פורום פסיכולוגיה קלינית

לא הצלחתי לדבר. היתי חסומה ועצורה,ונוקשיית, ולא הצלחתי להוציא כלום מהפה. וגם לא לנסות ולשתף מה זה הקושי הזה, ממה ולמה(כששאל...), וככה עברה כל הפגישה. מרגישה דכדוך,ייאוש פגיעות כעס שלא באמת מבין וקולט, וזה עוד יותר סוגר . נראה לי שזה שהודיע בתחילת הפגישה,על החגים והפגישה שתתבטל ועל זה שלא יוכל להחליף ליום אחר,עשה לי קשה ,הכעיס, הרחיק, ושוב עלה לי בראש שבטח נוסע,לכל הזמן הזה,וזה גם סגר אותי. ולא הצלחתי להגיד את כל זה,ועוד, מאד הובכתי והתבאסתי ונאלמתי. ולא הבנתי איך הוא לא חושב על זה,ומעלה,כגם משהו שחוסם, ואחרי שכבר מכיר אותי.... לא יודעת כבר מה לחשוב...וגם אין לי כוח כבר לחשוב, אודי מה יהיה??? זה אבוד? ואיך אפשר להמשיך כך?? אבל גם בלי ,זה בלתי אפשרי. ומנגד מה הטעם כשזה שוב המצב? ולא יודעת עדכמה באמת מבין ומרגיש ויודע אותי, כולל מה הדרך הנכונה... ??

אפשר שתגיד לי?

הי אודי, אני פותחת הודעה חדשה למרות שזה בעצם המשך לישנה כי אני חוששת ששם לא תענה. בתגובה שלך למה שכתבתי, שאלת אותי ממה אני מפחדת. (אני מניחה שהתכוונת לשאול שאלה רטורית, אבל אני לוקחת לעצמי את החרות לענות) אני מפחדת, שאם (כש) אמשיך לשקוע, ולא אעצור - אגיע למקום כ"כ נמוך, שגם אם אצליח לרצות לגייס את עצמי - כבר לא יהיה את מי לגייס. אני מפחדת שאהיה חייבת להעזר, להזדקק, להתלות, להאמין, להקשר. (להדחות, להשפל, להבגד, להשנא) . זה תמיד מגיע לשם. נראה לי שכבר אמרתי לך פעם - אני מפחדת מאנשים. נ.ב. כמה טוב שאתה וירטואלי... תודה שאתה.

לא. חרדה היא לא וירטואלית. אתה לא וירטואלי. אתה מפחיד כמו כל אחד אחר. חוצ"מ, אני ל-א חרדה.

שלום אודי, מאז והתחלתי בטיפול אני שרויה במצב של עצב עמוק. אני כאילו מתאבלת ולא ברור על מה... לפני הטיפול הייתי סה"כ בן אדם שמח. האם התופעה הזו מוכרת? חתימה טובה, דנית

היי לי זה קרה! הייתי פעם הרבה יותר שמחה וחייכנית.. ומאז שהתחלתי את הטיפול התחלתי להרגיש גם עצב ונכנסתי אפילן פעם אחת לדיכאון רציני ..אבל עכשיו אחרי 3 שנים יש דברים שכן התאזנו .. מקווה שתתשתפר לך הרגשה בקרוב :)

זוכרת ששאלת למה המטפלת הציעה לך אפשרות לשלוח sms או mail.... הטעות הכי גדולה להיכנס לטיפול לא מוכן, אני חושבת שהוגן להסביר למטופל איך התהליך יתרחש. מחזקת אותך.

היי! עליתי על ניקיון ואני כבר לא שותה . הולכת בעיקר לקבוצת תמיכה ולעו"ס שלי . בקבוצת תמיכה, מבקשים ממני להתקשר ברגעים של דודא , גם המטפלת זמינה אלי בשעות העבודה . אני לא מצליחה להרים טלפון . אני כועסת על זה שאני זו ש"צריכה" אותם ואף אחד לא צריך אותי . רוצה להוכיח שאני לא צריכה אף אחד , מפחדת לשדר חולשה . מפחדת מהתלות באחרים . אני מרגישה כמו עיוור שזורק את מקל הנחייה שלו , וצריך לסמוך על אחרים שיראו לו את הדרך . זו החלטה גורלית שמעוררת בי זעם . זו בחירה בין חיים ומוות . הבחירה היא ברורה , אך המהלך קשה מנשוא . זה כאילו אני מעדיפה למות מאשר לסמוך . זה פשוט מפחיד . אנשים פוגעים ומאכזבים כי הם אנושיים זה ברור לי , לכן אני מפחדת שהם יכשלו בלהיות שם עבורי . אני אנושית וגם אני נכשלתי . המטפלת לא צריכה אותי וגם הם לא , כי הם נקיים . רק אני צריכה את כולם וזה מעצבן אותי! זה כאילו שיש לי הגנה מאנית ואני שותה על מנת לשמור עליו . טיפים?

תעזרי בטיפ הכי גדול של המכורים - רק להיום אח שלי מכור וזה עוזר לו.. הוא הולך לn.a ועושה את שיטת 12 הצעדים ומאוד השתפר.. תני לזה זמן.. והכי חשוב זה להיעזר בכל מי שאת יכולה

אודי בפגישה הקודמת שכבתי על הרצפה ובכיתי. דיברתי כמה קשה לי עם הקשר. בעיקר בכיתי. היום הוא אמר לי שהייתי כמו תינוקת וגם שכבתי בתנוחה עוברית. דיברנו על הקשר. כמה שזה מכאיב כי עד היום לא זכיתי לקשר איכותי. וגם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. והכאב מאוד גדול. בגלל שאין לי קשר עם האחים והאחיות. והילדים. וזה יוצר חלל נוראי בתוכי. זאת היתה פגישה מאוד משמעותית. וזה גם בזכותך. שעזרת לנו. גמר חתימה טובה! והכי חשוב לסלוח לעצמינו תחילה. הילה

דווקא כשהחלטתי, בקושי עצום ורב, לאזור אומץ ולהיוותר חשופה ועירומה כמעט לחלוטין- היא פגעה. למה?

אז אני עדיין לוקחת. מההתחלה אני תוהה לגבי זה. אין לי בעיה עקרונית לקחת אבל יש לי בעיה לקחת אם זה לא עוזר לי. אני יודעת שתגיד שהכתובת היא הפסיכאטרית, אך אני שואלת מכיוון קצת שונה. אני גם יודעת שממנה לא תהיה לי תשובה ושבסופו של דבר זו רק אני שאחליט. מנסה לחשוב עם עצמי איך אני מרגישה. למען האמת פתאום עכשיו כשאני כותבת ככ ברור לי שאני צריכה להפסיק. מה שקשה לי שאני לא מספיק מרגישה שינוי או כל דבר אחר. ואני יודעת שזה לוקח זמן אבל אני לא מצליחה להרגיש איזו שהיא השפעה. אני גם קצת מפחדת להפסיק כי מפחדת שיקרה מה שקרה פעם שעברה. וגם, וברור לי שזה קשור אני מפחדת כי בתוכי יש קול שאומר שלקחת תרופות זה טוב. טוב כי זה נותן לי את תחושת המסכנות שאולי אני עדיין זקוקה לה. המטפלת אמרה שזו הנק' שעליה צריך לדבר לפני ההחלטה אם להפסיק או לא. הבעיה היא שאיכשהו זה לא מצליח להיות מדובר.. זה נדחק הצידה ואני פשוט ממשיכה לקחת. אני רוצה איכשהו לנסות לשבת עם עצמי ולחשוב מה אני רוצה. אם הייתה לי יכולת להפסיק ואז מיד להרגיש אם זה טוב לי או לא היה לי יותר קל. אבל זה לא כך אצלי. מההתחלה לא הרגשתי משהו ברור שאני יכולה לשים עליו את האצבע. המטפלת חושבת שכן יש משהו. בכל אופן תוך כדי כתיבה אני נוטה לחשוב שהסיבות לקחת הן לא סיבות מוצדקות. מצד שני אני באמת לא יודעת.... ולגבי תרופות אחרות- ניסיתי לדעתי די הרבה, והבעיה שאני לא מרגישה כלום כך שלא בטוח שיש טעם לנסות להמשיך עוד.

אודי, כתבת לי... בהחלט ניתן לחשוב על "שימוש לרעה" בתלות כדי לא לזוז מילימטר ולא להתקדם. פרויד, למשל, טען שהתאהבות במטפל משרתת את ההתנגדות לטיפול (כי עסוקים במטפל ומסרבים "להיות מטופלים". כל הזמן רוצים יחסים קונקרטיים). ואני טוענת, שמוזר שפרוייד טוען דבר שכזה...,ולאור כל שאר הדברים שאומר. והרי התאהבות למשל במטפל,או התעסקות יתר בקשר ואיתו,באכפתיות, ברצון ליחסים קונקרטים,בפאנטזיות הכאלו ואחרות, ועוד ועוד..., זה לא חלק נכבד מתכניי הטיפול עצמו, שפרוייד עצמו מדבר עליהם??? ופתאום..., מין משפט כביכול "הגיוני ומציאותי" שכזה, שאם המטופל עוסק בתכנים הללו, הווה אומר,שהוא בעצם מתנגד לטיפול. ?? מתקשה להבין את הפשטנות כביכול, באמירה הזו, כשהרי הכל ככ מורכב. וכשפרוייד עצמו, ככ מדבר על המורכבות המתוסבכת של הנפש,של העברות,של יחסים,פאנטזיות וכל שאר העניינים... או שאני טועה?

מצליחה הבוקר לנשום אוויר של סתיו...... מצליחה לנשום........ אתה יודע? שמתי לב שיש סימפטומים קבועים שמופיעים כשאני בנפילה- אני מפזרת על הרצפה את החפצים שלי מפסיקה לדאוג לעצמי לבגדים נקיים ואוכל מבושל מתחילה לבזבז כסף ולקנות בלי חשבון והשנאה העצמית וגם זורקת הכל גם את הטיפול העבודה אולי אם אני ארשום את זה לעצמי אני אדע לפחות להיות ערנית? תודה על התמיכה הסבלנות והאורך רוח בימים הקשים. מקווה שזה מאחוריי. הילה

ומכאיב בו זמנית שדאגת לי....... בדיוק כמו קשר..... הילה

מה זה נקרא תלות חיובית?? כילד אתה תלוי,והגיוני שכך. (וגם ניתן לראות,אצל ילדים כאלו שתלויים מאד וכאלו שהרבה יותר עצמאיים,מסתדרים ,בטוחים בעצמם,ולא תלותיים בחוסר אונים). וכמבוגר אם אתה לא עצמאי ובהרבה דברים אתה תלוי באחר, מה טוב בזה? כשהרצון זה לפתח עמוד שידרה,עצמאות,בטחון עצמי,ותלות בעיקר בעצמך,ורק אז...,ומתוך המקום הזה, נראה לי שהיכולת גם להזדקק ולהעזר כשנדרש,הרבה יותר נכונה ובריאה. ולא מתוך תלות וחוסר אונים. שבתכלס רק מרחיק את האחרים,כשאתה כזה. יש משהו הרבה יותר מושך במישהו שהוא לא תלותי חסר אונים ונזקק לך. ובטיפול,ועם המטפל,אתה תלוי.גם מעצם המעמד והתפקידים השונים,והעובדה שזה לא כוחות באמת. וככל שאתה נקשר יותר אתה גם תלוי יותר.ואפילו עדכדי לרצות ולדמיין דברים,שלא באמת אפשריים. אז מה טוב בזה?למה זה חיובי? אולי זה רק מעמיק את התלות,ומשאיר אותך עוד יותר בהזדקקות. מין מעגל שכזה. לא ברור לי עדיין כל הקונספט הטיפולי הזה,ומה אמור לקרות בו,אם זה המצב,וכדי שתיהיה במקום אחר,כשזו הרי המטרה בסופו של דבר. ?? ולגבי הבור השחור...,מהו בדיוק מעבר למין מושג אפל שכזה...? ואיך גם ממלאים אותו כשהרייקנות גדולה,החסר עצום,ואתה תלותי ככ בסופו של דבר, גם בטיפול ובמטפל. ובנוסף,עם כל מה שזה גם מעורר,שהרבה פעמים רק יוצר רתיעה והתנגדות גדולה יותר,להיות במקום הזה. ??

אבל זה פשוט לא הוגן התנהגות של חלק מהמשפחה שלי. הוציאו לי את החשק מלהיות כאן בהמשך החגים. הבעיה שאין לי לאן ללכת וזה אומר שההורים שלי יהיו לבד והם כבר היו לבד בחג הראשון. חבל שחזרתי.. מצחיק וגם עצוב. כי לא באמת רציתי להישאר אבל כרגע לא מתאים לי להיות כאן. ואם אסע לאנשהו, כי לא באמת יש לי לאן זה יפגע באחרים. ולי כנראה לעומת שאר המשפ' שלי יש קצת מצפון. ואלו מסוג הדברים שגורמים לי לשנוא את המשפחה שלי. פשוט לשנוא. ולהרגיש כמה המשפ' שלי דפוקה ואני משתדלת לא להתבטא ככה יותר. דווקא בימים האלו שתכף יוה"כ וזה מה שאני מרגישה. עצוב לי וחבל לי שזה ככה. ממש לא ברור לי איך אפשר לסלוח ולעבור הלאה.

התנאים שכפה מי שבפניו ביטאתי את ההזדקקות- זה מה שהשפיל. הגבולות הכפוים האלה של המסגרת- וחוסר נכונות להגמיש עבורי, זה מה שהשפיל! והקונטקס הכלכלי- איך מתעלמים מזה?? שמשפילים באמצעות הכסף שמבטא פערים בלתי נתפסים בהכנסה ומתנשאים ככה בלי בושה? לא ההזדקקות עצמה! התנאים! הצורה שבה לופתים כולאים בתוך סד של מסגרת סטינג שרק צד אחד הוא עם הכח להכתיב מה התנאים שלו- זה מה שמשפיל!! ואז שאתה עם ההזדקקות הארורה הזאת לא רוצה להרגיש שבגלל שיש לך אותה אז מישהו נהנה בכוחו להכתיב לך את התנאים באופן חד צדדי 'מלמעלה'- זה מה שמשפיל!!! ההזדקקות עצמה לא משפילה! התלות עצמה לא משפילה!! היא טהורה! היא הייתה מלאה אמונה ותמימות ונאיביות ואלוהיות! מה שהיה משפיל זה התסכול של הזדקקות- כי הצרכים שלי שם לא היו אינסופיים (בניגוד לטענה בזויה של המטפלת , עוד טמטום מוצא פיה שהיה שם) !! היה להם גבול. גבול טבעי פנימי משלי (לא של הסטינג)! היא התייחסה כאילו לא היה להם גבול. אני מודה שלכעס שלי אח"כ באמת כמעט לא היה גבול. רציתי שהיא תענש תמות והרגשתי מפלצת ואשמה, הייתי לבד אז, לא באתי לפגישות כי בכלל ההשפלה לא הרגשתי מסוגלת ובנפש עמוק פנימה כמהתי שהיא תעזור לי לבוא, שהיא תעזור לי, כי לבד זה הרגיש בלתי נסבל. אחרי הרבה מאוד זמן היו כמה פגישות ל'תיקון', אבל החוצפנית השאירה אותי לבד בתופת! מטפלת מפקירה כמוה שלא האמינה לי! לא האמינה לי שאמרתי לה שאני צריכה את המאמץ ועזרה שלה. שהשאירה אותי לבד. ואח"כ אני קוראת את פרנצ'י איך זה נועד לגדל, ואת פרויד איך מתסכול גדלים. אז הפגיעה הנרקיסיסטית גם שמישהו פה עסק במשהו על נפשי שאני בכלל לא הייתי מודעת אליו ולא הבנתי. אין ספק שכעס וזעם הפכו להיות התחושות המרכזיות ביותר מה'טיפול' ההוא. אם למישהו לא היה גבול זה לה, לא היו גבולות לחוצפה. ועכשיו אני לא שואלת אף אחד יותר. מטפלים הם לא באמת סמכות בשבילי יותר אז אין כ"כ מה לדבר על עוד טיפול ובטח לא כזה עם רגרסיות לתלות ושטויות. בא לבעוט, לא לעשות רגרסיה.

מימה מתוקה , לפעמים טיפול וניצול הם מילים נרדפות למי שחווה ניצול בעברו . זה מרגיש דומה לפעמים בחוויה , ואכן מאפיינים רבים מהניצול קיימים גם בטיפול. אני לא מכירה את הרקע שלך , אבל הזעם שעולה בך הוא כתוצאה משחזור . תעשי הפרדה בין המציאות לחוויה למרות שרוב הפעמים יש סתירה בינהם ותצטרכי להזכיר לעצמך את ההבדל בין מה שקורה למה שאת חווה ולהגיב גם בהתאם . חשוב שתתמידי בטיפול , אודי צודק. את צריכה קשר כדי להחלים מפגיעות שנוצרו אצלך בעת קשר. תקראי על סכמות , אם כבר את מתעניינת בפסיכולוגיה . קביעות אובייקט ועוד מונח דומה מתאוריה של בולבי ותביני שאת חייבת קשר כדי לשנות את הסכמה הפנימית שלך . רק במהלך קשר כזה שבו "תיפצעי" כמובן , תזכי לתיקון . כל הצלקות הישנות שלי נפתחו בקשר עם המטפלת שלי, צלקות שאני תפרתי וזיהמתי ואז ניסיתי להמשיך בחיי בהתעלמות מוחלטת מהם . זה לא שהיא עושה לך עוול , זה הגוף הרגשי שלך שפשוט חיכה לעזרה על מנת להכיר בכך שהוא פצוע . לא הרופא אשם בכך שנפצעת אבל הוא יצטרך לגעת לך איפה שכואב כדי לרפא . את באמת רוצה להמשיך להאשים את מי שמגיש לך את העזרה במקום להבין שזה שרופא יגע בך בפצע כדי לתפור ולהבריא אותו , ויכאב לך במהלך הפרוצדורה זה לא אומר שהאשם הוא בו . רק שהוא שם בשבילך. יש שם מישהי בעולם שמוכנה לשבת ולהקשיב לך , עם כל הזעם לכי אליה ותנצלי את זה שיש עזרה ושזה אומר שהכאב הזה גם בא מתוך הקלה . התחושה הזו שאפשר סוף סוף לצרוח מכאב כי יש מי ששומע . בהצלחה

יחי ההבדל! אני 'בועטת' בקליניקה על כלליה המטופשים. לא רוצה להכנס לשם יותר. יש עובדת סוציאלית שלעיתים רחוקות אני פונה לצורך תמיכה ויעוץ, אבל לא 'טיפול' עקבי שבמסגרתו נקשרים למטפל וכאלה. no more ever . אם אתה שם לב אולי אני פונה אליך ושואלת שאלות אבל אני לא במצב של איזו העברה ילדותית מול דמותך, וזה לא משהו שאפשר להגיד על כולם פה שנאחזות בנוכחות שלך, ממתינות למוצא פיך וחשות מוחזקות מכך ומנוחמות. ברור שיש לי צרכים והזדקקויות למיניהם אבל אני לא רואה באנשי מקצוע פסיכולוגים כתובת יותר לתלות בהם או לבטא מולם את הצרכים הללו. לגבי יתר בני האדם בעולם, אין לי תשובה ברורה. נחייה ונראה.

אודי נפגשתי איתה .העליתי את הרגשות שלי(גם בפגישות קודמות שוב ושוב ושוב)למרות שזה נשמע מוזר כי אלו רגשות כלפיה אבל היא שם כדי לשמוע את התחושות האלו..ולנסות להבין אותן יחד איתי.. אודי דיברתי איתה שוב ושוב התקשורת איתה מתסכלת אותי ..ובכל זאת חבל לי לוותר על הדרך שאני מרגישה שהצלחתי לעשות בטיפול ..ועם זאת אולי באמת אין קליק אין כימיה ואין מנוס מלעזוב אבל אודי זה קשה לי..אני מרגישה שאם היה לה אכפת היא לא היתה מוותרת עליי בקלות..היא היתה מנסה לתקן..והיא לא מנסה..אודי זה מעליב..מאכזב..מתסכל..אני רוצה להרגיש שהיא מכירה בעובדה שאני מרגישה פגועה ממנה ..ויכול להיות שבאיזה שהוא מקום זה חלק מהסיבות שלא הייתי רוצה לסיים עדיין..לא רוצה לעזוב..עד שהיא לא תכיר בזה..אני גם קשורה אליה,מחבבת אותה..אבל יחד עם זאת אני רוצה שהיא תכיר בפגיעה שנגרמה לי ממנה ,בעלבון שלי ממנה..ואני מרגישה כל כך מאוכזבת ממנה עכשיו..שדווקא ממנה ציפיתי שהיא תבין ובמקום הרגשתי שהיא מוותרת..לא מנסה לשמר את הטיפול,לא שומרת עליו ולא עליי גם..אני ביקשתי עוד פגישה לעשות איתה מעין סגירת מעגל ,לספר לה(שוב..)מה אני מרגישה ולהרגיש שהיא מכירה בפגיעה שלי ממנה ..ניסיתי לומר לה מה אני מרגישה בדרך טיפה אחרת,כמו במייל,במכתב,כדי שהיא תוכל לקרוא אותו כשאני לא מולה ואולי לחשוב על העיניין בינה לבין עצמה ,אולי אז היא תגיב אחרת?היא לא התייחסה למכתב שלי..אני רוצה הכרה בפגיעה שלי ממנה אבל זה רק מעכיר את היחסים עוד יותר ..הייתי רוצה שהיא תתנהג בצורה יותר אדיבה או מקצועית...אני מבינה שגם פסיכולוגים יכולים לפשל או לא לדעת להתמודד עם מצבים מסויימים ואני מרגישה שמגיע לי טיפול אחר שבאמת יתאים לי ,שארגיש שהמטפלת מכבדת אותי יותר ויכולה להכיל את הכעס שלי כלפיה וגם להודות בטעויות ולהתנצל כשהיא מבינה שפגעה..אודי אני כבר לא יודעת מה לעשות ..ואם ללכת לעוד פגישה או שזה אבוד ? אודי אני :(

היי אודי, לא עבדתי כבר כמה שבועות בגלל תקופת מבחנים אינטנסיבית שדחיתי... ובימים הקרובים אני אחזור לעבוד וכל כך לא בא לי!! רוצה חופש! רוצה שקט... עכשיו מסיימת את התואר ולא יודעת מה יהיה בהמשך.. פוחדת מראיינות עבודה.. מרגישה חסרת ערך ושאין לי כלום להציע.. למרות שיודעת שיש לי מה אבל זאת ההרגשה.. הגעתי לטיפול בגלל בעיות של הערכה עצמית נמוכה.. כבר 3 שנים בטיפול ועדיין הערכה עצמית נמוכה .. איך טיפול בעצם עוזר לשפר?

זה קורה, לא בטוחה שבאופן הזה של פשוט לנוח ולהיות...(כשהמחוגים רצים...,והזמן שלי ככ מוגבל), אבל שפתאום המוח נמחק.ואז...,זה גם מצב די בעייתי מבחינתי, ופתאום ,ואחרי כל ההודעות והתכנים הרבים שישנם וששלחתי גם, או שכבר עייפתי, או שיש איזה בלקאווט, או שלא עולה כלום...("ממש מוארת...."), או שמחכה ,ואחרי כל הכתיבה ושהרבה כבר יודע, שהוא זה שיזום..., ואז...רגע אחרי,...ובמשך שעות וימים, שוב האוגר לא מפסיק לרוץ על הגלגל..,לאור מה שכן נאמר, מה שלא, ומה שבאותו רגע עולה חזק... וזה מין לופ שכזה. העניין הוא שלאוגר זה משחק. ואילו אצלי..., זה "משחק החיים"..., טלנבולה שכזו, שלצערי גם משעממת בסהכ. בייחוד שהפרקים לא נגמרים...

מחפשת משמעות שהלכה לאיבוד... לפני שאני אובדת משהו אחר. מישהו יכול לעזור?

סיבה לקום בבוקר...

למה נראה לי שהעולם נחרב? היןם בבוקר כשהייתי במשמרת התקשרה החוקרת במשטרה ורצתה שאני יבוא השבוע להתעמת עם הבחור שפגע בי. היא לחצה עליי אמרתי לה שאני צריכה להתארגן על זה נפשית. בעבודה העירו לי שהחולצה שלי קצרה וכשרואים לי את הבטן אמרו משהו על זה שהשמנתי חוצפנים!!!!!!! אם רק היו יודעים איזה מאמץ אני עושה כדיי לעבור משמרת אחת!!!!

כזאת: http://www.gadgetshop.co.il/items/backwards-clock.php ??? אבל הייתי מציעה לכל המתוסכלים מטיפולים שמסתיימים בדיוק "על השנייה", כשאפילו רבע מהדברים עדיין לא הספיקו להאמר, לשנות בחזרה את לוח המספרים למצב הרגיל. ככה הפגישה תתארך ותתארך ותתארך, ולא תגמר לעולם... :-)

זה מדהים. לפעמים אני חושבת על משהו בתור משהו גדול ואז אני מגלה ברגע שסתם דאגתי והתחבטתי בו. אז החלטתי פשוט לנסוע לאן שאני רוצה ליום כיפור. התקשרתי לאמא שלי והיא אפילו שמחה בשבילי והתפעלה לטובה שאני רוצה לנסוע לשם. אז למה אני חיה בסרטים לפעמים? יש בי רצון להתקשר אליה ולספר לה שתדע שעשיתי מה שרציתי..אבל אחכה עד יום שני(: אודי, תהיה כאן מחר?

חבל שאני מסתבכת עם כל דבר אבל בסדר... בסוף אמרתי איזה משהו שאני לא רוצה לעשות אבל אם אעשה אותו זה רק כי לא נעים לי. היא אמרה לי שאולי אנסה לעשות מה שטוב לי ומה שאני באמת רוצה..ויש מצב שזה באמת יקרה.. מצד שני לפעמים צריך לעשות מה שלא רוצים. זה מזכיר לי שהייתי בפגישה אצל הפסיכאטרית פעם וזה היה בשישי לפני שבת קשה מאוד שהייתה לי. ואני לא רציתי לנסוע לשבת והאופציה השניה הייתה להשיאר לבד וכמו שאתה יכול לתאר זו לא באמת.אופציה רלוונטית בשבילי. בקיצור היא אמרה שאני צריכה לנסוע ושבחיים לא תמיד עושים מה שרוצים. ואני כעסתי ןשאלתי אם גם היא עושה לפעמים דברים שלא רוצה. ענתה שכן. ןבסופן של דבר אכן נסעתי. ןזה הזכיר לי את היום. אני לא ככ רוצה לנסוע מצד שני זה חשוב להורים שלי אולי... היא יןדעת מה הסיבות של.כן או לא לנסוע ובכל זאת אמרה לי לנסות לפעול לפי מה שטןב לי. קצת מסןבך... אתה.מבין אותי?

אני ככ עמוסה רגשית ומחשבתית מככ הרבה נושאים שמעסיקים ומטרידים, גם בעקבות דברים שעולים במפגש, כשרק אחכ אני מצליחה בכלל להתייחס אליהם(וגם...באסמסים חד סטריים),וגם בעקבות הרבה שלא עולה ואחכ שוב מטריד. ואיך לעזאזאל אפשר וניתן, בזמן הככ מוגבל ומצומצם בפגישות עצמן להצליח להתייחס לדברים,שחלקם כרוניים אבל חלקם גם אקוטים, כי הזמן לא מחכה לי, לצערי. ואז..., בפגישה כשגם אין לי מושג מראש, איך ומה יהיה ואיך אני אהיה..,ומה יצא, אם בכלל, לא מגיעים לכל אלו.... ואז אני נשארת עדיין עמוסה, או שאחכ שוב עולים דברים נוספים, ושוב האסמסים(שגם לא מרגיש לי בטוב ובנוח מרב הכמות...), וזה מין מעגל כזה שככ מעיק עליי וחונק. הכל. והזמן עובר...,והכל ככ איטי,ולא ברור,ומעלה חששות וכו וכו.., אז איזה מסקנות צריכה להסיק?? כשזה המצב ובמקביל יש מציאות שלא בהכרח מתחשבת במצב הנתון או בי?? אז איך בכל זאת נותנים מענה למשהו רציני,כשהגיל לא לטובתי, וגם לא זמן הפגישה וכל העומס הנלווה. ??? מתיש.

ובכלל מזדהה עם הרבה מההודעות שלך. למעט האסמסים אני בדיוק כמוך אין לי פתרון אבל עם הזמן למדתי גם לקבל את המצב כמו שהוא. למדתי לפעמים להחליט ולהסתדר לבד. לפעמים אני צריכה לקבל החלטה לפני שמספיקה לראותה או שלפעמים פשוט לא הספקנו לדבר על זה במהלך הפגישה. אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע. היו פעמים שביקשתי פגישה ארוכה יותר, פעם אחת הרגשתי מאוד מבולבלת ככ הרבה דברים היו על הפרק, כמה עבודות, דירה ועוד והרגשתי שאני עומדת להתמוטט. לפעמים גם מבקשת פגישה ארוכה יותר בלי צורך ספציפי מסוים. אם יש משהו קריטי אז מתקשרת, אבל כמעט ולא קורה. אלו הפתרונות שלי...הן לא באמת פתרונות. לצערי או לשמחתי אני יודעת שהיא לא תמיד איתי ואלו החיים שלי. לפעמים קשה יותר לפעמים פחות אבל בסופו של דבר אני לבד רוב הזמן ועוזר לי לדעת שהיא איתי גם כשהיא לא איתי פיזית. לא יודעת כמה זמן את בטיפול, אני בהתחלה כתבתי הרבה. לעצמי וגם לה. לא תמיד הבאתי לה. לפעמים זה כבר לא היה רלוונטי מה שכתבתי. אם קשה לי מאוד והיא לא זמינה, אז המקום כאן עוזר לי ונותן לי מקום וגם נעזרת לעתים רחוקות בצט של ערן/ סהר. היום, אני חושבת שאני במקום טוב יותר עם עצמי. קשה יל קצת להסביר. מקווה שעם הזמן יוקל לך.. באמת. אני ממש מבינה את המצב הזה.

אודי, הקשר הטיפולי המאוד מיוחד (סטינג, סודיות וכו') מאפשר סוג של חשיפה ואינטימיות שאינה יכולה להתקיים במציאות. כלומר, יש דברים שיכולים להתקיים רק במרחב הטיפולי המאוד מאוד מוגן. אז אם כך, איך אני יכולה להקיש מכך לחיים "האמיתיים"? לקשרים אחרים? זה נראה לי בלתי אפשרי. המקום הטיפולי מרחיק אותי מעט מחברים מפני שיש לי את החממה הטיפולית הבטוחה, שממלאת איזשהו בור שחור אצלי. האם זה חיובי? האם יכול להיות שכל חיי (או מרבית) אזדקק לטיפול? האם אנשים עם הפרעה דיסוציאטיבית - טראומה מורכבת, זקוקים במקרים רבים לטיפול כל חייהם? האם זה בסדר לא לרצות "לעוף מהקן"?

שהוא חושב /מאמין שטוב להיות בטיפול לארוך זמן/לכל החיים (קצת מוזר לי לומר לכל החיים). אני כרגע לא רואה את עצמי מסיימת אותו. עם זאת כן הייתי רוצה להיות במקום הזה בשלב מסוים. אני מאמינה בטיפול, לא יודעת למה. אני סומכת עליה. גם על אודי. זה עוזר לי להאמין שהטיפול טוב ויעיל. אני סומכת עליה שאם היא תרגיש או תראה שמשהו לא טוב לי. נניח היא או הטיפול היא תגיד לי.

מרגישה כמו מן שאריות של הכעס. סורי.. באמת שנמאס לי לכעוס ובא לי כבר לעבור הלאה לחיות את חיי בלי הזכרונות והתבוססות בזה

זה שקר אני לא באמת יכולה להיות ילדה הכל כל כך תובעני העבודה הבנק החשבונות המאבק על הילדים זה נורא שכבר אין לי כח היום ראיתי את הילדה לשעה היא ציירה לי לב ענק היא כזאת יפה וחכמה ואני מפסידה את השנים הכי יפות שלה. זה עצוב אני לא רוצה את החיים האלה לא רוצה להיות לא

איך אפשר להפריד בין מצבים ולא לתת לתחום הרגשי להצפיף כול פעם מחדש אני רגישה מידי ולוקחת ללב ולעיתים אני מנגנת על הרגש יתר על המידה שכול זמן שאני נפגעת אני מזכירה עשו לי גנבו שתו לי בלעו מבלי לקלוע במטרה הולכת יותר מידי שולל למה לחפור אנשים משמשים בזה נגדי מה עלי לעשות

צילמתי את ההודעה שכתבתי לך שאני מרגישה שאני מתה כשהוא לא שם......... ואת התשובה המדויקת שלך,כל כך...... שלחתי לו את זה בווצאפ...... אתה יודע שהלכתי ושכבתי על הרצפה? ויצא ממני כל כך הרבה גיפה שבחיים לא חשבתי שיצא ממני. הוא לא הבין הכל אבל הוא לפחות ניסה...... זוכרת רק שהוא אמר שהוא לא ייתן לי ליפול כל כך מהר........ וגם קבענו שיחת טלפון לרביעי בבוקר. צריך להרגע אחרי כזה טיפול הילה

שתלות אחרי שחווים אותה באופן מיטיב תתחלף ב'אחותה הבוגרת'- ההזדקקות. אתה יכול להסביר? כי תלות חוויתי בטיפול. גם ברחתי מזה בגלל ההשפלה שחשתי. הפערים. רציתי עוד זמן והיא לא הסכימה והסתכלתי על זה במונחים של כמה אני מרויחה לשעה וכמה היא ואיך היא לא מסכימה לי שבאופן יחסי היש שלה כ"כ הרבה יותר גדול וכאילו מעליבה אותי שאני פשוט כ"כ 'פחות' והיא 'יותר'. צביעות חברתית ממדרגה ראשונה!! אז לא יכולתי להמשיך לבוא אם זה הרגיש משפיל כ"כ פשוט מבזה. גם שהיא אמרה 'עברתי קשה' לבן אדם שמעולם לא התמודדה עם חרדת התפתחותיות כשלי- מעצבן שאי אפשר לגרום לה לשלם ולשאת בהשלכות כלשהן על הטעויות שלה! והיא עוד לוקחת כסף כאילו היא ראויה לזה? זה פשוט מקומם ודוחה! אבל את התלות כן חוייתי שם מאוד חזק, את הילדה הקטנה שרוצה שאמא תרצה אותה ותהיה זמינה לה ותהיה מוכנה להתאמץ עבורה, כאילו שאם האמא הזאת תבוא לקראתה אז החיים שלי יהיה טובים, ובפועל החוויה הייתה של שחזזור הטראומה - ברמת הילדה האמא הזאת לא באה , רק בתנאים שלה הנוקשים וברמת הבוגר התנאים הנוקשים נחוו משפילים. היה איזה שילוב של החלקים הילדיים ששחזרו רגשית לחלקים של הבוגר שנפגעו נרקיסיסטית. ואני חוזרת לשאלה בפתיחה, מה המעבר הזה בין תלות להזדקקות. חוויתי תלות בטיפול אז. איך אדע שביצעתי את המעבר או לא? האם אחת כמוני שמעדיפה להיות בשליטה רגשית בהכרח עורב מתחת לפני השטח שוב פוטנציאל לרגרסיות תלותיות? ממש לא בא לי לגלות שזה המצב עדיין

הי אודי באופן מסויים אני מתחברת לשאלתה של נטע, ותוהה גם, אם התלות וההזדקקות(מרגישה את שניהם.ומאד לא קל לי עם זה),בטיפול,או יותר במטפל ובקשר איתו, שהופך לכל עולמי,ממלא,מעסיק,מטריד,וכו' , זה טוב ונכון שכך?או אולי דווקא מחבל? זה מרגיש לי שאולי דווקא מתכנסת יותר בבועה,ואיתו, מאשר מצליחה לצאת אל העולם. וזה גם מבלבל, כי כביכול זה קשר טיפולי שאמור להקיש להלאה ממנו,ואצלי הוא(תרתי משמע) הופך לעיקר. ואולי זו בכלל לא המטרה.כי זה הרי לא קשר רגיל ומציאותי,על כל הקושי והמורכבות שבזה גם ככה עבורי. כשעדיין מתקשה להפנים להשלים ולהסתפק בזה , שזה רק זה כביכול. וזה מרגיש כמו פלונטר לא ברור. שאולי רק מעכב את הטיפול ואת הקשר איתו כמטפל, במקום לקדם?

גם אותי זה מעסיק לא מעט.

נלחמת בדחף לכתוב משהו בסגנון - "בבקשה אל תשנא אותי, אני עושה את זה לבד מצויין..." כל כך קל לי ליפול לנישה הזאת, של השנואה, ולכתוב ממנה דברים עמומים, אבל אני אנסה שלא להכנס לשם הפעם. במקום זה, אני אנסה להגיד את מה שאני לא מצליחה להגיד לעצמי כבר הרבה זמן: אני בתקופה רעה, מאד. ואני אפילו לא מצליחה להיות מודעת לזה ליותר משבריר שניה. אני ריקה. חלולה. טובעת. שקועה לגמרי בביצה אטומה שלא מאפשרת לפקוח את העיניים ולו לרגע (אם כי אני הביצה - אני זאת שלא מאפשרת לי להתבונן בי.) תקופה רעה זה לא משהו שחדש לי, להפך - אני לא כ"כ מכירה מציאות אחרת, אבל תמיד היה לי משהו שהחזיק אותי, שנתן לי אחיזה במציאות שפויה יותר, תמיד דאגתי לזה, נלחמתי על זה. אבל עכשיו, הכל נגמר. הרפיתי, הרמתי ידיים, אני אפילו לא מנסה. נתקתי קשר עם רוב האנשים, התפטרתי, אני כלום. אני מניחה לעצמי להזרק למערבולת שסוחפת ומטביעה אותי עמוק, ולא מרגישה כלום. וכשלרגע מבזיקים בי רגש אמיתי, או מחשבה צלולה הם מגורשים בבהילות. אסור לי לדעת. אסור לי להרגיש. אני חייבת להמשיך לטבוע. אבל כשלרגע אני כן שם, אני מפחדת. לא נראה לי שאני יכולה לעצור עכשיו, אני אפילו לא מצליחה לרצות לעצור. (אני מן הסתם אתחרט נורא על זה שכתבתי, [אני כבר] אבל לא אבקש שתמחק...)

משהו שם התחרבש שהפסקתי לבוא , וכן באתי ולא באתי והטראומה כאילו 'חייתי אותה' קראתי 'נטשתי אותי!' וזעקות לעזרה. כאילו שהיא הייתה צריכה לעזור לי לבוא, שאיבדתי יכולת לבוא בעצמי, שהיא צריכה לעזור לי, להתאמץ!!! אחרת זה משפיל. משפיל מנשוא. מפקיר מנשוא. היא השאירה אותי לבד . ואז היה איזה יום שמן שמעתי צרחות, צרחות מהדהדות בראש שלי. לא ממש שמעתי אותן, יותר הרגשתי אותן. הרגשתי צרחות. ולי עצמי לא היה קול. חשבתי על תינוקות מתים. ויום אחד התקשתי אלי ונזפתי בה "תראי באיזה מצב אני!! אני שומעת צרחות בראש, מרגישה צרחות. תתקני את המצב שנקלעתי אליו. איזה דבר זה?? מה זה??" וכאילו החלק בי שמתבונן מהצד דיבר ונזף בה. והיא נזפה בי חזרה "אני לא יכולה שאת מתקשרת אליי ככה בשעות לא שעות מחוץ לפגישות. כאילו הגבולות שלה היו חשובים יותר מהכל. זין על מה שקורה איתי. והקטע הוא שבהתחלה היא זאת שהסכימה שאגיע לפי הצורך. לא קבוע ומסודר. ואח"כ בתופת רגשית שלא היה לי מושג שאחווה נהיה קשה לבוא ומזעזע שאיך בכלל ממצב שרציתי טוב ולקבל טוב הגעתי לשחזר בלא דעת טראומה באופן חוויתי- פגיעה נרקיסיסטית בנוסף. אז מה הקטע הזה של להרגיש דברים כאלה של 'להרגיש צרחות', להרוג תינוקות, לשלוף אותם מהבטן כמו זפת דביקה מתים.. הייתה לי מן מחשבה כזאת, אבל הקטע של ה'להרגיש צרחות' היה ממש חזק, כאילו זועקים דרכי לעזרה מלא ישויות, ואין לי קול לזעוק ממש ובאמת, ואני כועסת. סתם שיתוף

1. נניח יושבת מולך מטופלת שטוענת שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. אבל יש לה חרדות בהתנהלות בעולם, היא אפילו לא ממש מודעת לגובה החרדות של עצמה ומבטאת מולך משאלה שנגיד היא תרשם לקוס באוניברסיטה ואתה תלווה אותה בדרך לשם, לקמפוס, כדי להשרות עליה בטחון כדי שהיא תוכל לעשות את הצעד בליווי שלך. זה יעזור לה לדעתה ובהרגשה שלה לבצע את מה שלבד היא חשה חרדה מלבצע. היא מביעה את המשאלה הזאת. איך כמטפל תגיב לזה? 2) יש לי קטע כזה שמין ובעיקר נשיקות, אפילו יותר ממין, מגעיל אותי. מגעיל אותי לחשוב על זה. הייתה פעם אחת שהתגברתי על תחושת הגועל במערכת יחסית שהייתי. היחידה שהייתה, אולי הפעם היחידה בחיי שחשתי משיכה למישהו, אבל למה זה מגעיל אותי לחשוב על זה? מין לא אמור להיות דבר מושך ונחשק? וגם נשיקות? אפילו אם אני אדמיין את בראד פיט או אנשים שנחשבים מושכים על דעת הרוב ואחשוב על נשיקה איתם, זה עדיין בעצם מגעיל אותי... ברמת המחשבה. למה אני ככה?? אני מנסה להבין ואין לי תשובה. אני שמה לב שזה לא ככה אצל אנשים 'נורמלים'. אבל גם נראה לי ההרגשה של גועל מהגוף ומדברים גופניים קיימת בתמונה הקלינית של הפרעות אכילה. למה? מה הסיבה לזה? (נולדתי פג זעיר ולא ינקתי מעולם משד אימי וכיוב', זה יכול להיות קשור??). אני כמובן יכולה להתגבר על הרגשת הגועל ובאופן מודע לדחוף את עצמי להתעלות מעליה, אבל עצם קיומה לא תעלם. איך אני יכולה לשנות כך שארגיש משיכה גופנית באופן נקי מרתיעה? ודווקא בולימיה שנראה לי שמי שיחשוב על זה, לאכול ולהקיא, הגיונית זה די מגעיל לא? דווקא זה מרגיש לי לפעמים 'נורמלי'. זה לא אמור להיות נורמלי.

...

לא ללכת לפגישה מחר להישאר בבית לישון עצוב ;,;;;;;;,

שלום אודי, החגים הסתיימו, חזרתי מחו"ל, וישר לפגישה טיפולית. ללא נחיתה רכה, ישר חתכנו בבשר החי והתחלתי לדמם. האמת, לא לזה ציפיתי. חשבתי שארגיש יותר טוב, אם יהיה לי מקום "בטוח" שאוכל לדבר שם על מה שכואב ללא שיפוטיות... אבל מאז שהתחלתי טיפול, אני מרגישה "כבדות" ועצבות. רע לי! מאוד! האם כך הדברים אמורים להיראות? דנית

לפעמים יש לי תחושות מאוד מאוד קשות במהלך היום הם עוברות ומתחלפות באחרות כואבות לא פחות......... עד שאני יגיע למטפל יכול להתחלף כל כך הרבה דברים. וזה משאיר אותי פצועה ומצולקת בתחושת בדידות נוראית. הרבה פעמים אמרתי לו שאני קוראת לו והוא לא בא........ אז אומר הנה עכשיו באתי, בזמן של הפגישה...... זה יכןל להיות כל כך מאוחר שהילדה בפנים כבר מתה. היא איבדה את ההכרה ונשארה לבדה אני לא יודעת אם תבין מרגישה לאחרונה שאף אחד לא מבין אותה

אודי, זה הגיוני שהמטפל הופך להיות כל כך משמעותי עבורי??? נראה לי שאני נותנת לו יותר מדי "משקל" בחיי... יותר מדי זקוקה לו... אבל איך זה יכול להיות אחרת? זה הקשר הכי אינטימי שיש. אני כל כך חשופה מולו. מדברת איתו על דברים שהיו כמוסים "ורדומים" בתוכי במשך שנים. בקיצור, האם התלות הזו יכולה להיות הרסנית עבורי? להזיק לי? לפעמים אני מרגישה שאני יכולה להיות מובנת ופגיעה רק על ידו. האם זה לא יכול להרחיק אותי מאנשים וקשרים אחרים בחיי??? יש בטיפול משהו ממכר. אודי, בבקשה בבקשה תעשי לי סדר בראש, כמו שרק אתה יודע. נטע.

נכון הים נסוג לאחור לפני הצונאמי? אז ככה. זה קצת טוב אבל מאוד מפחיד..

אודי איך יודעים אם אני מתאמצת יותר מידיי ????? איפה הגבול שאומר עד כאן???? קשה להאבק בלי סוף????? אני לא יודעת אם תבין מרגישה כל כך לא מובנת הילה

הי עירנית בטירוף. עיניים פקוחות לרווחה. מכריחות אותך להיות ולראות... מרגיש לי מאד כואב פה היום. אני רוצה לרכך לכולם קצת את העיניים הפקוחות יותר מדי לרווחה רואות יותר מדי נכוחה להסיט את המבט אולי לחלום קצת חלום כזה שמתעוררים ממנו בתחושה נעימה ורגועה. איך האישונים של העיניים מתרוצצים בחופשיות כשחולמים והעפעפיים מכסות בריפיון מעל. לילה ומחר תבוא בעיניים פקוחות לחבוש פצעים פעורים, פקוחים אולי תביא איזו אבקת קסמים שהאור הזה ישתנה קצת. שיהיו קצת משחקי צבעים ואור וצל וסלעים פחות חשופים לנוח בצילם. (אווווף אני רוצה לישון .... )

אודי, כתבתי הודעה שלא הייתי אמורה לכתוב. אני יודעת שאתה לא מוחק הודעות שנכתבו, אבל בבקשה, אל תעלה את ההודעה, זאת היתה טעות, אני לא מוכנה לזה. לראות את זה - יעשה לי רע. אני מצטערת שאני מעיקה, אבל ממש מקווה שתכבד את הבקשה שלי , בבקשה...

ידיים נחושות מטפסות על ירך קורי עכביש

קצת נרגעה אבל מחר שוב הטיפול הנוסף-של הטראומה אז זה כמו בצונאמי המים מאוד יורדים לפני הגל השוטף,ההרסני.

אני לא יודע מה לעשות אני בן 30 אני יושב בבית כל היום אין לי חברים ואין לי חברה אני מובטל אני ביישן מאוד ומרגיש מדוכא קשה לי להכיר אנשים אני לא יודע מה לעשות כדי להקל על הסבל הנפשי הזה כואב לי נורא כל הזמן כרגע לא אכפת לי מכלום באמת אני רק רוצה להקל על הסבל אני לא יודע איך אישפוז כדורים באמת שאין לי מושג רק שיעזרו לי אני לא אומר כלום להורים כדי לא להכאיב להם אבל נראה לי שלא תהיה לי ברירה בסוף כי זה הולך ומתדרדר כואב לי הראש אני חלש בכל הגוף אין לי עם מי לדבר אני כבר כמה שעות יושב במחשב מחפש עם מי לדבר ופשוט אין לי

לא יכולה ולא רוצה. לא רוצה וכן יכולה. לא רוצה להכיר - רוצה להתכחש. לא היה ולא נברא. אם היה ואם נברא אז אני מושפלת עד התהום. אם אישה שפויה ואינטלגנטית היתה כלואה מרצון אצל אדם שפל ונחות וגס רוח וחסר כל תוכן, אז זה "היא", ו"היא" זה לא אני. אני אתכחש ואני אכחיש ואני אלחם ואני אסרוט - עד נשמת רוחי האחרונה. וזה רק ילך ויעשה גרוע מרגע לרגע ומיום ליום. כי כמה שאני נפרדת יותר מחלאת אנוש זו, ומוחקת כל שארית של קשר קלוש ביותר, ומנקה ומטהרת את עצמי מסירחונו שלזה - כך אני אכחיש יותר ויותר את האפשרות שזה באמת קרה. לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. אל תעיזו לבלבל אותי עם עובדות ומציאות, יש דברים חזקים יותר מכל מציאות, יש דברים שיהפכו כל מציאות לדמיון. אני כבר לקחתי את המחק הכי גדול שקיים בעולם וכבר מחקתי את ה-כ-ל. כל זכר, ולו הקטן ביותר, לא תמצאו. לקחתי את הצבעים הכי חזקים וצבעתי וכיסיתי את הכל בשכבת צבע בלתי חדירה לחלוטין. תעמידו מול השמש, תהפכו את העולם - אין ואין ואין. אפילו תקדישו שנים לחפירות ארכיאולוגיות עם האמצעים המשוכללים ביותר - לא תמצאו ממצא כל שהוא שיקשר בקלישות אותי למציאות הזויה זו. אני מבטיחה שזה שקר. יש דברים שקשה לדמיין ובכל אופן הם קורים או שהם קרו. אבל "זה" לא. ואל תבלבלו אותי עם עובדות. הזויים, מטורפים, עלוקות - תרדו ממני. כשיהיה לכם משהו שפוי והגיוני תפתחו את הפה, ועד אז כדאי שתלמדו להיות חכמים ולשתוק.

אודי, תודה. יש לי היום מקום מאפשר. גם שם קשה לי לחטט בהיסטוריה, אבל מאמינה שזה יקרה. מה שמפחיד אותי זה מה שיקרה בין הפגישות.

אז עכשיו אני במיטה ותכף נרדמת... אחרי יום מתיש של טיסה ועוד איזה משהו קטן שקרה והסתדר עכשיו. קצת יותר רגועה. מחר אפגוש אותה, מחכה לה כבר ממש. רציתי להביא לה משו קטן. זה לא משו אישי, זו פשוט מתנה קטנה. נראה אם באמת אביא לה, לספר לה ע ל זה מן הסתם אספר אך לא בטוח שכבר מחר. לילה טוב ואני שמחה לחזור...

קל לאהוב ילדים קטנים ובכלל ילדות קטנות...אך כל כך קשה לקבל ילדה אחת קטנה שעשתה טעויות...אותה כל כך קל לבקר, לשנוא ולפעמים אפילו להתכחש לקיומה....כן נפגשנו היום קצת באיחור.....לראשונה דיברנו על סוג של ניתוק רגשות...מעולם לא חשבתי על ניתוק רגשות שלי..לא חשבתי שאני כזו...כן ידעתי שאני חושבת לעיתים בשחור לבן....לא יודעת אודי...הבלבול חוזר.......וזקוקה ממך למשהו רך כזה אולי.....אמרת שהילדה הזו זקוקה לחיבוק....אמרת שהיא מתוקה...אודי זה מרגיש מוזר....

רוצה להרחיק אותה ממני....ילדה טיפשה, לחשוב שאינה קיימת עוד....להמית בתוכי

זה לא באמת משנה. לא משנה אם מנסים או לא,אם מצליחים או לא, אם שוקעים או לא, בכל מקרה, בכל מצב, אין טעם. אין סיבה. בכל שלב ובכל מצב ולכל האנשים רע. יש אנשים שכואב להם, ויש כאלה שמכאיבים לאחרים, זה הכל. אז בשביל מה כל זה? מה הטעם? הכל באמת רע. אז אולי עדיף פשוט להניח להכל, לשקוע. בריק, בטמטום, בחוסר אונים. הטוב - לא באמת קיים. אין סיבה לטרוח, ולנסות להעפיל לפסגות, כשהפסגות עצמן מלאות בכאב. חוצ"מ, מסתבר שפסגות הן קונספירציה. (בדיוק כמו אושר, שלווה, נחת ושות')

הייתי בבית קברות אתמול, היה אחה"צ סתווי יפיפה , הלכתי בין המצבות של האנשים שהיו פעם ועכשיו הם אינם. אולי כל מה שכתבת נכון, אבל זה ישנו, זה מה ש"יש"זה קיים הטמטום הוסר אונים הרוע וגם היופי טוב הלב האהבה וכו', מתי שהוא אני ואת וכל מי שחי ישכב לו שם למטה יהפוך ל"אין" ומישהו אחר ילך בשביל ויראה את העולם ויתפעל ויסבול. אבל עכשיו אנחנו שייכים לעולם החיים,וזה משהו באמת מפליא ובכלל לא מובן מאליו. גמר חתימה טובה שנכתב בספר החיים

אמן.