פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, מאז שהייתה פגישה , אני כבר לא כועסת עלייה וגם לא מפחדת. אני רק מתגעגעת. אליה ודואגת לה. שלא יהיה לה קר, עם הסופה הזו שאומרים שתגיע. אני רוצה לכסות אותה בשמיכה, להכין לה תה חם, ולהקריא לה סיפור עד שתירדם. אני חושבת שאני קצת מתבלבלת, היא תיבהל אם אספר? באמת סיפור...

מנסה להניח רגל בזהירות נהיה לי קשה לבוא לכאן ההצפה ואחרי זה החופשה הארוכה מרגיש לי לא בטוח פה

מזל טוב אודי.

הי רוני :-) אין לי מושג איך גילית את זה ואנ'לא יודעת אם בטעות אודי קצת מתפדח, אבל אם כבר - אז מצטרפת לברכות. סוריקטה

איך חיינו בלעדיו?? המון מזל טוב אודי, המשך חיים טובים ושמחים ומועילים והרבה בריאות

מזל טוב גדול, והרבה אושר, שמחה ובריאות :-)

איזה גילוי :) הרבה מזל טוב!!! אושר, בריאות ונחת מכלם!!!!! (גם מהמטופלים :) ) מספר פעמים עבר לי בראש שהייתי רוצה לדעת את יום ההולדת שלה...יכל להיות נחמד.

ותני מייל פרטי אוכל לתת לך את כל הפרטים יום הולדת מקום לידה מספר ילדים שמות וגילאים מצב משפחתי גיל של כל אחד היום זה מאד פשוט

ברכות ואיחולים ליום הולדתך. אושר ונחת והגשמה עצמית.

מצטרפת לאיחולים בדיליי. (:

לזמן במקום הזה יש קצב משלו דשדושי רגליים במסדרונות פנים חתומות עיניים בוהות דיבור איטי צעקות שבר התפרצויות בכי כל עוולות העולם והרע גרים כאן אני לא מכאן רק מהצד מתבוננת ונסחפת אל קצב הזמן החדש השכמה כי חייבים לקום לא חייבים לאכול מדד המוות נבדק בכל כמה שעות שיחות רופאים אחיות פסיכולוגים המון אנשים רעבים לטיפול חדר כם עוד שלוש מיטות אני מסתובבת אל הקיר מנסה להרפות לישון יושבת בחוץ עטופה.בצינת הבקר מהלכת יחפה על הדשא הרטוב ומנסה לקרוא דף מספר תוך כדי הליכה אולי המקצב.יניע. לא לפחד לא לוותר לנשום להלחם אני לא משוגעת אני לא מכאן אבל צריכה להיות כאן עד שיחליטו שמשהו נרגע. מקווה שזה בסדר לעדכן כאן במה שאני קוראת יומני שגעון.

כי במקום הזה גר הדגעון, אני בשליטה, די זרה בנוף הזה שרובו אנשים פסיכוטיים. הסבל פה גדול,.גם סבלי שלי. ואני פה בתוך השגעון. מה אתה.חושב אודי?אולי זו טעות שאני כאן, אולי הכל בכלל בטעות...

הריון ראשון ופתאום בבדיקה מתברר שיש נקודות היפאקוגוניות בלב. אני אכולה מדאגה, בעלי מאמין שאם הרופא אומר שבהרבה המקרים זה בסופו של דבר שום דבר, גם אנו נהיה בצד הזה הפעם,אני חוששת מאד לילד שיהיה בריא. ?????????מה יהיה? תן לי כוח לעמוד בזה...

מכירה המון הריונות שהיה "ממצא מדאיג" בבדיקות. גם אותי שגעו קצת לקראת הסוף. ברוב המקרים זה באמת בסדר. הגיוני שאת מוטרדת, מאוד טבעי וקשה להמנע מכך. הריון באופן כללי, זו תקופה די מלחיצה. כמה טוב שיש לך בעל תומך ואופטימי . בהצלחה.

רע מגעיל עצוב מייאש סתום שקועה טובעת נבלעת וזהו.

ניסיתי להרגיש שיש לי כאן מקום להיות אני בלי פחד ,בלי שוב לשתוק. לצערי גם כאן מרגישה שמעדיפה לא להראות כדי לא להיפגע ואז לפגוע ... לא יכולה עם הביקורת והשיפוטיות שבאויר מלחיץ ומפחיד

רק רציתי להגיד שלום.. כתבתי לפסיכולוג שלי שניפגש ונדבר... אתה פה? מרגיש אותי?,., רחל.

**אם מה שכתבתי לא קשור או יש בעיה מצטער מראש זה פעם ראשונה באתר** מצטער אם זה מבולגן פשוט קשה לי לבטא את עצמי כמו שצריך.. אני מיזנתרופ  אני שונא בני אדם ואת הטבע שלהם וזה כבר נמשך יותר מעשר שנים (כיום בן 19). מגיל צעיר מאוד החלה להתפתח אצלי השקפת עולם מאוד קיצונית ושונה על איך העולם אמור להיות וככל שהתבגרתי העיניים שלי "נפתחו" וראיתי כמה העולם המציאותי שונה מהעולם האידיאלי ועם זה השנאה שלי לטבע האנושי גדלה. את השנים הצלחתי לשרוד מבלי לעורר תשומת לב על ידי שליטה עצמית ודמות שיצרתי והצגתי לאנשים שלא יראו את האני האמיתי. אך ככל שהשנים עברו והעיניים נפתחו והשקפת העולם נהייתה קיצונית ( השנאה שלי לטבע האדם עברה גם לכל יצור אחר שקיים והטבע שלו[בעלי חיים,צמחים וכדומה] ). התחלתי להיכנס לדיכאון עמוק שהשפיע עלי פיזית וחשבתי שעוד אשתגע אך מצאתי דרך לברוח מהמציאות על ידי קריאת קומיקס. לפני קריאת הקומיקס לא ידעתי איך זה מרגיש לאהוב להיות נאהב  בין אם זה משפחה חברים זוג וכדומה לא ידעתי מהו אושר ואיך זה מרגיש למרות שהסביבה כן היה ניתן לראות שהם אוהבים ושהם מאושרים ולמרות היחס הטוב והאוהב אלי לא הרגשתי כלום. דרך הקומיקס באמצעות הבעות הפנים והמילים התחלתי להרגיש זאת -סוג של אמפתיה. זה נשמע די מביך אבל שהיה לדמויות בקומיקס שמח שמחתי, שהיה להם עצוב בכיתי שהם הרגישו נאהבים ואוהבים הרגשתי גם את זה ודרך זה הצלחתי לשמור על השפיות שלי לעוד יותר זמן.אבל "התרופה" הפכה להיות סם ממכר וככל שהזמן עבר ביליתי יותר זמן בקריאה של הקומיקסים והראש שלי בילה זמן במחשבות עליהם והקשר למציאות החל להתנתק עוד יותר. בנוסף האמפתיה שלי לדמויות בקומיקס התפתחה בכך שפיתחתי דעות משלי לדוגמא אחת הדמויות בגדה בדמות אחרת והדמות האחרת סלחה - אני פיתחת זעם עצבים ועצב ושנאה כלפי הדמות שבגדה. למרות שפיתחתי דעות משלי אף פעם לא שמצי את עצמי במקום אחת הדמויות. בנוסף עם הזמן ראיתי את הטבע האנושי גם בקומיקס ופיתחתי שנאה עזה כלפי דמויות ויש הרבה קומיקסים שרק מלחשוב עליהם גורמים לי לכאב אבל עדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא אותם. הכאב גדל הלב כאב פעם רבות התפתלתי מכאבים במיטה בכיתי בלילות. דבר נוסף שעשיתי על מנת לשמור על שפיות  בחברה ולא להשתגע לפני אנשים זה חתכים ומכות לעצמי וזה החל מכיתה ה והסתיים לאחר שנוצרו צלקות אבל עדיין מדי פעם מכאיב פיזית לעצמי כאשר אני ברמה מסויימת של הדיכאון על ידי מכות וכבר לא חתכים. יש לציין שבהשקפת עולם שלי אני לא מאמין בהתאבדות ולכן אני לא ניסיתי או אנסה אבל כן יש רצון למות בין אם זה ממחלה, מישהו יהרוג אותי, תאונה או המתת חסד אבל להרוג את עצמי באמונה שלי יש פחד שאני יחזור ולכן לא אנסה להתאבד לעולם. המיזנתרופיה שלי הגיעה למצב קיצוני שבשבילי מוות זה לא הפתרון הסופי : באמצעות הקומיקסים אספתי את הדברים שאהבתי וגרמו לי להרגיש טוב  ו"יצרתי"מין עולם אידאלי בפנים. עולם שאני לא אוכל להיות לעולם עולם שלא קיים עולם שלי לא מגיע להיות בו כי אני "מזוהם" אני אנושי. הדיכאון התחזק וההתמכרות שקומיקס גדלה ובהדרגה נהייתי יותר חסר ביטחון ונהייתה לי חרדה חברתית. התחלתי יותר ויותר להסתגר בבית ולא התחברתי לאנשים ובעיני להיות בחוץ ולתקשר עם אנשים נהיה כבר חרד ממצבים בהם יש אנשים בין אם זה אנשים שאני מכיר ובין אם לא. בעיני להיות מנוכר לבד מאנשים וללכת על פי השקפת העולם שלי זה הדבר שאני מרגיש הכי נוח וכל דבר אחר בין אם זה לדבר עם מישהו ( אפילו אם אני מכיר איתו) ובין אם זה לצאת זה עינוי . יש לציין שהרמה הלימודית שלי הייתה דיי טובה. בעקבות קריאת הקומיקסים הפסקתי בהדרגה לראות יופי בעולם האמיתי ורק בסדרות אנימה או קומיקסים ראיתי שם את היופי. נתתי לעצמי גבול מסויים שהשפיות תשמר יציבה וזה עד סיום התיכון ועכשיו זה מתחיל להתערער אז סיפרתי להורים שגם הם עדיין לא מבינים והם הופתעו ולא ראו זאת. הם רצו שאני אדבר עם פסיכיאטר אבל אני בעצמי לא יכול לדבר אנשים ולהיפתח ועם השנאה שלי לטבע האנושי והחרדה החברתית שלי לדבר עם פסיכיאטר זה בלתי אפשרי כי אני לא אדבר כי אפילו להורים-{אנשים שאני מכיר הרבה זמן } לא פתחתי את הכל והסברתי להם מה יש לי על  ידי כך שהראתי להם שמות של הבעיות שיש לי (מיזנתרופיה חרדה חברתית ודיכאון) ושככה אני מרגיש. דבר נוסף כדי להשאר יציב הוא נורמאל מסויים כלומר השיגרה ששמרתי והתרגלתי ואם היא תשבר השפיות שלי תתערער. בנוסף אין לי בחיים שום תשוקה למשהו: עד עכשיו פעלתי כמו מחשב וכיוונתי לעבודה עם כסף ולכן למדתי דבר שיצר לחצים רבים בתקופת החטיבה אבל בתיכון יותר השתחררתי ועדין הצלחתי טוב ( לא כמו פעם אבל טוב מאוד) וככל שהמועד ששמרתי את השפיות שלי יציבה התקרב חשבתי לעצמי אני לא אוהב לעשות כלום שום דבר לא מרתק אותי אין לי מה לעשות בכסף שיגרום לי אושר  החיים נמשכים והרגעים שיבואו אני אצטרך ליצור קשרים להתחתן אבל עם השנאה שלי לטבע האדם והשקפת העולם הקיצונית שלי (לדוגמא איזו סוג אהבה צריך להיוץ בעולם) ראיתי שזה בלתי אפשרי. אני עוד מעט מתגייס ואני עדיין ממשיך כמו מחשב כי אם אני לא אמשיך אני אתרסק ולכן כיוונתי לתפקיד שיעזור לי להתקדם אבל אני לא בטוח שהשפיות שלי תחזיק מעמד למרות שיש שליטה עצמית טובה אני לא יודע מה עוד יקרה. אני רוצה להיות נורמאלי. אבא שלי קנה כדורים ללא מרשם מטבע שאולי יעזרו אבל עדיין אחרי שימוש אני עדיין בדיכאון. השקפת העולם שלי איתה אני מסכים גורמת לי להתרסק מיום ליום והיא מי שאני כבר ובגלל שאני לא מסוגל לא יכול ולא רוצה לדבר עם פסיכיאטר אין פתרון סופי. נושא חשוב שלא מעציב אותי :מוות לא מעציב אותי לדוגמא אם מישהו שאני מכיר הרבה זמן ימות אני לא ארגיש שום עצב אבל אם אותה דמות מרכזית בנורמל שיצרתי לעצמי כדי להיות יציב ) לדוגמא מישהו מהמשפחה יכאב לי מעירעור הנורמל .לעיתים אני חושב אם רק תהיה תרופה שתשנה את האישיות הזאת עם המיזנתרופיה. יש לציין שאין לי מחשבות שיסכנו מישהו או שיש חשש שאני אפגע במישהו הדברים שאני פוחד שיקרו זה שאני בעצמי אפגע איכשהו ושוב לציין אני לא אובדני ) ושום מחשבות על התאבדות. השאלה שלי אחרי שמישהו שמבין בזה קרא יש  טיפול יעיל לדעתך ללא דיבור ישיר ( אני עם מישהו)?

מכל שגרה מוכרת מהילדים שלי לא שחררו אותי לסוף השבוע ואיש לא בא לבקר במקום הזה שיש בו הרבה רוע ועוולה ומסכנות ומוות. מה אני עושה כאן????? רוצה לברוח

רק לא שןב התקף פאניקה. זה כל כך קשנ לצאת ממנו מקווה לא ךהיכנס להתקף הזה. קשה!! אפילו לא מצליחה לבכות שזה סוג של השתחררות. איך ארגע!? אוף.

מה שלומך עכשיו? בסוף תמיד נרגעים, גם אם לא עושים שום דבר. אולי זה יכול להקל לפחות על הפן הזה של הפחד, החרדה מאיך משתחררים מזה? נעמה.

יותר טוב

אשמח אם תוכל לומר מה דעתך. אני בטיפול רגשי, לא אצל פסיכולוגית אלא אצל מטפלת בפסיכותרפיה גופנית. אני נפגשת עם המטפלת כרגע מעל לשנתיים. הפגישות נערכות בבית שלה, בחלק שמיועד למפגש. לאחרונה נפגשנו פעמיים במקום אחר. אחרי הפעמיים האלו נודע לי ממנה שהיא עברה דירה. היה לי לא קל לשמוע את זה ולקחתי את זה מאוד קשה.. היא לא הכינה אותי לזה, וגם לא נתנה לי להיפרד מהמקום שבו נפגשנו במשך יותר משנתיים. העליתי את זה בפניה. היא אמרה שזה לא היה נראה לה משמעותי בעיקר כי עברנו להפגש במקום אחר ולכן היא לא העלתה את זה. אני אמרתי שזה היה רק לפעמיים, ושלא ידעתי שאני לא אראה יותר את המקום הזה- ששימש לי קצת כבית פעם בשבוע במשך המון זמן. זה ערער מבחינתי את האמון. ומרגיש לי לא מקצועי. מה אתה חושב?

אודי אין ספק שמי שכתב את מה שהעתקתי לכאן לא מבין טיפול באותו אופן שפסיכולוגים חושבים על טיפול ובגלל זה חווה את מה שאתם עושים כדבר רע ומזעזע לנפש. אבל אני יכולה להבין ולהתחבר למה שהוא מתאר. אז אודי איך יכול להיות שיש כזה חוסר הבנה בין מטפלים למטופלים לעיתים? שאתם מבחינתכם כביכול רוצים לעזור אבל רגשית המטופל חווה דבר כזה כמו שהכותב מתאר פה? הנה הציטוט: "זה לא בדיוק כשלון של המטפלת וגם לא בעייה של המטופל אלא פשוט פגם בסיסי בעצם התפישה של "טיפול", שבלווא הכי אנשים עם בעיות נפשיות זה אנשים שצריכים ומסוגלים להרבה אהבה והרי בדיוק בגלל זה הם סובלים כל כך, ואז בא מישהו או מישהי שגורמת לך להיפתח נפשית ורגשית בצורה שאין טוטאלית ממנה אבל היא אינה שותפה אמיתית שלך אלא הכל נחתך לפי מחיר ולפי שעה, זה אכזרי, סאדו מאזו ברמה פלילית ממש. כי אהבה זה מפגש גוף נפש, ומה שנחשב כטיפול עושה נזק נפשי בלתי ישוער ואין סופי בדיוק בגלל שהוא מנתק את הגוף מהנפש, משבש קשות את ההיבט ההדדי שבאהבה, יש הבדל מהותי ומשמעותי מאוד בין חשיפה מול ועם אדם שהוא השותפה שלך לחיים, אדם שחווה איתך את כל הפרטים הקטנים והגדולים שלהם ומאבקי השיגרה ולומד אותך ואיתך אותך ואותו ללא מסגרת זמן לבין חשיפה שמתרחשת מול אדם סמכותי מרוחק ומנוכר. המטפלים אמורים כאילו לשמור על מרחק, מה הקטע בלשמור על מרחק מול מישהו שלא שומר ממך מרחק בכלל ? אהבה זו הדדיות או שאינה אהבה כלל. התאהבות במטפלים משמרת ומשחזרת את הפצע של אהבה לסמכות מנוכרת ואכזרית, כמו אהבת ילד להורה שאונס אותו, כמו אהבת האזרח למנהיג שתוקע אותו מאחור, הטיפול משחזר בצורה קיצונית את התבנית של כל מה שהכי מעוות בחברה, של כל מה שהכי מקובל בה ועל ידי כך מונע התפתחות אמיתית ומקורית ויצירתית של היכולת לאהוב וליצור ולחיות. וכל טיפול הוא כזה לא במקרה הוא היררכי לחלוטין, צד אחד מרוויח המון והשני משלם הרבה צד אחד שומר על עצמו במקום הבטוח והאחר מסכן הכל, צד אחד יודע הכל והשני לא יודע כלום. הטיפול הנפשי הוא מימוש קיצוני של כל מה שהכי דפוק באדם ובחברה כל מה שעקום ודפוק ומחליא נובע מהדרישה החברתית הבלתי פוסקת לחשיפה המנותקת מהקשרה ומי שהכי סובלים מזה זה אנשים רגישים שלכן גם הכי מנוצלים ומבוזים ובצורה שאין צינית ממנה על ידי המטפלים והמדריכים והמאמנים מכל הסוגים. הקשר זו מילת המפתח, הדרך היחידה להבראה ומשמעות, כל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מפרים בצורה שאין בוטה וגסה ממנה את ההקשר" מה דעתך אודי? אין ספק שהכותב מאמין שהריפוי לנפש הוא באהבה וסיפוק צרכים הדדי. אבל הפסיכולוגים לא חושבים ככה. הם בכלל באיזה תיאוריה של 'חסר' ו'התמודדות עם חסר'. איך ייתכן פער גדול ככ בין מה שהמטופל חש ממעמקי האותנטיות של נפשו שהוא זקוק לבין מה שמטפל מאמין לאיך טיפול צריך ואמור להתנהל?

היי מימה, מעניין מה שהבאת. את יודעת, בפילוסופיה יש עניין כזה שכשמדברים על "האדם האוניברסלי" צריך להסביר מי הוא אותו אדם אוניברסלי שמדברים עליו, מהן הנחות המוצא של כל אחד על הישות הזו. (למשל, האם הוא תבוני? האם מטבעו הוא זקוק לחברה? מה משמעות האירגון החברתי עבורו?) אז אולי מעניין לראות את זה כמו גישות פילוסופיות ולשאול מיהו אותו "מטופל אוניברסלי" ו"פסיכולוג אוניברסלי" בגישה של הכותב ובגישה שלך ואולי גם בגישה של אודי. אולי זה יכול להסביר את הפער הזה, שכל אחד חושב שצריך משהו אחר כי הוא חושב על מישהו אחר שצריך. סתם מחשבות קצת חופרות. :) נעמה.

אודי, שמחה שיצא ספר חדש, מחכה כבר לקנות ולקרוא ואז גם בביתי תהיה שלישית ספרים מנצחת שלך :) אלישבע, יש משהו מקומם בהודעות שלך, סליחה לא מנסה להצטדק אבל את כותבת " היה איזה איפיון מסוים של הפורום, כולם בצרות, כולם אומללים, כל המטפלים הם סגנים של אלוהים, הדבר המרכזי בחיים זה המטפל והקשר אליו, וסביב זה הכלל סובב, אולי ההערות שלי העירו כמה דובים מרבצם?" אז לא ממש נכון! מימה, ממש לא חושבת כך :) ואחרות לא ממש עושות מהם אלוהים פשוט כותבים שהם עוזרים לנו וכן, יש מעולים בתחומם, כמו בכל תחום! ורצוננו לשתף. דבר נוסף, מה רצית שנכתוב שמעולה לנו בחיים, שהכל דבש??? הלוווווו זה פורם של פסיכולוגיה קלינית, ברור שנכתוב כשרע לנו ולא כשטוב, את הטוב אפשר לחלוק עם כלם!!! אז, אודי נכון שהעמסנו בזמן האחרון יותר..יש תקופות ולצערי נקלעתי גם אני לתקופה קשה עם כלן מה לעשות? קורה, מצטערת...לכן ניסיתי להתרחק מפה......ו עשית טוב שלקחת פסק זמן לעצמך. הילה, חבל לי שאת תופסת מרחק, מקווה שזה לא בגלל כל מה שקרה פה, כי את יודעת שאת תמיד מוזמנת ומקווה שתקראי אותי...מקווה שהתקופה הקשה תעבור. אודי יקר וכלם, שתדעו שהטיפול עובד!!! והמטפלת עשתה הרבה בשבילי ולא, היא לא אלוהים אבל היא טובה בשבילי!! שהתקדמתי מאוד מאז שאני אצלה, וכן גם ההזדקקות שלי אליה פוחתת... אני מתחילה לאהוב יותר את חיי, להצליח יותר, להיות נוכחת מאוד בחיים!! דבר שלא היה קודם! לא מרגישה אשמה כמעט, מרגישה מקבלת את הכאב ויודעת יותר להתגבר עליו לבד!! אז סליחה שכותבת הרבה אבל רוצה מאוד שתדעו שהטיפול עובד!! שלא תתייאשו!! ושגם התלות הקשה, לחכות לפגישות, לכתוב סמסים ועוד עוברת אט אט, ואני מבינה שהיא פה בשבילי תמיד!! ואני יכולה גם לבד! במשבר האחרון הצלחתי לבד!! הצלחתי משהו, אני לא רוצה לפרט, פעם הייתי עושה משהו שיהרוס לי הכל והפעם התגברתי לבד ואחר כך סיפרתי בטיפול והיא הייתה גאה בי! אז אני גאה בי!!! כן אלישבע האהבה שלי אליה גרמה לי לאהוב את עצמי! וזה חשוב ביותר!!!שתדעו שאני בסדר ויש תקופות, לכלם יש והן עוברות, מחזקת את ידי כולם ומשחררת קצת מהאחיזה שלי פה גם. אודי, מקווה שתחזור עם כוחות הכלה מחודשים ושהספר יהפוך לרב מכר גדול!! מחזיקה אצבעות!! ותודה לך על כוחות ההכלה והסבלנות אליי, העזרה הרבה שהגשת עבורי והמחסומים שעזרת לי לעבור, באהבה גדולה לך..(אם אפשרי לכתוב). תודה גם לכן חברותיי לפורם, שאתן פה, תומכות, מעירות ומאירות :) מפחדת לכתוב שמות שמא אשמיט משהיא לא בכוונה...אז סליחה שלא משיימת את כולן. מיכל

אבל אני הסתכלתי מפרספקטיבה של מי של אורח - שמסתכל ומה הוא רואה. תאמיני לי מיכ, שלכולם יש חרא בחיים, ומי שמכחיש אז הוא שקרן, וזו לא הפואנטה בהודעה הראשונה שלי כאן גם כתבתי שלא פעם אני קצה בחיים, כך שאני לא מנסה לצבוע הכל וורוד אבל אם תקראי באופן אוביקטיבי את ההודעות תראי שהתיאור שלי לא היה רחוק מלתאר את המציאות

יודעת שלא התכוונת לפגוע...הרגשתי סוג של התרסה או דיבור מגבוה כאילו שאת כל כך שונה מאיתנו...גם את כותבת ונזקקת...סליחה גם מצידי...

שלום רב, לאחרונה ערכתי אבחון פסיכו-דידקטי לאיתור בעיות בעיות לימודיות. במהלך המבחנים שנערכו לי קיבלתי את הערכות הבאות: מטריצות - צ.ש 17. קודים - צ.ש 19. צד שווה - צ.ש 11. התוכל להסביר מה פירוש המספרים הללו? כלומר מהו הטווח? כמו כן, ברצוני להעלות שאלה נוספת - אני מניח ש-11 משמעותו ציון נמוך יותר. עכשיו אני זוכר את המבחן טוב, ולצערי אני חושב שהסקתי הוראות לא נכונות לגביו - שצריך לענות כמה שיותר מהר. בדיעבד לאחר סיום האבחון, חשבתי ליותר מ-3 שניות על הצמדים והבנתי שאמרתי שטויות. שאלתי היא זו - האם על הבוחן היה להגיד לי שהמהירות איננה פקטור? האם על הבודק היה לציין כי עלי להבהיר את כל היבט היחס בין צמד המילים? או שהיה עלי להבין בעצמי שאין משמעות למהירות. אני שואל זאת, מאחר שבאמת שעניתי תשובות תוך מקסימום 3 שניות, וממה שאני זוכר היו שם כמה צמדים ש-3 שניות ממש לא מספיקות כדי לתאר את מורכבותן. אודה לך על כל תשובה,

היי , חזרתי אליה לטיפול, והייתה כבר פגישה...ועכשיו בן זוגי היה גם. אודי, אתה יודע איך הרגשתי? כמו בהצגה...שהכל מבוים וכולם מעמידים פנים ואף אחד לא מבין אותי באמת. הסתכלתי עליו כמה שהוא חמוד ותמים ומשתדל. וכמה שהוא מדבר איתה ובאמת רוצה שיהיה בינינו טוב. ואני , אני סתם...רק רציתי ללכת משם, אבל גם להישאר...כנראה שאת מה שחסר לי, אף אחד לא יכול להשלים.

אל דאגה! אני לא הוזה או מדמיינת. הוא מגיע איתי להדרכות בשל קשיים שיש לנו. בפגישה האחרונה ישבתי והרגשתי שהם לא ממש מבינים את החוויה שאני חווה ואת הקשיים שלי. למטפלת שלי הייתה מנטרה קבועה "שהכול בסדר" למרות שאני יודעת שלא הכול בסדר, ואם לא היה קשה לא הייתי מגיעה לטיפול. ובן הזוג, לא פשוט לו איתי לפעמים ונדרשת ממנו הרבה סבלנות. הרגשתי ששניהם מנסים לתת לי את ההרגשה שהכול טוב ושהכול בשליטה .וכן, קשה לי לפעמים: עבודה תובענית ומרובת שעות, ילדים, ובאופן כללי החיים ואני רוצה כנות!!! לפעמים אפילו במחיר של פגיעה...

היי, אני מחפש המלצה לפסיכולוג עדיף ממין זכר (אבל לא מחייב) שיודע לעבוד עם הפרעת אישיות גבולית באזור השרון (אם יש מישהו מאוד מומלץ אוכל גם להגיע למרכז) ועדיף גם שיהיה לו הסדר עם קופת חולים כללית, תודה

אודי בגלל הטיפול. בגלל השחזור. בגלל ההרגשה שרצחו לי שם את הרגשות והלב אחרי שהתנשאו והשפילו אותי אני מפחדת להקשר שוב לבני אדם רגשית ולהישען ולהאמין שזה בטוח ולא ישמטו אותי שוב ולא תשתחזר לי הטראומה שוב. אודי מה עושים? יש לי אופציה לקשר. אבל מפחדת לתת לזה צאנס מחשש שיצאו השדים , שיתממש הנורא מכל שוב. שאני יעיז לסמוך ויאכזבו אותי וארגיש איך הלב שלי מתרסק כמו שקרה בטיפול. מרוב פחד לא נשארות לי אנרגיות לאהבה וכיף. להנאה מהקשר. הפחד עוצר אותי מבכלל לאפשר סיכוי לחוויה של ביחד. אומרים שאם בורחים מהכאב אז בורחים גם מכל קשת הרגשות כולל המהנים כי אי אפשר לכבות רק סוג אחד של רגשות אבל הכאב הזה מפחיד ככ אודי. להרגיש שהנשמה שלך נרצחת, שהלב נמחץ, שהאמונה גוועת. רק כי נטשו אותך במקום להקשיב לקריאות העזרה. במקום לרצות ולאהוב אותך ולבחור בך. אני זוכרת את השחזור. מפחדת להעיר את הפצע שוב. איך אפשר להעיז לאהוב ולהתמסר במערכות יחסים וקשרים רגשיים אם הפחד לחוות את הכאב עדיין קיים? הלוואי ויכולתי פשוט להאמין באלוהים שהוא ישמור עליי. מפני הפסיכולוגית הוא לא שמר. אחרי שהיא נטשה אותי זעקתי אליו. היא המשיכה לנטוש אותי. טיפלה בי בלי נשמה של בן אדם. בלי אנושיות. ככ טכנית. לא הבינה כלום ממה שעבר עלי והאשימה אותי. איך מוודאים שזה לא יקרה שוב? איך לאפשר לעצמי להרפות ולהקשר באמת. להתמסר באמת. להניח את הראש סוף סוף ולדעת בביטחון שאקום משם אסופה ויציבה בלי לפחד שישתחזר לי כאב נורא אם יחליטו לשמוט אותי ולאכזב אותי (להיפרד ממני?). ואנחנו מדברים על בני אדם- במוקדם או במאוחר הם תמיד יאכזבו. אני רק לא רוצה שישתחזר לי הכאב ההוא. אז איך מתגברים על הפחד ונותנים צאנס? אני לא יכולה להבטיח שלא יפגעו בי רק צריכה לסמוך עליי שאשרוד את הפגיעה. לא? איך אעשה את זה אם זה הרגיש ככ נורא בעבר? לתת צאנס לבני אדם ? לתת להם צאנס? זה כאילו הכתובת על הקיר. שיכאב לי.

הרגשתי כל כך אשהמ כאילו הכל קרה בגללי הרגשתי אצבעות מופנות אלי מאשימות ענפים דוקרים כאילו כל העץ הזה קרס בגללי וקרסתי יחד איתו עכשיו שומרים עלי אבל המקםו הזה מפחיד בעיקר בלילה אני פוחדת שמישהו יפגע בי בתוך המציאות ההזויה הזאת רחוקה מריח של בית וילדים מקווה שהצלחת לנוח ולהתמלא גם מההערכה והאהבה שהשאירו לך על ענפי העץ

כתב לי מילה. לא הזמנה לפגישה. אבל מילה. לא יודעת מה להגיב..מה לעשות... אם בכלל. רחל

היי רחל, עצוב, את נשמעת כל כך בודדה... את יודעת להסביר למה ההודעה שלו היא "חזר" במרכאות? מה מרגיש חסר? מה הייתה הפנטזיה שלך? נעמה.

התגעגעתי....:/ תודה שרואה אותי.... את שואלת למה חזר במרכאות... כי הוא לא חזר באמת נעמה. הוא לא היה באמת בכלל. הפנטזיה שלי פשוטה. היא מתחילה לפני שבועיים, אחרי הפגישה הקשה שלנו.. כי אני חושבת ומרגישה שמטופל יוצא סוער מפגישה אחרי שקיבל הרבה ביקורת וכעס ומילים פוגעות (שלא משנה כרגע מי צודק ומי לא- עצם אמירתם והדרך..), הוא צריך להתקשר דקה לשאול מה שלומו ומתייחס למה שהיה (בין אם זה בהודעה או בדרך שנוחה לו)... לא להיעלם שבועיים אחרי מפגש כזה!!! שאמורים להיפגש כל שבוע!!! ויודעת מה, אולי היה לו קשה איתי ועם כל מה שהיה עם ידיד שלי, אז שיגיד בכנות שרוצה קצת הפסקה, לחשוב על הדברים, אולי להתייעץ....יכולתי להתמודד עם זה יותר בקלות!! ואם כבר הוא נעלם לשבועיים, אז שיתייחס למה שהיה, ולא ישלח הודעה מטופשת של מילה אחת פתאום (אפילו שהתרגשתי לקבל את זה ממנו, מודה...:/...) שיתייחס למה שהיה!!! או לפחות שיגיד שרוצה שניפגש ונדבר על הדברים!!! אני לבינתיים ממשיכה עם השקט. מתקשה להגיב לו... רחל.

אני מתקדמת!! איזו הרגשה טובה זו.

היי תותי, אפשר גם לשמוח בשמחתך? :) נעמה.

אבל מתאים גם לכאן :- )

וכיף לדעת. מילה לפעמים היא עולם.

ואיזה כיף שמשתפת...:)

אודי, אתה פה... באמת... אמרת שתהיה פה היום - ובאמת באת! הצצתי הבוקר לפורום, בזהירות, מוקפת בהגנות מלאות למקרה שלא באמת, שלא תהיה, שלא תעלה הודעות, שתעלם... ולא נעלמת! אתה פה! אי לכך, אני לא אכתוב כרגע דבר על חיי המזובלים, אני רק אמשיך לבהות במסך בחיוך טיפשי ולהשתאות על האפשרות להאמין... :-) נ. ב. מקווה שהולך טוב עם הספר, אני ממש מחכה לקרוא אותו...

הי אודי, נכנסתי עכשיו לפורום ופתאום ראיתי שאני כבר מחוברת :-) הצלחת לנוח קצת? אני שמחה מאד לשמוע שאתה שומר על עצמך. רציתי לשלוח תקווה לך וגם לנו הקוראים והמשתתפים שנעזור לך שיהיה כאן קל יותר. מאד מקווה. שכולנו נצליח קצת לשמור על עצמנו. משימה לא תמיד פשוטה. טוב לי שאתה נשאר ולא מוותר. בוקר של אור, סוריקטה

חלמתי עלייך, סוריקטה.. חלמתי שאת כותבת לי בפורום שאת לא סובלת אותי ושאם אני אהיה פה את עוזבת.. שאת לא מוכנה להיות איתי באותו מקום ואיך נדהמתי שדווקא את זו שכתבה, כי בדר"כ תמיד אמרת לי דברים טובים.. מעניין שדווקא עלייך חלמתי

גם את, תצטרפי לחבורה שרוצה דף חדש, לא כדאי להיות מקובעת דווקא בכיוון מחשבה אחד את יודעת, הרכבת נוסעת, מי שעולה, עולה, אחרים נשארים על הרציף ורק מנפנפים לשלום לא בא לך לעלות על הרכבת במקום לראות את כולם רק מנפנפים ומתקדמים?

הי שמלי היקרה, מאד שמחתי שכתבת לי, מאד שמחתי שאודי החכם פרסם את הודעתך אליי, המון חשבתי עליך ועל מה שקרה לך כאן וחיפשתי הזדמנות לכתוב לך את מחשבותיי ואני עושה זאת בהתרגשות רבה. החתולים אפילו עוזרים לי. חזרתי זה עתה מהעבודה וכבר התיישבתי לכתוב לך תגובה. אשתדל להשקיע בה כמיטב יכולתי. את יודעת, החלום שלך, ההצעה שלי לפרשנות שלו היא שאת אותה דמות את יכולה לראות כטובה, אבל מצד שני גם כרעה מאד. מה שייתכן הוא שיש פיצול. שהטוב ולרע קשה לשבת ביחד באותה דמות, כחלק משלם. האינטגרציה המפורסמת. מדבר אליך איכשהו? נושא מוזכר בטיפול שלך? אומר לך כך - אני חושבת שהרגשות שהעלית לכאן אינם זרים כלל למשתתפות הפורום, ורבות יכולות להזדהות איתך. אני גם חושבת שברובנו או אפילו בכל אחד מאתנו קיימים חלקים איומים ונוראים ומכוערים ומגעילים. גם בי. חלקים שרוצים להיות טרולים. אני חושבת שגם בך יש בך חלקים יפים, וראיתי אותם פה, וגם יצא לך לכתוב לא הכי נחמד, כאילו החלק ה'טרולי' רצה להפוך להיות כל כולך. אבל כמובן שהוא סתם מניאק שתופס מקום ומכסה עליך, על היופי שבך. אני גם חושבת שאינך היחידה שהרגישה רגשות תוקפניים עזים למקרא הודעות שנחוו עבורך מאד לא מותאמות. אפילו מעפניות לאללה. עם זאת, אני חושבת שהכי נכון שבעולם להביא את הרגשות הגולמיים הללו, ההתנהגות שרוצה להתפרע - לטיפול, רק לטיפול, שהוא מקום בטוח. להחזיר לטיפול ולא להשאיר אותו נקי מזה. זה הכי שייך לשם, גם אם קרו דברים במקום אחר. אחרת יצא מצב שהטיפול הוא טוב ונקי ומקום אחר בחוץ מזוהם. וזה, בעיניי, סוג של פיצול. אוכל לספר לך שכאשר עלו אצלי רגשות תוקפניים נניח מול מישהו בעולם, או בפורום, דאגתי קודם כל לדבר על כך בטיפול, וכך גם כשהרגשתי רגשות קשים מול דברים שמהטפל אמר לי, והוא אמר, אמר אמר. דברים קשים מאלו שנאמרו לך כאן. הוא שם מולי מראה, וכחלק מההתנגדות, לבושתי, תקפתי אותו מאד. אבל, שוב, רק בטיפול. לכאן, למשל, מאד מאד מאד השתדלתי לא להחזיר תוקפנות. ניסיתי לעבד בתוך הטיפול ואת התוצאות הבאתי לכאן. זה היה השימוש שלי בפורום בתקופת הטיפול שלי. מאד סקרנית לדעת עליך עוד. אם תרצי לכתוב, כמובן. האם את צעירה? האם נפרדת מבית ההורים ואיך הולך לך בטיפול, אלו נושאים מוזכרים שם, האם הנושא המרכזי שלך הן הרגשות הקשים עליהם את מדברת כאן? מצטערת אם כבר כתבת חלק מהמידע הזה, אולי לא קראתי הכל. זהו בינתיים, שלך, סוריקטה

קשה פה כל הלבד הזה....

מממ... מעניין מה חיובי פה?! אשמח לשמוע איך את זה אפשר לראות באור חיובי?

אודי, מקווה שהצלחת להתקדם בספר שלך, נשמע מרתק! יש לי כמה וכמה תובנות, אבל אני אמתין, אמרת שתעלה שאלון, אולי שם אולי לומר את שיש לי לומר. סתם שאלה - אל תקבל זאת כנרקסיזם - אבל הופעתי בפורום שינתה משהו? משום מה יש לי הרגשה שעד שאני כתבתי, ממה שקראתי, היה איזה איפיון מסוים של הפורום, כולם בצרות, כולם אומללים, כל המטפלים הם סגנים של אלוהים, הדבר המרכזי בחיים זה המטפל והקשר אליו, וסביב זה הכלל סובב, אולי ההערות שלי העירו כמה דובים מרבצם?

היי לכן, למרות ההפסקה, העץ שוב כאן. :) מודה ששוב לא קל לי, אבל זה מאמץ מסוג טוב. טוב השבוע: - עשיתי צעד משמעותי בטיפול. אני לא יודעת אם התוצאה שלו תהיה חיובית או לא, אבל נראה לי שעצם קיומו חיובי. מקווה שעץ שמח אחר כבר יכיל את הפירות של זה... - הייתה לי הרצאה של מרצה אורחת שהייתה ממש מפעימה! התחלתי להתעייף לקראת סוף הסמסטר, ולפתע מצאתי את עצמי יושבת על קצה הכיסא וגומעת בשקיקה את הרעיונות שהיא הציגה. - הייתי באיזה מפגש חברתי רב אנשים ולמרות שלא מאוד נהנתי, הצלחתי לא להיכנס לתחושה של ריק וריחוק אלא פשוט לראות את זה כמשהו שקורה ולאו דווקא מתאים לי, אבל הוא לא נורא ולא חודר אליי. מוזמנות, תמיד משמח במיוחד לקרוא מה שיש לכן לספר. נעמה.

הי נעמה יקרה, מה קרה משמח? הממממ.... אני מטפלת בתינוקת, וכל השבוע עבדתי איתה על תרגילים כדי שתתחזק ותתקדם בכיוון מסוים שחלש לה, ויש התקדמות ותוצאות ואני גאה בה. היא חייכה אליי וראיתי בחיוך שלה הוקרת תודה. בקטנה, סוריקטה

החלטתי לפטר עובדת שלי, לא קל, אבל אין ברירה, היא לא מתאימה ועשתה לי פאשלות רציניות. מישהו בעבודה הלחיץ אותי שלחץ הדם עלה לכמעט 200 אבל כעבור שעה זה הבעיה הסתדרה הלחץ דם לקח לו יותר זמן ומאז, כל מי שמרגיז אותי, בום לחץ הדם עולה ולא, לא אקח כדורים ללחץ דם, זה רק חסר לי, מספיק עם הכדורים אחרים צריכה ללמוד לא לקחת ככה לבד דברים טובים הולך מצוין בעבודה, משגשג הבית גם, כיף לטפח אותו, את כל פינה שבו, כל כך אוהבת שהכל נוצץ ומטופח, עושה לי טוב

זה טוב.. מחכה לך. תכתוב לי משהו מחמם את הלב?.. את הכאב והגעגוע אי אפשר להפחית...אבל אפשר לחבק, ואז קצת הכאב יכול להיות נסבל כי אתה לא איתו לבד... אתה יודע אודי, מהפגישה הסוערת שלי ושל האיש היקר שלי, שיצאתי חצי בוכה בלי להגיד שלום. יש שקט... דממה.... אין הודעות, כלום. הוא לא שואל מתי מגיעה, הרי אין לנו יום קבוע..ויש שני ימים אפשריים שבדרך כלל נפגשים או בזה או בזה... והיום הזה עבר, והיום השני עבר... ועבר עוד שבוע וגם הימים האלה עברו... שבועיים. אני לא מרגישה שאני זאת שצריכה ליזום משהו אחרי שאמר שלא מתנהל איתי יותר בהודעות, אחרי שאמר שהתייאש ממני...אחרי שאמר עליי שהוא לא חייב לי כלום ולא חייב להגיד לי כלום עם הסיפור שהיה. זה קורע לי את הלב שככה. אני מתגעגעת בטירוף. ולא יודעת אפילו למה... להתמודד עם פרידה זה אפשרי, זה קשה, אבל אפשרי. אבל ככה? בדרך הזאת? זה קשה קשה. רחל.

היי, אני עוברת תקופה קשה.אבל מרגישה שאולי לא נכון לי כרגע להיעזר כאן. חושבת גם לתת מקום לבנות חדשות שהגיעו..... אני לא נפרדת. רק הפוגה הילה

היי הילה יקרה, איך שאני רואה את זה, מה שמתאים, העיקר שתשמרי על עצמך. משאירה חיבוק טו גו, נעמה.

מרגישה מהמילים הבודדות שלא פשוט לך... וכואב לי שככה...:( וכן, חשוב שתלכי עם מה שמרגישה. אני פה, שולחת לך חיזוקים (וחיבוק אם מתאים) מקרוב-רחוק, מרחוק- קרוב. רחל.

שלום, מזה שנים אני נתקל ב"אטימות רגשית" מצד אימי שמתבטאת בעיקר מחוסר עניין בנכדים שלה ,שנים נלחמתי כדי שתאהב אותם,והקשרים יבואו באופן טבעי ,וזה נגרר למריבות רבות וניתוקי קשרים. ועד היום ללא הצלחה,האם יש הסבר לכך בפסיכולוגיה וכיצד ניתן להתמודד עם זה . דוגמאות: עוד בתחילה כשהתחתנתי היא הצהירה שאינה מוכנה לארח אותנו בחגים ובשבתות ולארוחות צהריים ,מה שנשאר (לפי הסכם ביננו לאחר ניתוקי קשרים רבים ) שתקבל אותנו עם הילדים 3-4 פעמים בשנה לארוחת ערב (פיצה באופן קבוע),כשנולדו ילדיי היא אמרה שהיא "לא צריכה שנכדים ידפקו לה בדלת" ,לא התרגשה כשנולדו לי ילדים , כשבני היה בטיפול נמרץ בבית חולים ,לא באה לבקר אפילו פעם אחת, ולאחרונה מה ששבר אותי שלא רצתה להגיע לשבת בר מצווה של הנכד שערכנו בבית הארחה (לאירועי בר מצווה קודמים באולם שמחות היא כן הגיעה). לעומת זאת היא כן מתעניינת לפעמים במצב בריאותי של קרובי משפחה אחרים שהקשר בינם לבינה דיי זניח או דואגת למצב הבריאותי שלה. תודה

שלום גרנו בבית דל,ללא רכב,אבי עובד במפעל ייצור,אימי עקרת בית, אבי דיי כנוע ונתון לשליטתה, אימי היתה שתלטנית,לא חברותית,וכל הזמן בבית, דיי מנותקים ממשפחה ומחיי חברה,באירועים משפחתיים כמעט ולא השתתפנו,למרות שמידי פעם פקדו אותנו קרובי משפחה,בדר"כ להביא הזמנה לאירוע או שעברו בסביבה. הבית היה פרקטי,אימי מעולם לא קישטה אותו בפרחים ובתמונות,הקניות היו רק לצרכי קיום בסיסיים. (פעם בשנה בחופשת לימודים נסענו לבילוי שבועיים אצל סבתא שלי ( סבתא שלי (אמא של אמא ) הייתה סופר-חברתית ,היתה מפנקת ומתה עליי והיה מאוד כיף אצלה). בתור אמא היא היתה דיי מסורה,תמיד דאגה שלא יחסר לי דבר, אני הייתי כל עולמה,אבל תמיד היתה תחושה שהיא מגדלת אותי על מנת שאהיה לה לעזר לעת זיקנה,כשהתחתנתי ,כל היחס השתנה,את אשתי קיבלה ביחס קר (בתחילת הקשר כינתה אותה בשם "הזרה"),ועד היום (לאחר 25 שנות נישואין),מעולם לא אמרה מילת חיבה לה או לילדיי, אפילו לא אמרה "אני מתגעגעת" ,"אני אוהבת",לא מתקשרת אלינו לשאול לשלומם,איכשהו השלמנו עם המצב,וכיום יש פשרה של מספר פגישות בודדות בשנה לארוחת ערב ,בהן היא מקבלת אותנו יפה ונותנת דמי כיס לנכדים ,אבל זה המקסימום מבחינתה,אינני מרגיש שזה בא באופן טבעי,וכיום אימי יותר ממוקדת וחוששת למצב הבריאותי שלה (שיש לציין שהוא דיי בסדר יחסית לגילה). יש לציין שאני נחלצתי מחיי הסגירות,וחי בזוגיות מאושרת ,מצב כלכלי סביר,ולילדיי חיי חברה פעילים ביותר,וגם שדיי השלמתי עם המצב אבל אף פעם לא מסוגל להבין ,לדעתי מדובר בבעיה שורשית,אמנם אימי מגיעה ממשפחה שמרנית ,ו"לא נפתחה מספיק לעולם",אבל אני גם הורה וחושב שיש רגשות שצריכות להגיע באופן טבעי, אולי תנסה להסביר לי מה יכולים להיות המניעים על מנת להקל עליי בהבנה,כי אני כל פעם מתמלא מחדש באכזבות ובכעסים מההתנהגות הזו,ואיך ניתן להתמודד? תודה

היי פעם ראשונה שאני כותבת כאן חרדות לא עוזבות אותי פלשבקים והתקפי חרדה קשים ובלתי פוסקים חותכת בלי סוף רוצה למות לשכוח הכול לא לזכור כלום לה להרגיש כלום פשוט להעלם מהעולם הרע הזה

את מרגישה מושפלת, קשה לך להישיר מבט אל העולם לחתוך את עצמך לא יעזור, אם כבר לחתוך את המנוולים. שתדעי לך שאפשר לעזור לך והרבה. אל תתני להם להרוס אותך יותר ממה שהם עשו אפילו ניצולי שואה הצליחו לשקם את עצמם

בסד שבוע טוב אני בת 35 .לפני כעשר שנים אובחנתי עם מחלת קרון עברתי ניתוחים ותודה לאל הכל בסדר. לפני כשנה אובחנתי עם סרטן בלוטת התריס עברתי ניתוח תודה לאל הכל בסדר. מאז יש לי התקפי חרדה הרבה שנים מטופלת אצל פסיכולוגית. ההתקפים מתבטאים לפעמים בקוצר נשימה לחץ אני מיד קמה מעסיקה את עצמי וזה עובר. הםסיכולוגית אומרת שזה תופעות ידועות וזה יעבור מה דעתכם? האם כדאי לקחת טיפול תרופתי? תודה שבוע טוב

היי, שמי רחלי בת 23 נשואה עם ילד בן שנתיים וחצי במשך שנתיים אני רק עוברת מעבודה לעבודה מחזיקה הכי הרבה במקום עבודה 4 חודשים כל פעם מסיבה אחרת אם זה בגלל שעות העבודה הלא מתאימות לי בגלל הילד אם זה בגלל שזה לא בעיר שלי והעבודה לא מתאימה לי. מרגישה שלא מוצאת את עצמי קצת אבודה אשמח לעזרה.

אם אתה הולך אודי להפסקה אז זה אומר שהפורום בשביתה?

אתה מתכוון לטיוטה ראשונה? אתה מתכוון לפעילות עם אנשים כדי לחקור את מה שתכתוב לא מוכר לי המושג ביום ספר תהנה אודי

כבר נהיית לך משפחת ספרים של ממש. :) מחכה לשמוע איך עברה הלידה, כמה הוא שוקל, מה שמו וכולי. נעמה.

איזה כיף... את הספר היפנוזה כבר קראתי מכל כיוון אפשרי... מחכה כבר להתרגש איתך כשתסיים את הספר.. (כבר עכשיו מתרגשת...:) רחל.

שלום אני חדשה זה לא זמן טוב להצטרף?

חושבת עלייך בעקבות ההודעה של אודי...לא יודעת מה לומר אבל מבינה ואיתך. יש לך את אמא צביה לי יש את המטפלת שלי..אולי הגיע הזמן להרפות מהפורם; לשחרר ולהתרכז בטיפול וקצת לנסות להיות עצמאיות..אודי לא יהיה פה תמיד...מרגישה שנמאסנו..והגיע זמן פרידה...אודי תכתוב בבקשה משהו לבמבי טוב? אפילו שלא כתבה...

היי מיכל, וואו לאן לקחת את זה... אודי פה ולא נעלם. הוא יוצא לחופש, ויחזור. ממש לא חושבת שנמאסנו ולא חושבת שהגיע הזמן להרפות.... אומנם הוא לא יהיה כאן לנצח, את מכירה משהו או מישהו שכן מתקיים לנצח??? אחד הדברים שאני הכי אוהבת באודי, הוא היכולת להכיר במגבלות שלו... ותסמכי עליו שהוא יודע לשמור על עצמו. שלך, נטע.

אמרת שזה יסתדר ויתייצב...בינתיים הדרישות והכאבים פה רק גברו...אני חושבת שזה קשור גם בכך שפורם נפגעות כבר אינו פעיל ואז אין מקום אחר, בנוסף אין מקום כמו פה! אין!! גם פורם פסיכואנליזה בכלל לא החזיק מעמד! איש אינו מחזיק מעמד עם דרישות אין סופיות...גם פה התחלפו המומחים עד שאתה באת והתמדת והראית לכלם שאפשרי... אז הרגשתי שאני צריכה להתרחק מפה לא רק בגלל שהיה לי קשה אלא כי חשבתי שתעזוב בסוף :( שמתחיל להיות פה מוגזם שזה לא פייר כלפייך.... שגם אני כבר כותבת פה תקופה ארוכה והגיע זמן שאחדל....יש לי מטפלת וזאת העבודה שלה, לה אני משלמת ואתה מתנדב, מתנדב!!! זה לא פייר לדרוש כך..... הבנתי שיש פה עומס עלייך, והיה פה קשה אז הרפתי, סליחה שכותבת עכשיו, אבל הרגשתי שחשוב לי לומר לך שהרגשתי אותך, זה קורה לי גם בטיפול שאני מרגישה אותה ואז בתקופות האלה לא מעמיסה עליה :( קשה לחיות כך...למרות שהיא אומרת שהיא כאן בשבילי, וכך קורה בחיים, מעולם לא דורשת מאחרים, במיוחד שלהם יש בעיות. אודי, אתה איש יקר, לקחת על עצמך תפקיד מאוד לא פשוט פה, תמיד תהיתי איך אתה מחזיק מעמד איתי, אתנו.... אז מודה לך מאוד על המקום ויכול להיות שעכשיו זה זמן חושבים האם מתאים לך להמשיך או לעזוב.....אהיה עצובה אם תעזוב, אך אבין...בטוחה שכלנו נתעצב. אך שמחה שהחלטת להתחשב בך ובעצם גם בנו, כי הורה בריא יכול לעזור והורה שקשה לו לא יכול להכיל...ובכלל אתה לא חייב לנו כלום ואינך הורה וזאת לא מחויבות לכל החיים כמו הורה....סליחה על ההשוואה. מודה לך על כל העזרה הברוכה וההכלה...אכתוב גם אצל רוני. אבין אם תחליט לעזוב. מ.

מרגישה כמוך..שהמיכל מלא בכאב...למרות שאני לא זו שעונה לאחרים. תנוח ותאגור כוחות, בטח כבר לא תראה אבל לא נורא.

לאט לאט מבלי לשים לב התחלתי להיות פה קצת יותר...להיות. להתקרב... (אני?????) והאמת, ההודעה שלך תפסה אותי לא מוכנה. לכנות מדהימה. אוהו. פשוט אוהו! זה משהו שאני רוצה שיהיה למטפל שלי, לי. לבוא בכנות ובפשטות ולהגיד. לא לתקוף. להגיד אני בן אדם. אני מעריצה אותך על זה. תנוח. תאגור כוחות, בעיקר בשביל עצמך, בשביל היקרים לך. בשבילנו. תודה שהינך. אתה תיהיה, גם כשתיהיה פחות פה. רחל.

אתן חסרות לי ...

אני פה...אך לא רציתי להעמיס וכנראה שצדקתי. תודה אביב יקרה.

אבל גם לי...

שולחת חיבוק חם חם שלכן,חלום

היי יקרה אני פשוט מאוד עמוסה בזמן אחרון ויש לי עבודה סיכום אחת מעצבנת שאני צריכה להגיש שאני חייבת לעבד המון חומר.הנה עכשיו צריך כבר להתחיל לבשל לשבת שנכנסת מוקדם...בקיצור אני עייפה אבל מרוצה שמצליחה להזיז דברים בחיים שלי. מה איתך? חלום

בדיוק הנקודה אפשר לתמוך אחד בשני לא חייבים להעמיס על אודי .. אני כאן שתירצי

עסוקה זה טוב . שמחה בשבילך . שולחת כוחות וואנרגיות טובות .

חושבת על זה שגם אם לא בי הכוונה לתובענות והכעס באמת החלפתי תמיכה בתמיכה ובעצם נשארתי באותה משבצת עם גבול אחר ... כל כך מבינה וכל כך מפחדת מרגישה ששומטת ומוותרת --- נלחמת אין צורך בתגובה רק רציתי להגיד שאני באמת מצטערת

וזהו. אבל שתחייך אליי ולא תכעס.

בהצלחה יקרה תני לחיוך שלה ומה שכן מחזיר אותך אלייה לחדור מבעד לקשיים . איתך

אודי עייף ויקר, אני תוהה האם ההזדקקות העצומה פה אליך של אנשים שנמצאים בתוך מסגרת טיפולית לא מצביעה על "החזקה" טיפולית לא מספקת / נאותה? ומרבית המטופלים כאן לא הולכים לטיפול אחת לשבוע, אלא נמצאים במסגרת אינטנסיבית יותר. אז מה קורה פה? האם המטפלים לא צריכים לעשות חושבים? בן אדם (ללא נטיות אובדניות) שהולך לטיפול של 3 פעמים בשבוע לא אמור להיות עטוף ומוכל? מוזרה לי ההזדקקות הנואשות הזו לך.... אני תוהה מה זה אומר.... אשמח לשמוע את דעתך. תנוח טוב למען המטופלים שלך כי להם אין פורום כזה ואסור שיהיו לך סדקים במיכל... נטע.

קבלתי כאן כמה עצות לשאול את הרופא או הפסיכיאטר טוב, מתוך נסיון אישי, כאן במדינה ההפקרות בנושא הזה היא לא יאומנת. וכמה דוגמאות מעצמי. מישהי סיפרה לי שהייתה צריכה להתרכז כמה ימים במשהו בקשה מהפסיכיאטרית ריטלין, קבלה לשלושה ימים, והיה לה הספק עצום. שמעתי, אמרתי מתאים לי גם, הלכתי לרופאת המשפחה, בקשתי, אמרה לי את צריכה מרשם או מנורולוג או מפסיכיאטר כדי שהקופה תשתתף. הגעתי לנורולוגית, ישבתי שם 3 דקות אמרתי לה, תסתכלי עלי, אני לא נראית לך הייפר, לא נראת לך שיש לי בעיות בקשב וריכוז, חבל שלא נתנו לי לפני שנים, בואי נתקן את המעוות. על המקום נתנה לי מרשם, וכתבה שם 'כרוני' ואמרה לי עכשיו יתנו לך את זה כל החיים, את לא צריכה לדאוג אז ככה תוך שלוש דקות קבלתי אבחון. אחרי זה שמעתי מאחרים על עוד סוגי ריטלין, מיד רשמו לי כל מה שרציתי שאנסה. יש לי כאבים מסוימים שתוקפים אותי, אני לוקחת כל מיני משכחי כאבים קשים לפעמים, לא פעם אני שומעת המלצות מאנשים על כדורים כאלו ואחרים ואני מחליטה לנסות. אני עושה רשימה של בערך 8 סוגים של תרופות, חלקן נמצאות ברשימה של הסמים המסוכנים שצריכים לשלוח העתק למשרד הבריאות בכל פעם שמקבלים אותם, ואני אפילו לא הולכת לבד לרופא, שולחת את העובדת והיא חוזרת עם חבילות מלאות. אם הייתי רוצה להתאבד יכולתי בקלות. היחידה שפעם דאגה הייתה הרוקחת, אמרה לי תקשיבי, את לוקחת את כל המיקס הזה ביחד? את יודעת שאלו תרופות שאסור לקחת אותן ביחד ואני דואגת לך. אני אישית שומרת על עצמי, (בדרך כלל) ולא מגזימה, אני גם צריכה להיות במלא החריפות בעבודה כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מסטולית, אבל הקלות הבלתי נסבלת של נתינת כדורים, שלא אבחון חפיפי, לא מעוררת יותר מדי אמון ברופאים, סליחה אם מישהו נפגע.

כמו בכל מקצוע, יש טובים יותר ומקצועיים יותר ויש פחות. והקלות הבלתי נסבלת הזו, מקורה באנשים שמוזילים את המקצוע! ולא מבינים את משמעות מעשיהם. זה משאיר, אותנו ה"מטופלים" להפעיל הגיון ולהקשיב לעצמנו ולדעת מתי הפסיכולוג או הרופא או הפסיכיאטר הוא מספיק מקצועי והגון כמובן שהכל בתיאוריה אצלי וכל ההודעות שלי על המטפלת שלי מוכיחות זאת :-))) אבל, עזבי...הכל בסדר...

יש רופא אחד, מלאך, לא אשכח לו את חסדו, את המסירות, את הרצון האמיתי לעזור לחולה ולא לאגו, לא מצאתי הרבה כאלו אבל מעבר לאגו, יש את ההפקרות, את נתינת התרופות בלי לחשוב, את השטחיות. נכון שקשה להוציא המוץ מן התבן, ונכון שיש הרבה בלבולי מוח, ועם כל זה, הנסיון שלי הוכיח לי, שאם אין אני לי, מי לי? עם כל הכבוד, חייבת תמיד להחזיק את המושכות. וגם בנושאים של רפואה, שאני ממש לא מומחית בה, יש להפעיל את השכל הישר, יש לבדוק באלף בדיקות כל מה שרופא אומר, ויש לדעת שהרבה רופאים מתוגמלים על ידי חברות התרופות בצורות שונות, יש הרבה רופאים שרוצים להכניס פציינטים למחקר שלהם, ויש אחרים שפשוט פועלים על אוטומט. מה כוונתי, סנדלר בכל מה שיילך, יראה נעליים, עו"ד בכל מקום רואה איפה לתבוע, פיסיכיאטר רואה את כולם חצי משוגעים, ומי שעוסק בהשתלות, ימליץ על השתלה, כי בא לו בקלות לחתוך, (ואת זה אני אומרת לא מתאוריה!)

מרגישה שבאמת נהייה כאן מקום תובעני קצת ולוחץ. מציעה שנכתוב לו תודה. אני מודה על ההקשבה שהיא מעבר. על ההרגשה שרואים ויודעים גם כשלא ממש מסבירים מודה לך על ההחזקה וההכלה של פורום מורכב כזה. תודה על סבלנות אין קץ. תודה על התובנות החשובות ,.ההארות וההערות תודה על זמן פנוי שלך שמוקדש לכאן. תודה!!!(השקעתי ממש, נכון?) מכל הלב.

אודי, תודה שכשאתה כאן אתה כאן בכנות ומכל הלב, וכל כך הרבה זמן בהתמדה. ושכשמרגיש לך שזה לא כך אתה לוקח חופשה, תודה גם על כך. תודה שאתה מנסה כל הזמן לכוון ולדייק, לגעת במי שכותב/ת, וגם משתף בכנות בהרגשות שלך ונותן להן מקום. זה אנושי כל כך. ואיכשהו, לאור כל האירועים האחרונים, חזרתי וקראתי את השיר שבדף הבית שלך. אנושי, אנשים, הדדיות, תנוח היטב ותאסוף כוחות, גילת.

אודי שומר הפרדס, מצטרפת לכל התודות של רוני. נראה לי שכבר כתבתי פעם שלקחת על עצמך תפקיד אוקסימורוני, קצת בלתי אפשרי. ובכל זאת אני מרגישה שאתה מחזיק את הפרדוקס בשתי ידיים ומאזן כל הזמן ברגישות, תבונה והשקעה. אז תודה על זה, ועל המקום לנוח בו ולהיות וגם על כך שאתה שומר על עצמך. מאחלת מנוחה מתאימה וממלאת, נעמה.

אל תשאירו אותי לבד פה בעץ הזה...

תודה על שהינך... ותודה על המקום שמחזק ,עוטף ושומר.

לאודי, אני מודה לך על המקום הזה......... גן שמור שיצרת עבורינו. תודה שאתה עונה ברגישות,מכוון,משתף,שומר. הכל שלא על מנת לקבל פרס. אני כל כך שמחה שאתה לוקח חופש.זמן לעצמך ושאתה קודם כל שומר על עצמך. תנוח טוב,תאסוף כוחות תנשום וכל דבר שעושה לך טוב ומיטיב איתך. כל כך מגיע לך, שלך, הילה

מצטרפת לתודות :) אני רוצה לשתף אתכם שהגעתי לפה ממש כשהתחלתי בטיפול, די במקביל, כי לא ידעתי מה זה טיפול בכלל ורציתי איזושהי פרספקטיבה אחרת. אודי אפשר לי להתייעץ, להבין ונתן לי תחושה של שייכות למקום ובעיקר לא השאיר אותי לבד, בזכותו לא עזבתי טיפול...והמשכתי והיום יש פירות.. תודה והצלחה בכל. מיכל

אודי, תודה! על הכל! על המקום המיוחד הזה שלא ברור מאליו כלל. ובעיקר על כך שאתה מעמיד אותי במקום גם כשלא כ"כ נעים לי לשמוע את הדברים האלו. אז הנה, גם אני החלטתי לקחת חופש מכאן וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים (:

תודה שאתה. תודה על ההכלה, על האנושיות, על המקום, על המילים הפשוטות, על החתירה לדיוק, על שימת הלב , על שאתה רואה וזוכר, על הנגיעה המרפרפת, העדינה שנשלחת מהמילים והיחס הישר אל הלב הקפוא. תודה על היושר והכנות, תודה שאתה שומר על עצמך ולוקח פסק זמן כשצריך (אותי זה נורא מרגיע, מראה לי שיש כאן מישהו שלם ויציב שלא נסחף, מישהו שאולי אפשר לסמוך עליו...).

בו איפשרת לנו להתבטא בשטף, ושעוד פתוח כאן והספקתי לחזור למחשב ולרשום את ההודעה :-) תודה שנתת לי מקום גם בימים יותר מופרעים שלי. אני מרגישה כבר הרבה זמו שצריך לשרטט את הפורום מחדש. עם כל החרדות שלנו משינויים. סוריקטה

כיצד ומי צריך להודיע לנכדים בני 3 ו 6 על פרידה בין סבתא לסבא? הנכד הגדול מאוד קשור אלינו הוא ישן א לינו אחת לשבוע לוקחים ומחזירים אותו מחוג. הוא אוהב לבלות איתנו הנכד הקטן פחות קשור אלינו

היי, הילדה-מרגישה אשמה.ממאנת לעזוב אותך רוצה לתפוס לך את הרגליים שלא תלך.......שוכבת על הרצפה בוכה ובועטת........מה?איך?למה? הילה הבוגרת-מבינה שיש לך חיים.ועבודה ומטופלים.כל כך מבינה כמה קשה לאחוז בחבל בכל קצותיו. מאחלת לך שבת מוארת.שבת בחיק המשפחה. אויר צלול אחרי הגשם והרבה ירוק בעניים. שלך, הילה

מבינה אותך מאד....

כן, מגיעה לך מנוחה טובה, אתה מאוד משתדל וככל שאתה משתדל נראה באמת שהתובענות כאן גוברת ונכנסים למעגלים לא רצויים. יאמר לזכותך, שבניגוד למנהלי פורומים אחרים אתה מנסה למקסם את השימוש במדיום הזה וזו משימה קשה מאוד אולי בלתי אפשרית מול קהל כל כך רעב ונזקק כמוני ישר כח!

אודי... :-( בדיוק כתבתי הודעת המשך וכשסיימתי ראיתי את הודעתך. ואני רוצה לכתוב משהו אבל אני לא יודעת מה כרגע. אז אני רק יכתוב בינתיים שתנוח היטב ותאסוף כוחות, במילים שלך, ולאו דווקא כוחות בשביל לחזור אלינו, פשוט - שכמות הכוחות תהיה מותאמת למה שמוציאים, ושיהיה סיפוק ולא אפיסת כוחות. לי זה נוגע כרגע בכל מיני מקומות , אולי אכתוב בהמשך, אולי לא, בנתיים להתראות וסליחה/ תודה/משהו מבולבל כזה, גילת.

חשבתי עליך השבוע, ונזכרתי שלפני שבחרתי את מקצועי הנוכחי חשבתי אולי ללמוד להיות פסיכולוגית, ואחרי שראיתי מה שאתה עובר כאן, אמרתי לעצמי, שלעולם לא הייתי עומדת בזה. ראבק! מה אתה חייב למישהו? אתה מתנדב כאן, עוזר לאנשים, נמצא כאן, ועוד יש טענות? בלי לפגוע באף אחד, אבל אני חושבת שהרבה מהבעיות של האנשים כאן זה המחשבה שאנשים חייבים להם! יאללה, חבר'ה עד שאתם מאמינים שכולם חייבים לכם תחשבו כמה אתם חייבים לאחרים? כמה אתם עושים בהתנדבות לאנשים זרים לכם לחלוטין? מה זה התביעות האלו?? מילא, רוצים להתפנק, להתרפק, גם נראה לי לפעמים מכביד, אך עוד לבא בטענות, ובדרישות? תהנה בחופשה, תעמיס לעצמך כוחות, ונתראה.

אודי יקר, סוף סוף... Take Care שלך, סוריקטה

היי אודי, כשרק התחלתי לקרוא כאן, לא הבנתי את כל הבנות שרושמות כאן, וכמה הן מתפעלות. ממך ומחכות לתשובתך. ורק כשהתחלתי לכתוב גם אני הבנתי כמה שאתה תומך ומסייע ונותן מעצמך עבורנו, אז תודה רבה לך וחופש נעים!

אם יש משהו שאני אוהבת בפורום הזה ושמשאיר אותי כאן . זה את הישירות הכנות והגבולות שלך .יישר כוח ..ושוב תודה באמת מכל הלב .

בהצלחה עם העיסוקים בעבודה שלך אודי מימה

ראית את ההודעה שלי מיום שלישי, רגע לפני ההודעה שלך שיוצאים להפסקה אמצע שבוע... רציתי שתראה.

אתה יודע? לפעמים אני לא מצליחה להבין אותך. אם אגיד שנעלבתי, אתה לא תבין על מה אני מדברת...

אתה לא עונה לי ולא מעלה הודעות או תגובות שלי תסביר לי מה כל כך לא בסדר בבקשה

מרגיש לי מזלזל ונוגע בדיוק במקום הכואב הזה של הנזקקות והנואשות לקשר למגע הצורך באחזקה הפחד שכל רגע הכל יכול להתמוטט כי הכל תלוי על חוט השערה לא הייתי בוחרת להיות במקום הזה אני יכולה לספר שאני עובדת ביותר ממשרה אחת ןמפרנסת משפחה ומממנת טיפולמ3 פעמים בשבוע ונלחמת כבר יותר משנתיים במוות וחיה בתוך סיוטים אבל משתדלת ללכת גם למסיבות חנוכה ולאפות עוגות יומולדת לכל אחד מהארבעה ובראש לשמוע צעקות וקולות ולראות זכרונות ולהרגיש כאבים ןסיוטים ולהרגיש לפעמים כל כך נחותה כשאומרים לי שההודעות שלי זהות בתחינתן

לא יודעת אם משיהו פתח אותו אבל היו שם כמה שאלות שהתייחסו לשאלה אם יש אדם שקרוב אלייך. ומה לעשות שהיא הכי קרובה אליי או בכלל. ותהיתי לעצמי מה זה אומר...הרי בסופו של דבר, בעתיד הקרוב או הרחוק אני לא אהיה איתה לעד, כך לפחות נראה לי. מה יהיה אז?

אבל ברצינות, אתה חושב שהיא מחליפה משהו? זה קצת מוזר בעיניי. אני חושבת שהכוונה שלי הייתה שאין לי עוד קשרים קרובים אבל אתה לקחת את זה לכיוון אחר. הצלחת בכלל להבין אותי?