פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אנחנו שתי אחיות. אחותי ואני סביב גיל 35 (אני הבכורה). אני נשואה + 3 היא +1. היא אדם כוחני ומפונק.בטוחה שהכל מגיע לה. מגיל קטן למרות שאנחנו משפחה נורמלית לחלוטין היא בטוחה שיש לה משפחה דפוקה. היא מקנאה בי ומתחרה בי מרגישה קיפוח מצד ההורים (למרות שההורים שלי מנסים ככל יכולתם ליצור שוויון). אני לא מתחרה איתה. היא רגילה לזרוע ארס וליצור מריבות על לא כלום שלדעתי ולדעת אימי נובעות מהקנאה שלה ומנסיון להראות שהיא "מנצחת" בעיקר כלפי וגם כלפי אמא שלי. בעבר לא היה לה בן זוג ודי ריחמנו עליה - היום יש לה בעל וילד והם מרוויחים טוב. ( לי יש יותר ילדים ממנה ובית טוב.אבל בעיני זה לא תירוץ להתנהגות כזו. אני גם לא משוויצה במה שיש לי.מבינה שהחיים זה הרבה מעבר.. היא מנצלת את החולשה שלי ושל אמא שלי. מייצרת ריבים ואח"כ בטוחה שאנחנו יצרנו אותם (במיוחד אני ...). המח שלה פשוט מעוות את המציאות והיא רואה את הדברים עקום.היא צועקת עושה ברוגז ומענישה. אני לא עושה לה את הדברים האלו והיא ממציאה ומפרשת את הדברים עקום כאילו עושים משהו נגדה ובעצם -לא המצב ממש התדרדר ובעלה די לוקח את הצד שלה ולא ניתן לדבר על שום נושא (חוץ ממזג האויר) בלי שתעלב או תחשוב שזו חקירה או ביקורת (אציין שהיא לא חסכת בביקורת כלפי אני פשוט מחליקה ומתעלמת) יש לציין שלאנשים אחרים היא מתנהגת ממש יפה כולם אוהבים אותה ובטוחים שהיא אדם נפלא- חברים, משפחה יותר רחוקה. ולנו היא ממררת את החיים ובטוחה שכולם נגדה.היא לא מוכנה לשמוע, לדבר בהגיון או ללכת ליעוץ.היא בטוחה שהבעיה אצלנו!! מה לעשות??? להתרחק או להמשיך להיות שק האגרוף שלה? הצילו!!! איןלנו עוד אחים. אני וההורים שלי מיואשים. נראה לי שהיא שונאת אותי על הצלחותי ועל זה שאני כביכול "מקבלת יותר"(אני יודעת שבמשפחות אחרות הפערים גדולים יותר ואין כזו קנאה ובאמת אני אדם צנוע ולא משוויצה ואמא שלי עושה הכל שיהיה שוויון למרות שהיא חוטפת ממנה עלבונות בלי סוף- היא אף פעם לא מרוצה) אודה על עזרתכם

1.ככה בפשטות להתרחק - אין לי עוד אחים זוהי אחותי היחידה. זה מאוד עצוב ככה בקלות לוותר על משפחה? מה עם ארוחות ומפגשים משפחתיים,לשבת מול שולחן כל כך מעט אנשים ולא להחליף מילה? להתנהג בצביעות??? 2. מה היית מיעץ לאימי שנותנת לה הרבה ומפחדת לאבד אותה. היא לא עושה כל מה שאחותי אומרתלה אבל עושה בשבילה הרבה ובולעת את העלבונות מפחד שהיא תנתק מגע? אמא שלי מתוסכלת מההתנהדות שלה ואולי אף יותר מזה שאני לא מצליחה להסתדר איתה.אנחנו רואים את המשפחה מתפרקת וכואבים את זה. יש לך עצה?

מחשבות קשות, הכי קשות הכי נוראיות, ובעיקר הכי מטומטמות. איך אמא יכלה לרצות אפילו עם זאת רק פנטזיה במותם של ילדיה? ואני לא מדברת על אמא שלי, היא הייתה מופרעת לגמרי וגם אבא שלי ואני לא רוצה להיכנס לזה בכלל... אני מדברת עלי, על עצמי. יש בי צדדים או חלקים איומים (בעיקר חלקים ילדיים). אני לא יכולה לחשוף את זה בטיפול, אני הולכת סחור סחור ולא מספרת על זה לגמרי (כמעט שבע שנים בטיפול!!!), גם כאן אני לא אכנס לפרטים, זה בעיקר פוגע בדימוי העצמי שלי, אני כמובן לא מסכימה עם זה, גם בעבר לא הסכמתי, שנאתי את עצמי שאני כזו...אני באמת לא כזאת, אני אחרת, אני לא אמא שלי ולא אבא שלי .(נקודה). (אני מקווה שאני לא כמוהם). לא היה לי צורך לדבר על זה או לתת דין וחשבון למישהו, עד לאחרונה, חשבתי שהמחשבות האלו הן רק מחשבות וכל עוד זה שמור היטב ביני לבין עצמי זה גורם סבל רק לי ואין לזה שום השפעה על העולם האמיתי, או שזה דווקא באופן מוזר למדי שומר על הילדים, סוג של חשיבה מאגית ...עד למקרה הזה של הבן שהשתחרר מהצבא. זה ועוד כל מיני גרמו לי לחשוב שאולי זה כן הזיק ואולי עדיין מזיק זה הופך את הקשר עם הילדים ובכלל עם אנשים (כולל הקשר הטיפולי) למשהו מאוד רופף שטחי ולא אמיתי. תוך כדי כתיבה אני חושבת על אמא שלי שבאופן מילולי "הרגה" אותנו כל פעם מחדש עד שהתרגלתי קצת למות והמוות הזה מלווה אותי כל חיי, בעצם הוא נמצא בתוכי, יש גם חיים כמובן אבל למוות יש מקום נכבד ביותר, אני למעשה תמיד גם קצת "שם" . אני פוחדת לדבר על המחשבות האלו שקשורות בילדים שלי. אני רוצה ולא רוצה לדבר על זה עם הפסיכולוג, המילים נתקעות, ופתאום זה נשכח ונעלם. אזרתי אומץ וכתבתי בקצרה לעיניי בלבד . נראה לי שאני בכל זאת אסתכן ואנסה לדבר על זה, אולי פשוט אקריא את מה שכתבתי לעצמי...אני לא יודעת במה זה יכול לעזור אחרי שהנזקים כבר נעשו (אני חושבת שאולי זה נחלת העבר ואז בשביל מה בכלל? לא ממש בטוח שזה אכן כך) אולי זה יהיה מן ווידוי כזה כדי שאוכל להניח לזה ולעבור הלאה? האם נתקלת בעבודתך במקרים דומים לזה שלהורים יש מחשבות כאלו? או שזה מאוד חריג? (אני מתנצלת על התוכן הקשה ועל האורך)

שלום ד"ר אודי, ע"פ ד"ר לפסיכולוגיה רפואית ופרופ' העוסק בתחום של דה - ריאלציה, המצב שאני נמצא בו איננו מצב מסוכן והוא לא מצב היפנוטי ולא מצב דה - ריאלציה. הפרופ' אמר שהתופעה שאני מתאר היא אינה מוכרת מאוד ואינה פשוטה להבנה. אי לכך, ביקשתי ממנו רק את שם התופעה כדי שאדע לפחות את זה. אולי אתה תעזור לי בעזרת ניתנים דברים הקושרים לחלום. תופעות אחרות שלא קשורות לחלום תיארתי לך בהודעות קודמות ולא אחזור עליהם ( יותר כישורים חברתיים יש לי , יותר ביטחון יש לי , יותר רגיעה וכו'). הדברים: 1. כאשר אני מתיישב לי ו עומד מול העולם, אני רואה את העולם מעין יפה, מוקסם, מואר ( דבר פלא). בעיניי העולם והאנשים נראים יותר יפים ( אפילו אילו שלא). הטבע נראה גם יפה. 2. החיוך והשמחה עולה אצלי כמעט בכל רגע באופן אוטומטי ( גם שאני חולה, כמו בשלושת הימים הללו). 3. אני יושב או עומד מול אנשים או איש והוא מדבר איתי או שלא מדבר איתי , אני רואה אותו בסוג של חלום, אך אני מבין את הדברים שהוא אומר ( לפעמים לא שומע את כולם, אבל אני שואל מה אמרת? והוא חוזר). אני מרגיש איזה חלום. האנשים עוברים אל מול עיני ( יש המדברים איתי ויש הלא מדברים)ואני מרגיש מעין חלום כזה. מצד שני, האנשים בסביבה אינם רואים זאת, הם סבורים שאני אדם מצחיק ( האמת אני באמת מצחיק כנראה בזכות מ"ט), , שמח, בעל חשיבה חיובית ורוגע. כך גם כתבו לי כמה בנות ובנים במכתב. 4. כאשר אני מביט אל האנשים אני רואה אותם יותר בהירים, יותר חזקים (אולי אוכל לומר באופן ערני). העיניים שלי קצת קטנות ומחייכות. אנשים אינם חושבים שאני מסטול או משהו אחר, אלא סבורים שאני בסדר. 5.ד"ר אחד קרה לזה ערנות חיובית ( מעין חלום פשוט שניתן להנות ממנו). הוא אמר שזה מצב נורמלי נעים. הפרופ אמר שלדעתו זה לא נראה מסוכן ( והוא מבין בתחום הקשור לניתוק) את שם התופעה הוא ישלח יותר מאוחר אולי. ע"פ הוספת המידע, מהי התופעה הלא פשוטה ולא מוכרת שלי ? איך נקראת התופעה הזאת? אם תרצה הרחב בעניין. תודה שואל

השברים של הנפש בין שבר לשבר יוצאת מוגלה מכוערת מזוהמת וכואבת איך מחטאים???? איך מנקים???? איך מחלימים?????

איפה ההודעה החדשה ששלחתי ...?? :( כנראה לא נקלטה...?? חבל.

שאם היה פונה אליך אדם לטיפול והיה אומר שהוא רוצה ללמוד פסיכולוגיה וגם מצפה שבאיזשהו מקום גם אתה תלמד אותו ותשכיל אותו, מה היית עונה לו? אמרת שאתה משער שאני יכולה לנחש מה היית עונה. לא אני לא. הפסיכולוגית שהייתי אצלה נתנה לי להשאיל ממנה ספרי לימוד. עשיתי לה אידאליזציה כאילו פסיכולוגים הם מומחים גדולים שיודעים משהו מיוחד, ונברתי בקריאה. מה גם שזה גרם לי לפנטז על פסאודו תחושת שייכות 'לתחום'. כאילו גם אני יכולה להיות 'כמו', לדעת מה שפסיכולוגים יודעים, בשכל, ובזכות זה 'להשתייך'. בלי הבנה בכלל שברמה רגשית אשאב למשהו אחר לגמרי- חווית דחיה על רקע פערים, שחזורי נטישה טראומטית וכ'. אז לא, אני לא יודעת מה אתה היית עונה למטופל היפותטי שכזה. מה היית עונה לו? היית נותן לו להשאיל ממך ספרים?

שבאמת צריך הרבה פעמים כדי להאמין......והרבה זמן......באתי, לקחתי את העצה שלך לליליפוט ושאלתי אותה אם אפשר לבקש שהיא לעולם לא תוותר עליי, היא הבטיחה שלא תוותר ושאם נפרד זה לא יהיה מתוך ויתור...הבנו שזה היה מתוך פחד נטישה....שהיא לא תעזוב....צעד קדימה שניים אחורה, (האם יש אנשים שהולכים למשך כל החיים לטיפול????) הגענו למסקנה שאצטרך לסמוך....ויש עקביות אצלה.....ושנפרד זה יהיה בהסכמה של שתינו...היה בזה צעד פוגע שלי בה..קצת...אז מקווה שיבוא מתוך רצון ולא מתוך ויתור באמת...טוב שבאתי וטוב שגם היא לא ויתרה....יודע מה היא אמרה? שהיא דאגה לי ושבגלל זה לא ויתרה לי...קשה התלות וההזדקקות הזו.....והיום הרגשתי שקצת גם לה היה קשה איתי, שבכל זאת אכפת והיא דאגה לי זה ריגש אותי.....והנה תשובה לנטע שגם המטפל זקוק לנו כי יש לו רצון לעזור.....(לפעמים יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק)...וזה נעים :)

אןדי אם היןם כשאני מבוגרת מבינה נמצאת בטיפול תומך ועוד ועוד ואני קורסת אחרי ארוע חד פעמי???? איך הילדה שבי שרדה שנים של סבל??? בלי להבין???? איך ???????

אל תחמירי עם עצמך, היום את מחוברת לעצמך, מבינה יותר וזה קשה להבין...בתור ילדה היו לך הגנות שהיום הן כבר לא מתאימות...נראה לי..ילדים יש להם כושר הסתגלות שכזה, הם לא יודעים אחרת...רק כשמתבגרים מבינים וקשה.....עצוב היה לי לקרוא את שעברת...אבל את גיבורה!!! היום נהגת בחכמה ובאומץ!!! מה שבתור ילדה היה בלתי אפשרי....איתך, מיכל

ההתבוננות שלי בעצמי מתוך רצון כנה להבין את הילדה שהייתי. זה נכון שיש מנגנוני הגנה בילדות אבל עדיין הפגיעה היתה החרדות היו ובעצמה רבה אין לי ספק בזה חשוב לי לחמול על הילדה שהיתה שלא קיבלה טיפול ויחס ולאפשר לה את זה היום.....: תודה על מילותייך הילה

אתה יןדע שאני בוכה כל יום?? השבוע אעשה שינוי בתוכנית המקורית. אם לא.ילך אחזןר לארץ. קשה לי ולפעמים גם (קצת)טוב... המג אוויר לא משו ןזה לא עושה לי טוב. לא יודעת מה אני חושבת על כל מה שקורה לי בטיול הזה... לא מה שציפיתי בכלל.

מקווה שלא אכפת לך שאני כותבת. רציתי להציע לך למרות הקושי הרגשי לתת לעיניים להנות מהנוף האחר. לאסוף בזיכרון תמונות מהמקומות שאת מבקרת בהם. הטבע שח ודאי אחר... אם את באירופה אז שם כבר סתיו, ויש הנוף האנושי (למרות שבתקופתנו האנשים נהיו דומים אחד לשני כולם עם הניידים). מאחלת לך שתוכלי להנות ש.

ומעבר לפלונטר שלי... השאלה שנשאלה בעיקרה, היא מה קורה אם למרות המחוייבות המקצועית, המטפל בכל זאת מוותר, כשכתבת ...נקווה שלא יוותר. ואז..איך בעצם יכול להבנות אמון, אם יש תחשש הזה.ובעיקר מה שצריך זה ,לקוות שזה לא יקרה.... משו בכלזאת לא ממש מסתדר לי. כי כדי שארגיש לגמרי בטוחה,לאפשר להכל להיות, צריכה להרגיש שלא משנה מה, הוא לא יוותר. לא כך??

היית ענית הלכת..... לא יכולה.

הי נעמה אין לי מה להגיד לך חוץ מזה שכאב לי לקרוא מה שכתבת בבקשה תחזרי........ הילה

היי הילה, עצוב לי להכאיב ולהעציב אותך וגם את נטע. סליחה. זה מה שיש לי כרגע בארסנל האפשרויות, מצטערת שגם זה הרסני... עכשיו, כרגע, צריכה לבד. (אני חוזרת למאחורי הקלעים גם אם תעני, טוב? זה לא נחמד מצידי, אבל הגיחה הזו הייתה לי יותר מידי) נעמה.

נעמה יקירה תעשי מה שאת חושבת שיהיה לך טוב....... גלי עטרי סליחה שהצקתי הילה

הי אודי אתה יודע שבדרך כלל אני לא כותבת כאן כל כך הרבה מנסה לתפוס בזיזים תוך כדי טיפוס על הקיר קשה לי מאוד מאוד מקודם בכיתי כל כך כל כך כי נפגעתי ממשהי והדמעות זולגות בלי הפסקות ומחר אני צריכה לחזור לעבודה ואין לי מושג איך אני עושה את זה?????????

שלום, האם מצב של ניתוק, דה-ריאליזציה, עשוי לחלוף בזמן מסוים בחיים? אם כן,תוך כמה זמן היא תחלוף? תודה

שלום ד"ר אודי, המקרה: מאפיינים של אדם במהלך היום: 1. האדם מחייך ושמח באופן ספונטני כמעט בכל היום. 2. הוא רגוע כמעט בכל מצב , כולל דברים שניתנים לו בפעם ראשונה: נסיעה למקום לא מוכר, כניסה למקום זר, דיבור מול כיתה או קהל וכו'. 3. האם רואה את העולם באופן היפנוטי - עולם יפה , מוקסם ומואר ובני אדם גם כן יפים ומוקסמים. 4. האדם במעין חלום במהלך יומו - כאשר הוא נמצא בסביבה של אנשים או לבד , הוא רואה את האנשים מסביבו כאילו הם בחלום. כאשר מדברים איתו , הוא חש שהם במעין חלום, הוא מדבר איתם , אך לא תמיד מצליח לשמוע מה הם אומרים, אבל הוא מבין אותם. 5. הוא מרגיש מעין שקט במוח ואנרגיה בחוץ. 6. הוא חש שיפור בעצמו- בעל חשיבה חיובית. 7. חלום נמצא אצלו הרבה ביום - הוא מרגיש במעין חלום. ממש כאשר הוא מסתכל על משהו , הוא ראואה בכך כמעין חלום. אנשים בחלום, עולם בחלום, אך האנשים המדברים איתו לא רואים זאת. הם סבורים כי האדם הזה הוא בעל חשיבה חיובית , מצחיק , אופטימי כי מחייך , רגוע ושמח באופן אוטומטי כמעט כבל מצב ורגע. על מה המאפיינים הנ"ל של האדם מצביעים? האם זה מצב של חלום מיוחד? האם זה מצב היפנוטי מיוחד חיובי? מה זה? מה זה? מצב תודעתי חיובי? אם כן , איזה מצב תודעה? מה זה ? תודה, השואל

שלום ד"ר אודי, המקרה: אדם תירגל מדיטציה טרנסנדנטלית במשך 4 חודשים באופן עצמאי, ללא מורה מוסמך, ואז הפסיק את התרגול. לאחר תרגול של ארבעה חודשי מ"ט מצבו כך - הוא בעל יותר כישורים חברתיים, יותר ביטחון עצמי וריגעה, הוא מחייך באופן ספונטני כמעט בכל רגע מבלי לדעת איך, העולם ניראה לו יותר בהיר, מואר וקסום, האנשים ניראים לו יותר יפים , אפילו אלו שלא יפים, העולם בשבילו מעין היפנוט יפה, הוא רגוע כמעט בכל משימה שהוא עושה, כולל משימות פעם ראשונה וכו'. ישנם 7 מצבי תודעה: ערנות, חלימה , שינה, טהורה , קוסמית, אלוהית ואחדות. באיזה מצב תודעה האדם המתואר במקרה הנ"ל נמצא? ולמה? תודה השואל

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם אולי כן עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשגם ככה זה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? האם כך? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך ??

אבל מאחר ויש פעמים , שתגובות בשירשור,ואחרי שגם מתווספות הרבה חדשות נוספות, עלולות להתפספס... אז לקחתי יוזמה... וליתר בטחון, כתבתי שוב כהודעה חדשה. אבל תמיד זה משמח לגלות, ש"דאגתי לשווא" ... :)

סימסתי לה שקשה לי לבוא שרוצה לעזוב...לא התראנו שבועיים...לא משנה מה נכתב כי זה בנינו...אבל חוששת לבוא..כתבתי שמצטערת...בסוף השתכנעתי ואגיע.....שאלת למה דווקא עכשיו ואני תוהה באמת למה...הייתה קרבה גדולה אליה.. נבהלתי אולי...חוששת שהכל יקרוס תחתיי.....שהיא תכעס עליי בפגישה שסתם ביטלתי ואני רוצה לעזוב......אוףףףףף אודי, האם מפחד של גילוי? האם מפחד של קרבה יתרה אליה? פוחדת מפגיעה...שתפגע אולי? האם באמת סודיות ואינטימיות נשארת לנצח בחדר? בנינו? האמון אודי...למה? למה אי אפשר להאמין לאף אחד??? קשה מאוד, בגלל האמון מרגישה צורך בלהישאר לבד.....

אודי היוש;) מה שלומך? יש פערים שלא ברורים לי בטיפול מצד אחד המטפל מצידו מכוונן למטופל מנסה להתאים למטופל את השעות את מסגרת הטיפול סוג הטיפול ועוד ועוד מצד שני יש לא מעט מטופלים שמרגישים בדיוק את ההפך את זה שהמטפל קר ומנוכר שהוא לא מבין אותם שהכל חרטה ועוד ועוד איך מישבים את הפערים האלו??? הילה

שלום, פחד שהופיע בילדות כתוצאה מחשש להידבק במחלה מסוימת ממנה נפטר אדם קרוב והיה מלווה בהתנהגות לא הגיונית להפחתת רמת החרדה ועבר ברגע שנעשה חיסון לאותה המחלה, ללא טיפול פסיכולוגי או תרופתי, חייב להיות אוסידי? חרדות ואוסידי - במידה וההורה סובל ברמה קלה מהתופעות (ללא טיפול כי לא מאוד מפריע לאיכות החיים ), מחייב שגם הילדים יסבלו ואף אולי בצורה קשה יותר? או שיש פה גם מרכיב סביבתי משמעותי?

מהאירוע שעברתי הפגיעה שאבא פגע במשך שנים כה רבות מגיל 5 עד גיל 17 איך אפשר להמשיך בחיים????? הפצע שמעט הגליד נפתח מחדש פלשבקים ועוד ועוד אודי, קשה לי לחזור לעבודה לחזור לחיים מנסה להישען על אנשים שאוהבים אותי

אודי בתשובתך הקודמת כתבת... "יש שלבים בחיים בהם הסביבה צריכה להתאים עצמה לתינוק באופן מדוייק ומושלם, וזה דומה לשלבים מסויימים בטיפול. לפחות הציפיה היא כזו." הציפייה מהטיפול?? או של המטופל??

הרבה דובר כאן לאחרונה על רצף ויצא לי לחשוב על כך לא מעט לאחרונה חשבתי על מה כן הצלחתי לשמר ברצף במהלך השנים האחרונות שהיו קשות ביותר מה שהחזיק זה קשר עם משפחה לא שגרתית שתי אימהות ושתי ילדות ולאחרונה נוסף בן למשפחה אני בקשר איתם כבר חמש שנים קשר שידע עליות ומורדות וניתוקים ובסוף שרד אז השבת אחרי הארוע הקשה שחוויתי ואחרי התלונה במשטרה(התברר שזה מעשה מגונה שלב אחד לפני אונס:///) הן הזמינו אותי לשבת אני מודעת למורכבות שבלהיןת כאן אבל זה עדיף בהרבה מהלבד...... ואחרי הכל כייף לי פה עכשיו אני הולכת לנוח אחרי ארוחת שבת טובה עדיין צריכה לאסוף את עצמי ולהתאושש זה לא פשוט הילה

שאומר שהוא מעוניין ללמוד פסיכולוגיה וגם מצפה שתוכל ללמד אותו ולהסביר לו דברים.. מה היית עונה לאדם הזה?

((זה לא, זה לא אמא שלי אודי אני מרגישה שבורה עמוק בפנים. גם היא שבורה עמוק בפנים. ועל שטח הפנים מתנהלים אנשים עם מילים ותנועות נוגעים לא נוגעים אחד בשני ובעצמם ה'דיכאון' נוגע לי הכי בפנים כמו לגרד במקום בלתי נגיש אני נוגעת בתחתית שלי. לצמוח משם בחזרה, מהתחלה? אודי: אנשים. ))

עכשיו אני קצת יותר בסדר, אומר זאת בזהירות כי זה אפס אנד דאונס ואין לדעת מה ילד הרגע הבא. הדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לכתוב כאן, בערב שבת אני אמורה מקסימום לחפש מתכונים לארוחת השבת באינטרנט, בסוף אני כן יבשל וינקה עד איזה 9 בלילה, בעלי יכעס קצת, אני יעלב... העיקר שנעשה קידוש ונשב כולנו ביחד... בזה לצערי אני דווקא מגלה עקביות - בחוסר המעש המתמשך. בעיקר בימי שישי, יש לי פוסט טראומה מהיום הזה ואני לא אפליג אל מחוזות העבר, זה לא עוזר אפילו שיודעים, אולי לא יודעים הכל אולי מוטב לא לדעת לפעמים. האמת התכוננתי לכתוב על חוסר הרצף בחוויה האישית שלי, שרצופה בניתוקים מעצמי אלא שבעצם השיר הזה שכתבתי די מתאר ההרגשה אבל אני מוכנה לגלות למען הקהילה למה ואיך זה קורה בפועל בכאן ועכשיו, פתאום יש לי מחשבה אחרת שאולי למרות המודעות ישנם אירועים שאי אפשר לזכור בגלל הגיל הצעיר שבו הם התרחשו, למשל כשהייתי תינוקת בת כמה חודשים נפלתי מהידיים, מתוך שלומיאליות ורשלנות של הורי, כנראה שזה קרה לפחות פעמיים. לא ממש סיפרו לי על כך , אלא שבעקבות הנפילות שברתי את הרגליים ועשו לי ניתוחים לפני גיל שנה לדעתי ויש לי צלקות ארוכות, ידעתי שהיו שני ניתוחים משום שיש שתי צלקות לא ידעתי למה יש שתיים ,היה איזה סיפור לא ברור על איזה תינוקת שמנה וכבדה שנפלה ברוב טפשותה מהידיים וכמעט הרסה את המשפחה אז כמובן שלא שאלתי שום דבר וקיוויתי רק שלא ידברו על זה, על הפשלות הכמעט ראשונות שלי בשורה ארוכה מאוד. הצלקות לא הפריעו לי ולא חשבתי שיש משמעות למשהו שאני לא זוכרת (עד שהגעתי לצבא והורידו לי את הפרופיל ל 64 רק בגלל הצלקות משום שלא הייתה לי שום מגבלה והרסו לי את הקריירה הצבאית P:), אבל אולי כמו שנוהגים לומר הגוף זוכר אולי גם בגלל זה אין לי תחושה של רצף מבחינה גופנית? (נראה לי שאדבר על זה בטיפול, אנסה לזכור את זה, אולי דיברתי על זה פעם אבל בהקשר אחר נדמה לי). אולי היפנוזה יכולה לעזור כאן? עכשיו אני הולכת לעשות משהו מועיל (עכשיו!). חשבתי לא להתנצל אבל אני לא יכולה, אז אני מתנצלת על הטרחנות. תודה שבת שלום. נ.ב בסוף לא הסברתי על חוסר הרצף בכאן ועכשיו.

הפאשלות הן ממש לא שלך...תינוקות לא נופלים סתם כך מהידיים ולא משנה כמה הם שוקלים ובוודאי שלא הורסים משפחות!!! הם כל כך זכים ותמימים...כמובן שזאת רשלנות של הורייך!! ואפילו יותר מכך!! ואני בטוחה שיש דברים שיוכלו לעזור, לגבי ההפנוזה אודי יענה, מתארת לעצמי שכן. שמרי על עצמך ולא רק על המשפחה. מיכל

תודה לך על התגובה. ה לא היה בכוונה , ההורים שלי באמת היו שלומאלים, נפלתי כנראה מהיידים של אחי שהיה בן שבע שמונה. ובמקרה אחד הייתי כנראה כבדה מידי בשבילו משום שכבר היה לי גבס על הרגל, וכאן באמת הייתה קצת רשלנות. מאחר שאני לא זוכרת, זה לא מפריע לי.

בחרתי את הניק בגלל הבן שלי ששבר את רוחי, קצת שבר אולי... בכלל לא חשבתי על אותם שברים ישנים. אם כי אולי באמת הניק מתאים משום שבימי חיי בעיקר כשהייתי ילדה שברתי גם את שתי הידיים (לא בדיוק באותו זמן) את האצבעות של היידיים והרגליים. יש לי נטייה להיפצע מידי פעם, אין לי מקום שאין לי בו איזו צלקת. ובקשר להיפנוזה, השאלה הייתה בקשר להזכרות, לא דווקא באותן נפילות, אלא ההפך. לזכור שהייתי מן הסתם גם מוחזקת, מעין חוויה מתקנת.

אני כרגע במצב,ואחרי שוב הפגישה האחרונה, שנראה לי שההחלצות מהתקיעות והחסימה ,כבר לא אפשרית עבורי. ואין לי מושג מה לעשות!!! זה מרגיש כבר כמו דד אנד. וברגע שזה קורה איתו,אז כבר לא מצליחה גם להעזר בו כביכול. זה עוד יותר חוסם סוגר ולא מתאפשר. והתחושה קשה,מפחידה,ובודדה מאד. אין לי מושג איך יוצאים מזה. משהו כבה בי.נאטם.ואני לא מצליחה לגייס משהו אחר שיאפשר. ואני פוחדת שגם הוא יוותר.אם זה לא יתקדם.

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשזה גם ככה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה כן קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך??

מהצלת את זה שעוד לא באת. בזמן האחרון אני מנרגילה שאני כותבת בכוונה בשפה נמוכה ורדודה כזו. מה זה? חשבתי שאני מנסה להוכיח שאני לא משוגעת?!? לא מבינה אותי בכלללללל לא מתחברת..

..תקופה לא קלה עם אמא צביה.. :( לא יודעת אם אשרוד.. לא יודעת אם אמא צביה תשרוד.. לא יודעת אם האנליזה לא תקרוס לחלוטין.. די, עזוב מזה. לא רוצה לחשוב על זה.. מתיש, מייאש, אמרתי לה היום שאני לא מאמינה לה ואני גם לא מאמינה בה.. אפרופו אמון שמדברת עליו ליליפוט.. אתה יודע אודי ? נושא הרצף שעלה פה מעניין גם אותי.. נראה לי שגם אני קצת לוקה ברצף לא ? רוצה לאחל לך שבת רכה ונעימה.. הייתי צריכה שתעטוף אותי ותשמור עלי מכל העולם הזה.. לא תאמין.. פתאום אני גם שואלת את עצמי, מי אמר לך שאודי לא ישמוט אותך ,את הפורום.. פתאום ילך.יעזוב.. אודי, אולי טיפול = הרס הנשמה ? :((

אודי, אני כועסת עליו מבלי שיש לי סיבה. משונה. מה זה אומר? זה לא משרת אותי ואת המטרות שלי. הפרעת האכילה שלי חזרה ובגדול. אני מאוד עסוקה. הימים מטורפים. בקושי מספיקה לנשום. לא דואגת לעצמי. אוכלת לא נכון, ישנה מעט, וכל כך כועסת. כל כך כל כך כועסת. הוא נראה לי רגוע, ואני רוצה לטלטל אותו. לזעזע אותו. עייפה. הלוואי והיה אפשר לישון לנצח. אבל גם לישון לא מצליחה. עוצמת את העיניים והזכרונות לא מרפים. נטע.

הי אודי מה שקרה לי בנופש שעברתי הטרדה מינית על ידי נהג מונית. מבהיל מטלטל ומכניס לחוסר שקט נוראי הוא נעל עליי את הדלת של המונית וצרחתי עליו שיפתח. לולי התושייה שלי זה יכל להיגמר גרוע יותר הוא רצה להיכנס איתי לחדר במלון והיה קשה מאוד לסרב לו. אבל אמרתי לו כל הזמן לא לא לא רוצה והייתי צריכה לצאת מהקיפאון. התחלתי להגיש תלונה ועכשיו אני הולכת להגיש את התלונה במלואה. בן זונה!!!!! שלא יעיז לפגוע באף אישה!!! באף אחת!!!!! לפעמים אני מרגישה שאני גבר שגוף של אישה לא מבחינת הגוף יותר בנפש שלי יש לי תחביבים של גברים- חובבת מכשירי אפל אני חושבת כמו גברים- רציונלי קר ומחושב לא יודעת הרבה פעמים אומרים לי שיש לי בייצים..... לא יודעת...... לפעמים לא בא לי להקשיב למוסכמות של נשים- להוריד שערות להיות רזה/אני שמנה ובסדר עם זה לא יודעת..,... מוזר....... הילה

נעמה, ממזמן לא כתבת. את חסרה פה. מה שלומך? נטע.

היי נטע, אני קוראת אתכן ועוקבת מאחוריי המסך. פשוט פתאום כל כך מאסתי בעצמי. לא מסוגלת לראות את הכינוי שלי, את המילים שלי. אני מרגישה כמו שקרנית מלוכלכת, מציירת תמונה של כאב, כשבעצם הכל בסדר. הכל בסדר, מה אני רוצה? הכל בסדר, רק אני לא בסדר, שקרנית מלוכלכת. ואת הלא בסדר הזה אי אפשר לתקן בחמלה וקבלה. אז אני חוזרת למשבצת של שותקת ולבד, מתרחקת ממקומות של חמלה ומחפשת את המקומות שיכאיבו ויהרסו. שישמידו את הלכלוך, ואם גם אני איהרס, כנראה שאין בי הרבה יותר מזה. כל החלקים הדוחים בי פורחים ומשגשגים תחת החמלה והגיע הזמן להפסיק עם זה, די. וזה נשמע אכזרי, אני מבינה. אבל זה בסדר, זה באמת בסדר. סליחה שבפתאומיות כזו נעלמתי, בלי לומר שום דבר... אי אפשר לראות באינטרנט, אבל אני עוקבת אחרי ההודעות וסקרנית לשמוע מה איתכן. איכשהו להגיב מרגיש לי כמו להוסיף עוד שקר, לנסות לגעת בלי לחשוף שבעצם המגע שלי נגוע באיזה רוע. אז קוראת מהצד. נעמה.

נעמה, עצוב לי כל כך לקרוא את מה שכתבת. את חסרה פה. לי באופן אישי את חסרה. כשהיה לך מתאים ונכון, אנא תחזרי אלינו. שלך, נטע.

אין לי כח

שלום אודי, אם כן, מהו הטיפול המתאים בטראומה? אף פעם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי ואני חייבת לציין שקראתי קצת חומר באינטרנט ונותרתי מבולבלת. יש CBT PE, PT, DBT, דינמי, פסיכואנליזה, היפנוזה..... ועוד ועוד. מה עלי לבחור? האם יש חשיבות למין המטפל? אולי במקרה של טראומה על רקע אביוז מיני עדיפה מטפלת? אודה לך אם תעשה לי קצת סדר.

יש לי שאלה קצת מביכה..... אנחנו יודעים שקיים מתח מיני בין גברים לנשים..... אני יושבת ומדברת על....... דברים אינטימיים שקשורים במין...... כי זה חלק ממני ומהטיפןל שלי....... אז...... זה יכול לעורר אותו מינית...... זה לא פשוט...... איך אתם מתמודדים עם זה?????? הילה

ואיך ניתן לצאת מהלבד לתוך היחד, אם גם הוא מייצר ככ הרבה כעסים,קושי,אכזבה,כמיהה,תסכול,אכזבה, וכו וכו...שרק מעצים תלבד. וכבר מקשה גם על הדיבור,שלעיתים נראה כמו חסר שחר. כולל האי ידיעה מה נעשה מתוך התפקיד ,מה המניעים, מה אמיתי, מה מגמתי..וכו. ועד כמה גם זה ישרוד(ולאור חוויות עבר),ומה תפקידי ביחד הזה אם אני "הילדה הקטנה" והוא ההורה?? דבר שגם מקשה מאד על כל ההרגשה הכלית.ויוצר בילבול ואי בהירות.

1) מתוך כל הדברים שמעלה, התכנים...,השאלות,התהיות וכו', יוצא מן הסתם, שאמון זה "אישיו" בעייתי אצלי ,כנל גם לגבי הזדקקות וקשר עבורי. ובכל זאת,באופן די מוזר ואולי הזוי, זה לא באמת מחובר לי. ולא מרגישה בבהירות ומהבטן, שאלו קשיים שלי, ועכשיו נותר רק לתת להם מקום בטיפול,כדי להבין יותר,לבדוק, ולעשות "עבודה". זה כאילו עמום לי ומנותק. וכשזה המצב, יוצא שבעצם, שאין אפשרות להתקדם עם כל זה, ולתוך בהירות יותר. וזה כמו דד אנד.דרך ללא מוצא. אז איך בכל זאת יוצרים,חיבור,הפנמה,הטמעה,כשהכל מרגיש מין תלוש שכזה.ונשמע או מרגיש, לא קשור אלי באמת ??? 2) ולגבי עניין ה"רצף" ,ומעבר למה שענית, אז למה זה בעצם קורה? איך נוצר שאין רצף?? מה היה חסר בעבר שיצר את זה ?? והאם גם למשל ,ומעבר לקשר, כל מיני התחלות שלא מגיעות לידי סיום, אפילו בדברים "טכנים" כאלו ואחרים, או מנגד, מצבים בהם , כל פעם מחדש, דורשים ככ הרבה אנרגייה ומאמץ, ולמרות שבעבר כבר נעשו,מההתחלה ועד הסוף, כשבסופו של דבר, הדבר נדחה ונדחה שוב ושוב, מעידות על איזה כשל שקשור לעניין הרצף?? או שזה כבר עוד עניין נוסף ? 3) וגם...איך יודעים אם באמת נמצאים במקום הנכון.המותאם.המדוייק. אם יש חוסר אמון בסיסי ?? וכשזה המצב, אז איך גם יודעים לסמוך על התחושה, על מי שמולך, ובטח אם כבר נכווית בעבר, וגם מטיפולים ומטפלים קודמים?? ואולי דווקא האמון, ובהפוך על הפוך, מאד מהיר, ועל כן גם הציפייה והאכזבה?? 4) ובכלל..., די מעצבן, ולמרות שהמטפל אמור להיות בתפקיד הורי, ולא אמור לוותר, אלא נדרש להתמודד ועם כל הקושי , שזה מסתכם כ"תפקיד" שלו. אני לא רוצה שלא יוותרו עלי, בגלל שזה מה שמחייב התפקיד. ואם כך, כשאני כמטופלת מודעת לזה, איך באמת ניתן לתת אמון, וגם...לעשות הקשה לחיים האמיתיים, שם אף אחד לא בתפקיד, ולא חייב "לסבול אותי" כביכול. ?? בקיצור...., זה מרגיש ככ סבוך, אז איך בכל זאת עושים עבודה בתוך כל העמימות?? אודי בבקשה תשתדל לענות לכל סעיף בנפרד, ולא רק לסכם ולכתוב לי "אכן מסובך..." :)

ההיא על מה שקרה לי במונית תוכל ללכת לבדוק????

אותי לבד...וזה עצוב...קשה. ובכל זאת רוצה להיות לבד אין לי מושג למה.....אבל משתפת פה....עצוב.. רוצה לבטל עוד פגישה....לא שוחחנו שבוע.......עצוב.

הבוקר שוב הייתי בלופים של מחשבות , על כעס מהפסיכולוגית, על כל מיני קשיים, הראש 'נלכד' שוב לחוויה השחזור ההיא ורצון למחות על עוול וכ'..... ובעצם הייתי בדרכי לעיסוי. זה לא משהו שאני עושה בד"כ. פעם החרדה ממגע ובעיקר חרדה לחשוב שאחשוף ברמה כלשהי את הגוף 'השמן ומגעיל' שלי כאילו אי אפשר היה, לא הייתי מעיזה להרפות בסיטואציה כ"כ מרתיעה. אבל עברו הרבה מים בנהר מאז והחלטתי שכן יש לי צורך במגע מרגיע וחוויה של להרפות ויחד עם זה גם קושי לאפשר לי.. מתח, מתח שאולי הלך ונבנה לקראת? לקחתי אוטובוס למקום שבו הייתי צריכה לקיים את העיסוי הזה ומרוב שהראש שלי היה שקוע בלופים על המחשבות האלה שביטאתי פה בעצם בהודעות, פספסתי את התחנה, כאילו בזמן המחשבות ההם שכחתי למה יצאתי מהבית ולאן פני מודעות, לאיזו מטרה, נשאבתי רגשית ללופים, אפילו הזלתי דמעה באוטובוס חרישית מהזכרונות ונזכרתי בסוף שאופס, פספסתי ולקחת אוטובוס אחר והגעתי באיחור ובסוף עשיתי את העיסוי הזה קצת יותר קצר ממה שתוכנן, אבל מה שמדהים הוא- מה שמדהים הוא שאחרי זה יצאתי אחרת, באמת רפויה ורגועה יותר גם במיינד שלי. הצלחתי כן להרפות שם ולהתחבר לרגע, להווה, לחוויה של התחושה בעור בלי מחשבות, והייתה לי בסיום הרגשה טובה ורעננה כזאת בעור, כי המעסה לחץ גם ובעיקר בשרירים שהיו תפוסים וכואבים בשכמות. ושיצאתי משם פתאום נזכרתי איך לפני פחות משעה המח שלי היה כ"כ עסוק במחשבות על הפסיכולוגית והכל, בלופים הרגשיים, וזה נראה כ"כ רחוק פתאום. היה לי שקט בגוף, ושקט בראש. אולי יש משהו במגע כזה שמרפא הכי טוב מצב כמו שלי? אולי זה סוג של מדיטציה? נכון שההשפעה הייתה זמנית אבל היא הייתה מורגשת מוחשית מאוד בגוף ובמיינד בו-זמנית. הסכנה שבזה - זה עלול להיות ממכר :P

שלום אודי, קראתי את תשובתך לנטע ולמימה, ורציתי לשאול - האם הטיפול בטראומה הוא שונה מטיפול בחרדה חברתית או פוביה ממקומות סגורים (למשל)? במה הוא שונה? נמנעתי עד היום מלגשת לטיפול בשל חשש מ"פתיחת הדברים" ללא סביבה טיפולית תומכת ו"מחזיקה". אני בת 28, אימא לתאומים בני עשרה חודשים ולא אוכל להתמודד עם טיפול "מציף" מבלי שהוא יהיה מותאם לצרכים שלי. השאלה, האם קיימים מטפלים גמישים שמתאימים את הטיפול למטופל ולא ההפך? האם זה מוגזם מדי לצפות לכזה דבר? תודה מראש, דנית

מצטערת שאני לא מגיבה לאחרים. קשה לי, לא חשבתי שזה יהיה כך. אני מסוגלת כל רגע להתחיל לבכות. אתמול דיברתי עם המטפלת אחרי שני ימים ממש קשים שהיו לי. היום היה קצת יותר טוב. מאוד קשה לי. אני חושבת שאם הייתי יודעת שככה יהיה לא הייתי נוסעת. מקווה שאולי בסוף התקופה אוכל לומר שזה כן היה שווה. אני חושבת אולי לחזור, אולי אמרתי את זה כבר. לא יודעת. לא מרגישה מספיק בנוח. לא מרגישה שאני יכולה להיות מי שאני. עכשיו אמרהי להן שילכו ואני נמצאת במקום אחר שכאן מרגישה בנוח. מתגעגעת למיטה שלי ולחיים שלי. מוזר לי להגיד את זה, כי גם ביומיום קשה לי אז אולי אני מבולבלת ולא יודעת כל כך מה אני רוצה ומה טוב לי או לא.

שאינך מאפשרת לעצמך להשתחרר ולהנות.... הלוואי שתצליחי....הלוואי שגם אני :( אצליח במשהו....מצטערת שמשביתה שמחות...אבל מבינה כמה קשה לשחרר...

שלום ד"ר אודי, אני תירגלתי מדיטציה טרנסנדנטלית לבד, ללא שום מורה מוסמך. אני תירגלתי אותו כך: ישבתי בתנוחה נוחה , עצמתי עיניים, במהלך 10 עד 30 שניות נתתי למחשבות לחלוף בספונטניות עד שהמנטרה שלי התחילה לפעול ( זה בטווח 10 - 40 שניות) . לאחר מכן, נתתי למנטרה ולמחשבות ולכל הרגשות לחלוף ללא ריכוז וללא מאמץ ( באופן ספונטני). לבסוף ישבתי במנוחה ללא כלום 2 דק'. יצאתי מהמ"ט בעל אינטלגנציה רבה , זכרתי דברים שאני בעצמי לא יודע איך, הייתי יצירתי ובעל זיכרון מדהים, אך הרגשתי כאבי בטן, ראש, כבידות, דיבור שקט מדי, חרדות במקמ' מסוימים וכו'. הפסקתי. אני כנראה נפגעתי בגלל שלמדתי את המ"ט לבד , ללא מורה מוסמך. מורי מ"ט אמרו זו לא מ"ט ( מה שתירגלתי), אך אני טוען שכן כי בדקתי באינטרנט. הם שוב טענו כי "לא" ושתוצאות המ"ט מדהימות ע"פ מחקרים רבים - 600 במספר. 1. מה דעתך על המקרה הנ"ל? 2. כפי שכתבתי למדתי מ"ט ללא מורה מוסמך ולמ"ט מחקרים רבים על יעילותה ( ע"פ מורי המ"ט). האם המילה "מדיטציה טרנסנדנטלית" נחשב אוטוסוגסטיה? 3. האם כדאי לי לבחור במילה ""מדיטציה טרנסנדנטלית" בתור אוטוסוגסטיה במקום "החשיבה שלי היא חשיבה חיובית"? אנא מך החזר לי תגובה כך: 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. כמו כן, הרחב בכל תשובה אם תוכל. בבקשה אנא על שאלות אלו הן חשובות. אנא על פי פסיכולוגיה. בבקשה אלו שאלות אחרונות בנושא "אוטוסוגסטיה ומ"ט". תודה רבה

לא מבינה במ"ט אבל נשמעת אובססיבית ההתעסקות שלך בנושא. וגם בכל הודעה אתה רושם לענות לפי 1. 2. 3. כמו בדפוס פנייה מקובע שחוזר על עצמו, זה מרגיש 'רובוטי'.

שלום ד"ר אודי, לפחות ענה לי רק על השאלה הבאה האם המילה "מדיטציה טרנסנדנטלית" נחשבת אוטוסוגסטיה? בבקשה אנא על זה ,זאת שאלה כללית. אם תרצה ( רק אם תרצה) תן את דעתך על המילה "מדיטציה טרנסנדנטלית בתור אוטוסוגסטיה בשבילי. תודה, שואל

בנתיים

יש בנות שלמרות הדברים הקשים שעברו בחייהן ובילדותן,כן מצליחות ליצור אמון עם המטפל ולהרגיש בטוב איתו,ובמתנהל בטיפול. ואני תוהה...,איך לדעת..., האם חוסר האמון כביכול, הוא בהכרח "שלי"...,ולא משנה מה קורה...., או האם זה כן משנה ,ולא ממש מתאפשר ,דווקא בגלל אותם דברים, שכל פעם בעצם מערערים אותו?? ואז זה כבר תלוי גם באחר ובהתנהלותו..., ולא בהכרח באקסיומה שאני חסרת אמונה, ושכל דבר ,כזה או אחר, שקורה, רק מתקף את זה כביכול. ???

הצורך במעבר לזמן התחום בפגישות, הקושי הגדול בלהסתפק בחלקיות הבלתי נסבלת, והתסכול הרב שזה מעורר. גם אני כשקראתי את תשובתך למימה על "מה זה בעצם מעיד...", תהיתי איפה אני מצוייה בתוך כל זה??ומה זה אומר עליי?? כשגם לא חשה ,שעבורי,אישפוז זו התשובה. אולי כן היה נכון מפגשים יותר תכופים,אבל...,גם זה בעייתי. ועדיין תוהה..., אז מה זה כל הקטע הזה ולמה זה ככ בעייתי.? כשגם קשה לי לקבל עצמי,אם אכן על כך זה מעיד, כמשהי ככ נזקקת ותלוייה.או שאולי זה מעיד על משהו נוסף??או אחר?? ישנו הצורך,כנראה,הבלתי נשלט...?, שלעיתים הוא באמת רב, גם מאחר,שעולים בי המון דברים אחרי הפגישה ובעקבותייה, גם כי לא מתאפשר, בזמן המוגבל הקיים, לדון בכל אותם דברים,והייתי רוצה שחלקם בכל זאת יאמרו, וגם ,כי הרבה פעמים יש לי קושי רב לדבר בפגישה, בגלל כל שאר הרגשות שתופסים את רב המקום ,הכעס,התסכול,האכזבה, שחוסמים אותי בשתיקה.וזה במשהו כאילו מקל ואולי גם מאפשר. אבל גם מקשה מאד,כי גם מעורר.... ובניגוד לאחרות ,למשל, שישנו הסכם והסדר ,כזה או אחר,שמקובל על שני הצדדים ,ונחווה גם כהצלחה, אצלי זה לא המצב.ולמרות הכל, עדיין לא ממש ברור,ובעיקר מעורר הרבה אמביוולנטיות, ותחושות מתחלפות, מאד לא קלות. כולל גם לגבי שאר דברים... קשה לי עם.קשה לי בלי.קשה לי להקשות עליו.קשה לי להקל עליו.קשה לי שלא ברור לי. הכל סוגר....

מה זה אומר בעצם שאין חווית רצף?ולמה זה גם קורה?

שוב היה לי איזשהו קושי רגשי וזרק אותי לזכרונות על השחזורים בטיפול ואיזה רצון לפנות אליה ולזעוק באופן לעוס להבנה ... ואז הרגשתי אשמה שאני לא מסוגלת להניח לזה ולחיות את חיי בשקט לעבור הלאה באופן מלא והיא חיה לי בזכרונות, משקעים שנשארו מהטיפול ההוא כמו 'פוסט טראומה'. דווקא מתי שקשה לי עם דברים, במיוחד להביע כעס בעולם האמיתי או להתקרב וליצור קשרים או להציב גבולות, להיות שלמה עם עצמי לאהוב את עצמי, להיות עם מטרות נורמליות לטווח ארוך ולא רק לחיות מיום ליום בלי לחשוב קצת יותר קדימהעל העתיד כי זה מעיק ומלחיץ, כל מיני דברים שלא פשוט לי, ויש רגעים מסויימים של קושי שפתאום הכל ביחד מתערבב מתסכל מרגיז ורוצה פתאום לרקוע לה ברגליים ששחזרו לי שחזור שהשאירו אותי ככה עם ההשלכות, עם דימוי עצמי ותחושת ערך עצמי בעייתים ופחד מקרבה. אני פועלת מהשכל ולא מהרגש. אצלה הרגש נאטם פתאום באיזה רגע שם שהיא לא ראתה אותי או לא הרגישה אותי. פתאום הרגש נאטם כזה והשכל לקח פיקוד והתחיל לנתח הכל במקום להתמסר. מה הטעם להתמסר למשהו שלא מחזיק אותך? אתה סתם תיפול (איירוני בטעות רשמתי 'טיפול' במקום 'תיפול' ותיקנתי. תוהה אם הטיפול שלי באמת היה יטתר תיפול מטיפול. אני לא ממש יודעת. ימים יגידו). מחר יום חדש..

ותוקף ותוקף ומאשים שם אותי על שולחן הניתוחים אין הנחות אין פשרות ואין הקלות במשפטי השדה אין עורך דין יש קטגור אין סנגור ולמה????? למה זה כך??? למה הגוף שלי כמו בית כלא אחד גדול אני השוטר הסוהר הגדרות האזיקים והטיל אפילו הפושע הגדול בעולם היה מקבל חנינה לידי