עולם ללא אלוהים

אני העבודה ובאמצע שאני עובדת אני מרגישה מוצפת ממחשבה והרגשה שאני שונאת פסיכולוגים. שאני שונאת אותם. ככ שונאת רותם. כל החיים נעזרתי באנשי מקצוע והם לקחו כסף ולא הסבירו לי כלום!!! וברגע שרציתי הקלה בגבולות פתאום תסכלו בשם המציאות. מה זה?? איך זה טיפולי? למה לא הסבירו לי כלום? למה לא עזרו ולא טיפחו אותי באמת? באותה אהבה והשקעה שהיו עושים למען אנשים שהם באמת אוהבים? מרגישה עמוק בפנים שהעולם הזה עבד עליי ועשה ממני צחוק והתעוררתי מאוחר מדי. מרגישה שמאוחר מדי. איך משתנים ומשנים? איך עושים את זה? איך משתחררים? איפה אלוהים הבן זונה הזה נמצא כדי לעזור לי? נס, הארה, משהו! אני רוצה להשתנות, להשתחרר מכל הכבלים ובמקום שיקרה משהו טוב זה גורם לי לחוש הרסנות. תוקפנות. למה?

מי אמר שזו הציפיה ממטפל. מטפל צריך לעזור, להיות קשוב, להיות מקצועי, מלא הבנה, אזדהות, אמפטיה אבל אהבה? איך הכנסת את המושג הזה למשוואה? לא חושבת שבאתיקה למטפלים כתוב שהם צריכים לאהוב הטיפול שלהם גם לא מגיע ממקום של אהבה, אולי יותר דאגה ורצון לעזור. אולי יש לך בלבול בנושא הזה, ולכן זה כל כך משגע אותך? כי בחיים הרגילים מי שכך שומע אותך ומאזין הוא בדרך כלל אוהב אותך, לכן את לוקחת את המאפיינים הללו של המטפל ומבלבלת אותם עם אהבה. ולא שאני שוללת אהבה ולו אפלטונית בין מטפל למטופל, אבל זה לא חלק מעסקת החבילה כשהולכים לטיפול, כך על פי דעתי בכל אופן