממשיכה גם לתפקד אבל כזה כמו רובוט. גם ממשיכה לקרוא את הודעות הבנות פה בפורום. רציתי להגיב למיכל, לחנה, לסוריקטה ואולי לבנות נוספות. כבר לא זוכרת. אין לי כוח. אתה יודע אודי, אפילו למות זה כבר לא משנה לי . אמות. לא אמות. זה כבר לא משנה. לא משנה כבר כלום בעולם.

במבי יקרה, את יודעת, אני חושבת שאני מכירה את ההרגשה. ונראה לי שאת מרגישה כמו ילדה ששכחו אותה באוטו והיא לא קיימת יותר. פתאום לא זוכרים שהיא יצור נפרד. שיש לה צרכים. הפנו לה את הגב באופן מעליב נורא, אולי גם דיסוציאטיביות רגעית של ההורים. איך אפשר לחיות עם זה, איך אפשר? ואיך אפשר לסלוח? אני חושבת שמה שקרה בינכן הוא תרחיש סיוטי לשני הצדדים. סיוט שהתממש. משהו מעולם החרדות שיש לו איזה ייצוג במציאות. לבי איתך, סוריקטה

אבל אני מתגעגעת אליה. מרגישה שזה הרבה זמן (למרות שכביכול זה רק שבועיים, אבל זה יותר בפועל). ואנחנו בכלל לא נספיק להיפגש... רק פעמיים. ואז שוב. אווף. אני כבר רוצה לראות אותה (: ולדבר איתה. הסמיילי הוא בגלל שאני בכלל לא מסתכלת אליה...

הי מימה מה שלומך? אני חושבת לאחרונה על הכתיבה שלך פה שנראה שהיא לא מובילה לשום מקום שוב אותם לופים שחוזרים על עצמם שוב ושוב נראה שאין לעיסה של מה שאודי היקר כותב לך.... וזה שוב בולמיה של מילים, הודעות שחוזרות על עצמם ושוב קיא החוצה בלי תהליך של קריאה, מחשבה, עיבוד ושוב מה שקרה עם אותה פסיכולוגית קורה כנראה כאן עם אודי שהוא מנסה כל הזמן להיות סבלן איתך אני רואה כמה שאתה מנסה אודי אני רוצה להגיד לך תודה על כל מה שאתה נותן לי ולכל מי שנמצא כאן. מימה בבקשה- לפני שאת עונה לי תנסי לחשוב על מה שכתבתי כאן. בבקשה. הילה

היי הילה אני לא ממש שותפה להתרשמות שלך גם אם התכנים נשמעים דומים או נוגעים באותם נושאים עדיין יכולים להכתב ממקום קצת אחר בכל פעם. לווא דווקא 'בולמוס וקיא של מילים' בכל פעם (יש לי גם ארוחות נורמליות לאורך היום..). לטעמי בהחלט יש פעמים שאני כותבת מעמדה של קור רוח וכוונה ביחס לנאמר/נשאל בטקסט, לא רק התפרקויות 'לופיות' נשפכות. כך שאני לא רואה בדברים 'עוד מאותו דבר' בהכרח. זה קצת אחרת בכל פעם. ובטח שהפעם זה לא ברמת הסערות של אז. לא בשטף ולא בכמות המלל ולא בעוצמת הרגש. אני לא מתרשמת שזה המצב בהודעות האחרונות שלי בכלל. הנושאים- דומים. מעסיקים אותי הנושאים האלה, אני רואה אותם כראויים לביקורתיות כלשהי אז מבטאת זאת.

אני כנראה צריכה לנוח ולא יודעת איך לכן מתמוטטת מגיעה למקומות נוראיים ולא יודעת איך לצאת אין את הוויסות והשליטה שאני מחפשת זה שולט בי וזה נקרא להתמוטט:-(

וגם..., הוא הרי לא יתן תשובות, כי...,זה הרי לא העניין. לא האישיו.המטרה . אז..., אני אמורה פשוט רק לדבר את הכעס ומה הרגשתי,וניקח את זה למחוזות אחרים...? אז איפה בדיוק הקשר איתו? החלק שלו אם ישנו? האחריות שלו? ואם הכל העברות..., וגם אם יגיד כמו תמיד, שיש לו אחריות, ויש לו חלק, נו אז...?? בסופו של דבר, קורה מה שקורה וחוזר על עצמו,, ואז אני אמורה לדבר על איך הרגשתי ומרגישה. לא יכולה!!!!! מקומם!!! וכמו שהוא אומר, כשהכעס ממלא הכל, זה לא מותיר מקום ולא מאפשר לכלום נוסף להיות. וזה נכון. אבל זה מה יש. וגם את הכעס נמאס לי כבר לדבר.שוב ושוב.וזה חוזר... אז אין לי מושג מה הולך פה, שם,...ולאן אם בכלל... כרגע חנוקה ולא רואה תטעם להגיע, אם לא מסוגלת להגיד את עצמי. אז חבל....בשביל מה. כדי להרגיש אותו איתי?? כרגע זה רק מעצבן יותר.ושוב מקומם! ונכון, שאם אולי יהיה לו מה להסביר, ואולי גם דברים ישמעו אחרת ויובנו אחרת, יתכן שגם ארגיש שונה. אולי..., אבל זה הרי לא יקרה. כי זה חד צדדי. אז....?? עדיף להגיע כשאהיה מסוגלת אחרת.., ולדבר על הכל.וכמו שצריך. על הכעס.להיות פגיעה.חשופה.חלשה.חסרת אונים.לבד.זקוקה.ומתגעגעת. כרגע....זה לא המצב. גם אם מרגישה כך. ובעיקר מרגישה לבד.והיחד איתו מרגיש מזוייף ואשלייתי, וחבל שגם הגעגוע יתנפץ באחת, כשאשב מולו כמו ילדה מפגרת נזעמת. אז חבל..., גם לקלקל את הרגש הכביכול חיובי הזה.(שכמו שאמרתי,גם טיבו לא ברור לי) וכרגע לא יכולה לדבר גם על זה. מרגיש כמו דרך ללא מוצא.

ואם לדברייו, אני לא אמורה להבין אותו...,(גם אם לעיתים נפלט לא באוטנטי...,כל מיני תגובות ) אז איך אראה מולי אדם סובייקטיבי,שהקשר איתו, זה לא הכל רק מראה של השתקפויות והשלכות שלי ?? מרגישה שיש הרבה סאבטקסט , ופעם כך ופעם אחרת, והכל בסדר, אם אכן זה כך וגם אומרים....ולא שותקים. דרך אגב, איזה מין מודלינג זה בעיקר לשתוק.., אבל מנגד לעודד תמטופל להגיד הכל. ?? זה כמו לצעוק על הילדים "שקט...." לא כך? ומה גם בעצם הדבר האמיתי ?? בעיקר כדי לא להשלות עצמי במשהו שתכלס הוא רק שלי?? ואז שם אותי עוד יותר במקום מפודח פאטתי וטפשי. ואני כנראה מתכחשת לאמת? מתקשה לקבל את המציאות הממשית ? וכל מילה...חיוך או חיבה..., ישר מקפיצים אותי מדרגה. למקום שלא נמצא...?? אוףףף אני לא מתכוונת ללכת. למרות שרוצה לראות אותו.(ולמה בעצם??זה גם מטריד אותי). ברור לי גם שאהיה ככ חסומה. שהכל גם יצא בהפוך על הפוך יוותר דפוק. ובסוף גם לא ייאמר כלום. אז למה?? לא חאראם על הכסף?? וגם... הוא חוזר..., והכל חוזר לשיגרה? ועכשיו נדבר על איך הרגשתי עם איך שפעל?? לא בא לי.... דיייי. אוףףףף. מה יהיה?? אני לכודה. לא יכולה להיות עם, ולא יכולה לעזוב ולהיות בלי. אז...מה הסרט שלי?? לאן זה לוקח אותי חוץ מלמועקה מאד גדולה וחוסר אונים משווע.

אני אמרתי שרוצה לספר לה משהו...זה יגרום לכאב ואז לסבל, אז בשביל מה לנבור בכאב? למה לעבד דברים? האם עיבוד הדברים זהו לא סבל מיותר? מרגישה בתוך מעגל של סבל וכאב ואם אשתף זה בדיוק מה שיקרה ואי אפשר ליצור "עמדה" אחרת.....לא יודעת אם הבנת.. מקווה שתבין.

הי מיכל אני זוכרת את ההלם והתדהמה כשפתאום הבנתי שאפשר להיפרד מהסבל. פתאום?? מה???? איך?? זה נראה חלק ממני...... לוקח זמן לאט לאט...... עקב בצד אגודל דברי על זה את עושה דרך מדהימה חיבוק!() הילה

את חמודה :) את באמת חושבת כך? אני חושבת שהתחלתי להרגיז כבר...שאין ממש התקדמות אמיתית. זה סתם כאילו מתקדם אבל לא.......

הי מיכל המשפט עורר בך המון שאלות ותהיות ספציפיות בנוגע לטיפול שלך. אני מניחה שהיה לו גם הקשר מסויים לנאמר בחדר. לכן הכי טוב שפשוט תדונו על כך בטיפול. גם משום שהיא זו שאמרה את המשפט ותדע למה התכוונה, וגם משום ששתיכן יודעות מה נאמר בחדר ובאיזה הקשר. יצא הכי מדוייק. חבל שתסתבכי עם מחשבותיך.

אולי זה לא הובן אבל אמרתי פה שאני רוצה לספר לה משהו ..לא בטיפול.. בפועל עוד לא הייתה פגישה. ואם אתחיל לחשוב למה היא אמרה את זה, באיזה הקשר, אתחיל לחשוב שנמאס לה ממני ואני לא רוצה לחשוב כך... אני מרגישה שאם אספר עכשיו זה לא יתאים אחרי שאמרה שהסבל זאת עמדה :( אוףףף אז למה חוזרים לעבד דברים? סבל מיותר...

פעם כשהיית ילדה ונפגעת לא הייתה לך בחירה להפגע או לא,גם לא הייתה לך בחירה האם לקחת את האשמה על עצמך או לא כי היית חייבת לשרוד.היום יש לנו בחירה לשפוך את הכאב החוצה ולהגן על הילדה שבפנים,לחבק אותה,לא לבעוט בה מחדש.יש לנו דרך לחבוש את הפצעים ,לתת לטיפול לחבוש אותם.זה לוקח זמן וכוח.יש אופציה לאמץ את הילדה שבפנים ולעטוף אותה באהבה.יש כנראה איזה משהו שמפריע לך לעשות את זה.אולי לכן היא אמרה שסבל שלך הוא עמדה כי היא מרגישה שמשהו חוסם אותה לעזור לך לחבוש ביחד את הפצע בחמלה וחום.יש דרך ,אל תאבדי תקווה,יקרה. חלום

למילה טובה לנוח להניח את הראש ימים קשים מאוד בעבודה מאוד מרגישה שאין רחמים ביקורת ועוד ועוד ותככנות חוסר אונים אין אוויר

אודי, האם עליי לקבל את הכאב? פשוט להבין שזה "חלק מהחיים" אז אם זה היה כל כך פשוט לא הייתי הולכת לטיפול, כי זה חלק מהחיים ואי אפשר לשנות....וזהו...אוף והסבל? אני סובלת כבר בגללי? בגלל עמדה שאני לא משנה אצלי? אולי אני לא יודעת אחרת? איך לא לסבול? המטפל יכול ללמד אותי לצאת מ"העמדה"? זה העניין של סכמות? וטיפול קוגנטיבי התנהגותי אולי אמור לעזור לצאת מהעמדה הזו? אוף מבולבלת...מה עוזר לצאת מהסבל? אם זו עמדה איך משנים אותה? אשמח אם אתה תסביר קצת...ואיפה אמצא את המאמר שלך? תודה, מיכל

כותבת בהודעה חדשה כדי לוודא שתראי...ריגש אותי לראות את ההודעה שלך..שאת זוכרת ושהתעניינת לשלומי :) ...אני בתקופה של עליות וירידות...יש ימים שממש ממש קשה ויש ימים שממש בסדר..ודווקא הקיצוניות הזו קשה..השבוע אני בחופשה ולא נפגשת עם המטפלת אז קשה לי יותר..למרות שהיא מקסימה וזמינה עבורי בסמסים. מה שלומך? אני בדיוק קראתי את המשפט של המטפלת שלך ואני בהרהורים לגביו..;)

שמחה שחזרת קצת לפה...תמיד להפרד מהמטפלת לא קל, והנה אפילו שבחרת בחופשה שלך ולא חופשה שלה..נסי לנוח ולהרגע בחופשה, קצת לשחרר...ואני כל הזמן מהרהרת במה שהיא אמרה.

אבל לי נראה שמעבר לזה שנשארתי לבד..., מה שיותר הפריע\מפריע לי, זה זה שלא דאג לפני שיצא, להבטיח את התנאים הכי שאפשר ושיכול להציע מצידו! (וגם לחזור להגיב ולענות ולפני שהתנתק). ואז לפחות היתה לי תחושה שהוא מצידו כמו "הורה טוב" (אם בזה עסקיננו...), עשה את הכי שאפשר כדי לתת לי חוויה מגנה ותחושה בטוחה עם כתובת ומענה ולמקרה שאזדקק. אני מודה שזה לא בהכרח היה מספק. וסביר להניח שגם לא מנטרל את הכעס, והלבד, והתסכול והאי בהירות והפחד , ובטח סביב כל הקושי שעלה עכשיו,גם כתוצאה מכלמיני דברים שנזרקו רגע לפני שהפגישה האחרונה הסתיימה,דברים שהיה לי קשה להכיל וליוו אותי במועקה גדולה ובלבד. וקשה לבודד ולדעת עכשיו מה בדיוק יצר מה והשפיע על מה. אבל אין ספק מבחינתי שזה שלא היה עבורי בכל הזמן הזה ומשום בחינה, מאד לא הקל.אם הוא אמור להיות כביכול חוויה מתקנת. וכן...יש אולי ברמת העקרון הרבה על מה לדבר..., אבל אודי אני חסומה נורא! וזה לא יצליח.זה לא יקרה.ואין לי כוחות גם לזה.שוב ושוב.וחוזר חלילה.דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. וכמעט בטוחה, זה לפחות התכנון, שלא אלך לפגישה הזו כשהוא עכשיו חוזר לו לעבודה...וכל כולו גם עבורי...בזמן שלי. אווו איזה כייף! " "... אוףףף.זה מחרפן. אני גם לא אהייה מסוגלת להגיד שחשבתי.ושרציתי. ושהתגעגעתי. לא אהייה מסוגלת. זה לא יצליח לצאת מהפה. וגם לא מגיע לו לשמוע את זה. זה לא פייר שהשיחה תלך לשם. מה גם, שהכל ככ טיפולי, וחד צדדי, שזה גם ככ מעצבן אותי. איזה מין קשר זה?? בטח שלא אמיתי ומציאותי. כשהוא אומר שגם לא אמורה להבין אותו. אז...ברור שזה קשר מאד מנוטרל. ומנגד הוא מרגיש...,מאד.כך אומר..., אוף זה מטריף!איך מסתדרים עם כל הבילבול הזה. ועם השמות שזה עושה.ולא נכנסים גם לאשלייה שאולי רק תוקעת יותר.(וגם אם זה לא וירטואלי...). וזה שגם ככה נקשרתי אלייך,ובמימד וירטואלי שכזה, כי זכיתי מצדך לתשומת לב..., ומרגישה קרובה ורוצה ומחכה..., אז מה זה אומר?? אני בכזה מצב קשה ופאטתי?? ומרגישה כאילו בוגדת בו.... זה לא הזוי? והכל כואב מדיי!

הסכמה מדעת לטיפול כזה שמייצר חוויות רגרסיביות ותלות ומשחזר נטישות טראומטיות מן העבר, כזה שמלמד בסוף את המטופל שהחוויה שלו שייכת לשם ואז, לעבר, ולא לכאן ועכשיו... האם אי אפשר להסביר למטופלים איכשהו את טבעו של התהליך הזה כך שלא יכנסו ל'שוק' בעיצומו? מטולטלים ולא מבינים מה קורה להם? אי אפשר באיזשהו אופן לנהל בצורה קצת אחרת טיפולים מסוג זה ? יש חשיבות טיפולית לכך שלמטופל לא יהיה מושג מה צפוי לו והוא ישאב באין דעת לתוך החוויות המשתחזרות האלה? כי ברמת הבוגר שבי, ברמה הנרקיסיסטית העובדה שלא הסבירו או לא הכינו איכשהו לזעזועים האלה ובכלל חשבתי שאני משלמת על תהליך נעים! קשר מטיב. לא היה לי מושג בכלל שמשחזרים דברים טראומטים, אז זה פוגע נרקיסיסטית, כאילו המטפל ידע משהו שאני לא והסתיר ממני. זה סוג של מעילה באמון באיזשהו אופן, לא? בייחוד אם מטופל מצהיר על כוונתו ללמוד פסיכולוגיה ובעצם לא מבין בכלל במה מתעסקים באמת בתוך התהליכים שם. שזה לא סתם אמפתיה וסיפוק צרכים אלא הרבה יותר מורכב מבחינת פעילות הזכרון וכיוב'. מה דעתך על זה? אשמח להתייחסות אובייקטיבית לנושא, לא אישית לגופי בלבד.

מימה טיפול זאת חוויה. השינוי הוא בחוויה ולא בחלק האינטלקטואלי. את התחלת את הדרך ונסוגת מהר מאוד מהר מידיי ומאז את שם. עדיין תקועה לא חבל?

חוויה? באמת חשבתי שזאת אמורה להיות חוויה. חוויה נעימה. חיובית. קשר שנותן, שמעניק, מעצים. בפועל התחילו שחזורים טראומטיים נוראיים וכן, הפסקתי באמצע כי לא הבנתי מה לכל הרוחות קורה לי שם- ולא היה מי שמסביר! היא אפילו לא הסבירה לי מה קורה. היא הפקירה אותי לתופת שחוויתי , 'בולענים' או השד יודע מה. בזמן שהיא התנשאה עליי בהתייחסויות שלה. באמת חבל. חבל שיש פסיכולוגים שגורמים לאנשים כמוני לעבור חוויות כאלה. אני קראתי תיאורי מקרים ואני לא היחידה מסתבר. אם היית בנעליים שלי וחווה את ה'שוק' הזה מאותו מקום לא הייתי מגנה עליהם ככה. כי יש 'חוויה' ויש 'חוויה'. יקירתי, עם חוויה כמו שאני חוויתי שם זה עוול שלא מסבירים למטופלים את חשיבות התמדה מה הפואנטה בכלל. מה זה אומר שברחתי מהר לא נשארתי? לא היה לי מושג שאני צפויה לשחזר שם טראומות. יש לך מושג איזה מטלטל מזעזע ומשפיל זה היה עבורי לגלות בכזאת צורה? זה בסדר, מטופלים כמוני אין לנו ייצוג, זה כבר ברור לי שרק המטפלים יקבלו פה את כל הגיבוי . אני כבר לא מצפה למשהו אחר. "טיפול זאת חוויה".... נו באמת. לקחת את מה שאני עברתי שם בשחזורים ולצמצם למילה חפה ותמימה כ"כ "חוויה".

מה עושים אם מכירים את המטופל שמגיע לפגישה אחריי? וכל פעם ביציאה מהפגישה הטיפולית צריך לפגוש אותו? זה לא כל כך פשוט לי

הי כרמל, אולי פשוט משנים את השעה? ואם אי אפשר יוצאים בזמן, בסוף הפגישה בדיוק.. אמור להיות זמן בין הפגישות של 10 דקות.

די. לא יכולה עוד. אתה לא סובל אותי. אני מרגישה את זה כל כך חזק. זה נורא מייאש אותי נמאס לי לנסות לשנות את זה לא יקרה

אתה יודע מה חשבתי? פעם כשאמרתי דברים כאלה, היית אומר לי לקחת אחריות ולהפסיק לבכות. פתאום בזמן האחרון אתה אומר שאם בכל זאת אצליח להישאר - דיינו. אז חשבתי.. אולי ראית שכשביקשת במפורש שלא אכתוב בפורום, התנגדתי לכך ונשארתי. עכשיו אתה משתמש בדרך אחרת - להגיד לי שזה בסדר להרגיש ככה, שאם לפחות אצליח להישאר, דיינו. אולי זו דרך לגרום לי לעזוב. אם במפורש יוצר אצלי התנגדות, ייתכן שדווקא להגיד לי להישאר זה מה שיגרום לי לעזוב. כי שמתי לב שדווקא כשאתה אומר לי שאם אצליח להישאר - דיינו, יש לי מחשבות על לעזוב. מה אתה אומר?

תקראי את המשפט שהפסיכולוגית של מיכל אמרה לה...

לא יודעת מה חושבת עליו. זה כמו להגיד - טוב, אודי לא סובל אותך. נכון. הוא רוצה שתעופי מהפורום, הוא רוצה לא להצטרך להגיב לך. את באמת לא קיימת. אבל - אל תסבלי מזה, תבחרי להרגיש טוב עם זה שאינך חלק מכלום. למה שאני אעשה את זה??????

כתבתי לך בשבוע שעבר על ההרגשה של "לא מגיע לי". ענית לי: זו כנראה הרגשה מוכרת משלבים בסיסיים ומעצבים שמופנמת היטב והופכת לשיריון שנדבק לגוף ללא יכולת הפרד. זוכר??? ושאלתי אליך: נדבק לגוף ללא יכולת הפרד? ממש ממש? נשמע כמצב ללא תקנה, האמנם???

תמיד הם מצליחים בסוף...

אולי נכנסת לפורום רק כדי להגיב אז לבמבי וגם הייתה את ההדועה שלי אז לא הייתה לך ברירה אלא להתייחס ג"כ.. והתעלמת שכתבתי את זה קודם.. אז מה זה אמור להגיד לי? וזה עלה שוב בגלל מה שסרוקיטה כתבה ואתה ענית לה..

מצד שני- קצת מעליב.. כי אתה אומר לי במפורש שלפעמים אני מזדקקת יותר מדי כהגדרתך, נואשת.. זו לא נשמעת מילה טובה.

היום קראתי את המכתב האחרון שלה. היא אומרת שנחזור שבוע הבא לשגרה שלנו.. אודי, לא. אם היא תכעס עליי??? אני קצת מפחדת

למה שתכעס? שאת הולכת להינות? שאת חיה? היא תשמח מאוד מאוד בשבילך ולטעמי תהיה גאה בך. איך אני יודעת , את שואלת? כי זה נראה לי הכי הגיוני שאפשר, והאפשרןת היחידה שאני יכולה לראות. ונניח נניח נניח היא תתבאס (כפי שאת חוששת) ואני ממש לא מאמינה שיקרה האם תבטלי? האם את "עובדת" בטיפול ? הסירי דאגה מליבך , היא בודאי תראה בזה הישג מאוד משמעותי.

ואני חושבת שהיא באמת תשמח.. לא יודעת למה חוששת גם, אבל זה נמצא שם.

אבל לא רוצה שיכעסו עליי. זה מעליב אותי

נדמה לי שהיא אמרה "הכאב הוא חלק מהחיים הסבל הוא כבר עמדה".. עמדה לא בחירה...אבל טוב נו תנסו להסביר לי או אולי להאיר את עיניי למה התכוון המשורר? מדבר אליכם? ומה דעתכם על זה? תודה מראש, מיכל

רק אחרי שכתבתי לך למטה ראיתי שיש ההמשך. אני מבינה את כך- נניח שנפצעת ברגע הראשון זה מאוד כואב , אחרי זמן מה כבר זה לא ממש כואב מתחיל לעקצץ, אם ואת מניחה לפצע הוא יגליד תשאר צלקת , אבל אם את לא יכולה להתאפק וכל הזמן מגרדת את הפצע ולא מניחה לו להגליד הוא עלול להזדהם... את סובלת, את זו שגורמת לסבל שלך. הכוונה היא לדעת לקבל את מה שקרה/קורה הכאב ולהניח לו.

נכון.. הבעיה היא שממש קשה להניח לדברים ואז נגרם סבל.. אולי מיותר אבל נגרם. אז למה לדבר בטיפול על העבר? לעבד את הדברים? זה גורם לסבל על סבל.. אוף...

"הכאב הוא חלק מהחיים הסבל הוא כבר עניין של בחירה?"...מה דעתך אודי? המטפלת שלי אמרה לי... נראה לי שהיא מתחברת לבודהה קצת.. זה עוד לפני שאני מספרת לה...עוד לא הייתה פגישה, בשבוע הבא תהיה...ובנתיים חשבתי על המשפט הזה, מה דעתך? ומי שרוצה להגיב על המשפט מוזמן בהחלט. מיכל

החיים מזמנים לנו התמודדויות וקשיים תמיד לכולם אנחנו מחליטים מה לעשות איתם אם לשבת ולבכות על מר גורלנו או לנצל את ההזדמנות לצמיחה ולמידה.

מה שלומך? החיים מזמנים לנו כאב ושמחה ועצב ועוד ועוד רגשות ומצבים. הבחירה שלנו זה- איך אנחנו מתמודדים עם זה??? למשל- מה ההבדל בין בן אדם מצליח לבן אדם מפסידן? ההבדל הוא במה עושים אחרי הכישלון? בן אדם שרוצה להצליח קם, מנער את עצמו, ומנסה שוב. אולי קצת אחרת, עם תובנות חדשות. סבל- זה מצב שבו אנו בוחרים להנציח את הכאב. להנציח את חוסר היכולת. את המצוקה. נראה לי שכל מי שמתמידה בטיפול (ואולי מתמיד? האם יש כאן גברים שמטופלים? שקוראים אותנו וחוששים להצטרף? סתם שאלה). רוצה לצאת ממעגלי הסבל/החוסר אונים/החידלון/ והקיפאון. בטיפול מנסים לבחון מזוויות שונות וכל פעם קצת אחרות איך אפשר להיפרד מהסבל לטובת לקיחת אחריות על תחומים שונים בחיינו. סורי שיצא ארוך. שלך- הילה

למה לבחור בסבל? זאת ממש השאלה...מה אנחנו מזוכיסטים? בכוונה? הלוואי שהייתי יכולה להפרד מהסבל...איך? שאלה..

הלואי שזה היה כל כך פשוט הבחירה לכאורה הזו. כל פעם מחדש אני מחליטה שיותר אני לא אגרום לעצמי סבל מיותר. זה מעורר תהייה - מה בעצם יוצא לנו מהסבל?. למה אנחנו "בוחרים" לסבול? (את הסבל אנחנו נושאים עלינו כמו סל שיש בתוכו בית ס(ב)ל סל כבד מאוד... על גבינו או על ליבנו. (אתה סובל משמע אתה קיים? ) לדעתי גם הכאב וגם הסבל הם בלתי נמנעים, פשוט לא צריך לסבול סבל שהוא מיותר לחלוטין כמו רגשי אשמה כמו שכתבת לי ובאמת תודה לך על ההתייחסות.

כן.. ממש לא פשוט, מעניין למה באמת בוחרים בסבל שהוא כל כך מיותר? ובכלל קל להגיד לאחרים, לעצמי יותר קשה...גם אני עם רגשי אשמה כמו כלם. כשאני סובלת אני לא מרגישה שזו בחירה אגב..

לחלוטין מלאכותיים. זה לא קשר אמיתי ומציאותי וברור שיש מגמתיות זהירות המנעות הגבלות וכו וכו.(ויש מקרים שאפילו זה לא.ונגמרים בנטישה...). ואם...,המטםל מתיימר להיות(לפחות בשלב מסויים) על תקן ההורה החלופי כביכול, כדי לתת למטופל הרגשה אחרת..., שמכילה,מחזיקה,לא מוותרת וכו..., אז איך הוא מתנהג כך?זה לא מרגיש מכיל מחזיק ואכפתי במיוחד...., אבל אחכ...לבוא ולדבר! כי הכל ככ חשוב ומשמעותי..., זה כמובן עוד יותר מקומם! ובקשר אמיתי,אם כך אכן היה..., לא בטוחה שההמלצה מהמטפל היתה להשאר בקשר שכזה.אלא להיפך. לא כך?? באמת לא ברור לי כל המערך הזה של הקשר הזה ומה גם אמור לייצג או להיות בו בסופו של דבר?? כשהרי הכל גם ככה מסתכם בהשלכות..., אז?? ואיך ניתן גם באמת להקיש ממנו לקשרים אחרים, כשהוא ככ בסופו של דבר לא קשר מציאותי וממשי.אלא מעבדתי... ויש בו לעיתים גם חיבה והקשרות או התרגזות או כל דבר שכזה..., זה עדיין לא הופך אותו לקשר אמיתי. באמת. מהחיים. וביחוד שאני באמת לא ילדה קטנה ונכנס פה עוד עניין נוסף.... בקיצור בעיקר מבולבלת מהכל. הוא גם לא הדגיש שבטיפול אני בעצם חוזרת להיות ילדה. וזה בסדר. כי בעיקר כשזה קורה, או שהוא מתייחס אלי ככזו, זה מרגיז אותי נורא. אז למה לפחות לא הסביר שזה מה שקורה והכל בסדר.... אם הוא לטובתי ורוצה להכיל אותי??? ??

כואב לי לקרוא אותך.. אני במקום הזה, מודה שבהתחלה הייתי יותר עם כל השאלות והתהיות, היופ פחות. אבל הנה קראתי אותך ועדיין כל אלו קיימים גם אצלי.

וגם...מבאס אותי מאד, שלא הצלחתי לצאת גם ,לאיזו חופשה אמיתית משלי, בשל הנסיבות המציאותיות שלא מאפשרות וכל פעם חוזרות על עצמן. וזה גם מתסכל נורא.וחונק.שאין רענון אמיתי. ולא בא לי כלום כרגע. לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד. מרב שמרגישה עצבנות פנימית כזו. עד שזה גם יתפוגג...ואז שוב יחזור חלילה... וארגיש כך ואחכ אחרת ושוב ושוב.... וגם מזה נמאס לי כבר!!!! ורק מרגישה עוד יותר דפוקה.

לא כעסתי שם. למה ממשיכה לכעוס פה? הרגל? מוזר. באמת מוזר. מיציתי

אולי אתה בוחן אותי. מאתגר שאני אוכיח שלא כן הוא

ולא ממש יודעת מה קורה..., אבל מרגישה כמו באיזה סוג של דכאון. הדמעות יורדות מאליהן, די הרבה. ופתאום ככה זה קורה, ושוב נרגע ושוב חוזר. ומרגישה גם עצבנות גדולה ומתח. ולא מבינה מה יש לי. וזה מפחיד האמת. והוא בכלל לא פה. השאיר אותי עם כל מיני דברים לא קלים שנפתחו ברגע האחרון...,לפני שיצא לחופש שלו..., ואין לי כתובת שלו, והוא לא השמיע שום קול לבדוק לשלומי. ואיך יכולה לבוא אחכ לפגישה, כאילו כלום..., ופשוט לשתף בקורה ובכל המצב הזה שמעורר חרדה, כשכבר האמון שוב מתערער והיכולת לבטוח ולסמוך, בייחוד אם אומר...שמבין אותי יותר ממה שאני חושבת.., ומכיר, ואכפת לו והכל חשוב ומשמעותי..., ברגעים הדכאוניים האלה. אני לא מצליחה להבין אז איפה זה?? ואיך זה שככה השאיר אותי, ואפילו לא התעניין? האם אני משתגעת? אני באמת פוחדת שאין לזה\לי פתרון!

טיפוליות שהרגשתי דכאון ונטיתי לבכי. זה לא ימשך כך לנצח. אכן חוויה לא קלה עוברת עלייך כנראה. אם הוא לא היה מאמין שתעמדי בזה לא נראה לי שהיה מאפשר כך שתשאי בה בכוחות שלך. זה כואב אבל שורדים.

יתכן..., ויתכן שלא. אין לי מושג כבר. אבל למה, כל זה לא נאמר??ומה עלול להיות, ושזה בסדר, ורגרסייה או דכאון כלשהו וכו וכו..., וכדי ליצור איזו רגיעה , ביחוד כשיוצא לחופשה ואין לי קשר איתו בכלל. שזה ברגעים שכאלה, מאד מרגיז. אז למה שארגיש את הבטחון? (זוכרת אותך שואלת את זה לא מעט, למה דברים לא נאמרו והוסברו??)

אז ביום שישי הוא חוזר מחו"ל... מבחינתו "עסקים כרגיל" ונשוב ונפגש... בתוכי, תחושה של מוות. מרגישה שאני כבר התרחקתי. נפרדתי. אין לי שום כוונות לחזור. שום רצון. מודעת לכך שהפחד מדבר מגרוני, ואם לא הצלחתי איתו אז כנראה כבר לעולם לא אצליח... אודי, אני לא יכולה לשאת את חוסר הסימטריה. קשר טיפולי, הוא קשר מלאכותי. אודי, אני לא בת 3. אני בת 30. אני צריכה להתאבל על מה שאבד ולהמשיך הלאה. אבא יש רק אחד ובמקרה שלי מזל שכך )-: אז לעורר את הפנטזיה על להיות "מוחזקת", מטופלת, "מוכלת", זה מסוכן ולא מציאותי. אני לא רוצה לחזור למצב רגרסבי. אין לי את הכלים על מנת להגן על עצמי. הילדה שהייתי מתה. עכשיו צריכה להתמקד בלחזק את הבוגרת ולהמשיך הלאה, והכי קרוב לבד. נטע.

ההתמודדות שלך נוגעת. לדעתי תגלי שאת יותר חזקה ממה שנדמה. כבר עברתי דרך רגרסיות הזויות ואיכשהו שורדים את זה. חזקי ואימצי. מגיע לך לחיות את נטע הבוגרת אבל להכיל בתוכה את החלקים היותר פגיעים ולסבול ולשאת אותם ולא לברוח מזה. בסוף מאמינה שתתחזקי, זה פחות יאיים. בהצלחה.

חזרתי לעוסית. מדהים איך הם מאלצים את הפרידות האלה על הנפש. בשבילי היא הייתה קשר אמיתי. מבחינתה הייתי כלום כנראה. מדהים הפער. מדהים כמה הרגש יכול ליצור יש איפה שאין ולהשלות את עצמו. התפכחות כואבת משנים רבות של חיים שהיו בלי שבאמת הייתי נוכחת בהם במלוא עצמיותי. עצב גדול. ואז יש מטפלים שמתנשאים? את החוצפה לא אבין. אבל בסדר. העיקר שלא אוותר. עוד לא מאוחר. לא אוותר לעולם.

קוראת..,ומרגישה את ההזדקקות הגדולה של כולנו. ויש המון קולות. חלקן וותיקות,חלקן חדשות, חלקן הלכו חזרו ,החליפו זהויות וכו..., כולן מבקשות מקום,להשמע,להראות,להיות מוכלות,רצויות , אהובות. מצד אחד זה נעים,שיש תמקום הזה, את המכנה המשותף הזה שפה, שמאפשר לאמר,להזדהות, להבין, ללמוד לחשוב .וגם כשמשהי "מדברת אותך" כביכול...זה לא רק שלך,(שזה גם מעורר לכל מיני,ולפה ולשם...)ויש גם תתגובה ממך. ויש הרבה תחושות שמתעוררות ומתחלפות ,חיוביות אבל גם שליליות, והכל נראה כאילו אמיתי, אבל בעצם וירטואלי. וגם פה יש מין סוג של פאנטזייה שממכרת..., כולן רוצות וזקוקות ,לך וממך אתה ניהיה מין "גיבור על" שכזה, כאילו מושג,אבל בעצם לא ממש, וכולן רוצות בקרבתך. להרגיש מיוחדות אפילו בלעדיות. וכל אחת עושה זאת בדרכה ,אם זה היותר נעימה מאפשרת וקלה, או המפותלת מכבידה ולעיתים מעצבנת ומעיקה. ואתה אמור לתת מענה לכולן. והחסר ככ גדול,ההחמצה של החיים ככ זועקת,הפוטנצייאל הגלום שלא ממומש,הבילבול הגדול עם הכל,החיים,הטיפול,ביחסים, עם המטפל, וכו... ובא לי גם פה ,שתיהיה רק שלי.ולפעמים גם בלי קהל. אבל זה לא אפשרי.וגם...מעורר בי אי נוחות שזה בכלל עולה.... ושוב זה הופך ל"חומר טיפולי"...,(מעצבןןן...). אבל בטיפול אני לא מסוגלת לדבר את זה.ואיתו.וכלפייו.ועל פה..., לא ככה. ובכלל..., יש ככ הרבה דברים שמעסיקים ומטרידים ובכלל לא מגיעים לדבר עליהם.זה לא מתאפשר, בזמן הקצר שיש(גם אם באופן יחסי לטיפול, זה נחשב הרבה...שזה גם קשה לי שזה כך, ושאני במקום הזה). ובין לבין החופשות שקוטעות, ואז גם כל מה שזה מייצר, והכעסים והחסימות על ההתנהלות ועל התהיות עליהן,ועל איך ומה ולמה וכמה..., ועד כמה הכל אמיתי או רק פונקציונאלי טיפולי. ?? ובסוף יוצא שהמון דברים בכלל לא מקבלים מקום. ולמרות שהיתי רוצה להתייעץ ולחשוב יחד...,על דברים שכרגע מעסיקים, אני לא מסוגלת ,לא פנוייה לזה, לא יכולה איתו, כשאני חסומה בגלל כל הדברים האחרים והכעס הפגיעות וכו. וזה מעגל שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. ואין לי כוח גם כל הזמן, "לדבר הזה" ,ולכל הזמן הרב הזה שגם בינתיים חולף, ושוב ההחמצה בעצם ממשיכה ,כולל כל הבילבול עם כל דברים.שהרבה גם לא מקבל מענה.והתסכול הגדול. על הפורמט הזה. ועל הכלללל. ועל זה שהוא לא שלי. באמת. לגמריי. ולא רוצה להסתפק בחלקיות. הרי זה מה שקורה בעצם כל חיי. אז מה הרעיון ללמד לזה ?? ומרגישה לבד. והוא באמת לא פה.ולא מורגש.מעבר לזה שחושבת עליו כל הזמן.וזה גם מבלבל. ואני כבר לא מבינה כלום. מה מניע מה ומונע ממה.? מה זה? מה שלי? מה לא? מה זה בכלל הקשר הזה של מטפל-מטופל? מה אמיתי? ומה אשלייה? ואיך באמת גם יודעים מתי זה הדבר עצמו,ומה שמביא איתו (לטוב ולרע), ומתי זה לחלוטין השלכות. ?? גם הטיפול הקודם מאד עירער. כשהוא טען באיזשהו שלב שאני לא מבינה מה זה מטפל ומה זה טיפול. עד היום אני בעיקר לא מבינה את המשפט הזה..., שמאד עירער אותי ואת בטחוני לגבי כל הדבר הזה, ואני תוה...,ה אם כשמטפל זורק את זה ,ומבלי גם לדבר על זה,אם הוא בעצמו בכלל מבין מה זה טיפול ומה זה מטפל?? או שרק מסב נזק בסופו של דבר. בכלאופן כמובן שהמטפל הנוכחי לא מסכים עם האמירה הסתומה הזו שהופנתה כלפיי,שלדעתו תמוהה מאד, אבל זה עשה את שלו..,ורק הגביר את התחושה שלי לגבי הבנתי מה זה טיפול ומטפל. וזה ממשיך להטריד אותי. ואתה מפנה אותי לדבר על כל זה בטיפול. אבל זו בדיוק הבעיה. ששם זה נתקע, ובגלל כל מה שניסיתי לתאר לא מעט בהרבה מההודעות שלי. אז....בכלזאת, מה הפתרון ???

אולי זה הדבר. סתם ניחוש

מרגישה את מה שכתבת לגבי אודי. אני תוהה ביני לבין עצמי, גם פה לפעפים ואיתה, האם טוב לי להיות כאן, אולי זה מםריע לטיפול שלי.. מזדהה עם הרצון לומר דברים ואיכשהו תמיד יש דברים דחופים ואני לא מצליחה את מה שרציתי. מספיק משהו קטן שקרה ברגע שנכנסתי לחדר וזה יהפוך להיות הדבר היחיד שמדובר. אין לי פתרון לא לעצמי וכרנאה שגם לא אלייך.. אבל המילים שלך ככ נגעו בי והרגשתי את עצמי ככ חזק שלא יכולתי לא לכתוב.

כתבת מלא זמן.. ואני לא רוצה. לא רוצה שיקח מלא זמן. אתה מבין? אני ככ מתגעגעת אליה כבר. אווף! אני רוצה אותה.

אני רוצה לספר לה משהו.. לא שיש משהו חדש, אבל פוחדת..... יש רעיון איך מספרים? משהו משתנה בי...חולמת ונזכרת וזה מטלטל....ופוחדת לשתף...במיוחד שנראה כבר שהייתי בסדר...פוחדת אולי לאכזב גם..

אודי, מרגישה שאבד לי הקשר לפורום. לא קוראת ממש הודעות. עוברת, חולפת. אין לי כוח להגיב לאנשים. לא מתחברות לי מילים למשפטים עבור אחרים. רוצה להיות אגואיסטית. שתעזור לי אתה. שממש תעזור לי. וגם שתהיה התייחסות רצינית למצבי (במציאות). המטפל יודע. רוצה לבקש מילים, הרבה מילים, מהלב, ולא שיר, מילים שתרככנה את הגל העכור של האגרסיות הפנימיות שהשתלטו עליי בימים האחרונים. וכל זה למען מטרה חשובה מאין כמותה – אני רוצה להרגיש רכה מבפנים למען תינוקת אמתית שהיא לא אני. בלי לשקר לה. רק לעוד כמה ימים. העצבנות מכלה. מרגישה רעה שכזו. פוחדת שיגלו מה יש לי שם בפנים ואנודה. שלך, סוריקטה

שלום רב, אני מאוד מודאגת בנוגע לחבר ילדות שלי. אני מכירה אותו מגיל 3. תמיד היה ילד קצת "אחר" היו לו כל מני רעיונות גדולים ושאיפות גדולות. בילדות הוא היה סוג של גאון מחשבים. בנעורים הוא השמין נורא, הסתגר, הצטמצם מאוד בקושי יצא מהבית נמנע מסיטואציות חברתיות וחי בתוך המחשב והטלוויזיה. בשנים האחרונות חל בו שינוי קיצוני הוא פרח, נהיה מאוד רזה יפה ואסטתי והתחיל לדבר בהתלהבות על אין סוף תחומי עניין ועל החיים. אתמול ביקרתי אצלו לאחר שבשנים האחרונות לא היינו בקשר חוץ מטלפון פה ושם. (יש לציין שהוא בן 23 היום). הוא לא הפסיק לדבר על כל מני דברים שהוא מרגיש לאחרונה. על כך שהוא מרגיש שאף בן אדם לא יכול להבין אותו והוא צריך להנמיך את עצמו על מנת שבני אדם יבינו אותו. הוא התחיל לדבר בפרץ בלתי פוסק ומהיר מאוד על המון תחומי דעת ומחשבות מפילוסופיה ועד תיאולוגיה אנתרופולוגיה ואף גלגול נשמות. לבסוף הוא אמר כי הוא חייב לספר לי משהו ושאני היחידה שהוא אי פעם סיפר לה, אבל זה בסדר כי הוא מרגיש שאם הוא מספר לי הוא כאילו לא באמת סיפר לאף אחד, כי אני זה כמו ההמשך שלו. ושהוא ממש מקוה שלא אחשוב שהוא חולה נפש אבל שהוא מרגיש בתוך תוכו שהוא מלאך. הוא אף הראה לי ספר שבו מופיע שמו הפרטי כשם של אחד המלאכים ואמר שהתאור של המלאך הזה מאוד מזכיר אותו. בקיצור. חזרתי ממנו ממש טרודה ומבוהלת. אני לא יודעת מה לעשות. האם מדובר בהתקף סכיזופרני? יש לציין שסבל מהפרעות קשב והיפראקטיביות בילדות והיה מטופל בריטלין. כמו כן ככל הידוע לי התנסה בסמים במהלך גיל ההתבגרות וגם היום. האם הוא יכול להיות מסוכן לעצמו או לסביבה? האם צריך להתערב במקרה כזה? תודה.

נמאס לי מעצמי. כבר כמה ימים אני לא מתפקדת לא אוכלת לא ישנה ומעשנת שזה ממש מגעיל .אני מנסה לחשוב שאולי זה שהוא בבית ולא איפה שהוא היה צריך להיות בטירונות עם כל החיילים זו הזדמנות להגיע אליו להיות איתו לראות אותו כמו שכתבת... אבל יש לי מן דפיקות כזו כאילו לא יכולה להתגבר על האכזבה מוצפת בצער ובחרדות לגביו. אני חושבת שזה הרסני שתמיד הייתי אמא לא טובה בשבילו אמא גרועה. יש לי חשיבה כזו שהכל בגלל שעשיתי או לא עשיתי כל מיני דברים , שחשבתי מחשבות מסויימות ולא אחרות וכו'... אני מקווה שאתה לא בז לי שאני כזו. בבקשה אל תשנא אותי. נראה לי שמגיע לי כמה סטירות לחי

הי, נראה לי שלבכות על העבר או לבקר את עצמך על כך שאת אמא לא טובה לא מוביל לשום מקום ורק גורם לך סבל. דווקא עכשיו נראה לי שיש לך הזדמנות נהדרת להכיר אותו יותר ולהתקרב כמו שאת רוצה, בעיקר להקשיב לו, להיות שם בשבילו, תתחילי לראות במה הוא מתעניין ומשם אולי לגשת אליו...מה הוא הכי אוהב? איזו מוסיקה, איזה סוג בילויים? ולנסות לדבר על סוג המוסיקה הזו או סרטים שהוא אוהב... את יכולה גם לשתף אותו מעט בכך שאת רוצה להתקרב אולי...לראות עד כמה הוא מוכן לקרבה, לא להיות נודניקית גם :) בהצלחה.

יש ניתוקים וקצרים אני לידו הוא מדבר ואני מתגעגעת אליו......????? יש את האישה ויש את הילדה ואין קשר בין השתיים יש להן צרכים שונים הם שתי אנשים שונים כמו שרחל אמרה-(ספר בראשית) מי נמצא בתוכי? כשאני הולכת לייד בית מדרש רוצה אחד לצאת וכשאני לייד כנסייה רוצה השני לצאת עד שהבינה שיש בבטנה תאומים. איך דואגים לצרכים של שתיהן? זה נראה לי נורא מפחיד להפגיש אותן. הילה

מה בנוגע לפערים חברתיים שהם גם בעיה שמשליכה ישירות על הערך העצמי של אנשים? איך טיפול פסיכולוגי עוזר לטפל בזה?

מה המטרה של התלות הזאת שבוקעת ממטופלים והגבולות וההגבלות. מה המטרה של כל זה?? מה הפואנטה?

מדוע מטפלים אומרים לנפגעי נפש 'עבדנו קשה'? כאשר למעשה הם מדברים עם אנשים שכושר התפקוד שלהם נפגע ? אני לא מבינה את זה. זה לא סוג של לעג לרש?

אלהים אדירים,את לעולם לא תרפי,נכון? שירה

זה באמת לא ברור לי. הסימן שאלה נשאר.

פחד מקרבה. אני לומדת קורס בפסיכולוגיה ומישהי בקורס ניסתה להתקרב אלי והציעה רעיון שנלמד יחד למבחן. היא הזמינה אותי לשבת איתה ועוד כמה חברים אבל זה ממש הלחיץ אותי. אני מפחדת מקרבה. אני לא מבינה למה. אני גם לא לומדת כמוהם בשביל התואר אלא כי זה מעניין אותי ומפחדת שלא יבינו את העמדה הזאת שלי שאני לא סגורה על עצמי ככה ב'מימוש תחומים'. וגם הנושא של 'הכרה בנכות' שבכלל מדחיקה ומסתירה את זה. לדעתי אני לא במצב כיום שמצדיק הכרה כזאת, היא ניתנה על סמך מצבים בעבר אבל ברמת התיוג זה משאיר סוג של חותם בנפש.. מחלחל לזהות, ביחוד לאחת כמוני שלא ממש גיבשה הרגשת זהות מלוכדת וטובה כי עדיין מחפשת דרך בחיים. לא יודעת, אני רוצה כבר להיות מסוגלת ליצור קשרים עם אנשים וזה מלחיץ אותי נורא, שישפטו אותי, שלא יבינו אותי. משהו מפחיד אותי מהקרבה. למה הם מצפים ממני? הם יהיה להם כיף במחיצתי? כמה להיות כנה? כמה לזייף ולהעמיד פנים? האם הם יהיו נחמדים? האם יהיה לי מהנה איתם? זה כאילו באינסטינקטים שלי אני רק רוצה לברוח ולהמנע מאנשים. בלבד יש בטחון ואין אף אחד שפוגע או שופט ומבקר אותי או משקף משהו שלילי. גם אין לי ערך עצמי גבוה ולרוב זה ניכר עליי ולא נוח לי עם זה. או שאני מעמידה פנים של חוזק או שהחוסר בטחון נחשף, אפילו הקול מתחלף לי קצת לפעמים... אודי איך אני יכולה להביא את עצמי למצב שכבר לא תהיה לי בעיה ליצור קשרים עם אנשים בעולם הזה, לא להתבייש יותר ולדעת מי אני ואיך להציג את עצמי? האם 'ההכרה בנכות' חלק מזה? האם לא? אני מרגישה אובדת עצות בדברים האלה. מפחדת מקרבה, שיכירו אותי. אני מרגישה עמוק בפנים שמשהו בי פגום או אחר/שונה ואז צריכה לכסות על זה או לזייף.. גובה ממני אנרגיות. אני רוצה להרגיש נוח בתוך קשרים ושיהיה לי כיף, להכיר לפטפט, להתעניין, להחליף מידע.. איך עושים את זה בלי להרגיש את הפחד מפולשנות או ביקורת של אחרים עליי? כמה לחשוף על חיי? ההיסטוריה שלי של התמודדויות עם הפרעות והחלפת תחומים מסבכת אותי כיום ברמת ההרגשה של הזהות. של הכרטיס ביקור שלי מול העולם. אני רוצה לפתור את זה כבר. איך?

אמר שאני עושה עבודה מאוד מאוד מאומצת שהוא מלא התפעלות שאני פחות תגובתית. אני אוהבת אותו הילה

זה מה שאני צריכה עכשיו שיתנו לי להתמוטט בשקט ובזהירות שאני אצליח לשלוט בזה ולווסת לפי הכח. קשה לי עד מאוד...

הי אודי, תודה רבה לך על התגובות, וסליחה על ריבוי ההודעות...באמת הארת קצת את עיניי, תודה. קראתי באחת התגובות שכתבת למישהי שאתה לא אוהב בלבול זהויות ואני הייתי כאן כמה פעמים כל פעם בכינוי אחר, אצלי הזהויות מבולבלות מאוד ואפילו מסוכסכות ביותר לפעמים אז סליחה גם על כך. קרה לי בעקבות הטלטול הזה שחווינו משהו, איזה מן חיבור או הבנה שבאמת יש דבר כזה "ילד פנימי"...עד אתמול, כל פעם שבטיפול או בכלל היו מדברים על "הילדה" "התינוקת" זה היה מעורר בי אי נוחות רבה, ישר זה היה זורק אותי לילדה שהייתי פעם, ילדה פגומה מגעילה ושנואה מבחינת התחושה, ובפועל ילדה מוכה ומוזנחת מאוד בערך בת שלוש, והתגובה המיידית הייתה לדחות את על העניין הזה חשבתי שזו המצאה לא מוצלחת של הפסיכולוגים שהומצאה לתרץ כל מיני דפוסים אינפנטיליים תקועים, יש כאילו את מי להאשים, באמת אין שום ילד/ה תינוק/ת. אבל אתמול הבנתי שיש, שהילדה הפנימית אצלי היא לא הילדה שהייתי אבל היא ילדה דחוייה ושנואה שמבקשת שייכות והכרה בכל מחיר, ואני בהתכחשות תמידית, אולי גם היא שונאת אותי אני חשה בכך כל הזמן, אין לי רגע של נחת... ולכל המסקנות הללו הגעתי אתמול בעקבות זה שחשבתי לעצמי שאני לא מקבלת את הילדים שלי קשה לי לאהוב, עם בכלל אני אוהבת... ובמיוחד את הילד הזה שהשתחרר מהצבא, זה תמיד היה מאבק כזה. וזה שאני לא מחוברת מבפנים גרם לי לראות דברים בצורה מפוצלת, וכשמדובר באותה ילדה פנימית אז זו גם ראייה מעוותת שלא מתיישבת עם אמהות ראוייה, וכך יצא שראיתי ולא ראיתי את כל נורות האזהרה ולא עזרתי לו. אתמול לא נלחמתי בילדה, נתתי לה להצטער על כל השטויות, על הדברים החיצוניים...אפילו בכיתי, ואני אף פעם לא בוכה. אמרתי לילדה שאני אנסה לא לבקר ולשפוט אותה כל הזמן. חשבתי לעצמי שאם אני אצליח להשלים איתה , אני אוכל גם לקבל את הילד האמיתי שלי ולאהוב אותו כמו שמגיע לו ולכל אחד בעצם. אני בהחלט מרגישה שפתחתי דף חדש.

כתבתי תגובה לנטע..על ההודעה שלה "לא רוצה" מדוע היא לא הועלתה?

התגעגעתי...מה שלומך? ספרי קצת מה קורה איתך, אשמח לשמוע, מיכל

התגובה לשאלתך נשארה יתומה :( י ת מ ו ת

אודי יקר, מאד מאד מאד הרגיע אותי לראות שהצצת שוב וראית את במבי. משקיען שכמותך. תבורך. סוריקטה

היא כתבה שעוד שבוע ניפגש ונחזור לשגרה שלנו.... היא גם כתבה שהיא חושבת עליי וזוכרת אותי (: אודי, אולי היא תכעס עליי כשתגלה שאני נוסעת? אני יודעת שלא ובכל זאת מרגישה צורך לכתוב את זה... אתה יודע שאני אוהבת אותה??

השלמתי עם זה שההודעה שלי לא תעלה היום... אתה יודע? חשבתי שאולי בגלל שבמבי כתבה הודעה אז רצית להגיב לה ועל הדרך העלית את שלי... אוף לא טוב שזו ההרגשה שלי ואולי זה גם נכון. וכן אני זוכרת מה ענית כמובן, אבל שתדע שלקח לי רגע לזכור ששאלתי את זה.

התחושות כלפיו,כלפיי,וכלפי הטיפול הזה מתחלפות לא מעט. וזה קשה לכשעצמו,(כולל מצבי הרוח המשתנים באופן כללי), ולא ברור לי גם מה מניע כל תחושה (חיובית או שלילית),מה טיבה ,האם היא בכלל אמיתית, מזוייפת, אשלייתית או מה...? למשל...,יש געגוע שעולה, אבל לא ברור לי למה בדיוק, ואם זה אליו כמטפל...,או אליו כגבר, ואז שוב האשלייה..., מילוי הבור השחור הזה ,החסר הגדול, הפאנטזייה...., אני יכולה גם להתגעגע לכאלו שממש הדבר האחרון שהיה מומלץ ,זה להתגעגע אליהם כביכול...,כך שזה מבלבל אותי מאד גם בהקשר הזה. ולמה בדיוק הגעגוע? לחיוך שלו? אז שוב אני באיזור הדימדומים... ובמילא כשתיהיה פגישה...שוב המציאות תטפח. וארגיש שוב קטנה ומפגרת כעוסה וחסומה, ושהכל בעצם אשלייה, כולל הפאנטזייה הזו עליו....,שרק מקשה יותר ואולי גם תוקעת. ואפילו בה אני לא יודעת אם יש ממש. ?? ולא יכולה לדבר איתו על כל זה! מעבר לזה שוב הכעס מאד קיים. ולא נראה לי שאגיע לפגישה איתו לכשיחזור..., "לא מגיע לו". אני ממש גם לא מסוגלת אחרי החופש הארוך הזה שלו, וכל מה שהיה, לשבת מולו. ואחרי שנפש התנתק כייף נח ,חיי את חייו ,שאני לא חלק מהם(כשבסוף אפילו גם לא הציע שוב להשאיר לי כתובת...למקרה שאחליט אחרת), חוזר לעבודה ועכשיו....,אני אמורה לשתף במה שעבר עליי. כי זה חשוב נורא.והכל משמעותי.... זה מעצבן!! ברור לי שזה החיים שלי, ואם אני רוצה שינוי כנראה שאלו הכללים. אבל....אני לא מסוגלת!!! זה ממש בלתי נסבל ואני יודעת שאהייה חסומה מאד. אז מה עושים??? מה עושים?? זה חזק ממני. ואני ממש סגורה. בכל אופן שוב מרגישה את העס

מתערבב לי הכל. המציאות מציאותית כמו חלום - מצד אחד בהחלט, מצד שני ממש לא. משום מה זו תמיד ההתחלה של התקף חרדה, אבל הפעם נדמה לי שיבוא עצב בלתי נסבל, או ניתוק מוחלט, או גם וגם. כבר מכירה מידי בשביל שיעורר חרדה. אפשר לשבת כאן קצת? אפשר איזו מילה טובה? אודי, תוכל להרגיע ולומר שאתה אמיתי? שלא חלום? נעמה.

הוא היה איתי... רחל.

עשיתי משהו טיפשי!!! כתבתי תגובה לנטע!!!! אני לא יודעת אם אמרתי דברים נכונים!!! אודי!!!! תעשה משהו!! אם זה לא נכון, אם אמרתי דברים הורסים, תוכל בבקשה לא להעלות?????? לא יודעת אם נכון מה שאמרתי!!! תוכל להגיד לי מה אתה חושב? מה עדיף? להרפות או להתנגד? האם מותר להרגיש ילדה ולהוציא את זה בטיפול? זה בסדר??? אני מפחדת שאמרתי שטויות. אם זה יפגע בה, בבקשה אל תפרסם!!!! טוב אודי???? אני לא מבינה בדברים האלה. באיזו זכות כתבתי לה.. באיזו זכות המלצתי לה לנהוג בדרך מסויימת כאשר אינני אשת מקצוע!!

מגוחכת נורא... סליחה סליחה סליחה סליחה אסור

היי שמלי, אני חושבת שאת ממש צודקת.. שזה טוב להרפות בטיפול וגם להיות שם הילדה הקטנה.. זה חלק מהדרך לדעתי..כשאני מרפה בטיפול אני מרגישה יותר משוחררת ושיורדת לי אבן מהלב.. ואני בטוחה שנטע שמחה שהגבת לה.. כל אחד שמח שמגיבים לו ומתייחסים אליו :)

קראתי את מה שכתבת לנטע ודוןקא - מאד מאד אהבתי את התגובה שלך.

שמלי יקרה, הכל טוב. אני שמחה שהגבת. עדיין צריכה לחשוב על התוכן אבל ממש שמחה שהתייחסת. נטע.

הי, לא מזמן, כהרגשתי ממש ככה, מישהי חכמה כתבה לי שזה בסדר, ויש לי זכות, ולמילים שלי יש מקום... זוכרת? גם למילים החכמות שלך יש מקום, והן מוסיפות ונוגעות, ובטח שיש לך זכות...

:) ממש תודה.. :) אני לא יודעת איך אמור להיות, אבל- האמת שבטיפול שלי אני מרגישה שאני פחות שיפוטית כלפי עצמי ומאפשרת לעצמי יותר - וזה באמת מקל ונעים

כנראה שאני מרשה לעצמי.. אבל מאיזה מקום אמרת את זה? כועס? מזלזל? נוזף? אני גם מרגישה כמו ילדה פה וכמו ילדה עבור כולם.. מעניין למה אני מתנהגת כך ומה זה אומר?

לא מרגיש לי בוגר שהגבתי לה. נראה לי שכתבתי שטויות טיפשיות. עדיין זה מטריד אותי. למרות מה שאמרתם. ובכלל, אני מרגישה יותר מדי נוכחת פה. רגילה להלך בצללים

קראתי מה שליליפוט כתבה למעלה: "...מרגישה את ההזדקקות הגדולה של כולנו...כולן מבקשות מקום,להשמע,להראות,להיות מוכלות,רצויות , אהובות...כולן רוצות וזקוקות ,לך וממך. אתה ניהיה מין "גיבור על" שכזה, כאילו מושג,אבל בעצם לא ממש, וכולן רוצות בקרבתך... כל אחת עושה זאת בדרכה ,אם זה היותר נעימה מאפשרת וקלה, או המפותלת מכבידה ולעיתים מעצבנת ומעיקה..." אני מרגישה... למען האמת - יודעת ובטוחה, שהדרך שלי היא המפותלת והמכבידה ולעיתים (קרובות מאד למעט דקה ורבע מדי פעם) מעצבנת ומעיקה. סליחה אודי... אני לא עושה את זה בכוונה.. (או שכן?) אולי זה בכוונה בלי כוונה. אוף. אני מעיקה וילדותית במצב רגרסיבי . תמיד אני מדמיינת אותך כמו מנצח כזה שעומד על במה מוגבהת ומנצח עלינו למטה. לא יודעת למה. זה טיפשי. ואנחנו כמו תזמורת\מקהלה של ההזדקקות הזאת, שרות לך על הרצון למקום, להישמע, להיראות, להיות רצויות ומוכלות.

רציתי שהוא יהיה בשבילי כדי שכולם יראו שהוא שאני שכולם ידעו שאני שהוא כלכך בסדר הכי בסדר בעולם ולתפארת המדינה כי יש לי בן בגולני כמו שאבא שלו היה בגולני וסבא שלו ואחיו ביחידות מובחרות הכבוד היה אבוד מראש הוא היה במקום לגמרי אחר לא ראיתי אותו לא הייתי אתו לא הייתי שם בשביל לאסוף אותו שוב ושוב נטשתי אותו אז הוא היה צריך לדאוג לעצמו וטוב שהייתה לו היכולת לעשות בשביל עצמו מה שאני אמו לא יכלתי לעשות למענו לקרוע ולפרום את הסיפר היפה שרקמתי אותנו לעצמנו בחוטים דקיקים כדי לכסות על הבושה הגדולה. וכל הכבוד למי שנשאר גולני זה באמת כבוד אבל גם למי שעוזב שמודה שהוא לא יכול יש מקום ויש כבוד. אני רוצה להרגיע ולהבטיח שלא אכתוב כאן יותר מידי, ימים קשים מאוד עוברים עלינו. אני לא לבד ובכל זאת יש דברים שאני לא יכולה לשתף מחמת הבושה בעצמי. ובכל זאת רוצה לשתף מישהו. אני מרגישה כמו ערמה של חלקים קרועים מכל מיני תמונות. חלקים. לא קשורים אז ניסיתי לחבר קצת בשיר. תודה לך על המקום . זה ממש לא מובן מאליו.

מה קורה לתיקים של מטופלים כשהמטפל חס וחלילה נפטר? האם הם נשמרים עדיין בסוד? מי מטפל בתיקים? למי יש גישה אליהם? והאם כשחס וחלילה מטופל נפטר? האם נשמרת סודיות? האם המטפל רשאי לפנות למשפחה ולגלות על הנעשה בחדר?

מעסיק גם אותי.

נשמע לי נורא שאם מטופל נפטר אז המטפל יכול לפנות למשפחה ולשתף אותם במה שהיה בחדר הטיפולי... מבהיל, ואפילו מזעזע למדיי. המטופל אפילו לא יכול להגן על עצמו. אין סיכוי שזה מותר.

הי אודי וכל הבנות המקסימות, לא ברור לי למה, אבל לא הצלחתי להכנס היום לאתר בשמי הקודם. שוב ושוב ניסיתי וזה לא נתן, אוףף זה היה מעצבן, התחלתי כבר לחשוב שאולי זה אישי..., כי באמת זה היה ממש מוזר. בכלמקרה..,לא וויתרתי ובסוף החלפתי את שמי : ) אז מהיום ועד להודעה חדשה(אם זה שוב יקרה...) אני ליליפוט ובמקום ברוכית. האמת...הזדמנות טובה להחליף את הכינוי הזה, שלא ממש התחברתי אליו. נעים מאד. בכל אופן אודי, תודה על התגובות, למרות שאני כותבת מגילות ...,ואתה עונה לי בבודדות : ), אבל בין לבין הצלחת לעלות חיוך על שפתיי. משהו בהומור ובשנינות העדינה שהבליחה לה, עשה נחמד. ו...זה לא פשוט לצלוח את התחושות השונות והמעברים הפנימיים האלה שכל הזמן מתחלפים מתעתעים צובעים באים הולכים חוזרים מבלבלים ומשאירים בתהיות מעיקות של...אז.... מהי באמת האמת...??

אודי, אני לא רוצה למשיך בטיפול הזה!!! לא רוצה לא רוצה לא רוצהההההה. לא מתאים לי להיות בעמדה כל כך נחותה. להיות מושפלת. אני בן אדם בוגר!!! אני אימא לילד מקסים, נשואה ומוערכת מאוד ע"י חברים וקולגות. רק איתו אני חוזרת להיות ילדה קטנה. אני לא אמורה בגיל 30 לחזור להיות ילדה קטנה. מה זה הרצונות המטופשים האלו שמתעוררים בי??? להיות מוכלת... להיות "מוחזקת"... מה זה השטויות האלה???? אני שונאת אותו!!! רוצה לסיים וזהו. לגמור את זה במייל ולהעלם.

הי, סליחה שמתערבת, כתבת לאודי.. רציתי להגיד שאני מבינה אותך, את ההתנגדות הזאת לטיפול ומה שאת מרגישה. דווקא פה בפורום למדתי קצת וראיתי שמותר להרפות, שמותר להתנהג כמו ילדה ושזה בסדר.. וזה יכול להיות כל כך מקל. הרי את אומרת שאת בן אדם בוגר עם כולם, בכל המקומות הרגילים בחיים, ורק איתו חוזרת להיות ילדה קטנה. אבל שם מותר. שם זה בסדר. שם יש לך הזדמנות קצת להיות אחרת, אולי להרגיש קצת ילדה בניגוד לחוץ. לא בא לך לפעמים להרפות? לזרום עם זה, עם הרצונות "המטופשים" האלו? מה יקרה? הרי זה המקום שלך! רק שלך! שלך והוא שם בשבילך. לא בא לך לנצל את זה? לשחרר את ההתנגדות הזאת, להקל על עצמך ורק להיות. בלי להרגיש אשמה או מטופשת או שאסור או ששופטים אותך או מי יודע מה! זה נעים.. וזה מפחיד. בטוח זה מפחיד. את בטוחה שהוא יפגע בך. זה הגיוני לפחד. זה קשה! אבל את שם, אז למה לא להרפות? אפשר קצת, לאט לאט. לא בבת אחת, לא לגמרי. לשחרר טיפה בהתחלה. להישאר. להירגע. מקווה שבסדר שכותבת לך

אודי מציאות התשלום הכלכלי משנה משהו בתמונה . כאילו אדם משלם במו ידיו על תהליך שמייצר בקרבו חוויה רגשית של הזדקקות לא נסבלת. זה גורם להרגשה מזוכיסטית. הילד פשוט נזקק והוא ילד. זה טבעי בגילו להזדקק למבוגר ממנו. המבוגר לעומת זאת, מתקשה לסבול את הילד שבתוכו שנותר במצב לא בשל. זאת חוויה לא פשוטה לאגו. אני לא חושבת שנעים לאנשים בבגרותם שמשוים אותם לילדים. זאת פגיעה נרקיסיסטית ופסיכולוגים צריכים להכיר בכך שזה קיים.

לצערי הרב. שלחתי הודעה לאחותי. התעלמות! ולא עברה דקה ואני יודעת שהיא קראה אותה. לא חשוב. הייתי צריכה עזרה במשהו. כנראה שעדיף להתעלם ופשוט להיות מנותק. ככה לא נפגעים. לא טוב לי עם המשפחה שלי. זה לא חדש אבל כל פעם מחדש זה מעורר מחשבות ורגשות שליליים.