פורום פסיכולוגיה קלינית

מאז שהזכרונות עולים אכות חיי ירדה בטרוף- מובן מבינה שצריך לעבד אבל איך אפשר שלא מסוגלת לגעת לקבל להבין שזה שלי ולא שלה וכשההבנה נמצאת הכאב פשוט בילתי נסבל וגם ההרס העצמי עולה בהתאם האם כדורים יכולים לעזור ? ושאלה לך אודי האם ניתן לשלב טיפול בהפנוזה תוך כדי הטיפול הקיים ולזרז את יציאת הזכרונות ...נמאס לי רוצה לחיות עכשיו הכאב הוא מאז למה אני צריכה לסבול היום לא סבלתי מספיק אז ..מתי יהיו לי חיים נורמלים ...................

אתה יודע אודי ?? הקשר הוירטואלי הזה ממש הזוי.. בחיים לא התנסיתי בדבר כ"כ הזוי.. בכל התקופה שלא היית, לא הצלחתי לומר פה אפילו לא אות אחת. רציתי לכתוב, לענות לבנות שכאן ולא הצלחתי כלום. מצאתי את עצמי פתאום משוטטת בין הפורומים השונים כמו איזה ילד מוזנח,שרוכי הנעליים פרומים, הבגדים מרושלים, אפו מנוזל ..ילד יתום שמשוטט ללא מטרה מסויימת.. כתבתי קצת בפורום נפגעות תקיפה מינית ואתה יודע ? מצאתי שם "כמה אחיות" מהפורום שלנו.. סוג של נחמה.. אמא צביה בנתיים כבר חזרה.. לאט לאט אני מתרגלת אליה שוב.. ואתה יודע אודי מה הזוי ?? יש לי צורך מטורף לראות אותך ולגעת בך ממש. ממש ממש לגעת בך בכדי לדעת שחזרת על באמת.. זה מרגיש ש..איך אני אדע שבאמת חזרת ??? אתה מבין אודי ?? הרי הכל ממילא וירטואלי ... אז מה זה הקטע שלי ??? לך תבין את נבכי הנפש המסובכת של בני האדם ???? ואולי אני לא נורמלית ???? אודי ??? באמת חזרת ?? איך אדע ??? למה שהאמין לך ??? אוףףףףףף

אתה פה? באמת? הכל מתפרק לי.

לאבא שלי יש הרבה בעיות, הוא אדם תוקפני עם הרבה בעיות כפתיות יש לו בעיה של אגרנות כפייתית ועוד. החיים בבית לא פשוטים אמא בוכה הרבה וכואב לה עד שהיא בעצמה מכאיבה לעצמה במכות(זה לא קורה הרבה אבל זה קרה אתמול) היא אומרת שהיא שונאת אותו אבל הוא הרס לה את החיים שגם להתגרש היא לא יכולה כי לא יהיה לה ממה לחיות ובכלל לא מסוגלת להליך הזה. אני תמיד קוראת שהפיתרון זה טיפול וכו וכו אבל מה לעשות כשהוא לא רוצה ללכת???-אמרנו לו שנלך גם אנחנו יחד, זה קשה גם לדעת לאיזה איש מקצוע ללכת. גם אם רק אנו בעצמנו היינו הולכים. לראות את ההורים כך עושה חשק לא לקום בבוקר. ושהחיים האלו יגמרו כבר. לאף אחד לא איכפת, ניסיתי ללכת לאח של אבא ולדבר איתו והוא רק אומר תשמרו על רגיעה ושנעשה מה שהוא רוצה. נפגעתי ממנו כי הוא מאשים אותי כשאני קורבן להתעללות כאילו שאני מכעיסה את אבא ולכן הוא מתנהג כך-כי ככה אבא מספר לו שאני מרגיזה אותו ולא יכול להיות שאבא היה אומר סתם. אני חשה שאני מקריבה את החיים שלו למען אבא שלי, אך הוא במיוחד כועס עלי כי הוא יודע שאני זאת שתמיד אומרת ללכת לטיפול ושכדאי לו-הוא מעדיף את אחותי שהרימה יידים למאבק הזה. יש לנו דירה נוספת-ירושה שהמטרה היתה שנחיה ממנה כי אבא מתפרנס רק מפנסיה בשכר מינימום, אבל האגרנות הכפייתית שלו הביאה למצב שהדירה הופכת להיות מחסן שלו למרות הנזק הכלכלי העצום שנגרם מכך. בבקשה עזרה!! חשוב לי להבהיר איני מחפשת חיבה מאף אחד כרגע אנו מאבדים הרבה כסף בגלל שאבא שלי אוגר בדירה ממנה אנו צריכים להתפרנס זבל. הוא נעל שני חדרים במפתח כדי שלא ניגע לו בדברים. האם נכון יהיה להביא פורץ ולהחזיר את הדברים שהוא הביא הביתה ולהגיד לו שזה לא בא בחשבון.?? זו שאלתי העיקרית שאשמח ותענה לי ואח"כ לנסות לשכנע אותו לקבל טיפול. הבית בו אנו גרים מלא זבל-אנו מתמודדים עם זה-(ולא הזמנתי הביתה חברות בתקופת הביה"ס לצערי מבושה.) אבל למלא דירה ממנה אנו צריכים להתפרנס -עם זה כבר קשה לנו

שלום לך דוקטור אובחנתי בעבר כסובל מocd וטיקים לקחת הומופאתיה והטיקים נעלמו 95 אחוז והocd הופחת בצורה משמעותית הלכתי לאחר תקופה מסוימת לפסיכולוג בשביל להבין ולהתמודד בצורה יותר טובה עם הocd אני משתדל לישם את העצה שלו שזה בעצם התרגיל המוכר חשיפה ומניעת תגובה(לשמחתי אני בקושי מוצא על מה ליישם את זה מכיוון שכמעט ואין כלום) אך מה שקורה איתי בתקופה האחרונה לא זוכר אם זה לאחר ההליכה לפסיכולוג או לפני אני מרגיש לעיתים קרובות ביותר כאילו גוש בגרון וכן התכוצות של הבטן פנימה שבעצם דבר זה גורם לי סבל רב אני די בטוח שזה סוג של התקף חרדה שכן כאשר אני שמח יותר אין לי כלום וכן ע"י כל מיני שיטות שאני קורא להם עזרה ראשונה אני נחלץ מזה אך הבעיה שזה חוזר לעיתים קרובות ?? מה עושים אינני רוצה להתחיל לקחת תרופות פסיכאטריות ??בכלל האם אתה חושב שזה אכן התקף חרדה וכן מה אתה מייעץ לי לעשות??

ברגע שאני במצב רוח טוב אז הם נעלמות ממש מהר הכל כמובן יחסית למצב רוח...וכן כאשר שאני אומר לעצמי טוב לא אכפת לי מזה אז זה פוחת בצורה משמעותית (אותו רעיון של להיפטר ממחשבות טורדניות)..אני מרגיש שזה בגלל סוג של אופי אצלי שאני לחוץ אע"פ שבאמת זה לא נראה כלפי חוץ לדוגמא כאשר אני רוצה משו (זה יכול להיות לשאול מישהו ויכול להיות שאני מחפש משו לקנות ולא מוצא)אני כמו ילד שרק במקום לבכות יש לי את המחנק בגרון והבטן ..אני חושב שזה מגיע בעיקר שאני אולי יחסית לחוץ אבל אני לא סגור על זה אני תאמת לא סגור אם כני באמת לחוץ יכול להיות שאני רק מכניס לעצמי לראש מתוך מקום לחפש למה מגיעות לי ההרגשות המוזרות האלה ..

חשוב גם להדגיש שבזמן שאני מרוכז במשהו הדבר עף ממני במהירות

וואו! חיפשתי כזה פורום, אבל אני מרגישה אבודה. כל כך הרבה כותבים, איך בכלל אמצא את עצמי. קשה לי ולא טוב לי, וזה סוביקטיבי, כי אוביקטיבי הכל נפלא, אבל לא טוב

אני בשנות הארבעים. עובדת במקצוע חופשי. יש לי משרד משגשג. אני נשואה ואם לילדים. עד כאן הכל טוב. אם כל כך טוב מה כל כך רע? חוסר שקט פנימי קשה ביותר, אי יכולת להרדם בלילה ללא כדורי שינה, פתיל קצר. הזוגיות בעל טוב ומבין, משתדל מאד להיות מסור. אבל יש הפרשים בכשרונות שלנו, הוא חכם אבל הרבה יותר איטי ממני, וזה קשה לי, דבר שאני קולטת ברגע, לוקח לי חמש דקות להסביר לו. אחרי שהבין הוא מאד חכם כדי להביע דעה, ויש מה לשמוע ממנו, והוא יכול לחדש לי הרבה דברים. אבל קשה לי עם הצורך להסביר. בחיים לא אראה לו את זה, כי הוא יפגע עד עמקי נשמתו, אבל זה מקשה עלי ומאד מעצבן אותי. הילדים טובים, אבל כולם נשענים עלי,וקשה לי עם זה. אוהבת לתת ולהיות מסורה, אבל באיזה שהוא שלב, מרגישה שהכתפיים שלי שחו. עם כל ההצלחות שלי, מרגישה חוסר סיפוק פנימי.

שוב...... זה כל כך כואב.הוא הכאיב לי היןם מאוד הוא לחץ וכל המוגלה יצאה החוצה. אני לא כועסת עליו אבל זה כל כך כואב שאני בקושי נושמת צריכה חיבוק.עוד מעט נפגשת עם חברה ואני ייקח ממנה חיבוק חזק חזק.

תודה אודי!

אודי ?? חזרת ???

אני כל כך אוהבת אותו. אחריי יומיים קשים ביותר הקדיש לי שיחה בעשר בלילה בשביל שאוכל לישון בלילה שלפני הפגישה שלנו. אני יודעת שהוא עשה מאמץ על לשוחח איתי. אני אוהבת אותו. אני אוהבת שהוא מטפל בי בתוך הפגישןת. אני מקפידה להגיע בזמן. ואני שם.מנצלת כל דקה איתו.כל דקת חסד. לאחרונה יש לנו פחות חיכוכים.פחות בדיקות. אני סומכת עליו.ממש מרגישה את זה. אפילו פעם אחת כתבתי לו שאני סומכת עליו אז היה ממש המום מזה. כשאני שם מניחה את הראש אני נרגעת וזה ממש טוב לי. מחכה לפגישה שלנו מחר. הילה

היי אןדי, זה לא רק קשה,זה דה זה וו. תבוא כבר אני צריכה להניח את הראש..... הילה

אני לא יודעת למה אבל אני כאילו מנסה אותה. למרות שהיא לא מסכיהמ משהו אני שואלת שוב ושוב. מפחדת שהיא פתאום תסכים ותנה את דעתה. ואני גם אורמת לה את זה שאני מפחדת שהיא פתאום תסכים.. אבל אני כן סומכת עליה. היום היא שאה או יותר נכון אמרה שאולי אני אני לא סומכת עליה.. אבל אני כן. אתה יודע שאני סומכת נכון.ץ אז להמ אני כאילו מנסהל העמיד אותה במבחן ואני ידועת שהיא תעמוד בו אבל מנסה שוב ושוב.. למה??

מיהרתי לצאת מהבית קודם

ובכן, אני כבר שנתיים בטיפול פסיכולוגי, דברים זזים לאט, אך בגדול נראה שנוצר קשר עמוק ביני לבין המטפל שלי, וכשלמדתי להיות יותר מודעת וערה לרגשות שלי. עם זאת, בעיות רבות אחרות עדיין נותרו, ואני תוהה האם זמן יפתור אותם. לאחרונה אני שומעת הרבה על טיפולים מבוססי-ראיות, בדכ מדובר גם בטיפולים קצרים וממוקדים יותר.. אני יודעת שאולי שווה לי לנסות , אבל מאד קשה לי לעזוב את הפסיכולוג שלי... מה דעתכם?

אודי ????

התחברתי קצת יותר לחיים, הצלחתי. יש אופל בתוכי אבל אני באמת אנסה להתגבר עליו ולהתחבר לטוב. מגיע לי טוב. זה בעצם מה שקשה להאמין, אבל מגיע לי. אפילו אם העולם לפעמים לא טוב. לי מגיע טוב. תמיד. עכשיו רק להאמין ולא לתת לרע חיצוני לייאש אותי. לעולם. מגיע לי טוב! גם לי!

עונה לשאלה כאן. האמת,שהייתי מופתעת מהחשיפה שלו. הוא דיבר בהרבה כאב אישי.וכאב לי על כאבו. אני גם יודעת למה הוא שיתף אותי........ היה שלב שכבר היה לי קשה להאבק על הילדים. אודי,אתה יודע שאני כבר נאבקת שלוש שנים ברציפות? הגעתי ואמרתי לו שכבר אין לי כח. הוא סיפר לי על חוויה קשה שלו כהורה כדיי שאני אדע שהוא מבין אותי. וזה באמת השיג את התוצאה........ משהו כמו,אנחנו נמצאים באותה סירה........ האמת,שככל שהזמן עובר ואני פוגשת יותר ויותר אנשי מקצוע אני מבינה כמה המטפל שלי מסור אכפתי ומקצועי.הוא יודע כמה אני מעריכה אותו. ועוד משהו-משמח דווקא. התקבלתי לעבודה בבריאות הנפש בתפקיד של הדרכה.וזה כייף!!!!ומשמח כל כך!! זה השלב הראשון,באוקטובר הבא אני יתחיל הסבת מקצוע. האמת,שהיום אני ממש גאה בעצמי על הנחישות שלי.אני ממש לא עצלנית וקורעת את התחת ויש תוצאות.בפרןש. כייף שחזרת.אנחת רווחה. הילה

חזרת. נטע.

שמחה שחזרת!

טוב לראות אותך פה שוב

הי, אני מטופלת כבר יותר משנתיים אצל הפסיכולוגית שלי..בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני ממש מאוהבת בה. אני מבולבלת ונבוכה..אני מפחדת לשתף אותה אבל מאוד רוצה. אני מאוד מתייסרת..אשמח לעצה טובה ועזרה.. תודה.

כמה שזה נכון שבכי זה רגש טבעי של בנאדם אהל זה כל כך מביך לבכות והשני רואה אותך בוכה והדמעות שיורדות והפה העקום והעצוב.....זה נורא מביך!? מה עושים!?

…..................................... חולשה וכוח-עולם של הפוכים, הם כה הרבה אצלנו מתחלפים. חזק-יודע להסתדר לבד- הוא מפחד בפנים מהזולת. בכל אחד(אגיד ללא אשמה) כזה חזק יושב בנשמה... עולם זה אוהב את חזקים, אוהב כאלה שתמיד שמחים ובעינינו הם המצליחים. לכן מגיל קטן אנו לומדים איך לאחסן דמעות עמוק בפנים איך לא לבכות אף פעם במצב כשמסתכלים עלינו מין הצד. שלא יגידו:”די!תפסיק שטויות! אתה גדול לפני כולם לבכות! אתה חזק?תלמד להתאפק זה כבר עבר בכלל ללא ספק!" לכן קורה הרבה שמין צד קשה לסאת דמעות של הזולת ולחבק במקום להתחמק ולספר על "כוח" ו"ספק"... לכן קשה(אוסיף בין השורות) לחשוב שינגבו לנו דמעות. 30.12.05

לא רוצה להרוס את הזמן איכות שלי איתה בלדבר על נושאים כואבים, רוצה להנות מחברתה כאילו היא תמיד הייתה שם. הייתי רוצה שהיא תיהיה תחליף, כי היא מקשיבה תומכת ומכילה אבל אז אני מתעשתת על עצמי וכועסת עליה כי אני יודעת שכל היחסים ביננו לא אמיתים , מזוייפים, כמו כל המערכות יחסיים האחרים בחיי. על מי אני עובדת גם אני לא אמיתית איתה אני מרגישה כלפיה דברים שונים ממה שאני מציגה אליה. הכל מסובך.

גם אני הייתי אצל מטפלת שלא האמינה בי ורק ראתה שלילי והרגשתי פחות מזבוב לידה.והיא נתחה אותי מאד במקצועיות(דמינתי שיש בטיפול בחדר ספר והיא מקריאה מעמוד766) ומצאה בי המון הגדרות של לקויות ושגעה אותי ללכת לפסיכיאטר ולקחת כדורים, עד שנמאס לי ויום אחד אמרתי לה בי. עברתי עוד אחת מטורללת ובסוף מצאתי משהי שרק ראתה בי את הכוחות והיכולות,וטענה שמנסיון שלה כדורים לא עזרו והיו מיותרים במקרים רגילים,היא האמינה בי ונתנה לי יעוץ מועיל איך להצליח ולהתקדם. ואכן הכל עבד! כשהגעתי הייתי מיואשת מהחיים ורק רציתי למות, והכל התהפך 360 מעלות,כי כשמאמינים בבן אדם ומדריכים בחוכמה הנבואה הטובה מגשימה את עצמה! מיעצת לך לעשות דליט על הפסיכולוגית המטורפת שלא ראויה לזכרון, ולמצוא מטפלת אחת אנושית עם אמוןבבני אדם ותחושת שליחות אמיתית שתציל אותך ותניף לגבהים כמו שמגיע לך.ותדעי יש כזאת, אני מצאתי! ספרתי על עצמי כי גם אני הייתי שם ונורא הזדהתי איתך!

שמחה לשמוע שמצאתי לווי ממטפלת אנושית ומוצלחת שעזרה לך! אני אישית כבר לא הולכת לאנשי מקצוע.

התגעגעתי!! אתה יודע שאהיה בחופש שלושה ימים השבוע (מרגישה שזה כמו פיצוי על החופשה בחו"ל שלא הייתה לי טובה כ"כ). כשסיפרתי לה היא ככ שמחה בשבילי. הסבירה, שהיא שמחה שאני מעזה לצאת שוב לחופש למרות מה שקרה. היא נתנה לי הרגשה טובה! אודי, איך היה? ראיתי את העדכון שלך בנוגע לקבוצה הישראלית ועודץ\ היה לך טוב? החכמת? שמחה שאתה חוזר! אודי, חשבתי על זה השבוע מה יקרה אם תעזוב. אודי אתה תעזוב? אתה לא תצחק עליי, נכון? חשבתי שכשאתחתן (בתקווה שאכן יקרה) ושאם לא תהיה כאן עוד, אז אכתוב לך באתר או בפייסבוק את זה.

את השחזור הרגשי בטיפול, שנשאבתי לחוויה שהייתי צריכה שהיא תבוא לקראתי ותעזור לי והסירוב שלה לבקשה שלי נחווה כמו השפלה והייתי כ"כ צריכה שהיא תעזור לי ונהיו לי שיחות טלפון איתה שכמעט נחנקתי מבכי ומיליון זעקות לעזרה בתוכי אמרתי לה 'תעזרי לי' והיא מבחוץ 'ניתחה' אותי כמו תשבץ אנליטי במקום לבוא ממקום אנושי ולעזור לי. אז זה שחזור טראומטי של הזדקקות ראשונית מהינקות? נגיד.. איך זה אמור לעזור לי? במה הטיפול עזר לי? אפשר להבין במה הטיפול עזר לי? בשביל מה שחזרתי את החרא הזה בלי שבכלל ידעתי שמשחזרים טראומות חוויתית בטיפול. זה קרה בעל כורחי. אפשר להבין איך זה עזר לי? אודי אתה ה'מר מומחה'? לא? אולי תסביר? זה לא שעכשיו קל לי יותר בחיים. רציתי להיות מטפלת בעצמי והרצון הזה כבר לא קיים, אצטרך לבחור לי כיוון אחר. אבל אני לא מבינה מה הזכרון החוייתי של השחזור הזה עזר לי וגם לא נתנו לי לתקן כמו שצריך, אין לך מושג כמה רציתי לתקן אבל היא לא התאמצה כמו שצריך לעזור לי ואולי בגלל שמלכתחילה ההתערבויות שלה היו לא מותאמות ופוגעות עבורי, פוצעות את כבודי ומשפילות, מתנשאות וצבועות, אז איך אפשר לתקן על הרקע הזה? איך אני יכולה לחיות נורמלית עכשיו אם הנפש ברמה הרגשית זוכרת כ"כ הרבה זעזועים? גם אני רוצה לחיות נורמלי ולאהוב ולהנות ולהתפתח! נעצרה לי ההתפתחות. אני רוצה להתפתח ובו זמנית רוצה להשמיד לשרוף למוות את כולם והכל כי לא עוזרים לי. כי אף אחד לא מבין איך לעזור לי. למה משאירים אותי לבד עם היאוש הפנימי הזה וגורמים ללב שלי להתנתק ולמח להסיח את עצמו בדברים אחרים בשביל לא לכאוב יותר? לא להרגיש את הפצע ולא לגעת בצלקות? אני יודעת להסתיר טוב מאוד. אף אחד לא ינחש. אבל בפנים אני יודעת איזה טינופת יש לי. אודי איך אפשר כבר לשנות את זה? נגמרים לי החיים אודי. הזמן עובר ועובר והדבר הרע הזה שיש בתוכי שגורם לי להרגיש שאני לא שווה כלום , לא כשירה, שיש לי זהות מחורבנת בגלל היסטוריה מחורבנת ואין גאווה לשאת את הראש מורם וקשה ליצור קשרים קרובים. איך יוצאים מזה? אני חייבת להתחיל לצאת מהארון בנוגע להיסטוריה שלי אבל מי אני? מי אני חוץ מההיסטוריה הזאת? אני לא יודעת. אין לי מושג. איך מתחילים לגלות? וזה גם מאוד קשה כי זכרונות רגשיים של כעסים וטראומה מבעבעים וצפים בי שוב ושוב. אני רוצה ללמוד כבר להיות 'חיה חברתית' נורמלית. אני סתם נחמדה מתפקדת מינימום ויתר הזמן סוגרת את עצמי בבית ומסיחה את דעתי עם שטויות במקום לחיות. גם יש לי יותר מדי מחשבות בראש. יותר מדי מחשבות והרגשת חוסר ערך. איך נפטרים מזה? ואם אתם לא עוזרים ולא יודעים איך לעזור אז למה שהפסיכולוגית לא תחזיר לי את הכסף? למה מותר לה להנות ממשהו שהיא לא באמת הרוויחה אותו ביושר? שילמתי לה מתוך תקווה לטוב, לא כדי להפגע ושיפגעו בי. למה מותר לכם הכל? למה אתה מרשים לעצמכם הכל? אני לא מרשה ולא הרשיתי לכם על חשבוני! רציתי טוב. איך ייתכן שרציתי טוב ופועל אני תקועה במצב הזה שמבפנים יש לי את השדים האלה . מי ירפא אותי?

מימה יש חלק אפילו קטן ושולי שבאחריותיך בכל השחזור הזה? הילה

העובדה שהייתי חלשה ולא הצלחתי לחוש מספיק עוצמה אלא חוסר אונים ותלות. אבל בעצם זאת לא הייתה אשמתי ככ כי לא שלטתי בזה באמת. זה סחף אותי. עכשיו מנסה 'בכח המח' כן לשלוט באיך שחווה דברים. לא לקחת קשה מדי. לא להתפרק מזה. מנסה להתחזק.

היי מימה, היכולת להיעזר ולהישען על האחר, מצביעה לדעתך על חולשה או חוזק? הילה

הייתי מוכנה להשען אבל בצורה שגם לי יהיה חלק בהכתבת התנאים ולא רק לה. היא התעקשה להיות זאת שקובעת. רק אח"כ גיליתי שהם עובדים לפי כללים כאלה שאת הסטינג לא משנים או כמעט לא כדי לא למלא משאלות וסיפוקים 'לא מקובלים' למטופל. אמורים לדחוף לו 'מציאות'.

היי שאלה ממש קצרה מתחשבת בגל ההודעות שמחכות לך. מבחינת סדר עדיפות זה יכול להיות אחרון ממש לא דחוף. היום בטיפול המטפל שלי שיתף אותי בעניין מאוד אישי בנוגע לילד שלו ולהתמודדות שלו איתו. זה פעם שניה שהוא מספר לי משהו אישי עליו,בעצמו. מתי מטפל בוחר לשתף מטופל בעניין אישי? (אין לי ספק שזה לא היה ספונטני אלא מהלך מחושב שלו). הילה

אבל רציתי להגיד גם שאת חשובה ושאין שום סיבה שאודי ישאיר אותך לסוף... את מקסימה

תודה על המילים החמות! ;) הילה

למה יש פסיכולוגים שמחבקים את המטופלים שלהם ושלי לא?? למה כבר היו לי 4 ימי הולדת בזמן שאני מכירה אותה והיא בחיים לא אמרה לי מזל טוב?? סבבה שזה טיפול ויש גבולות אבל די כמה אפשר, זה לפעמים נוקשה מידי, פוגע... כשאני איתה בפגישה אני מרגישה הרבה פעמים טוב... כשאני מבקשת לדבר איתה בטלפון כמה דק כי אני מרגישה רע היא תמיד מסכימה... אבל יש דברים שהיא מאכזבת... אם היו מטופלים שלא מקבלים חיבוק , איזו מתנה קטנה לפני חופשה, בלון ביומולדת ועוד ועוד אז לא הייתי מרגישה ככה... אבל למה דווקא אני נפלתי על מטפלת קרה? לא גמישה ונוקשה... נמאס לי מהזדקקות הזאת...ואני לא יכולה לסיים את הטיפול כי אני שבויה ריגשית ואכנס לדיכאון קשה אם אעזוב.. אני גם לא רוצה לסיים... אבל נמאס לי שיש מטפלות שאוהבות את המטופלים ומשקיעות... ושלי לא!!

הי מאי. דבר ראשון, זכרי שאת לא רואה פה מדגם מייצג. לי נשמע סביר יוצר שרב המטפלים לא נוקטים באקטים כאלו של להראות חיבה אלא זה דווקא המיעוט. בנוסף, כתבת שהמטפלת שלך לא מתאמצת. בעיניי לפעמים לא לעשות דברים כאלו כרוך בהתאמצות. להעביר את האכפתיות והדאגה בדרכים אחרות. האמת שהייתה לי אסוציאציה לבעלים מכים שהרבה פעמים מאופיינים בכך שהם מרעיפים אהבה חיצונית ומתנות על נשותיהם ה"אהובות".... אני חלילה לא אומרת משהו על מטפלים שעושים את הדברים האלו, אבל נראה לי חשוב לזכור שהדבר המרכזי לא מתבטא בהם. ובנוסף, איפוק ויכולת לכבד את המרחב והעצמאות של השני הם משמעותיים מאד. יחד עם זה אם זה כל כך כל כך מפריע לך כנראה שזה "יושב על משהו" ואולי תגלי שיש משהו מיוחד ואמתי בסוג כזה של קשר, שיכול גם לעזור לך לצמוח בכוחות עצמך בהמשך? ... מקווה שהתאים לך מה שכתבתי ושיהיה בהצלחה בהמשך ... גילת

אני ממש מבינה אותך. אני חושבת שחיבוק שונה משאר הדברים שציינת. אצלי, עם כל הרצון אליו אני יודעת שהוא ממש לא מתאים, אולי בעתיד. ביקשת ממנה שתאמר לך מזל טוב? יכולה לומר שגם אצלי היא לא מאפשרת לי שום דבר מעבר לטיפול.כלום. אני מנסה בכל זאת והיא לא מאפשרת. חושבת שמה שהכי חשוב זה לומר לה ולשמוע ממנה.

כתבת לאודי,לכן אני פותחת עץ חדש. היו לי כמה מחשבות שהייתי רוצה לשתף אותך בהם. קראתי אותך והצטערתי מאוד שאת רוצה לנתק בפנים את הקשר שנוצר ביניכן.לנתק תמיד אפשר.שאילה,האם זה יכול לעזור לנו לבנות את עצמינו...קשר טיפולי יכול לתקן ולבנות.אכן זה תהליך ארוך וכואב מאוד אבל שווה לנסות.צורך של ילד באהבה של הורים הוא צורך קיומי.אחרי שילד נולד פיזית לאוויר העולם תפקיד ההורים לאפשר לו "להוולד" כבן אדם,כאישיות שמסוגלת למלא את תפקידה הייחודי בעולם.תפקידינו כהורים לתת לילד אישור לחיים.הרי "שלושה שותפים לאדם"-זה אחד החוקים בעולם הזה.כאשר ילד לא חש במהלך חייו שהוא רצוי,שיש לו מקום די בטוח ומכיל במשפתתו להשתייך אליו הוא גודל עם הרגשה שאין לו מקום בעולם.ואז נלחמים בנפשו שני כוחות אדירים ומנוגדים אחד לשני:מצד אחד,הוא רוצה "להוולד",לקבל אישור לחיים,להרגיש את מקומו ולמלא את תפקידו.מצד שני,הכאב בלתי נתפס על הדעת של האבדן של כל מה שהיה מגיע לו ללא שום תנאי ששורף אותו בפנים כאילו קורא לו לחזור לתחנה אחרונה שהיה לו טוב והוא היה רצוי-לאבא שבשמיים...אנחנו חווים את זה לפעמים כהרגשת חידלון,כבור שחור ללא תחתית.האובן הזה הוא מאוד מאוד מפחיד.אנחנו מרגישות שאם נכיר בו אז פשוט נמות.כי זה כמו להסתכל למקום שאתה כאילו איננו שם,שלא הרשו לך לחיות ועוד אנשים שזה היה תפקידם. ויש לנו חלק שלא רוצה למות,רוצה לחיות,רוצה לאהוב ולהרגיש אהוב,רוצה למצוא את עצמו ולמלא את תפקידו בעולם.לכן בטיפול אנחנו כל כך כמהים לאהבה ומרגישים שבלעדיה אין לנו חיים.אכן אהבה בטיפול היא לעניות דעתי זו שנותנת לנו "אישור לחיים" וממלאה עם הזמן את הבור.הבור מתמלא ב"אני" שלי.לעט לעט אנחנו עולות בספירלה של הנפש ומרשות לעצמינו,ל"אני" שלנו לחיות.התלות באהבה של מטפל היא קשה ומפחידה כי בהרגשה שלנו אם הוא לא מכיל איזה חלק אז לחלק הזה אין אישור חיים.מפחיד ככה לסמוך על מישהו ולהרגיש שהחיים שלך תלוים בו.תאמיני לי עם הזמן אם עובדים נכון התלות מתמתנת ונחוות יותר כקשר חשוב ויקר לך חייך שיש לו השפעה רצינית על נפשך.לי עזרה לשרוד עובדה שבאמת המטפלת היא לא זו שמחליטה האם אני ראויה לנשום את אוויר העולם או לא(!) אלא מי ששלח אותי לעולמו וקבע שאני נחוצה בו ואיש חוץ ממני לא ימלא את תפקידי!אחנחנו כהורים לא מחליטים בכלל האם לילד שלנו מגיע את חלקו בעולם!בן אדם נולד עם מקום!גם כשהרגשתי שאין לי מקום בעולם וכוח עצום קרא לי לגמור את כל הסבל הזה אמרתי לעצמי שאני ראיה לחיים ולאהבה רק יש חלקים שלא נותנים לי להרגיש את מקומי ולהרגיש טוב יותר עם עצמי.אז אני עבדתי עם החלקים האלה ועובדת עד היום הזה.נדמה לי שכאשר החלטתי שמגיע לי לחיות ולהיות אהובה שמתי פקק ותחתית הבור הזה ומליתי אותו.האהבה של המטפלת שלי אלי,הגב שהיא נתנה לי,החום וחמלה,המחמאות שלה,דאגה,נחישות שלה,ההכלה לימדו אותי לתת לעצמי אישור חיים ולהסתכל לכוח הזה שלא רוצה אותי ישר בעניים.אני תמיד אומרת לו:"תקפוץ פעמיים,אתה לא מחליט עלי(((-:" יש דרך להעביר סמכות מהורים המופנמים ש"אומרים" לך שאין לך מקום בעולם ועוד כל מיני דברים אחרים...לטיפול שהוא מאפשר לך להבנות ולהיות את.לא שווה לנו להרשות לעצמינו לפול לידי הכוח ההרסני הזה.שווה ללמוד ולהשקיע לסמוך על המטפל ועל הטיפול,לקחת את הילדה הקטנה אליו ולתת אישור לחיות ולהיות אהובה.גם כשקורה משהו בטיפול ואנחנו נופלות לתוך הבור יש עדיין אופציה להגיד לכוח הזה שיסתום כי באמת מי שקבע שנוולד קבע שאנחנו ראויות לחום,אהבה,קבלה ובטחון ללא שום תנאי!יש עדיין אופציה לחפש ולסמוך על אנשים שאוהבים אותנו ולהזכיר לעצמינו שאנחנו טובים וראוים.לאט לאט יותר סומכים על המטפל ויש לנו יותר כוחות מול החלקים ההורסים,הבור מתמלא וגם כאשר נופלים מרגישים שנופלים כמה מדרגות ולא לתוך תהום. אם מתאים לך לשמוע עצה,עצה שלי,תפסיקי להלחם בצורך שלך בה ותזרמי עם הכאב לקרת עצמך.אכן לפעמים מרגישים ששוחים בים של דם,בולעים אותו ומקיאים החוצה אחוזי אימה ופחד כאשר כאב חד ושטרף מנתק אותנו מחושים אבל מה רק לא עושים בשביל לחיות?..זה דומה מאוד ללידה,גם תינוק נולד עם דם ומים בכאב וזעזוע וזקוק אחרי זה למקלחת ושמיכה חמה...כאשר הוא הוא בדרך כוח החיות אז דוחף אותו החוצה ואין לו הרבה בחירה אלה להתקדם לכיוון האוויר.(אוף,בא לי עוד אחד((-:)נדמה לי כאשר נכנסים לתהליך וזורמים עם כוח החיים הוא דוחף אותנו לכיוון האוויר... סליחה אם יצאה הרבה...הכאב שלך נגע ללבי.קראתי אותך הרבה השנה וכאב לי שאת עוברת 7מדורי גהנום בפתח... שלך,חלום

היי חלום, ממש תודה על מה שרשמת לי! זה ממש עשה לי כיף.. אני מקווה שבאמת התלות תתמתן בהמשך הדרך.. זה נכון שאני הרבה פעמים סובלת בגלל התלות אבל זה בא בגלים ולא כל הזמן מוצפת ברגשות האלו.. ולמרות הקושי אני לא מרגישה שאני עוברת מדורי גיהנום... בכל מקרה תודה רבה לך מתוקה על התשומת לב והעזרה!! מאי

נכון, ההורים פגעו בי נכון. הם דפקו לי ההתפתחות וכתוצאה מזה סימפטומים וקשיי תפקוד והקשרות לא בטוחה. אבל הפסיכולוגית פגעה בי עם ההתנשאות שלה והפערים החברתיים שמשתקפים מכל המצב הזה. זאת פגיעה נפרדת. מתנשאים בשביל להכריח אנשים 'השתלבות בחברה'. בלי שום ביקורת עצמית ועל הצורה שהחברה הזאת מאורגנת שאנשים הופכים להיות ברגים בתוך מערכות בשכר נמוך. הפסיכולוגית שטיפלה בי הייתה מטומטמת. נשבעת באלוהים שהיא הייתה מטומטמת. מטומטמת עם כל כך הרבה תארים ומעמד. זה אומר משהו על העולם שאנחנו חיים בו כנראה.

הי אודי עוד קצת ואתה חוזר כל כך מתגעגעת אליך........ מחכה ליום ראשון שתחזור....... אודי, אתה מריח את הסתיו??? את הרוח החרישית???? פגשת כבר נחליאלי השנה? הילה

הי חנה,יקרה את יודעת,גם אני הייתי משתגעת במקומך. הסיוט הזה מוכר לי מבינה אותך.במצבים כאלה כל עולמך מתערער. מצד שני אולי יש אופציה לחשוב שיש כאן אי הבנה או משהו כזה,סתם איזה סיבוך.היא אוהבת אותך,דואגת לך ורוצה בטובתך.שום דבר מצדה לא השתנה ואי הבנות אפשר ללבן ולהסתדר.לפעמים גם אפשר להגיד שאו.ק,את חושבת ככה,אני חושבת אחרת אבל אנחנו עדיין בקשר מדהים.(אם זה מתאים לך) שולחת לך חיבוק אם אפשר(((חנה))) שלךכן,חלום

תודה! שמחתי לקבל ממך חיבוק. בחזרה (: את צודקת, אני יודעת שמה שהיא עושה זה רק בשבילי. גם אם היא כועסת עליי, והיא כעסה, כי לא הסכמתי ללכת... פשוט לא קמתי. זה פחות עניין של אי הבנה, אבל עכשיו אני יותר בסדר בקשר לזה. עוד כועסת, אבל יכולה להמשיך הלאה.

נדמה לי תמיד קשה להפרד עם אדם שאוהבים וקרובים איתו.גם לי קשה לקום ולצאת.אנחנו תמיד עומדות קצת בדלת ומסתכלות בעיניים אחד לשניה ואני אומרת לה שאני אוהבת אותה ואתגעגע והיא אומרת שהיא גם ורק אלוקים יודע איך אני ברגעים האלה עדיין לא חיבקתי אותה כי זה מה שבא לי לעשות.אחר כך בבית אני שולחת לה מייל קצר של כמה משפטים אחד או שתיים ורק אחרי זה מתפנה לשגרה.היא בדרך כלל עונה לי באותו יום.בקיצור,מוכר לי הקושי הזה.אמרתי לה היום שאני אעזוב אותה רק אם אמצא חברה שתבין אותי כמוהה.((-:פעם כשהייתי יוצאת הייתי ישר נופלת לתוך ידיים של ה"לבד" האכזרי.היום נראה לי גם כשאני לבד היא בלב שלי...לא תמיד זה מספיק אבל זה מה שיש...

היי יקירה, מה שלומך? רואה אותך כאן סוערת וכאובה,נשמע שזה כל כך שורף שכבר בלתי נסבל. רוצה לדבר איתך מרחוק כדי שלא להכאיב לך. רוצה שתהיי את זאת שבוחרת את המרחק קרבה, ביננו.אני לא מציעה חיבוק במצב כזה שאת כל כך סובלת. הכי רוצה להגיד לך,שגם מרחוק ליבי איתך. שלך, הילה

נפגשנו היום, היה קצת מתח באוויר. אני יודעת שהיא עושה הכל לטובתי. זה ברור לי לגמרי. פשוט מאוד מאוד קשה לי. מה שקרה זה שאני הבאתי את המחשב כדי להראות לה משהו וכמעט תמיד לוקח לי זמן להתחיל והיו עוד דברים, ועשרים דקות לפני אמרתי לה שאני רוצה להראות לה. היא ענתה שהיא לא בטוחה שיש לי מספיק מרחב לזה, ז"א שיהיה מספיק זמן. משם הכל נהרס. כעסתי ולא הייתי מוכנה לכלום יותר. לא הסכמתי לקום בסוף הפגישה. זה הדבר שהכי מכעיס אותה שאני עושה ויכול להיות שאני עשיתי לה דווקא... יותר טוב, לא יודעת אם לגמרי סולחת לה כרגע, אבל כן יודעת שאני גם אוהבת אותה וטוב לי איתה. אני רוצה אותה וצריכה אותה אבל לא יכולה לדבר איתה... תודה הילה שאת כאן, את מקסימה, ממש.

אני גאה בך שחזרת לטיפול למרות הקושי ובניגוד לאינסטינקט. הילה

אני אלך מחר... אבל לא רוצה וכן רוצה. רוצה הרבה ואין. אין. רק מה שהיא רוצה יש ולא מה שאני. וזה בכלל לא משנה בדיוק מה זה, כי זה קורה הרבה. מי החליט את כל הגבולות האלו..? אסור להתגמש לפעמים?

רוצה לדבר איתה, רוצה שתחשוב עליי. רוצה להיות רק שלה ושהיא תהיה רק שלי. לא רוצה לקום בסוף הפגישה. רוצה להתקשר אליה, לשלוח הודעה. היא זו שמחליטה, היא כנראה גם יודעת מה טוב בשבילי, ואני מנסה, מנסה אותה אבל היא לא נותנת לי פתח לשבור את הגבולות האלו. הכל תחום לפגישה עצמה בלבד. ויש עוד דברים אבל זה העיקר שקשה לי. יש גם דברים ספציפיים יותר, אבל כרגע לא עולה לי דוגמא.

היי אודי, איך מתרחקים ריגשית מהפסיכולוגית? אני לא רוצה להרגיש אליה כלום, זה סתם הורס את הטיפול כי לפעמים אני מרגישה מזויפת איתה.. כי יש לי אינטרס שתאהב אותי.. לא רוצה את האינטרס הזה.. ולפעמים אני כבר מתבלבלת מתי זה אמיתי ומתי לא מהפחד שתחשוב שאני מזויפת..בתקופה האחרונה הטיפול לא הולך טוב.. אני חושבת שהיא שונאת אותי..ויש לי הרבה תוקפנות ששמורה בפנים..אני רוצה לא להרגיש אליה כלום..כמו לדבר עם בנאדם זר...

הי אודי. לא רוצה להשאיר לך שיעורי בית... בטח יהיה פה עמוס מאד... אבל...אני רוצה לספר לך קצת מה שלומי... מקווה שזה בסדר? אני לא כותבת כאן כבר ככ הרבה. כתבתי יותר לפני שהייתי בטיפול. מאד העסיק אותי הנושא של עד כמה אני חווה את עצמי באופן רציף ומסודר, עד כמה אחרים יכולים לחוות אותי ככה. הרבה פעמים התחרטתי אחרי שליחת הודעה. הרבה פעמים תהיתי/תוהה האם מעבר לכינוי שלי יש עוד משהו שמגבש ויוצר אצל הקורא תחושה כלשהי של מי אני. אני זוכרת שכתבת לי פעם שאתה מתבונן בי ומתפעל וזה היה משמעותי כי הרגשתי שיש לך בראש איזה רצף לגבי מי זו "גילת". וזה קצת הרבה לבקש ממקום וירטואלי כזה, ומצד שני זה גם מה שאתה מנסה לייצר, אני חושבת, בבקשה שלך לשמור על כינויים עקביים. אולי יש כאן גם איזה רצון נוסף שלי. לא רק שיראו אותי בתור תופעה שלמה, אחת, אלא גם שיהיה אכפת ממני, אולי שיהיה איזה רגש חיובי כלפיי.. ואני רוצה לספר לך קצת-קצת ממה שעובר עליי... תקופה מאד לא קלה, אני כל הזמן נאבקת בשיניים. ומצד שני יש לי תחושת הקלה מסוימת כי כמה שהמצב לא פשוט לפחות אני יותר לוקחת אחריות ומנסה לטפל בעצמי. זה מקל קצת על תחושת האשם. ועוד משהו שחדש לי. ההבנה שיש גם דברים שבהם אנשים אחרים פגעו/פוגעים בי.... ואפילו הלבד הזה, אודי... המאבק הזה על התחושה האחידה והרציפה של עצמי... העובדה שאני "צריכה" לכתוב פה, או ללכת למישהו זר לדבר אתו. זה לא כל כך מתאים לי ואני גם הרבה מייסרת את עצמי על זה. משהו שם בפנים פשוט כואב ועצוב. משהו כזה שאי אפשר ממש לרפא. (כמו שכתבת לי, שאתה יכול רק לאסוף בשקט) . אי אפשר לרפא אולי גם כי אני לא יכולה להתמודד ישירות מול האנשים שהכי חשובים לי בעולם. אז אני כותבת פה- כבר הרבה פחות, ואני הולכת לטיפול, ולאט לאט. לא יודעת מה בדיוק אני מבקשת ממך אודי... אולי גם שתראה ותאסוף בשקט... אני יוסיף גם שמהרגע שהגעתי לכאן הרגשתי שלרב הכותבים כאן יותר קשה ממני. הרגשתי "מתבכיינת". אולי זה עדיין נכון, ואולי זה קשור לתסבוכים שלי עם עצמי, שבהם אני תמיד אשמה ותמיד זה לא בסדר להצטרך, ואם אני באה למישהו זר ומבקשת. ממנו את. הזמן וההתיחסות שלו, אז בכלל, אני ממש-ממש לא בסדר. אז אני לא יודעת אם אני לא בסדר. מה שבטוח זה שמשהו בסיטואציה הזו לא בסדר. תודה שאתה כאן בשביל להיות גם עם מי שלא בסדר לו... ואפילו שאתה חושב שזה בדיעבד ואני מסכימה אתך במיליון אחוז- אתה כאן. אני מעריכה את זה. עד כאן בנתיים. שלך אודי ותודה. גילת

כועסת עליה מאוד. היא פגעה בי. אמרתי לה שאני לא מוכנה להגיע יותר. שלחתי לה עכשיו הרבה הודעות. היא לא מגיבה והיא גם לא תגיב אליהן. ככה, אני לא אלך אליה יותר.

מה קרה? קורה שכועסים, לעזוב תמיד אפשר...והרי את כל כך אוהבת אותה, לא? מותר לכעוס, מקווה שתחליטי ללכת ולברר איתה הכל. בהצלחה.

שתדעי שקראתי כבר אז, אך כנראה שלא זכרתי לענות... סליחה. אז רציתי להגיד תודה ושבאמת עכשיו יותר טוב.

כיף לראותך כאן. אבל אני ככ כועסת שלא יכולה להתייחס יותר מזה.

וואו אודי, כמה מחממם את הלב, אנחנו עם מיוחד מאוד נכון?, בולטים בכל מקום ובכל תחום!! ואלופים בלקשור קשרים... איזה כייף לשמוע ממך, ואני כל כך מודה לך שאתה אתנו ומשתדל להיות נוכח כל הזמן גם שאתה עסוק. תודה מקרב לב, מיכל (כמעט כתבתי את שמי האמיתי, זה קורה לי כשאני ממש מתחברת נראה לי, מעניין)

את ממש חמודה רואה את הדברים בזווית מאד חיובית ותמיד מקווה לטוב. יש בך אור מיוחד שנותן לסביבה שלו שמחה והסתכךות אלרת על הדברים. תודה הילה שתמשיכי להיות את ממני בננה

ניסיון לכתוב הודעת המשך...... עד עכשיו זה לא עלה....... איזה כייף איזה מגניבה את שלך הילה

שלום, אשמח להמלצות :) מחפשת פסיכולוג שמטפל עם השיטה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, מישהו מהמרכז ושעובד עם קופח מכבי. תודה.

מעל שנה ביחד וברגע אחד הקסם דעך, היא לא מענינת אותי ואני לא רוצה להגיע לפגישות. מעצבן אותי שהיא שואלת שאלות שהיא יודעת מה התשובה, רק כדי לשמוע את זה ממני. טיפול זה סוג של התעללות!

אחרי שנה מבלי להזכיר את כל העליות והירידות באמצא... היא אדישה , לא מבינה ולא מרגישה מה קורה לי שאני יוצאת מהחדר שלה! אני עובדת עליה שהכל בסדר אבל הכל לא בסדר, בדיוק כמו שהייתי קטנה הכל לא בסדר מה את לא רואה???

היי, איזה כיף לך שיש לך מטפלת שאוהבת אותך.... הלוואי ושלי תאהב אותי גם.. מבחינתה אני רק "אתגר טיפולי" לרזומה איך הצלחתן, שניכן, לכונן מערכת יחסים כזאת? בבקשה תעני , אם מתחשק לך לשתף...

איך הצלחנו?זה קרה עם הזמן.אני אוהבת אותה מאוד.אני תמיד חושבת עליה כשנרדמת,זה מרגיע אותי.זה קשר שנותן לי כוח ותמיד איתי בלב.אני אוהבת להתחמם בגעגועים שלי אליה.לא עשיתי משהו מיוחד.נלחמתי על עצמי והיא עזרה לי,נלחמה עלי ואיתי תמיד ולמרות הכל.זו אהבה שנתנה לי כוח להרשות לעצמי להיות אני.השבוע אמרתי לה שאני מזמן שכחתי מה זה ריקנות ודיכאון,שהלכתי לראיון עבודה(קבוצתי)והרגשתי בטוחה בעצמי ורגועה(!),והיא אמרה שהיא יודעת והיא גאה בי.ולא תאמיני לי,שאלתי אותה באיזה בושם היא משתמשת.היא צחקה עלי ואמרה שתבדוק.לא שתמיד כזה כיף.לפעמים אנחנו רבות קצת ואני לא משתפת פעולה עם כל מיני הצעות שלה.לפעמים היא עומדת על שלה,לפעמים הולכת אחריי.לפעמים היא טועה כמו כולם ואני נפגעת או כועסת...כשאני בוכה העיניים שלה לחות וכשכואב היא איתי.היא מרגישה אותי מאוד ואני אותה.היא הרבה מול העיניים שלי בכל מיני מצבים שאני זקוקה לעידוד או להרגע.בקיצור,אהבה מרפאה את הכל ((-: כרגע אם היא הייתה יודעת שעוד לא השכבתי ילדים הייתי מקבלת על הראש בחום כי ילדים זקוקים לשינה מספקת להתפתחות תקינה.אז אני הולכת בנתים. שלכן,חלום

תודה שהפכת את המקום הזה לבית עבורי ועבור שאר החברות. בית שיש בו קירות(גבולות) שיש בו הורים(אתה) אחים ואחיות(אנחנו) ושתמיד כייף לחזור אליו. זה כמעט בלתי אפשרי במציאות וירטואלית. איך בכנס? אתה גם מדבר או מקשיב? אני מתגעגעת שתחזור ושיגרה גם תשוב שלך, הילה

היי אודי כמה מטפלים ישראליים היו בכנס? מעניין אותי לדעת מה השמות שהיו שם, האם אתה יכול לומר לי, אפשר גם בפרטי, חשוב לי לדעת

הי גולם אני מגיבה לך כאן. שם מעניין בחרת לך,גולם ואחרי זה תהפכי לפרפר צבעוני ויפה?;) לגבי אהבה שנאה- הם על אותה משפחה ואותו רצף. אדישות- זה קו דומם בו לא מרגישים כלום וזה הכי עצוב. את באבולוציה תקינה....... שלך, הילה

אמנם לא גולם, אבל מאוד אהבתי את מה שכתבת. זה מאוד נכון ואמיתי.

נמאס לי להתאמץ ולהתאמץ......

מצטערת מאוד שאת צריכה לעשות את זה. לכולנו לפעמים נמעס להתאמץ.מבינה אותך. אני במקרים כאלה עושה לעצמי משהו נחמד,נעים ולא מחייב. מה עושה את כשנמעס לך להתאמץ? חלום

אודי שלום, כשתחזור, אשמח לשמוע את התייחסותך למשפט הבא: "שמים יותר מדי דגש על המטפל, וזו טעות. לא המטפל הוא הדבר החשוב,אלא הטיפול". תודה רבה.

יש לי האשמה! אני מאשימה אותה! אני מאשימה אותה בטיפול לא טוב שהיא העניקה לי. בטעויות, בשגיאות שפגעו ברווחתי הנפשית ובכבוד האדם שלי ואף השפיעו על האופן בו קיבלתי החלטות ולא בהכרח לטובה בצורה שבא זה נעשה. אני לא סולחת. אני לא יכולה לוותר על ההאשמה. לוותר על ההאשמה זה לוותר על האמת. אני לא יכולה לוותר על האמת. אמת היא הכל! ברגע שיש אנשי מקצוע יומרניים שמציגים את עצמם כסמכות מקצועית, ברגע שהם גובים הון תופעות עבור מה שהם עושים, אבל לא מסבירים למטופל-צרכן מה הם עושים, ברגע שהם טועים, טועים על חשבונו וחשבון נפשו, גורמים לכאן שאמירות לא מותאמת שנאמרו וצורמות וצבועות מהדהדות בזכרנו זמן רב מאוד ואף שנים, למה שלא תהיה האשמה? היא פאקינג אשמה בפישולים שלה. איך אפשר לא לחשוב את זה אם זאת האמת? זאת האמת. והעובדה שעל פישולים היא קיבלה תמורה כלכלית ממני רק מעקם את תמונת המציאות הזאת עוד יותר . אני מודה, הלוואי והייתה לי דרך לפגוע בה. אני כמהה. אני לא איזה ברברית, לא מתכוונת ללפגוע לחכות לה מתחת לבית ולהרביץ לה :P מתכוונת לתבוע, להוכיח שהיא טעתה, לחייב אותי לקבל אחריות כלשהי, שתהיה מוכרת בדין. ואין דרך כזאת. זה לא קיים. מה שמותיר מציאות שבה למטפלים מותר לשגות על חשבון נפשם של מטופלים על אף שאלו בה בעת בחזקת צרכנים- צרכנים הכי נטולי זכויות שאפשר ! התמונת מצב הזאת מקוממת . והמציאות הזאת מקוממת אותי. זאת האמת שלי! ואין לי סליחה. אין לי באמת סליחה בגלל שכן יש בי האשמה. כי ההאשמה הזאת יש בה אמת ואיך אפשר לוותר על אמת? לא אוכל לוותר על האמת שלי. אצטרך ללמוד לספוג את המהלומה שנכוויתי קשות מאדם שתפקידו בהגדרה אמור להיות 'מתן עזרה', אז 'אכלתי אותה' בפן בזה, אצטרך לחיות עם העובדה הזאת. ולהמשיך הלאה. אני כ"כ מפחדת שהשחזור הנוראי ששחזרתי שם לא גרם לנפש שלי להתייאש סופית. לא מבינה איך אפשר לשחזר את מה ששחזרתי שם ולאסוף את כל החלקים ולהשתקם מבפנים. מבפנים! לא מבחוץ, מבפנים! כ"כ הייתי רוצה להשתקם מבפנים :/

אולי הם לא ידעו לעשות משהו אחר?..אולי לא הייתה להם בחירה?..לא יודעת אבל זה מה שיצאה להם.ופסיכולוגית?היא רק פסיכולוגית...זה לא היה תפקידה למלות את הציפיות שלך.למרות שהטיפול אכן ממלא,מחמם את הלב ומרפא את הפצעים עדיין יש המון המון אבל על מה שאבד ולעולם לא יהיה יותר. חלום

שלא מבינה מה זה לא. אני לא רוצה להיות חברה שלה והיא כל הזמן נדבקת אלי. פעם ניסיתי להסביר לה שזה לא מתאים, פעם ברחתי ממנה ופעם אפילו התעלמתי ממנה והיא עדיין לא מבינה. אני כבר לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תפסיק ותעזוב אותי בשקט. למישהו יש רעיון ממה זה נובע? ואיך גורמים לה להפסיק לרדוף אחרי? פעם ראשונה בחיים שאני נתקלת בדבר כזה. דיי נמאס לי!! בא לי שהיא תעלם כבר מהחיים שלי!!! עיצה דחוף כי היא ממש מגזימה!

הדיכאון הנוראי מחל להרפות ממני, מאפשר לי לנשום באופן עמוק יותר, משביע ומנחם. יש בי הערכה עצומה על כך שהמטפלת שלי מכילה, ומסתכלת נכוחה אל המפלצות הפנימיות שמזדחלות להן אחוצה. מבלי משים חלה היכרות כנה, נטולת שיפוטיות, ביני לבין הקרביים שלי, הקרביים שתיעבתי מ"קדמת דנא". יש אדם מעניין בפנים. שמחה על הדיאלוג ביננו.

זה באמת כייף לראות את התוצאות כשמתחילים לראות שלא סתם עוברים שבע מדורי גהנום...

איך אפשר לשנוא מישהו מאד ולאהוב מאד? רק אצלי "דפוק" כזה? אין שניה שאני לא חושבת עליה ומשחזרת את מהלך הפגישה ומנתחת כל נשימה שלה. אוףףףףףף

הי, את יודעת קצת קשה עם השם שנתת לעצמך, גולם....אבל אז חשבתי שבעצם גולם זאת תקופה ובעצמך כתבת "תקופה קרובה רחוקה"...אז קחי את זה כתקופה שעוברת ומשם אפשר להפוך לפרפר נהדר, עצמאי שפורש כנפיים ופחות חושב על כל נשימה של המטפלת...יחסי אהבה שנאה? וולקם טו דה קלאב...נראה לי שאין אחד שלא חווה טיפול עם הרגשה של אהבה שנאה ומה לא? מכלול של רגשות...תני לעצמך את החופש להרגיש הכל....זאת תקופה, בהצלחה בתהליך. מיכל

עם הזמן הכל מתמתן. גם לי זה קרה לא פעם:כשכעסתי עליה מאוד היה לי נדמה שאני שונאת אותה עד שהייהו מדברות ומשלימות או עד שהיא הייתה מחזירה לי מייל שהיא מצטערת שנפגעתי וחותמת "באהבה,X" אני חושבת שככה אהבתי את הוראי:תמיד ניסיתי למצוא קשר ולהאמין שהפעם אני יכולה לתת אימון עד ששוב הייתי חוטפת מכות והשפלות.צורך של ילד בהורים הוא קיומי לכן תמיד קיוויתי,ניסיתי,חזרתי לתוך הקשר ותמיד חטפתי.בטיפול הקשר עם הזמן נהיה רגוע יותר.קורה שאני נפגעת או כועסת קצת אבל זה לא משפיע יותר על האמון שלי בה.אני סומכת עליה בעיניים עצומות גם כשהיא לא מושלמת,גם כשיוצא לנו "לריב" קצת,גם כשאני לא מסכימה או כועסת וגם כשהיא לא מבינה אותי.בקיצור,החוויה מוכרת לי.אם הזמן אם לא תוותרי תרגישי שהקשר נהיה חם יותר,מספק,מרגיע ובטוח.את כל הזמן עסוקה בה כי את מפחדת ולא בטוחה.אם בא לך עצה:תעזרי בה כדי להכיל את עצמך כמו שאת ותראי שהדברים משתנים.רק אם מתאים לך לשמוע עצות. שלכן,חלום

שלום ד"ר , בתור אחת שהפסיכולוגיה מעניינת אותה מגיל 0 ומתכננת בעז"ה לטפח את העניין למקצוע ולעסוק בזה.. יוצא לי לתהות קצת הרבה מידי על מהות הטיפול. אני מאמינה ב"בלתי אפשרי" ( במרכאות כי אין בלתי אפשרי) ובשיינויים והשגים מקצה לקצה שהם מנת חלקם של כל אדם. ולא תלויות נסיבות . ולאישו - לאחרונה יצא לי להתקל במקרה מאוד קיצוני של בחורה שלא מודעת לעצמה. הבחורה יציבה ובסך הכל בנאדם סטנרדט לחלוטין בנאדם בריא בקיצור כאילו בחורה מן השורה. אך מהכרות אישית יותר נראה שהבחורה סובלת מליקוי מאוד קיצוני. מאוד. בתפיסה של המציאות ובשיפוט. הדבר מתבטא בכך שכל מה שאומרים לה היא מרגישה מותקפת מפרשת לא נכון דברים שאומרים לה שיחות איתה הן בגדר שיחת חרשים . מרגישה צורך לפרגן לעצמה .. משפטים כמו "שרקו לי .. אני רגילה .. רואים בחורה יפה שורקים" , היא לא יפה, זו דוגמא שנשמעת מפגרת אבל נראה שהערכה עצמית שלה ככ נמוכה שהיא פשוט פיתחה דרך לפרגן לעצמה פירגונים שיש להם בסיס או לא כדי להרגיש טוב. הכאב ראש שלי בעצם התחיל כשהיא התחילה לשתף אותי בבעיות שלה ונאלצתי לנסות לפחות לעזור בעצה טובה. לבחורה יש בעיות לא מאוד רציניות עם החבר שלה , בעיות שכיחות, אך נדמה שכל מה שאני אומרת לה כאילו דיברתי אליה בשפה שהיא לא מכירה ולא למדה אף פעם אני אומרת לה א והיא מחזירה לי במטבעות לא קשורים. היא באמת באמת לא מבינה מה שאני אומרת או מייעצת. זה מקרה של אי מודעות עצמית וסיבבתית הכי קיצוני שנתקלתי בו ודווקא באדם הכי פחות קיצוני. ולמה זה ככ מעניין אותי? החשיפה לסוג בחורה הזאת מאוד מאוד מאוד הפחידה אותי . אפעם לא הייתי במצב שאני לא יכולה לעזור כי פשוט אין עם מי לדבר אין מי ששומע יש מי שמקשיב היא רוצה להקשיב היא חושבת שהיא מקשיבה שהיא מבינה. היא לא. כואב לי הראש מזה. זה כמו תרגיל קשה מאוד במתמטיקה שאני לא מוצאת לו פתרון. איך מעלים מודעות עצמית? איך מטפלים במי שלא מבין מה אומרים לו פשוט לא מבין? האם זה אבוד? מה תעשה אם יגיע אליך מטופל שינהל איתך את השיחה שצריך לנהל , תוך שהוא מרגיש שהוא מבין ועובר טיפול וכשהוא יוצא הוא מרגיש שהוא עבר אחלה טיפול ואתה יודע שהוא לא מבין והטיפול בכלל לא נעשה . כי שום דבר מהמסרים שרצית להעביר לא עבר. לא כי לא העברת את זה כמו שצריך . אלא כי הוא לא קולט. המטופל. כי הוא במצב כזה כזה חמור של הערכה עצמית נמוכה . קיצוני נדיר. שהוא כיסה עליה בחוסר מודעות כזה חריג שמונע אליו את הגישה. או במילים אחרונות ואחרות- יש חולה שלא רוצה להכיר במחלה שלו ולקחת כדור שזו סוגיה בפני עצמה אבל מה עם טיפוס של חולה שמכיר במחלתו ובצורך לקחת כדור , "לוקח כדור" , ורק חושב שהוא בולע אותו, אבל כל העולם רואה שהוא החליק אותו החוצה, כל העולם חוץ ממנו.

אמנם אינני הדר' אבל מנסיוני אני יכולה לומר לך שתובנות, הגברת המודעות עצמית ושינויים אישיותיים בד"כ אינם מתרחשים מרגע לרגע אלא לוקחים זמן גם בטיפול וגם בחיים בכלל. לעתים זה תהליך של שנים. טיפול נפשי זה לא כמו לקבל גלולה לפי נוסחא אחת לכולם ממישהו לבלוע ולחכות שהגוף יגיב...זה יותר כמו לרקוח את תרופה האישית בעצמך והטיפול הוא המעבדה...

היי, תסלחי לי אבל מה שכתבת קצת קומם אותי...אם את מתכננת להיות פסיכולוגית נראה לי שאת בכלל לא בכיוון, האם היא רוצה עצה? עזרה? לא נראה לי, כל העולם ואשתו מייעצים לאחרים, אנשים באים לפסיכולוג דבר ראשון לאמפתיה למקום שיבין אותם, פסיכולוג לא אומר את דעתו ונותן עצות, הוא משקף לאדם את מה שהוא רואה והאדם יכול להחליט על עצמו...היא שתפה אותך? יופי, כנראה היא הייתה צריכה אוזן קשבת, אי אפשר "לשנות" אנשים, השינוי האמיתי יכול להגיע רק אם האדם רוצה בך ומכיר בכך. אם זה מפריע לך , תתרחקי ממנה את לא חייבת להיות חברה שלה...רצתה הקשבה בסדר את לא חייבת לתקן את כל העולם, אם יהיה מטופל כזה אז גם תתייחסי אליו ככה? תגידי שהוא לא יפה...מה זה לא יפה? ואם היא חושבת שהיא יפה למה להרוס לה? ומאיפה החלטת שהיא מקרה קיצוני של מודעות עצמית נמוכה? פסיכולוגים כל כך נמנעים מלתת הגדרות לאנשים....לא כל אדם שמשתפים אותו הולך להיות פסיכולוג, זה מקצוע קשה ותובעני ודורש המון כוחות נפשיים והרבה מאוד אמפתיה...ואם קשה לך אז תבחרי מקצוע אחר. סליחה על ההערות אבל אותי קוממה דרך התייחסותך לחברתך. מיכל

עכשיו אני בתקופה הרחוקה ביחסים ביננו אומנם אנחנו נפגשות כל שבוע אבל כל כך לא בא לי לשתף אותה , היא השתנתה לי. היא כבר לא מי שחשבתי שהיא עבורי. :(

הי,יקרה רק אם זה מתאים לך. שלכן,חלום?

היי, אני מזדהה איתך. נראה לי שלפעמים זווית הראיה שלנו משתנה, ואז אנחנו בוחרות להתמקד בחלקים אחרים ו-"פחות טובים" . גם לי זה קורה (והרבה). אני משנה את דעתי עליה כל יומיים בערך :-) וכשזה קורה, אני מנסה להיזכר בחלקים "הטובים" שלה. ובכמה היא משתדלת בשבילי, ומנסה לעזור לי. ואז אני קצת נרגעת..עד ליומיים הבאים :-)