פורום פסיכולוגיה קלינית

האם זה יותר מידי לצפות מהמטפלת להבנה? תשומת לב? אכפתיות ? ואם זה לא קורה? ??

כותבת אותי אבל לא יכולה לקרא אומרת אותי אבל לא יכולה לשמוע מעמידה אותי ונופלת מסבירה אותי אבל כל כך לא מובנת

איך אני מסבירה את זה שכשהוא ניסה להתקרב אני הדפתי ושאני ניסיתי אחכ הוא הדף. אין לי הסבר חד משמעי. אני יודעת שאני הדפתי כי אני מפחדת להקשר ואז להפגע וישחזרו לי כאבי דחייה שוב. זה פחד משתק. הוא לא נראה לי טיפוס רציני לקשר מחייב גם ככה. צעיר ממני בכמה שנים. ההשערה שלי היא שהוא דחה והדף אותי אולי בגלל שהדפתי קודם והוא נפגע ו'התנקם' או אולי בגלל שלא הסכמתי להסכים עם ההשקפות שלו לאיך נכון להתנהל וזה לא התאים לו הוא איבד עניין בדיבור איתי.. אלה ההסברים שלי. אגב הוא אמר לי פעם שהוא מרגיש שיש בינינו אמון והוא תופס ממני אדם אמין. זה דבר יפה להגיד :/ מה דעתך? לי נראה שהוא לא התעניין בי ברצינות. בסוף אולי סתם נהיה מיודדים ברמה מתונה. לא יותר מזה. לא מערכת יחסים של ממש. אני לא מסוגלת :/

היי, קשה לי בטיפול. קשה לי להגיע לבד לטיפול , כי אז המטפלת היא דמות מפחידה ומרתיעה וחודרנית. שפולשת לגבולותיי עם השאלות האישיות שלה, והרצון שלה לדעת ולדעת ולדעת עליי. קשה לי להגיע יחד עם בן הזוג לטיפול, כי אז שניהם חביבים ונחמדים והאווירה חיובית ודביקה ומלבבת . וזה לא מתאים ומכעים אותי. יש בי זעם על הטיפול הזה, יש בי זעם על שניהם!!! ותסכול, וכעס, ותחושת חוסר אונים עצומה, אבל בעיקר ...פחד.. פחד לספר, פחד להגיד, פחד לשתף, פחד להתקרב , ופחד לפגוע ולהיפגע ואחרי כל הפחד, יש לי תקווה: שהטיפול יצליח, שהקשיים יתגמדו ושתהיה הצלחה! אז אני לא רוצה "להסתתר" יותר. בלי העמדות פנים, בלי עצמי מזויף, בלי מחשבה שהחיים הם שחור-לבן, הכל-או כלום. טוב מוחלט או רע מוחלט. ושהכול צריך להיות מושלם. אז זהו, שלא. וזה טוב גם ככה: שאני משנה את דעתי תדיר ומצליחה להתבלבל מהטיפול הזה , שבן הזוג לא תמיד מצליח להבין אותי ולתמוך, ושהמטפלת לא תמיד מכילה ואמפתית. וכולנו (כמעט) בסדר איזה מזל... סה"כ בני אדם..

אני לא החלפתי כינוי בגלל המטפלת (אם לזה אתה רומז). אולי בגלל הטיפול. למרות שהתלבטתי עוד שהייתי בכינוי הישן, אני לא מתכוונת לספר לה שאני כותבת כאן. בטח לא עכשיו , שהיא יודעת ומכירה כמעט הכול עליי. את הנושאים הכי אישיים רגישים ואינטימיים. ואפילו ראתה את הבן זוג,.(לפחות את הילדים אני מצליחה "להחביא" ממנה). אולי החלפתי כדי "לברוח" מהבן זוג, שכן ידע על הכינוי הישן. ועכשיו הוא חלק משמעותי מהטיפול. (למרות שלא נראה לי שהוא נכנס לכאן לקרוא הודעות שלי) אז מתכונת הטיפול השתנה, אבל אני מרגישה שלא השתנתי. אני עדיין עם השתיקות, עם הקשיים., אני מרגישה תקועה. וגם קצת בודדה בטיפול הזה. ואני רוצה שינוי . מיקה מרגיש לי שם מגניב , קליל וקופצני וכן, גם נשי.בדיוק כמו שהייתי צריכה להיות! אם לא היו מפריעים לי בדרך... ופרדייז זה סתם שם של מקום , שלא באמת קיים כאן...... זה עד כדי כך מפריע לך?

עלה נשר נפל הרמתי אותו שלא ירגיש לבד ואז שוב זרקתי אותו

השיר של אהוד בנאי זאת אני . הייתי שם אודי היא רוצה להיות שם על קצה התהום אני מפחדת המון רגשי אשם ביקורת עצמית ושיפוטיות כאב ואבדן של חיים שלמים

מושכת לשם .אני עוצרת אותה שנייה לפני ..לא יודעת מה יש שם שמושך אותה כל כך ..הסכנה האסור המוכר כל כך . ההרס תחושת הכאב של הגוף שמרגיע את הנפש . בשבילה שום מקום הוא לא בטוח לגמרי.גם לא הבית . .

כפי שאמרתי שכאשר כל הנהגים צופרים כנראה הבעיה בי אז הבעיה היא לא בהתנהלות שלי הבעיה היא בכוח הסבל שלי אני מגיעה לשחיקה ופשוט לא יכולה לשאת את כולם ולכן החלטתי לעשות שוב תור אצל אותה פסיכיאטרית פסיכולוגית אקח לכמה זמן כדורים אחזק את הנפש שלי את יכולת העמידות שלו ואמשיך הלאה אף אחד לא יכול לברוח מהגורל שלו ברוך השם על היכולות ברוך השם על האפשרות לתת וכאשר נשחק ואי אפשר אלך למעלה את המצברים, בין בשיחות ובין בכדורים כדי שאוכל להמשיך לצוף ולתת כי המציאות היא שאני במקום של לתת כמעט ולא לקבל, אלא לתת לא כל מציאות אפשר לשנות אני כן יכולה לשנות את היכולת סיבולת שלי ואת זה אעשה בינתיים אני במצב לא טוב רוב הזמן בוכה מרגישה שהגעתי לחוסר יכולת לעמוד בכל העול הזה, ומרגישה שאני אמוטט את כל מי שמסביבי אני לא יכולה להרשות לעצמי להתמוטט אז הנה החברה ההיא מספרת שהיא שבורה לחלוטין השניה דורשת להגיע כי 'נורא מתגעגעת' הילדים נשברו לחלוטין ממה שאמרתי, אז מה קורה? אם אני לא על המשמר ובתפקיד כל הזמן אני אגרום יותר מדי נזק אז אני חייבת להתחזק, אין ברירה, כל עוד אני בצד הזה של האדמה אני חייבת להמשיך באותה מתכונת, וזו שלחתי לה מייל שרוצה להיפגש מקווה שתתן לי פגישה בהקדם, ומכיוון שתצליח לתת לי הכוחות שאני כל כך זקוקה להם. לא, אני לא צריכה אותם לשיחות נפש לשנים, מספיק לי פעם פעמיים, ואני חושבת שאני צריכה תרופות לחיזוק כי רני מרגישה שאני מתמוטטת אז רק עדכון קצר וזהו

היי, משנה כינוי משנה מזל! אז מעתה אהיה Mika אשמח אם הכינוי הישן לא יוזכר תודה!

היי, הצטערתי לשמוע שהפסקת את הטיפול, תמיד התרשמתי שהיה ביניכן קשר חזק וחבל שנפסק בשל סיבות שכאלו. מקווה שיסתדר ותחזרי אליה במהרה..

תודה

יש במקום הזה בעיקר בשבת. הרבה מבקרים היו אבל לא לי כי כך ביקשתי. אין ריפוי בעיסוק ומרבית החוסים מתהלכים בחצר המגודרת מעשנים ומעשנים לפעמים מדברים צוחקים צועקים בוכים ממלמלים נאנחים. אני לרב שותקת. תקריאי לי גם ביקשה בחורה צעירה. מההתחלה אני שואלת לא מאיפה שאת. אני יושבת על ספסל בחוץ ומקריאה לה בערך מאמצע הספר את שתיים דובים. מדי פעם היא שואלת שאלה. עוד אישה מצטרפת ואחר כך עוד בחור ואני עיני בתוך הספר מקריאה, עונה על שאלות. שעת סיפור שבת מחלקה סגורה בית חולים לחולי נפש

לחברתי הסברתי שישנם 3 סוגי חברויות 1. כמו חומר מילוי למוצרי חשמל, אין להם ערך בפני עצמם, אבל צריכים אותם לשמור על המוצרים, כך חברות ישנם שהם רק כדי למלא זמן לצחוק, לבלות, משתמשים בהם כאשר צריכים אותם ללא התחייבות 2. כמו מכולת, חשבונאות פנקסנות מדוקדקת 3. חבורת בלב ונפש, נותנים ונותנים בלי חשבון, אבל מסתמכים על החברות ואחד הדברים שהיא אמרה לי, שהיא בכלל לא ראתה שהיתה לנו חברות של חומר מילוי, לא היה כלום, פשוט התרחקתי! היינו, אם הייתי ממשיכה לצחוק איתה ולהתבדר זה היה בסדר? אז מה היא חושבת שמחברות כסו היא יכולה הייתה לסחוט עזרה של יום יום כמה פעמים? הרי מה היא רוצה בי, את חוש ההומרו? את הבילויים? הרי לא זה מה שחסר לה. הגעתי למסקנה שאין לה מספיק שכל להבין אפילו ממה כל כך נפגעתי! ואולי זה העניין!!! היא חזרה ואמרה שלא מספיק אמרה לי כמה שעשיתי בשבילה וכמה שהיא מעריכה את זהו, וכו' וכו', ולא הבינה שזה רק מעצבן ומרגיז, מה, אני מחכה לתודה? זה מה שחסר לי? חסרה לי הידיעה שיש לי חברה טובה שאני יכולה לסמוך עליה, זה מה שחסר לי, ולא הכרת הטוב, ותודה!

מה היה משפט המפתח של החברה שלי? נכון... בקשת עזרה אבל בכלל לא שדרת שאת במצוקה! הבנתם אני צריכה להיות במצוקה שיעזרו לי כל השבת הייתי במצב רוח רע נורא, לשתי ארוחות לא הצטרפתי לשולחן, אחר כך ניהלתי שיחה עם הבן שלי, ומה הוא אומר, נכון את מבקשת עזרה, אבל אף אחד לא מרגיש שאת ממש במצוקה, מבינים שאת רוצה שיעזרו לך, אבל יודעים שלא נורא אם לא יעשו את זה! יש מבין! אני צריכה להיות במצוקה צריכה להיות גוססת כדי שיבינו שאז צריכים לעזור לי. וגם הבן וגם החברה הדגישו עד כמה רואים בי חזקה, שתמיד נותנת ואפשר להישען, אז קשה לעשות סוויטש שאני צריכה עזרה ויודעיםש אני אסתדר לכן לא כל כך מתייחסים נהדר נתחיל לעשות פוזות... גועל נפש! ממשפחה, מחברות קרובות, צריכה לקבל עזרה רק כאשר אני במצוקה? לא מגיע לי עזרה כאשר אני מבקשת גם אם זו לא ממש מצוקה אך עזרה שנדרשת? אשתדל לעשות לי בראש כיוון נסיעה מחדש גם עם אלו שקרובים, גם אם אלו שאני מרגישה נורא קרובה, כשאני אעזור ואעשה, לא יהיה זה מתוך רק של קירבה, אל נתינה לשם נתינה, חסד, כמו חסד של אמת, ואז לא תהיה ציפיה ולא תהיה אכזבה. ללמד את עצמי, שאין מה לצפות מאף אחד חוץ מהאלוקים וממני, לא צפות אז לא להתאכזב כן להמשיך לתת, אבל מתוך נתינה לאדם שצריך את העזרה, ולא מתוך נתינה לידיד, ואז לא תהיינה לי שום ציפיות לא כל כך פשוט לארגן ככה את הברגים, אבל אני חושבת שזו הדרך היחידה

אתה ידיד שלי אתה עובר דרך המאפיה אני מבקשת ממך שתקנה לי עוגה האם אני במצוקה? האם לכן לא תקנה? כמובן שלא זו הדוגמא של החיים, אבל כדי להמחיש את העניין מדוע בקשת טובה צריכה להיות פונקציה של מצוקה ולא של צורך יש לי צורך מסוים אתה יכול לעשות אותו אולי טירחה קטנה בשבילך אבל אין לי רשות לצפות שתעשה זאת אם אני חברים קרובים? האם רק במצוקה צריכים לעזור ואם אני לא במצוקה ממש אז שאני אחנק עם הרצונות והצרכים שלי. מפריע לי שצריכים להיות במצוקה כדי לקבל עזרה של הזולת. יפה יעצבנו אותי מספיק עד שאהיה במצוקה ואז יופי הייד יוכלו לעזור לי יעיפו אותי לתוך בור ואז נפלא יוציאו אותי משם לא רוצה לביות בבור לא רוצה מצוקה וכן רוצה לדעת שחברים ומשפחה הם שם כדי לתת יד בצרכים שלי גם כשאין אני במצוקה is it too much to ask

שלום דר בונשטיין, הנני בת 26 , כל החיים סבלתי מפחד נוראי מבעית מעכבישים איך שאני מכנה אותם מפלצות אני לא יכולה אפילו לתאר מה אני מרגישה כשאני רואה אותם ואני מצליחה לאתר אותם לצערי הרבה בתוך הבית או בכל מקום אחר גם אם בקושי יש אור חבר שלי גר בקרקע אנחנו לא גרים ביחד ויצא לי כבר כמה פעמים לראות אצלו בבית וגם בכניסה והייתי נכנסת להיסטריה מטורפת אני גם לא מוכנה לעבור לגור איתו כי אני נורא מפחד מהם אני לא יודעת איך כל זה התחיל ולמה יש לי את הפוביה הזאת ואיך לטפל בה? תודה , iren

היי, תודה על האינפורמציה אתה יכול להעריך למה דווקא יש לי פחד מהיצורים האלה ??

זה ממש מרגיע. אני תמיד פותחת את ההודעה וכאילו מפחדת שיהיה בה משהו אחר.

הכל נראה כמו סרט תמונות מצטרפות זו לזו ואין רצף עלילה שטוחה אין דמות ראשי הרבה דמויות שנאבקות זו בזו בורחות מסתתרות מילים בלי קול או משמעות מילים ריקות מתוכן איפה אני ומה אני עושה במקום הזה איפה החיים שעברו לצידי הילדים שילדתי התינוקות שלי לאן אני הולכת היכן אני נמצאת לאן כולם הולכים ולמה כל הכאב הזה והרוע והאכזריות. אודי אתה יכול לצייר לי תמונה של מקום אמיתי בצבעים רכים וקווים עדינים אתה יכול לתאר לי מקום בטוח

שמים בשעות בין ערביים תכולים סגלגלים ורדרדים כתמתמים

לה שנפרדת לבנתיים....חבל אבל היא כתבה שאדע שאני תמיד בליבה..... :(

אודי, איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותי ומעוניינים בקרבתי אבל אני מרגישה כל כך לבד? למה אף אחד לא מצליח באמת "לגעת"?? איך הם לא קולטים כמה אני מזויפת? מה הם בדיוק אוהבים??? אתה יודע אודי... לא אכפת לי כבר.... הכל סתם כזה... אני מתה מבפנים... אודי, אתה באמת מאמין שטיפול יכול לעזור לי? קשר טיפולי יכול " להחיות" אותי? אני מרגישה מתה. הכל קפוא אצלי. אודי? נטע.

עוד שבועיים היא תעבור לקליניקה אחרת.. אווף

אי אפשר לדעת

ויום אחד לא יסתדר לנו. נראה מה נעשה. במקרה הגרוע ניפגש יום אחרי יום.

למרות שיש שבועיים וקצת... אבל ביקשתי לוז בעבודה לפי זה וזה לא מסתדר. אני אבקש לשנות אבל לא יודעת אם זה יסתדר. אווף. ועד שאראה אותה ועד שאוכל לדבר עם העבודה ואני לא יודעת אם זה יצליח וגם מפחיד רותי מקום חדש. למרות שכבר עברתי אצלה וגם אצל הקודמת.

יש פגישות לא סדירות בגללי..אין לי כסף, בעלי איבד מקום עבודה וחושבת לעזוב..תודה נעמה ובמבי.....

וואוו.. האמת היא שכשקראתי את הודעתך, הפסקתי לרגע לנשום.. :( יש ביניכן קשר יציב ואיתן מיכל. נכון ? שיתפת אותה במצב אליו נקלעת ? אין לי ספק שאם תשתפי אותה, "יצוצו" פתרונות יצירתיים שיאפשרו לך להמשיך את הקשר עם המטפלת.. לא ? איתך-במבי.

עצוב לי לשמוע. הרבה כוחות ומקווה איתך יחד שהדברים יסתדרו בצורה הטובה שתתאפשר. תדברו על זה ותראו מה אפשר לעשות בכל זאת..

וואו! מרגישה מגעילה ומלוכלכת! יאני כאילו ואני כל כך טובה וכל העולם חרא! אני אומרת לעצמי שההרגשה הזו לבד מראה כמה שאני לא בסדר! במקום לראות את הטוב בכל אחד, במקום לנסות להבין ולהזדהות, אני נפגעת. בטח אם האחרים היו אומרים לי את מה שהם חושבים, הייתה להם בטן מלאה עלי, ועל כל מיני התנהלויות שלי! אז מה? לא בא לי לחפור, חושבת שאם אחפור יותר מדי לעומק אגיע לקבר. אז מה הפרתון? לא יודעת, בטח איזה משבר שיחלוף, והדברים יכנסו לאיזון. זאת'י החברה שלי ששלחתי לה את החמישה עמודים עם 'האני מאשים', לא ענתה, מעניין אם בגלל כעס או שוק, מי יודע, אולי היא בטוחה שהיא הייתה החברה הכי הכי מסורה בעולם, שהייתה מוכנה לעשות הכל, ואני סתם נטפלת, לא שמעתי את התגובה שלה, אבל התגובה מעניינת אותי, אשמח אם תציב לי מראה, אשמח לשמוע את מה שיש לה לומר. לקח לי שנים עד שהייתי מסוגלת לכתוב לה את כל מה שחשתי, נראה את התוצאה.

אצטט באופן חלקי את המכתב שחברתי הביאה אתה הדברים שכתבת הכאיבו לי מאד אין לך מושג בכיתי הרבה מאד מאוד, קראתי שוב ושוב ולפי הראיה שלך אני מבינה את עומק הכאב שלך ואת מה שהרגשת ואיך שאת התנהגת איתי לאחרונה. אבל אני חייבת לומר שאני ורק אני יודעת את המניע אמיתי של עצמי למה שעשיתי ולמה שלא עשיתי, את פירת דברים, הסקת מסקנות לפי ההסתכלות שלך לגבי היחס החברות שלי כלפיך וכן לגבי המניע שלי ללדברים שעשיתי או לא עשיתי בלי לשאול אותי ולשמוע אצממני איך היו הדברים מצידי. עוד כמה קטעים ואחר כך יש לי הרת הטוב עצומה אליך, אני אסירת תוסה לשמדת אותי כל כך הרבה ולא רק לתואר ר קלראות את הכבוד אם שלך יו יום לללא כל פשרות ומבחשבה אין סופית להייב עם אמא רק לראות את היחס שלך לאחיינית אחרי לידה איך הגשת לה מיץ גזר ושמרת על התינוקת בלילה רק לראותאת כל מה שעשית עם לב חם כל כך אני לא הסתכלתי על עצמי כחברה שלך אלא כתלמידה שלך, דמות להערשהב דמות מופת, מורה שהיא כמה דרגות מעלי, הסתכלתי עליך כמו אורים ותומים הענקת לי תמיכה נפשית ואני פיתחתי תלות בך הרב יותר מאשר באמא שליעזרת לי ללמוד עזרת לי עם הילדים לימדת אותי איך לגדל ילדים נתת לי את כל התנאים שאוכל למוד לא אשכך מה שעשית עבור איך שהיית מחזירה אותי הביתה עם הרכב איך שהנחת אולי להסתדר עם חמותי איך פרגנת ועזרת תמיד עם כל הלב... ועוד ועוד ועוד כך נו אז מה? מה זה מוכיח? שאני מה? אין לי כוח!!!! אני מוטשת נפשית מרגישה שלא יכולה לכך יותר מרגישה שהבעיה היא בי אני הבעייתית

כל הדבר הזה יוביל בסוף??

כך אני מנסה. וזה קשה והרבה פעמים זה גם לא מצליח ונופלים וקמים איכשהו.

מה עושים עם פחד אודי??,,, אני לא יודעת. ניסיתי הכל כמעט ועדיין לא יודעת כלום... זה פחד. חרדה. לא יודעת מה זה. זה הימנעות. מהקשר הטיפולי הזה... ומצד שני- רצון גדול, רצון עז לקרבה, לחיבור... רחל.

כי לא היה בשביל מה.... שוב הכל חזר. ואתמול בלילה נכנסתי לאיזה צט ופשוט הוצאתי הכל. בבוקר פשוט הכל חזר, בכיתי ונזכרתי בעוד דברים וזה רק התגבר. אתמול חברה הציעה שאסע איתה יחד להורים שלה...ואני בכלל לא רוצה כלום. פשוט כלום. ואדלג על הדברים הקבועים שאני אומרת וחושבת במצבים כאלו. ואני רוצה שמישהו ידע שזה קשה לי ושאני מתגברת. ואני אסע אליה כי כנראה שזה הדבר שנכון לי לעשות.... אז אני אפילו קצת גאה בעצמי על זה וגם הצלחתי לקום. ועוד הצלחתי לקבוע משו להיום בערב. ואני רוצה שגם היא תדע שאני עושה משו שאני לא ככ רוצה כי אני יודעת שזה מה שצריך. וזהו.

סחטיין עלייך.. כל הכבוד. כיף לך. מקווה שתהיה לך שבת נעימה

קצת מסתדר לנו ושוב היא מאכזבת. איך אפשר להתקדם ככה? וזה לא בגללי גם אתה לא היית רוצה להמשיך עם מישהו שאומר לך בחוסר רגישות זה המצב תתמודד לבד.

לחלקים הכועסים שלי? לחלקים שיוצרים מתח ביני לבין הסובבים? הגעתי למסקנה שכנראה הבעיה היא בי, ולא באחרים, לא יודעת מה הבעיה אך יש לי כלל אם אני נוהגת בכביש, ונהג אחד צופר ומסמן שאני לא בסדר, אני יכולה לחשוב שהוא משוגע אבל אם כל הנהגים צופרים לי, וכולם מסמנים לי, סימן שהבעיה היא בי, סימן שאני לא עושה משהו טוב בנהיגה. אני אומרת לעצמי אם אני מרגישה נבגדת על ידי כל כך הרבה אנשים, סימן שמשהו בי לא טוב! לא יודעת מה, אבל יהיה יותר נכון לומר שאני לא בסדר מה שכולם לא בסדר. השאלה היא האם הלא בסדר שלי הוא כי יש לי ציפיות מאחרים, ואסור שתהיינה ציפיות או אולי הלא בסדר הוא שאני צריכה לתת פחות (לא מסוגלת, זה בדי אנן איי שלי, לא מסוגלת לראות שמישהו צריך משהו ויש לי יכולת לעזור ולא אעשה זאת!), או אולי כולם כן בסדר ואני רק לא רואה כמה שהם בסדר. לא יודעת, בכל אופן בטח שיש בי בעיה אבל הבעיה היא לא שאני לא יודעת לבקש, כי אני יודעת מאד מאד יפה לבקש, ועושה זאת כאשר אני צריכה, ובדרך כלל לא נענית!

יש לי חברה, היא רצתה להוציא תואר, בנושא שאני טובה בו, כמעט ולא הגיעה לאוניברסיטה ובמקום זה אני למדתי אותה במשך מאות שעות את כל החומר. מדובר לפני כל סוף סימסטר לשבת אתה יום יום לפחות חמש שעות כדי להכין אותה למבחנים. עשיתי זאת שלוש שנים. חברות טובות. היא תמיד הייתה מודה לי בכל הלב על מה שאני עושה עבורה. אחר כך היא התחילה לעבוד במקצוע, והייתה מתקשרת אלי יום יום 5-10 פעמים כדי שאנחה אותה, ואמר לה מה מי ואיך. תמיד הייתה מודה בכל הלב, לפעמים שלחה איזה מתנה או עוגה. והנה, הגיע היום והייתי צריכה טובה ממנה, ובלי להסמיק פשוט הסבירה לי שהיא לא יכולה. (זה דרש ממנה קצת מאמץ, אך דבר שבהחלט יכולה הייתה לעשות עם קצת-הרבה רצון טוב!). קבלתי שוק, אבל המשכתי הלאה. חלפו עוד שנתיים, והיא ממשיכה הלאה להתקשר אלי על בסיס יומי, כל הזמן, לקבל עצות, ואז אני שוב צריכה משהו, שימו לב, חלפו איזה שנתיים, ושוב היא מסרבת! ואז פשוט ניתקתי אתה מגע, בקשוי עניתי לה כשהתקשרה, והיא הבינה, שהוויקיפדיה של בת שבע נגמר. היא התקשרה שוב ושוב, אני עניתי בקרירות, והפסקתי לתת לה שרות חינם. כעבור שלושה שבועות היא הבינה את הטעות שלה, ומהירה להביא לי את מה שבקשתי מצידי זה היה מאוחר מדי כי חברות זה לא חנות מכולת! אתה לא נותן על בסיס משתלם לא משתלם אתה לא נותן כי אתה רוצה לקבל בחזרה אתה נותן, כי חשוב לך שלשני יהיה טוב, לכן אתה נותן. ואני המשכתי את היחסים הקרירים אתה והיא לא הבינה למה שלחה לי מתנות עוגות, בעלה התקשר לבעלי, מה קרה, מה קרה? כל זה היה לפני שלוש שנים, אנחנו עדיין ממשיכות לדבר, אבל זה לא זה. בדיוק השבוע, התקשרה אלי עוד מישהי, ששם זה סיפור אחר, ואספר בפעם אחרת, שגם אותה לא ראיתי כבר שלוש שנים, והיא ספרה איך שהיא לא שוכחת אותי ואיך שהיא מתגעגעת, ואנא היא רוצה לבא לבקר. אז סיפרתי לחברה הראשונה על זה, ומה היא אומרת לי "אני כל כך מבינה את השניה, גם לי את כל כך חסרה, גם אני כל כך מתגעגעת, גם אני לא מתגברת עליך, ולא מבינה את החתול השחור שעבר ביננו" אז שלחתי לה עכשיו מכתב בן 5 עמודים בדיוק על מערכת היחסים שלנו. בינתיים היא לא הגיבה. אבל זו דוגמא למה שאני מתכוונת. זה מה שמשגע לי את השכל. אני לא נותנת על מנת לקבל, זה לא חנות מכולת שאתה נותן שקל ומקבל לחמניה. אני מרגישה קרובה ואוהבת ורוצה לתת, אבל אז, כאשר מגיע פעם שאני צריכה משהו, וזה לא קורה לעיתים תכופות, ואני מקבלת את הפלאק בפרצוף, אני לא יכולה לבלוע את זה, לא מסוגלת. זה מרגיז אותי עד השורש! אני לא טיפוס פרייר, ממש לא, אבל אני כן טיפוס מסור, ומוכנה לעשות עד אין קץ, אבל כאשר אני רואה שמתייחסים אלי כאל כספומט של טובות שצריכים ממני, ולי אין כל רשת בטחון כאשר אני אצטרך משהו, זה מקעקע לי את היסודות שלי. זה מכאיב לי ברמות על

משפחה קרובה, נקלעה לקשיים כספיים, זוג צעיר חמוד ומקסים עם תינוק נפלא. כדי לעזור להם, הצעתי שישכירו את הדירה שלהם, יגורו אצלי, ואז יחסכו פעמיים גם יקבלו כסף שכירות וגם כל המחיה והכלכלה עלי. עד כאן הכל טוב ויפה. הזוג גר אצלי יותר משנתיים, הספיק להביא עוד ילד לעולם. כפי שאמרתי, כלכלה חופשית עלי אבל מדי פעם הייתי רואה את האשה מכינה כל מיני מטעמים, ואחר כך לא היה לזה זכר, היו לוקחים את זה מהר לחדר שלהם לאכול שם! פעם בעלי שואל, ראיתי שהיה כאן בתנור מאכל, מה קרה לו? אמרתי, נעלם. פעם נכנסתי למטבח, והם עוד לא הספיקו לעוף עם מה שהכינו, ואז לא היה להם נעים, אז היא אומרת לי, רוצה? קחי, אין בעיה אכין עוד. לא צריכה את האוכל שלהם, לא זקוקה למעדנים שלהם, בכלל לא, יש לי מספיק, אבל החזירות הרגה אותי. ראבק! אתם גרים אצלי בבית, אוכלים חופשי מכל מה שיש (שלא לדבר על הכמויות האדירות של פירות יקרים שהם מחסלים חופשי!) אז כאשר אתם מכינים משהו ספיישל מדי פעם אתם לא לוקחים אותנו בחשבון? תשאלו אם אנו אוהבים או לא, אבל מה זה הצורה הזו? מעולם לא הערתי להם על כך, לא הייתי מעוניינת, זה יהיה מלאכותי, איזה יופי הידד, מעכשיו יציעו לי! אני צריכה את האוכל שלהם? אני צריכה את היחס, אני צריכה שאנשים לא יהיו חזירים מקום שאני נדיבה. כך שכן יתנו או לא יתנו את האוכל עבורי זה לא הפואנטה, ואם אגיד להם והם יתנו, זה לא יתקן את הפגם, אני רק חושבת לעצמי, וואלה, מה הם חשבו כשהם עשו זאת? אבל מכיוון שהיו עוד כמה התנהגויות כאלו, ועוד דברים שעלו לי על העצבים, אז אחרי שנתיים, נתתי להבין שהגיע זמן לחזור לביתם, לא סילקתי אותם, אבל נתתי להם להבין, והם הבינו. עכשיו תגידו, למה לא ישבת לשיחת הבהרה עם הגברת, אולי היה לה תירוץ טוב? כי שיחת הבהרה רק תזיק ולא תועיל, בטח שיהיו לה תרוצים מכאן ועד אמריקה, ותגיד שחשבה שאנחנו לא אוהבים כזה אוכל, שאני בדיאטה, שזה לא בריא וכו', מה זה משנה, ואני בטוחה שלאחר השיחה הייתה משנה את התנהגותה, אבל מטרתי לא לחנך אותה, אלא זה דבר שצריך להיות ברור ומובן מעצמה. ואם היא לא מבינה את זה, ותעשה את זה רק כי אמרתי, אז אין לזה תועלת. משל למה הדבר דומה, לאשה שאומרת לבעלה, אתה אף פעם לא אומר שאתה אוהב אותי. אז מאותו היום פעם בשבוע הוא אמר לה שהוא אוהב אותה! ממש עזרה ההצהרה הזו! הדברים הללו המהות שלהם צריכה להיות כנה ואמיתית ומבפנים ולא מתוך אילוצים חיצוניים

היי בתשבע מזדהה מאוד עם מה שכתבת נתינה עד אין קץ היא בעייתית האם את מרגישה שרק אם תתני תזכי בהכרה? תהיי בעלת ערך?? או אפילו יותר מזה רק אם תתני יהיה לך זכות קיום? גם פה את מסתובבת כל כך הרבה סביב זה שאת זקוקה להבנה ולהכלה. הסיפור על החברה ממש צבע לי בלב והעלה בי זעם.איך היא מסוגלת לפגוע בך כך? האם את חושבת שאת מאפשרת שיפגעו בך? האם את מסוגלת לדבר עם אותה חברה ולספר לה כמה נפגעת ממנה? שולחת לך חיבוק יקירה הילה

לשאלותיך אני לא זקוקה לתת כדי לקבל הכרה, יש לי המון הכרה, גם בלי לתת. יש לי קריירה מאד מאד מצליחה, יש לי מקום במשפחה, אני בן אדם שיש לו נוכחות, ואין לי צורך בנתינה כדי לקבל את ההכרה. אני בן אדם שלא סובל חוסר צדק, וגם קשה לי לראות אדם במצוקה שאפשר לעזור לו, ולא עושים זאת. אצלי עזרה היא ערך עליון, אני חושבת שכל אחד צריך לעזור לכל אחד, לא לעזור על מנת לקבל הכרה, או איזה שהיא הטבה, אלא לעזור אם אתה יכול. בנוסף נסיבות החיים היו כאלו שתמיד כל העול היה עלי, תמיד הייתי צריכה לשאת בעול ואני מתארת לעצמי שעובדה שאני הייתי צריכה לשאת בעול היא פועל יוצא שאני זו שתמיד הייתי שם כדי לעשות את הדברים. אין לי בעיה עם לתת, וכל כל נתינה היא רק במקום שאני מחכה לידידות בחזרה. אבל כאשר אנשים שקרובים אלי, ומקבלים ממני אין קץ, ואני יודעת שגם שם לא תהיה לי הגדר ביטחון אם אני אצטרך אותם, זה פשוט משמיט לי את השטיח מתחת לרגליים, זה פוגע בי ברמות על, קשה לי אפילו להסביר כמה זה פוגע בי! אז אולי הפגיעה העמוקה הזו מראה שמשהו בי לא בסדר! אולי אני לוקחת דברים מחוץ לפרופורציה, ביג דיל, שלא יעזרו! אולי התגובה שלי היא קשה מדי, אולי הפגיעה שלי קשה, ואולי המשקפיים שלי לא בסדר, היינו אולי אני לא רואה את הדברים נכון, אולי הם כן שם לדברים שהם מאמינים שאני צריכה והם לא שם למה שאני חושבת שאני צריכה, לא יודעת, אבל בכל אופן חושבת שהבעיה היא גם בי, וצריכה להבין את הבעיה.

אם אני מספרת למטפלת על הזנחה במשפ' שאני מכירה, שלדעתי דורשת התערבות של הרווחה, היא צריכה/חייבת/אסור לה לדווח על כך? תודה

אבל את יכולה להוריד את החסיון, הוא שלך אם היא חייבת? לא מאמינה שיש חוק המחייב אותה, כי היא לא קשורה ישירות, זה כמו כל אזרח ששמוע על דבר שכזה, האם עליך חלה חובת דיווח?

מחויבת מקצועית. מדובר במשפחה.

זה עולה לי לפעמים.. אבל זו משפחה שלי זה לא כזה פשוט. ואני גם לא בטוחה בזה. אז מה אתה אומר?

קטונתי מהבין את דבריך הייתי שמחה להסבר תודה

עצוב לי שאני לא מוצאת את המקום שלי בעולם הזה... לא מדברת על דברים גדולים. פשוט בית. מקום להיות בו. מקום שלי, בשבילי. ואין. סימן שאלה גדול נמצא מעל השבת הקרובה... והדמעות פשוט יורדות. זה כואב לי כ"כ.

היה אחד כבר זמן מה שניסה להתקרב אליי. הדפתי אותו כלפי חוץ אבל כלפי פנים הוא עורר בי משהו. איזו כמיהה לחיבור. הרגשתי שהוא מנסה לפתות אותי לקרבה, אהב להתבונן וללמוד אותי כדי לנסות לפצח את הדרך להגיע אליי. והוא אפילו קצת הצליח למרות שניסיתי לא להראות את זה. אבל התווכחנו הרבה והיו דברים שלא הסכמנו לגביהם. הוא ניסה להגיד לי איך נכון ומה לא נכון לחיות ודברים שהוא לא מוצא לנכון בהתנהלות שלי. הוא אמר שאי אפשר לדבר איתי כי אני עקשנית ולא מקשיבה. מה הוא רוצה? מה הוא מטפל שלי שהוא מנסה לשנות אותי ככה? זה העיק. אבל חיבבתי אותו. ואיזה פעם שהתחלתי קצת להתרגל מדי לנוכחות שלו יצא שבאתי אליו אני ולא להיפך כמו בדכ. ודיברתי איתו ושיתפתי בהתמודדויות קטנות מעולמי. פתאום הוא אמר שזה לא אכפת לו מה שאני מספרת ומשתפת. שאני יעשה מה שבא לי ושהוא מאחל לי כל טוב. הוא בעצם ניתק בינינו במילותיו. פרשתי משם בזריזות והלכתי לשכב במיטה שלי. חשבתי שאולי קרה הנורא מכל ומבחינתו נהייתי נטל עליו כנראה. שהוא רצה להעיף אותי ממנו כי לא ראה טעם בשהות משעממת וחסרת פואנטה עימי. הרגשתי חום מהיר מתפשט בכל העור שלי ובפנים, זאת הייתה נגיעה בפצע הנפשי שלי-דחייה. בכיתי. במוחי דמיינתי הדהוד של מסר 'לא אכפת לי ממך. אל תבזבזי לי את הזמן עם העניינים שלך. עזבי אותי לנפשי. לא מתאים לי עלוקה משעממת עכשיו שחיה עקום ומבזבזת לי את הזמן לחינם'. זה מה שהרגשתי שהיה המסר. פצע של דחייה. בכיתי והבטחתי לעצמי לעולם לא להאמין שוב שאפשר לרצות אותי באמת. אותי כמי שאני. והבטחתי לעצמי שלא אהיה תמימה וטיפשה שוב לעולם.

כל אחד מרגיש מאד פגוע כאשר יש אדם שפוגע בו ולא רוצה את חברתו, לא משנה מה המעמד של האדם, כמה הוא חברותי, כמה בעיות שיש לו, כאשר יש מישהו, ואפילו לא מאד חשוב, הדחיה פוגעת. מבינה אותך אבל זה יעבור, שימי עליו פס

אני לא יכולה לכתוב בדיוק מה קורה (חרדה נוראית בקשר לילדים.אימה) את יכולה לאמר? לשבת? להיות? זקוקה. הילה

הילה מתוקה, אני יושבת על ידך, ששש... הכל בסדר.. תרימי ראשך למעלה.. רואה ? רואה את השמש ששולחת לך קרני אור..? רואה ? מחייכת אלייך עם חיוך של הבטחה... תקשיבי... שומעת ? שומעת אותה לוחשת לך: "הילה מתוקה,הילה חמודה,יהיה טוב..יהיה טוב..אל תדאגי ילדה מתוקה.." שומעת אותה לוחשת לך כך ברוך? שומעת ?... שששש... הרוח מניעה קלות את ענפי האקליפטוס..שומעת את עלוות העלים ? מרגישה הילה ? מרגישה אותן מלטפות אותך קלות ומניעות ראשן מלמעלה למטה כמסכימות עם השמש בהבטחתה... מרגישה הילה ? ומימי הנהר זורמים בקצב אחיד... אפשר להריח אותן.. מריחה ...? ריח נקי.. מנקה את כל מעברי הנשימה.. מאפשר שוב לנשום.. מרגישה מתוקה ? תנשמי מתוקה.. כן.. תנשמי..ושוב..נשימה עמוקה נוספת.. תאפשרי למעברים חופש.. יופי.. עוד.. ושוב... עכשיו כבר אפשר אפילו לראות את השפירית הכחולה מניעה קלות כנף ..ועוד כנף.. מתעופפת בעדינות.. נוגעת ..לא נוגעת בכף ידך... הקשיבי... שומעת ? אני מחזיקה בידך... ומקשיבות : https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk איתך-במבי.

ראיתי אתכן לפני העיניים בתוך איזה גן קסום, התמונה הייתה כל כך משובבת.

אודי, לפני שלושה שבועות חברה טובה שלי נפטרה. סתם כך.... בת 28... מחיידק טורף... השאירה תינוק בן שבעה חודשים. הייתי זקוקה לו... "למטפל"... הרגשתי שהעולם התמוטט. הרצפה רעדה. הייתי זקוקה לו... שיהיה בשבילי... אבל דווקא אז, משהו בנוכחות שלו התערער.... אני שבורה.... מרוסקת... אני חולמת עליה כל לילה... אני נמצאת בבית שהיה שלה יום יום.... מרגישה צורך עז להיות עם התינוק הקטן והמתוק. תינוק שיגדל ללא אימא. אודי - מרגישה שאין רצפה.... והוא... הוא רחוק ממני.... וגם אתה... והכל סתם... סתם. נטע.

נטע. אין לי מילים חוץ למאמר שזה ממש מפחיד ויכול לקחת להרבה מקומות קשים בתוכך. מושיטה לך יד. הילה

אודי הקטנים פוחדים משינויים מאוד .אתמול היא אמרה משהו בצחוק על שוב שינוי בקליניקה (עברה לפני חודש עוד לא התרגלנו) רעש מאתמול והכוחות שלי אוזלים מולם ..צריכה חיזוק שהכל בסדר והיא צחקה וגם אם לא ,שינויים לא הורגים .מפחדת שברגע שיאזלו כוחותיי יגיעו ההרסניים אני לא יעמוד בזה מנסה למנוע כאב מיותר

זה רק רעש להסתיר להשכיח שליטה , שיפוטיות ,אשמה כאב ,סבל אהההההה כן ,לא ,שחור ,לבן גוונים מבולבלת מטורגרת אני לא אני ובכל זאת אני https://www.youtube.com/watch?v=gGvXm3Ip4ng

יש לך תעצומות, לא תתני שכל כך מהר ישברו אותך!

לא יכולה לברוח . מהאשמה והשיפוטיות והביקורת . שונאת אותה שזאת אני .

על עולם פנימי רדוד? על חוסר דיבור עצמי? על חשיבה על עצמי בגוף שלישי ודרך אובייקטים אחרים? אפילו אני עצמי לא יודעת איך זה נראה.....

אודי, הפעם זה אחר זאת חוויה שלי את עצמי שהיא כל כך מעוותת..... כן אולי להתחיל מכאן.... ולנסות להמשיך? הילה

שוב סוף שבוע מתקרב אני לא מבקשת יותר אני נישארת לא.מתגעגעת רעש בחוץ רעש בפנים אבל כבר איני פוחדת

המילים הטובות שלך נגעו בי. תודה שאתה

לא עברתי את הסלקציה השבועית, מי יוצא ומי לא יוצא, אני לא יוצאת. ישבתי מול הצוות ולא התנגדתי לא נלחמצי לא בכיתי. לא יוצאת. לפעמים אני חושבת שעדיף שלא אחזור לעולם כדי שלא אצטרך לעמ וד מול אף אפחד, להסביר. אני חושבת שיש להם כוונות טובות אבל סופי השבוע במקום הזה קשים. שאלו שאלות שלא ידעתי לענות עליהן, איך את מרגישה מה זה עושה לך האם את מתגעגעת. אבל אני לא מרגישה כלום. סוג של מוות. אודי אתה יכול לספר לי את סוף הסיפור הזה?

מפחדת להיות קיימת. שמפחדת לתפוס מקום. לא קשור לזה שטוב או רע, כל מקום. פשוט. רחל.

לעיתים מקיפה את עצמה בגבולות, לעיתים לא רוצה להתגלות... גוזרת על עצמה גדרות משונות מפחדת לעבור, מפחדת לשנות. מתכנסת בעבר לא נותנת מעבר יושבת בפינה צמודה אל הקיר, עדיף שאיש אותה לא יכיר. אף אחד שם לא ידע מה התרחש במסתור כשניסתה לחוש ולקבל את הרגש שבתוכה יעבור....

מיכל יקרה.. אין לי מה לומר.. רוצה להיות לידך.. מסכימה ? איתך-במבי

שמחה שחזרת...ושמחה שעזרה לך הודעתי...ובכלל תודה שאת כאן, אני מרגישה..קצת שבר כלי בזמן האחרון ואין כל כך החזקה מצידה

אתה כל כך צפוי...אוף

היי מיכל, מצטרפת גם, לשבת עם הילדה/אישה בפינה. אולי גם מושיטה יד ומציעה לה לצאת החוצה, אם היא רוצה, לטייל באוויר ולדבר כדי שעוד מישהו ידע. נעמה.

אודי תמהני. מה תחשב רשלנות מקצועית של מטפל פסיכולוג חוץ מנניח לקיים יחסים ממשיים עם מטופל מחוץ לגבולות הטיפול? האם רשלנות מקצועית יכולה לחול גם על בחירת אמירות שמסבות נזק או לחלופין אי אמירות מתי שיש צורך בכך והותרת המטופל בשטח הפקר נטוש ומבולבל? מה לגבי הסכמה מדעת לטיפול? או פשוט ביצוע התערבויות לא מותאמות שדוחפות את המטופל לפעולה וקבלת החלטות באופן לא נכון , לא אוטונומי אלא תגובתי? למשל לשם סיפוק ציפייה של המטפל שאותו תופס כסמכות יודעת דבר אבל בעצם לא עוצר לשאול את עצמו מה הוא עצמו באמת רוצה. וגם המטפל לא עוצר לשאול אותו אלא מכתיב ודוחף. ומה לגבי השחזורים הטראומטים שמתרחשים והמטפל לא מתנהל באופן שמאפשר למטופל לעכל היטב מה שמתרחש ונוצר זעזוע ושבר בחווית העצמי. ומה לגבי התייחסויות שפוצעות נרקיסיסטית וגורמות לזעם נרקיסיסטי מוגלתי באדם שלא סביר שהיה חש כך נוכח התייחסויות אחרות, כאלה שחווה כאמפתיות יותר. אני תוהה. יש בכלל משהו שאפשר להצביע על התנהלות מטפל ולקבוע 'הוא נהג ברשלנות? לא בסדר? הוא כשל? ושמטופל יוכל לזהות ולאמוד זאת בבירור? אתה מבין כמה כח יש לכם אודי? כמו חסינות. זה נראה לך תקין? תחשוב שאתה עובר טיפול רפואי והתוצאה לא לשביעות רצונך. לא היית רוצה לדעת האם מי שטיפל בך עשה טעויות לא הכרחיות עקב מגרעות ביצוע שלו ושהיו להן השלכות על בריאותך כדי לחוש בעל יכולת להביאו שישא באחריות? ותחשוב אם אין לך שום דרך לברר מה עשה לעומת איך מוטב היה להיעשות אופטימלית. איך היית מרגיש? לא קצת חסר אונים כועס ומריר? ובגופך תישא את הכאב אך לא תדע אם ייתכן שאצל רופא אחר היה מוביל לתוצאה אחרת עבורך או האם זה בעצם לא עניין של מחדל אלא בגלל הגוף שלך שפשוט זה מגבלת כושר הריפוי שלו ולא יותר. לא הייתה רוצה להיות בעל מסוגלות לברר את העניין? התחום שלכם מאוד בעייתי מהבחינה הזאת.

היי, כבר שתלתי עץ שמח ובכל זאת רציתי גם לספר. לספר שכבר לא מעט פגישות שלנו רוויות בדידות ומרחק, ושדווקא מולה הבדידות מכאיבה פתאום בסדרי גודל אחרים. ואני עוצמת עיניים ומחליטה שדי, כשאפקח נהיה יחד, ועדיין הספה שלי רחוקה שנות אור מהכורסא שלה. מילים שעוברות בתווך הזה לא מצליחות להגיע. ואני לא יודעת מה לעשות. ואני לא יודעת אם היא יודעת מה לעשות, אם ה"להיות בזה" שהיא מציעה הוא משהו או מילים אחרות לחוסר האונים שלה. איך בכלל נמצאים יחד בבדידות? נעמה.

הי נעמה, עץ שמח ועץ בדידות... חשבתי על זה בחיבור לעץ המחבואים למטה. יש בטיפול משהו מאד חשוף, בנוכחות של הגוף, אין שום מחסה להתחבא מאחוריו, ואז הבדידות מורגשת בשיא העוצמה, כי אתה מבין שאתה לא בודד בגלל המחבוא. וחשבתי, אם המרחק בין הספה לכורסה היה מצטמצם, האם זה היה אחרת? ואולי זה בדיוק המרחק הנכון להרגיש את הבדידות, ואולי גם את אפשרות היחד. וזה בדיוק מה שבלתי נסבל.. שם את "לא יודעת מה לעשות" והיא "חסרת אונים".. ויש הרגשה שעדיף הכל, קרוב יותר, רחוק יותר, מאשר הדיוק הזה. אולי כי פעם היה הפוך, שהמרחק הנכון הופר, והיה קרוב מדי או רחוק מדי.. כמו המשפט הפרדוקסלי הזה שכתבתי לי למטה, שאפשר להיראות רק כשמתחבאים או כשזזים. מכירה את "חיבוק" של דויד גרוסמן, שכולם קצת לבדם וגם קצת ביחדם? חיבוק מרחוק גילת

היי נעמה. להיות ביחד בבדידות זה שלב לפני...... את קופאת למולה? איך אפשר להפשיר את המרחב בינך לבינה? לכתוב בבית ולהביא לה לקרוא? להדפיס מה שכתבת כאן? לדבר על הבדידות למולה? איתך בבדידותך, הילה

אצלי הרבה פעמים היא אמרה לי שאפשר להיות ביחד לבד, שהיא איתי גם במצבים האלו. אני כעסתי ולא לגמרי הבנתי. אבל, היא שם בשבילך... ותנסי לסמוך עליה ויכול להיות שהיא לא תמיד יודעת וזה קורה, אבל אתן מנסות ואתן תמצאו את הדרך שלכן יחד. כך אני מקווה. אני מכירה את הלבד הזה ולפעמים מולה הכל עולה בעוצמות חזקות. מקווה שתרגישי טוב יותר.

מרשה לי נעמה ? מרשה לי להיות איתך ביחד בבדידות ? פשוט להיות... קורה לפעמים שכשמאפשרים במקום מסויים.. פתאום מתאפשר גם במקום אחר.. איתך-במבי.

כאן . ככ מבינה ומכירה את הרגשת הלבד שיש הרבה אנשים סביבי . וגם המרחק ממנה . תאפשרי לעצמך את המרחק אבל תיזכרי שהיא שם עבורך כשתירצי לחזור

היי לכולם, תודה, הרגשתי קצת ביחד בלבד הזה, או ביחדם, מילה שאימצתי בחיבה. זה גורם לי לתהות מה קורה מולה, למה דווקא איתה זה בלתי אפשרי. למה שם זה יותר מסתם בדידות, זה מחסום שקוף וכבד. אנחנו מדברות על זה הרבה, אני והיא, כל אחת על כל הצדדים. היא מנסה להיות איתי (או לפחות כך היא אומרת, ולי קשה להרגיש את המאמץ) אבל גם היא מכירה בזה שהיא לא מצליחה, שאנחנו מרוחקות. ואני גם לא יודעת איך להתקרב שוב, וניסיונות של פשוט להיכנס למים ולגעת בדברים שמדברים עליהם רק כשיש תחושת ביטחון וקירבה הותירו אותי רק יותר בודדה. אז מה זה כן להיות איתי? העיקר הכוונה? הייתי רוצה שפשוט תדע מה לעשות, שתהיה המבוגר האחראי. אני לא יכולה להכיל עוד את ה"להיות בזה", שמבחינתה הוא מה שיש לה להציע ומבחינתי הוא פשוט חוסר אונים. וכשהיא מרגישה לי חסרת אונים אני נשארת בודדה בין הקירות של עצמי. נעמה.

הי, אני פשוט ממש מזדהה. נשמע לי דומה למה שקורה אצלי בטיפול, אבל כמעט כל הזמן. זה די קשה מנשוא. אני מבינה אותך. המחשבה שלי על החוסר אונים הזה, היא שאולי כשמגיעים לאזור שבו לא יודעים מה הדרך, סימן שמגיעים לאזור חשוב. לאזור חסום. וכשתתגלה הדרך זו לא תהיה סתם הליכה במסלול קיים, אלא פריצה.. גילת.

היי לכולן, עוד עץ שמח וחיובי לנוף הפורום. השבוע: - ראיתי חבר מחייך ושמח מכל הלב אחרי הרבה זמן שלא היו לו הרבה סיבות לשמוח - חסכתי לעצמי בירוקרטיה מייאשת ועשיתי תיאום מס באינטרנט! מסתבר שמשרדי הממשלה השתדרגו עד כדי כך... - פגשתי מישהי חדשה שתעבוד איתי. היא הייתה מאוד נחמדה ונדמה לי שהותרתי רושם טוב. קצת משונה לי שזה יוצר אצלי תחושה טובה, אבל כנראה שזה מראה על משהו פחות פיצולי. גם הטוב שיש לי להציע שייך אליי והוא לא בהכרח שקר. - מזג האוויר התקיל אותי שוב במראות מרגשים של מים קולחים וגלי ענק. מה היה טוב אצלכן? נעמה.

שמחה שאת נותנת לי ולנו את האפשרות לחשוב על דברים טובים ומשמחים שהיו. אז אני מתחילה ביום ראשון את העבודה החדשה, מתרגשת. מקווה שאכן יצא לפועל ואתחיל איזו שהיא התנדבות. ודבר אחרון, בטיפול (כי לא יכולה להתעלם ממנו

נעמה מתוקה ! לא מוותרת על העץ הזה ,נכון ? טוב שאת לא מוותרת עליו.. אני חושבת שהוא באמת חשוב.. אז ככה.. את בוודאי זוכרת שירד שלג..כבד...כבד מאוד.. (תרתי משמע) כל הארץ התכסתה בקפאון הלבן הזה.. כל הארץ שקטה וקפאה בלבן הלבן הזה.. פתיתים פתיתים ירדו והקפיאו את החי.. העצים כוסו בלבן המקפיא .. ולא נודע כי בא אל קרבו.. גם העץ השמח כוסה בלבן המקפיא.. שלושה שבועות דמם..וכפכפיו ההולנדיות עמדו מיותמים... כלום..ריק..מאומה.. אין.. ולפתע..קרן שמש עדינה יצאה החוצה.. חיממה.. המיסה את השלג, הכפור, מהעץ השמח שקפא.. העץ השמח מותח זרועותיו , מזיז רגליו ו... נכון.. הנה הכפכפים ההולנדיות שוב לכפות רגליו... עוד רגע ויניע רגליו כמימים ימימה.. עקב, אגודל, עקב ,אגודל.. פוצח הוא במחול .. שורק בשמחה את הפשרת הכפור.. כבר ירד השלג בהרים רחוקים... כי בתוך היער ...מסתתרים שלגיה עם כל הגמדים.. ולפתע..מי מגיע אל העץ השמח ? הביטו וראו.. כן..כן.. כולם הגיעו.. שלגיה עם כל הגמדים.. ושלגיה חולצת נעליה, מתיישבת ונשענת אל גזע העץ.. וגמד פונפוני מטפס על כף ידה ומזיז את כובעו מצד לצד בשמחה. . וגמד מכחולי..הופ ..קפץ נכנס לגזע העץ.. חופן כפות ידיו ומוציא מהדליים שבגזע העץ המוני המונים של צבעים.. וואוו..תראו איזה ציור גמד מכחולי יצר... וואו.. נעמה מתוקה.. כן..הטוב שקורה פה זה שאולי חוזרת לכאן שוב השיגרה ??? שלכם-במבי.

כתבתי כאן פעם ראשונה מזמן על החים חסרי המשמעות אז אספר על עצמי קצת נפגעתי מגיל שנתיים פגיעה של שני אנשים ששיתפו פעולה ביחד לפגוע בי ובהמשך היו עוד הרבה פגיעות בילדות וגם בגיל יותר מאוחר אונס קבוצתי מתמשך טוב זה קצת ממה שעברתי בחים שאין להם משמעות

היא אמרה שהחיים חסרי משמעות

קרה משהו שאכשהו גרם שוב פעם ליחסנו להתקרר. אני מגיעה בחוסר חשק מוחלט . אם להיות קיצונית מתיחסת אליה כמו לאימי ששואלת שאלות ואני אומרת שהכל בסדר רק שתניח לי לנפשי . והיא... במקום אחר לגמרי הייתי מדמה אותי ואותב לקווים מקבילים.

לפני כשנה וחצי התעוררתי לפנות בוקר בבהלה והתקשרתי לקו מצוקה ואמרתי להם שאני עושה נזק לעצמי. הייתי נסערת ומבולבלת. לא היה מדובר בשום נזק גופני ולא הבנתי את מהות הדבר. לא ידעתי מה לעשות עם המצוקה הזו שאחזה בי ולא הצלחתי לתקשר עם מטפל. אבל נגרם לי נזק רב מכל הבחינות וזה פוגע במשפחה שלי בצורה אנושה. האם ייתכן שבן אדם לא יפעל לטובתו ולטובת משפחתו ביודו שבדרך כזו אחרים יחגגו על התחת לו?

שאלה קטנה אחרונה... למה יש לי כל כך את הפחד להתחייב? להגיד לו כן, אני פה? נשארת, לא עוזבת. כי אתה יודע אודי שזה סרט שחזר על עצמו כמה פעמים מה שקורה לי עכשיו... אז נפגעתי, בעבר, אבא, אמא, הבנתי הכל. מודעת להכל. ורואה דפוסים שלי ומבינה למה הם. ועדיין לא מסוגלת. להיות שם בקשר הזה.. רחל.

:-(

אתה יודע אודי תמיד בטיפול הייתי תוהה ואומרת לעצמי שאולי זה לא נכון לי הטיפול עם המטפל שלי... אבל גם אם אמשיך או להמשיך עם המטפל שלי, אני צריכה לשאול את עצמי אולי זה כן נכון... גם איתו.. וגם בדברים אחרים... כי אז נראה לי שהכל אחרת... רחל.

אודי מה השלב שילד לומד לשחרר לא רק מההורים . מהצורך שיראו אותו מהצורך להיות כי אחרת הוא נעלם בתוך עצמו . איך אני יכולה ללמד את הקטנים שזה בסדר ..שהם מוגנים בטוחים ומוכלים גם כשהם לא כותבים מדברים צורחים ושאר ירקות . שואלת ברצינות עוד דפוס מבית הייצור של אבא חייב להבנות מחדש.

בדרך היה בסדר, רגע לפני שנכנסתי אליה, הצטערתי שכך באתי... התביישתי לדפוק ולהיכנס, ואז כשפתחה את הדלת עמדתי נשענת על הקיר ומחייכת... היא שמחה שבאתי כך. כשדיברנו בטלפון לפני הפגישה הבאה, כי לא היה בטוח שניפגש, אמרה שאני יכולה לבוא גם עם פיג'מה (: (בסוף לא נפגשנו) היום, לא חושבת שאלך עם, אבל נראה לי שארצה שוב בפעמים אחרות.

שאת כאן ...

;)

לך אביב, זה נוגע.. ולך לאה, על דאגתך אז (בזמן רעידת האדמה) והילה מתוקה !! כל כך חיממת את ליבי . ומילותייך שכתבת אחרי "רעידת האדמה " בפורום.. והמילים לשיר האיילה הן של יונה וולך (לא שלי) :)) ועוקבת וקוראת את כל הודעותייך ,ושמחה בשמחתך ועצובה בכאבך ומחזיקה לך את כל האצבעות במאבקך.. ומיכל...מה אומר לך ? את בתפקידך האימהי ,כפי שאודי כתב.. נתת לי מתנה גדולה !! הייתי ב... המילים הלם, שוק, לא מצליחות לתאר את שחשתי למקרא הודעתו של אודי.. הרגשתי שאני מתה !!!!!! באמת!!! הרגשתי שאין רצפה.. לא הבנתי מה קרה ? כך פתאום ? ללא התראה כלשהי ? מהרגע להרגע ??? הפסקתי לנשום .. זה כל כך בלבל כאוס איום הרגשתי מטומטמת. אמרתי לעצמי : "מגיע לך, זה מה שקורה למי שממש מאמין לאחרים, למי שממש מאמין באחרים" אודי "כיכב" במפגשים שלי עם אמא צביה.. נושא האמון ,מיכל (בצירה) שלא מסוגל להכיל עוד, אמא צביה אמרה לי שקיים כלל , אם חלילה מתעורר הצורך לחבוש את מסיכת החמצן, חובה על האם לחבוש תחילה ורק אח"כ לשים לתינוק.. הרגשתי אלייך תודה ענקית על הבקשה מאודי שיכתוב לי.. גם הרגשתי טיפונת אי נעימות על כך שאודי כתב לך מיכל, ולי כתב "במבי יקרה" אז שתדעי שאת מאוד מאוד מאוד יקרה !!! ו... אודי.... :((((((((((((((((( אודי... חזרת להיות חזק ???????? כבר החזרת נשימות ?????? אתה חזק אודי ????? אתה תתמוטט ???? אתה אתה אתה לא עוזב. נכון אודי ??? אמרת למישהי שמילה זו מילה. נכון ?? אודי, בבקשה, בחיים !!!!!!! בחיים !!!! בחייים שלא תעשה כך יותר !!!!!!!!!!!!!!!!!! אל תעשה כך מהרגע להרגע וכך פתאום תשאיר את הפורום ב ??????? אודי... לא יודעת מה לומר לך.. שעות כיכבת אצל אמא צביה.. זה עשה לי ???????? אודי :(((((((((((((((

רוצה להוסיף ולומר לך שאני זוכרת גם זוכרת שאתה עושה הכל בהתנדבות ! זוכרת שאתה לא חייב לי מאומה !! זוכרת גם שאמא צביה אמרה לי ,שבכדי שתוכל להיות עבור אחרים ,ראשית אתה צריך להיות עבור עצמך . (משהו כזה..לא זוכרת בדיוק) גם אני מבינה בראש שהיית במצב שהצריך מסיכת חמצן לפניך לפני שאתה שם מסיכת חמצן לכולנו. בראש אני מבינה אודי... בלב :( בלב זה היה בלתי אפשרי עבורי אודי, בלתי אפשרי :(((

היי גולם, רשמת לי שאת מזדהה עם הודעותיי ואיך אנו יכולות לעבור את המשוכה ולהתקדם בטיפול... המטפלת שלי אומרת לי שצריך בשלות בשביל שיתרחש שינוי. ולפעמים התקיעות הזו, שלכאורה נראת כבעיה היא בעצם הגנה. אולי הגנה מהידיעה, מהזכרון ואולי מהכאב...אני באמת לא. יודעת איך זה אצלך..אז למדתי לקבל את הקושי שלי בסבלנות והבנה. לפעמים צריך זמן...

תודה על התיחסותך. הקושי הזה... היא לא מכירה אותו ואני חווה אותו לבד. היא לא יודעת המון דברים .

אין בעיה שלא רואים אותי, יש לי הרבה נוכחות, וזו לא הביעה. הבעיה היא שלא רואים את הנזקקות שלי אבל גם זו לא הגדרה נכונה כי אני לא אדם נזקק, (ועושה את כל המאמצים תמיד לעשות את המקסימום) מפריע לי שאין לי רשת בטחון שאם כן אצטרך, וכאשר אני כן צריכה שאז אין לי אף אחד. נכון שיש לי בעיה, (יותר מבעיה אחת!), אני שיפוטית, וגם כלפי עצמי, אני דוגלת בשיטה שאין לא יכולה, יש לא רוצה, ולכן אני מאמינה שאם ממש רוצים יכולים כמעט הכל, ולכן מעצמי אני דורשת את הכל, ולא עושה הנחות. זה טוב שזה כלפי עצמי, זה יכול להפריע כאשר זה לגבי אחרים, כי באיזה שהוא מקום אני מרגישה שגם אחרים תמיד צריכים לנסות את המיטב והמירב לעזור לעצמם, ואני לא פעם מרגישה שהלא יכול זה בעצם לא רוצה. אז אולי בגלל שאני בעלת דרישות מאד גבוהות מעצמי, אולי לכן לפעמים יש את ההרגשה של אלו שמסביבי (כולל כאן בפורום), את ההרגשה של החוסן והחוזק, ואולי לכן מרגישים לפעמים כאילו ויש חוסר בזדהות עם הקושי. אבל לא זה הגרעין האמיתי, מכירה קושי היטב, וחווה אותו, אך משתדלת להתגבר עליו. רגילה לתת תמיכה תמיד, לכן העצות הן לאו דווקא משיפוטיות תמיד, אלא מרצון לעשות, ומהרגשה שיכולת נכונה ופרספקטיבה מסוימת על הדברים יכולה לעזור לנו, ומכיון שאני רגילה תמיד לייעץ, עושה זאת בכל מקום, ואולי לפעמים אנשים רוצים רק אמפתיה ולא עצה! אבל כאן בפורום, ישר על ההתחלה סיפרתי על הקשיים שלי, לא הסתרתי אותם, ובאיזה שהוא מקום זה לא נקלט, יותר תפס האסרטיביות והחוזק, וזה מעניין למה, אולי אם יהיה לי זמן אקרא פעם את הודעותי כדי ללמוד מהם יותר מודעות עצמית וכיצד הם משקפים את אותי

חוזק זה לא מחלה כוחות זה לא מגפה . מתי הם כן כשהאדם עושה בהם שימוש לא נכון שימוש כנגדו או כנגד עצמו . שליטה שליטה שליטה . אם היית כאן לידי הייתי מחבקת אותך ומנערת אותך בו זמני . יש משהו בתגובות שלך ובכלל בכתעבה שלך שמעצבנות אותי פוגעות בי מבלי לדעת כי זה שלי כמובן . השיפוטיות חוסר האמפטיה . אבל יחד עם זה בכל פעם שאני קוראת אותך רואה מולי אישה שכל כך פוחדת להתכופף פוחדת להיות חלשה רכה נזקקת מהפחד להשבר .כל כך בטוחה שבלי החוזק הזה העמידה האיתנה זה יהיה משבר . יקרה העולם ואת לא שחור ולבן יש בו המון המון גוונים ואנשים. את צודקת הכי בעולם כל אחד יכול אבל וכאן האבל הגדול ...היכול שלי זה לא היכול שלך . מהמון סיבות יכולת ההנעה שלי שונה משלך ואת זה יקרה את שוכחת . מציעה לך לקרוא את סיפור הבמבוק הסיני שוב אני בטוחה שאת מכירה . ועוד דבר למחשבה אנו מקבלים את העזרה שאנו מבקשים השאלה אם אנו מבקשים ואיך והאם אנחנו רואים אותה . ציפיות יש בחדר השינה אף אחד לא נביא ...איתך באמת

על זה שמנצלים את הכוח שלי כדי להשתמט מלעזור לי כי הכוח שלי הוא לרועץ בזה שאני יודעת שאין לי על מי להשען. כי העובדה שבסופו של יום אני מסתדרת גורמת לכולם לומר שלום עלי נפשי. וחמודה אני מבקשת, או או מבקשת, ולא רק מבקשת אלא עושה סצינות כאשר לא נענית, וכועסת, אבל זה לא עוזר, כמו אקמול, לא יותר זה משהו אינהרנטי

אני מרגישה שמשהו רע קורה לי שזה עושה אותי ממורמרת שזה עושה אותי כועסת על אחרים שזה לוקח ממני את השמחה על מה שיש לי ועל היכולת לתת, אני לא רואה שום דבר טוב בזה שאנימרגישה כך אולי הכל גם בגלל שאני טיפוס מאד טוטלי כשאני מסורה זה עד הסוף, ומצפה לאיזון חוזר, ובדרך כלל זה לא