פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, האם יש סוגים מסוימים של טיפול שהקשר הטיפולי הוא המרפא? הקשר עצמו ולא הטכניקה או השיקוף ו/או הפרשנות? יכול להיות שלפעמים הקשר הוא המטרה ולא האמצעי? והאם יש אנשים שחיו חיים טובים ורגועים יותר כאשר הם בטיפול ועבורם טיפול הוא סוג של "דרך חיים"? נטע.

מגיע מישהי לטיפול, אין לה תקשורת טובה עם ההורים, עם הבעל, אף אחד לא נותן לה תשומת לב, והנה, פעם בשבוע היא מגיע לטיפול, והמטפל נמצא שם בשבילה 100% מקשיב, מבין, מרגיע, שנון, חינני, וואו! את לא חושבת שבאיזה שהוא מקום הוא מתחיל למלא לה חסכים אחרים, אבל זה ווירטואלי ולא אמיתי. בוודאי שהפנטזיות האלו יכולים לשים את המטפל ב'היי', אבל ההיי הזה יכול היה להגיע גם ממקומות אחרים, לדוגמא אם לפתע הייתה מתאהבת במישהו בעבודה והאדרנלין היה מתחיל בפעולתו, היא גם הייתה מרגישה בהיי, ואותו אחד היה מחייך, אומר לה כמה היא נפלאה ומקסימה, ואין אשה כמותה... זה גם היה מוסיף לה צבע לחיים שנראים לה קודרים. עכשיו כאשר מטפל הופך בפנטזיה למאהב, או לחבר קרוב ו WHAT EVER, ברור שיש לה השפעה מעבר להשפעה של הטיפול הטיפולי נטו.

אני חושבת שהקשר הטיפולי הוא הכי אותנטי שיש. אני חושבת שאם מטפל היה מונע רק מאגו או בצע כסף, הוא היה מטפל איום ומהר מאוד הזיוף היה מתגלה. אני לא מחפשת מהטפל שלי תשומת לב. יש לי מזה בשפע. אני מחפשת "בועה" מוגנת. מוגנת ומנותקת מהעולם החיצוני. מחפשת לחוש בטוחה.

נטע, זה מאד צורם, מדוע אדם שמתפרנס יש להתייחס לכך בצורה שלילית? מדוע זה נקרא בצע כסף? כאשר אומרים שאדם עושה משהו עבור בצע כסף, הכוונה היא שהוא עושה משהו שלילי כדי להרוויח כסף, אך מדוע אדם שיש לו קריירה נחשב לדבר שלילי, אגו או בצע כסף? כשאת קונה עוגה במאפיה את מרגישה שהם מוכרים לך את זה כי הם אוהבי בצע? כאשר את קונה בגד, את מרגישה שהמוכרת היא אוהבת בצע? מדוע קריירה טיפולית היא בצע כסף? האם יש רק שתי דרגות בסקאלה, או אוהב בצע או פילנטרופ אלטרואיסט? אדם שרוצה להיות פסיכולוג בדרך כלל יש לו תכונות של רצון להבין את השני ולעזור לו, ואת היכולות הללו הוא מנצל כדי למצא את השליחות שלו בחיים והיא גם הקריירה הכספית שלו, מה רע בזה? ואם לאחד יש חוט אומנותי והוא פיקסו, וציוריו נמכרים ביוקר כי הם מקסימים, האם לכן הוא הופך לאוהב בצע? האם הוא חייב לחלק את תמונותיו חינם אין כסף. אני חושבת שצריכים לשים את הגבולות להגדרות. המטפל מטפל במטופליו, כי זו הקריירה שלו, יתכן והוא גם עושה דברים מחוץ לעבודתו, אך בעבודה זה מה שהוא עושה. וכשם שמורים יכולים לעצב את דמות תלמידיהם, וארור עושה מלאכתו רמיה, נאמר על מורים שלא עושים את עבודתם נכונה, כך גם מטפל, ברוך הוא כאשר הוא עושה את עבודתו נאמנה, אבל זו עדיין עבודתו. האם את חושבת שכל המורים צריכים להיות מתנדבים? האם הם אוהבי בצע כי הם רוצים משכורת? ממש לא מבינה את ההגיון של הדברים. כן מבינה, שיש לך קשר טוב עם המטפל וזה עושה לך טוב. שמחה עבורך, אבל עדיין את צריכה לזכור שזה קשר מקצועי, לא מכירה את המקרה שלך הספציפי אבל בגדול זה מה שזה. יודעת מה, בואי נעשה חשבון מטפל טוב צריך לטפל לפחות בשלושה מטופלים ליום? שזה 60 מטופלים בחודש. את באמת חושבת שהקשר הנפשי שלו עם כל שישים המטופלים הוא מעבר למחויבות שלו כמטפל? אם כן, הוא ישחק מהר מאד, ולא יחזיק מעמד יותר משנה שנתיים, תחשבי על זה לבד! מה הציפיות שלך ממנו, ומה הציפיות של עוד 59 מטופלים שכמותך.

אני שונאת אותו!!!!!!!!!!! אתה שומע???????????? הוא שומע????? הוא פוגע בי שוב ושוב בנקודה שבשבילה באתי לטיפול-אמון!!!!!!!!!!! אמון באנשים, אמון בעולם, בטוב בעולם, בטוב באנשים, בטוב בי.... ומה הוא עושה???????? מראה לי שצדקתי, שאמא שלי צדקה, שאין!!!!!!! וזה לא נכון!!!!!!!! אמא שלי לא צודקת!!!! הוא לא צודק!!!!!!!! אפשר לתת אמון!!!!! אפשר שיהיה טוב עם מישהו!!!! אפשר שיהיה טוב בעולם שלי!!!!!!! זה פשוט לא אמיתי שמטפל מתנהג ככה!!!!!!! ועד שאני מתחילה לתת אמון, לשחרר, להיות איתו, מתוך יותר רוגע ולא לחץ, מתוך מקום יותר בריא- הוא שוב ככה!!!!! פוגע!!!!! עושה דברים מאחורי הגב שפוגעים בי והוא יודע שיפגעו!!!!!!! שילמתי מלא כסף, עשרות אלפים, הלוואות שעוד חייבת, כל הכמעט שלוש שנים האלה, זמן,אנרגיה, ובשביל מה לעזאזל???????? סיכמנו שהוא לא נפגש עם הידיד שלי יותר, דיברנו, חפרנו על זה...!!! והאמנתי לו!!!!!!!!!!!.. מה???? איך?????? אני באה בפשטות לפגישות, בלי משחקים, אומרת את כל האמת גם כשהיא כואבת. והוא משחק משחקים??????? הוא מחפש מטופלים חדשים כשהוא לא דואג למטופלים שלו היום!!!!!!!!!!!! יוהו!!!!!!!!! רחל.

היי, יש לי המון מילים ושום מילים בכלל, ויש לי שתיקה שמציקה לי ורצון לפטפט עד אין סוף על הכל ועל כלום. אז אשתמש במילים של מישהי אחרת, טוב? השקט/אגי משעול אני השקט של החדר ככל שאני מידקק מתעבה הרעש שבראשכם. אני מתפיח את המילים שיבואו אני החור הנפער שאותו אפשר לכסות במילה. לא תוכלו להמלט ממני, אני השקט שבאי השקט של גופכם אורב לכם בקצה הידיים הפכורות הגחוכים הצחקוקים התזוזות הקטנות בכסא. אותי אתם כוססים מראשי הצפורניים, בי אתם פוגשים בתקרה בקירות בצורות המוזרות הצצות מן האריחים. אני הקשב המצוי בכל אני הוא זה המפציע בכם עכשיו נעמה.

הי נעמה, נהדר... אני מכסה לרגע את השקט במילה כדי לומר לך תודה שהבאת את השיר :) גילת.

היי נעמה אולי בין הנוקשה שלי לקשה שלך נעשה ריקוד כזה כשאת מושכת אחורה ואני מקדימה..... סתם מתביישת במה שיצא אבל אשלח הילה

כתבת לי להיות בחמלה לעצמי ? לא יודעת איך . לא מצליחה להבין איך לאהוב את עצמי . איך לקבל את הפגיעה הזו .איך לקבל שזאת אני שנפגעתי .שזה אבא שלי .כשמתחברת רוצה להעלם רוצה להשמיד ולהכאיב לעצמי . מעדיפה לא להתחבר לשם .מי בכלל יכול להבין לעכל זוועות כאלה של הורה לילד מי????

יש דברים שלעולם לא נבין האם את מסוגלת לחבק את הילדה הקטנה שבך? ולומר לה שאת אוהבת אותה? אני חושבת שזה מה שהיא רוצה עכשיו...

מדוע שלא יהיה לך חמלה כלפי עצמך, את הרי הקורבן!!! ואיך יכול לעשות אבא לילדה שלו מעשים נוראים? כי חרה נשאר חרה ולא משנה איזה תפקיד הוא ממלא, ואם היצור הזה שהביא אותך לעולם הוא אדם מושחת אז הוא יהיה בעל משוחת, ומעביד מושחת ועובד מושחת ואבא מושחת, כי זו המהות שלו. אבל למה שתכעסי על עצמך? את גרמת לכך שהוא יהיה אבא שלך? מספרים על אדם גדול שהיה בשואה, ועבר את כל הנוראות שלה, ובתוך הגהנום הוא אמר למישהו, כשאני רואה את הנאצים, אני מעדיף להיות בצד של הקורבן ולא של הרוצח! תזכרי תמיד שאת הקורבן, אז למה שתכאיבי לעצמך עוד, מספיק הכאיבו לך! תחשבי על עצמך כניצולת שואה, שואה פרטית של עצמך, שימי את הרשעות מאחור ותמשיכי קדימה.

מבינה הכל בהגיון ...הכל כל כך מסובך ומורכב במיוחד ברמת הנזקים שלי .

הלוואי שהיה לי מה לומר...כלכך דומה ומבאס.....שנה לקח לי לומר...... את המילה הזו בכלל, את אמיצה....

שלום, האם ניתן לקבל בהודעה פרטית או כאן המלצה על פסיכולוג לטיפול cbt בבוגר (כבן 30) בעניין הפרעת חרדה או הפרעה דומה שגורמת לבעיות שינה קשות? דרך קופת חולים כללית או אם יש מישהו מומלץ אפשר גם לא העיקר שיהיה זמין מיידית. תודה מראש

אל הצלחית השתדלתי כל כך רק שקד ועוד אחד ופתאםו כמו רעל הגוף משתלח בי מנהס לא להקיא ואל הצלחתי בכיתי רציתי לצרחו ואל יצא לי קול אכזבתי. אחרי שהע שוב ניסינו פלח תפוז ושוב אל הצלחתי ובפנים הרעש מתגבר וקולות ההרס תמותי לוזרית ותמונות ואל מצליהח לבלוע כי הז כואב ואין מקום וישר מתעורר הרפלקס להקיא להוציא. לא נוותר. עוד שהע ננסה שוב. ושוב ושוב. בינתיים מרשםי לי הליכות יחפות שעושות לי קצת שקט אפילו שקר ורטןב.

בקשה לתגובה שרשמת לי לגבי תלות: מטפלת היא לא בת משפחה ולא חברה, זה נכון... אבל גם ב-"קשר מקצועי" יש רמות אי אפשר להשוות בין קשר של מטפל-מטופל לקשר של מטופל-רופא שיניים או לקוח-עו"ד- פשוט אי אפשר! קשר טיפולי בין פסיכולוג למטופל מניע תהליכים נפשיים, הוא נוגע בפצעים רגישים והוא לא שטחי כמו הקשר שלי עם הרופאת משפחה. יש בו אלמנט רגשי שאין עם בעל מקצוע אחר. נכון שזו העבודה שלה, ונכון שהיא רוצה להתפרנס, אבל אני לא חושבת שהיא תזרוק אותי בגלל הכסף! ומנגד לא מגיע לה להיות מנוצלת אלא לקבל תמורה על העבודה שלה. ובתקופות לחוצות, תמיד אפשר למצוא פתרונות החזקה זמניים שהן לא פגישות פרונטליות בתשלום, או לקבוע במרווחים גדולים יותר. לא הכל שחור-לבן...נראה לי שצריך נכונות וגמישות מחשבתית.. בת שבע, אולי אני מדמיינת (ותאמיני לי שיש לי דימיון מפותח) אבל גם מטפלים, הם אנשים עם רגשות. אולי הם לא מפתחים אהבה ותלות במטופלים שלהם (ואולי טוב שכך), אבל הם גם לא מונעים רק מבצע כסף. אולי אתגר, אולי רצון לעזור, אולי אגו שלהם..אני לא יודעת.. אני פשוט יודעת שהיא מתאמצת לגביי, והרי היא יכולה לקבל את הכסף ולא להתאמץ... חציית גבולות יכולה לקרות בכל קשר שהוא בין אנשים. רק שההשלכות שלה אחר כך הן מאוד רחבות, וחבל שאנשים (כמו הרופא שהלכת אליו) לא מבינים את ההשלכות הקשות של המעשים שלהם.

כאן בדיוק תמונה הפצצה המתקתקת בגלל שמקצוע של מטפל נוגע בנקודות הכי הכי עמוקות, בגלל שחייב להיות קשר מבוסס על אמת, על פתיחות, על רצ'רץ' שמאפשר לראות את כל מה שנעשה במקומות הכי נידחים בלב דווקא לכן, הסכנה של תלות לא רציונאלית בקשר יכולה להיות קשה ביותר. שימי לב למה שקורה כאן בפורום רוב הכאבים של האנשים יותר ממה שהם מהותית על הבעיות שלהם, הם על הקשר עם המטפל, היינו האמצעי הפך למטרה! הרי מטרת הטיפול היא להביא תועלת לבעיות ולפתע האמצעי הזה הפך למטרה בפני עצמו, כאשר הוא כורך בתוכו המון רגשות וקשיים, ותלות, ובלבול במהות הקשר אין בזה סתירה שלמטפל יש לב טוב ורחב, ורצון אין סופי לעזור, הרי לכן בחר במקצוע זה, כדי לעזור! גם אחות רחמניה אוהבת לעזור, גם עובד סוציאלי יש הרבה עבודות שהמניע שלהם הוא הומני ונובע מתוך תכונות אופי של מי שבוחר בהם ולכן מה? הם עדיין בגדר יחסים מקצועיים, ולא מעבר לזה, רופא שיושב לילות ליד חולה כדי לנסות להציל את חייו, האם לא עושה מעשה נאצל? האם לא מוכיח על איכפתיות מעל ומעבר? ולכן מה? החולה ידרוש יחסים קרובים אחר כך עם אותו רופא? עורך דין שמוכן לחרף את נפשו להציל עשוק מדי עושקו, מחויב אחר כך לשאת בעול בכל הבעיות האחרות של אותו לקוח, למרות שאותו עורך דין פעל מעל ומעבר כדי לעזור לו. דווקא הקשר המקצועי הזה עם המטפל שיש בו כל כך הרבה מוטיביים שאנו רוצים מאנשים שקרובים אלינו, הוא זה שיכול לטמון את הבור השחור, כפי שנראה כאן בפורום, עם הכאב העצום של כל כך הרבה כותבים. ואף אחד לא חסין מזה, ממש לא!!! גם לא בתשבע שמטיפה כל כך הרבה להיזהר מהתלות הזו!!!!

את צודקת במהות העניין . אבל לא כל המטפלים אותו הדבר . את יודעת בפעם הראשונה שהייתי אצלה לא שמעתי מילה ראיתי את שפת הגוף שלה ידעתי במה היא עוסקת בנוסף לטיפול וידעתי שזאת מטפלת שתשמור על עצמה כלומר תשמור עלי . רוב הכאבים כאן וגם אני שם המון פעמים זה הגבולות השמירה על עצמה . תראי מה החופשות של אודי גורמים השמירה שלו על עצמו . קשה לנו עם גבולות מפחיד עד כאב התלות .הלהזדקק למישהו אחר . זה בדיוק התהליך בטיפול וזה המתנה הכי טובה שאפשר לתת לעצמך .כי אז מבינים איפה הקושי בזוגיות ,חברים,ילדים , עובד מעביד . כל קשר בן אישי נגמר ומתחיל בגבולות ותלות קרבה .כמובן כל אחד ברמה אחרת. בחצי שנה האחרונה אני לא מאפשרת גישה אני מבולבלת לא בטוחה בוחנת בועטת דוחפת מחבקת זקוקה הכל את זה אפשר רק בתוך חדר טיפול בשום מקום אחר לא היו מקבלים אותי ככה . תלות הוא דבר טוב כשנזהרים כשיש גבולות ושעולה הזדקקות עוצרים בוחנים כמה למה .. כשהפכתי אובססיבית ולא הבנו למה גיליתי את המכה של הוואטספ חתכתי אין נגמרה האובססיביות חזרה השפיות .למדתי לזהות אצלי את המקום האובססיבי -מתנה של טיפול . כן יש לי תלות במטפלת תלות בריאה כשאני זוכרת שהיא כרגע קביים דמות מטיבה שעוזרת לי לא יותר מיזה היא לא חברה ולא אחות . דמות שמלמדת אותי גבולות מלמדת אותי ללכת מלמדת אותי להיות עצמאית. תלות זה לא מחלה תלות שפוייה ובריאה זה מתנה . מתנה שכל ילד לומד כשיש לו הורים נורמלים .

אם את מחזיקה את המתפתחות ואת הטרמוסטט, ואת יכולה לווסת את התלות, ואת יושבת ליד ההגה זה נפלא. כל עוד התלות לא גורמת לך לסבל, כל עוד היא לא בעייתית מבחינתך, את במצב טוב. לדעתי צריכים לאבחן את סוגי התלות. לדוגמא אם אני סובלת מכאבים, ואני הולכת לטיפול והם מקלים על הכאבים שלי, אז התלות שלי היא בטיפול ולא במטפל, כי אני רוצה שיחלפו הכאבים, ואני מרגישה תלות בטיפול, והדגש הוא על הטיפול. אבל אם יש לי כאבים, ואני עושה טיפול, ותוך כדי נקשרת נפשית גם למטפל, אז זה לא תלות בטיפול כי אם במטפל. אם את הולכת למטפלת ואת תלותית בטיפול שלה, כדי להכיר את עצמך ואת הסובב אותך, אז התלות היא בטיפול, אבל אם היא הופכת להיות 'רומנטית', ואני חושבת שהאטמוספרה בחדר הטיפול מובילה לזה, כאן יכולה לצמוח בעיה. אבל טוב לשמוע שאת בשליטה, טוב לשמוע שאת יכולה לווסת את התלות שלך.

אהבתי מאוד את מה שכתבת.. מרגישה כמוך, בהמון מובנים...

היי אודי יש אצלי חלקים קשים מאוד מאוד ונוקשים מאוד קשה לי לסמוך על אנשים אני נהיית פגיעה כל כך וחשופה כמו חשופית.......הפחד מהכאב הפחד לחוות דחיה פגיעות להינטש?????????? למה זה גם אחרי שנים של טיפול זה לא זזזזז????? למה בין רגע אני הופכת לקרבית ותוקפת????? לאן נעלמת הרכות????? קשה/קושי/קשיון/נוקשה/

היי הילה, עוד מילים: נקישה (על שריון קשה), קושיה (איך אפשר לעזור?), שיקום, נשקם, תשקמו, נשיקה, נשק, קשקוש, קשיו (סתם כי כבר עלתה המילה). רואים שקשה. אבל נראה לי שגם זז, לא? הרי סיפרת - אף פעם עוד לא היה ככה. משהו חדש קורה. וקשה... איתך, (רוצה לשבת יחד? או אולי בכלל לקפוץ חזקחזק, או לזוז ולהוציא אנרגיות?) נעמה.

אהבתי נקישה-קוקו מי שם??? נשיקה- כזאת שמופרחת באוויר גם קשקוש של מילים ושרבוט של דברים אולי ביחד יהיה יותר רך??? אני מפחדת שתיפגעי מהקשה והנוקשה..... הילה

אני עומדת לשחזר מילים שהמטפלת שלי אומרת לי כשאני מפחדת לפגוע בה: אולי אפגע מתישהו מהקשה והנוקשה, אבל אם לא הכל נגמר בזה, אלא אשאר ונדבר על זה, זה פחות נורא, לא? (אני קצת כועסת עליה, אז שלא תדע שאני נעזרת ככה בדברים שלה. ;) סתם, היא יודעת ותדע ותודה לה על כך.) נעמה.

היא מוסרת שקשה היא פגועה וכאובה הלב מדמם ואין רואה היא עזובה ודחויה נטושה בוכיה האם חסד יעשה עמה? מה היה כל רצונה? לחוות בסך הכל קבלה

לאן היא תלך?

אני באה לפה הרבה בזמן האחרון. זה לא ייגמר לעולם הצורך הזה?

היי אודי, יש לי בעיה קשה בזוגיות. אני אוהב את חברה שלי מאוד, והיא אותי, אבל יש לי כנראה איזה פגם באגו שמדי פעם פשוט מדרדר אותנו לקאנטים: היא תעיר לי על משהו, יכול להיות משהו נורא פרקטי, בצורה מסויימת או במילים שקצת לא מוצאות חן בעיני, ואני אשתגע מזה ואתחיל להציק לה. ליתר דיוק, היא יכולה לזרוק איזה אמרה עלי או איזו האשמה קטנה ואני אתחיל "לחפור" לה על איך שהיא מדברת אלי' והיא שהיא מגזימה ומסלפת, ומתחשבן איתה על כל מילה. אפילו שאני מודה שבד"כ מדובר בדברים די זניחים ולא במילות גנאי או עלילות דם מופרכות. כל פעם שיש לי התקף כזה היא נהיית עצובה וכועסת ומה לא.. זה כבר קרה הרבה פעמים ולמרות האהבה הגדולה שיש בינינו בגדול, היא כבר מתחילה להתייאש ממני. אני כל פעם מבטיח שאני אשתפר וארגע, אבל האגו שלי פשוט מתפרץ לפעמים בקטעים האלה ואני מאבד מודעות וזה פשוט יוצא.. אגב היא ציינה שזה בדיוק כמו אבא שלי, ואני חושב שהיא צודקת. אני לא יודע איך מתמודדים עם כזה דבר.. אני מפנטז על איזה מהפנט שירדים אותי ויעביר את התופעה הזאת ממני כבר. מה אפשר לעשות? תודה

מה אתה חושב על היפנוט, האם אי אפשר לעזור כדי לשנות דפוסים, דווקא בהיפנוזה, להכניס כמה קבצים שינסו בבחינת וירוס חיובי לתקן כמה בגים? לא פירמוט של המוח, גם לא החלפת דיסק קשיח, רק תוספת של קבצים שאולי במצב רגיל לא מצליחים להטמיע? מעניין לשמוע את דעתך

כתבת לי שאצטרך להתאמץ קצת גם כאן. אני לא מבינה למה אתה מתכוון תוכל להסביר בבקשה?

אתה מניח מילים שמנסות לתת תוקף למצבי מילים של קבלה שזה המצב עכשיו אני לוקחת את המילים שלך ולפעמים רוצה גם לקחת את היד אלב לא בכאילו באמת

היי אודי, אני לא כותבת את ההודעה הזו בקטע פוגעני, אבל יש לי משהוא שממש מציק לי: המטפלת שלי, היא מצטיירת כאדם רע ולא ישר בעיניי... אני לא מצליחה להאמין לה.. לפעמים אני לא מבינה איך היא עובדת בתחום הטיפולי ועוד עם נפגעות טראומה מינית, היא צריכה לעבוד במקצוע אחר...או עם אוכלוסייה אחרת..(פעם רציתי להגיד לה שהיא צריכה לטפל בפושעים, אבל כמובן שלא אמרתי...) אני יודעת שזה נשמע נוראי ומאוד כפוי טובה. כי לכאורה היא טובה כלפיי: היא גמישה איתי, היא עונה לי בין הפגישות וללא תשלום.. אודי, למה לה לדבר איתי בטלפון ולא לגבות תשלום? אני לא מצליחה להבין... ואני גם לא "לקוחת זהב" ששווה המון כסף...אולי היא יודעת שאני טיפול ממושך ולכן "חבל לה להפסיד"? היא צינית ומעליבה אותי. והדיבור שלה מתנשא.. היא כמו הבנות האלה בבית ספר שהיו "מלכות הכיתה" וצחקו עליי .. אני ממש פוחדת שהיא תפגע בי, שהיא תעליב אותי, שהיא יום אחד תזרוק אותי מהטיפול סתם כי נמאס לה... אני פוחדת ממנה ומהשאלות שלה! הפחדים האלה והרגשות נחיתות הללו, הם לא מפסיקים לנהל אותי ולמנוע ממני להיפתח אליה ולחזור לטיפול... ואני מאוד מאוד אוהבת אותה, היא חשובה לי ויקרה.. זה קשה מה עושים?

היי מיקה מה שלומך? יש כל מיני קולות בתוכך,את שומעת? קול שאומר שהפסיכולוגית הזאת היא פושעת? בגלל שיש לה קעקועים והיא לובשת קצר? את מזהה את הקול הזה? ויש עוד קול שהוא יותר רך שאומר שהיא מוכנה לתת לך מזמנה ולהיטיב איתך.של מי הקול הזה? ואני שומעת קול נוסף שהוא ממש ממש חלש שאומר שהיית כן רוצה לבוא ולהתמסר לטיפול. את גם שומעת?או שזה משהו משלי? רוצה לשתף אותי? הילה

זוכרת שאמרתי לך שאם היא הייתה אומרת לך להשאר היית חושבת שזה בגלל כסף. היא מדברת איתך בטלפון כשי לתמוך בך יש אנשים כאלה טובים שרוצים לעזור והיא ישירה איתך ואומרת לך דברים כי אכפת לה ממך . יקרה אל תחזרי למקום הזה את כל האנרגיה נגד תכווני לתוך הטיפול לעזור לך כי מגיע לך .

אתה רואה ? אני חייבת !!! חייבת להתרכז !! חייבת לסיים את המטלה !!! יש לי כבר קצת פחות משבועיים.... מצמית מפחד !!! ראית את ההודעה של עמליה שכותרתה "גלים" ? בדיוק כך אני מרגישה !!! יש לי צורך לספר לך, מאז שהייתי בת 10 עד 11 בערך, אחי הגדול (גדול ממני בהרבה שנים) ניצל אותי מינית .. כן, אודי אני רוצה לצעוק ,שכל העולם ישמע: הייתי הזונה שלו שומע אודי? שומע ? אני חייבת להיות ממוקדת ולסיים את הפרוייקט, מצפים ממני.. יש לי גם המון מה להפסיד אם הפרוייקט לא יהיה מעולה.. יש לי שם טוב... איזה צחוק ציני יצא לי עכשיו מהפה :"שם טוב, שם טוב,שם טוב... זונה..זונה..זונה..זונה.." אודי, דדדיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי לא יכולה יותר :(((((((((((((((((((((((((((((((((((((( חייבת לברוח... בא לי להצטרף לעמליה.. אני חייבת לברוח מהגוף שלי.... אודי:(((( תעשה משהו..תגיד משהו... הגוף התפוצץ מהפצצה וכל חלק נמרח במקום אחר :(((

במבי יקרה כותבת לך אפילו שאני לא אודי מרגישה שפשוט מגיע לך יד וקרקוע מגיע לך שתזכרי שאת טובה ולא ...קצת קשה לי המילה מבינה את ההרגשה הזו אבל את לא .. אף אחת מאיתנו לא גם אם אמו לנו ככה גם אם השתמשו בנו ככה יקרה תני לכאב לעצב להרגשות לצאת נקי את עצמך מהן מגיע לך ימים טובים יותר . חיבוק אם נכון לך

במבי יקרה, וכל מי שרוצה לברוח מהגוף, סיפור של קורט וונגוט על איש או אנשים שחשבו על זה גם הם... (מצאתי רק באנגלית) http://joelfinley.tripod.com/vonnegut.pdf ויש שם רגע שתמיד מרגש אותי, על איש אחד שהגוף שלו היה לו לטורח ומקור לשנאה, שהלך, הלך, הלך לתוך הים ונעלם ושב בלי הגוף שלו. כל ההדהוד של המשאלה הזו ושל השנאה והטורח של הגוף מרגשים אותי בסיפור הזה. ובמחשבה שנייה, אתרגם את הפסקאות האלה, למי שרוצה: "עדי ראייה מספרים על איש זקן שנכנס לתוך המים, והמשיך ללכת מבלי שהבעת פניו תשתנה, עד שנעלם. קוניגסווסר הביט בפניו של הקורבן ואמר שמעולם לא ראה סיבה טובה יותר להתאבד. הוא פנה לשוב לביתו כשהבין שהייתה זו גופתו שלו שנותרה שם. הוא חזר לשכון בגופו בדיוק כשהכבאים החזירו לו את נשימתו והוליך אותו הביתה, כטובה לאנשי העיר יותר מכל דבר אחר. הוא הוליך אותו לארון, יצא ממנו שוב, והניח אותו שם. הוא הוציא אותו רק כשרצה לכתוב או להעביר עמודים בספר, או כשהיה צריך להאכיל אותו כדי שיהיה לו די כוח למלא את המטלות השונות שנתן לו. יתר הזמן הוא נח חסר תנועה בארון, במבט מבולבל ותוך ניצול אנרגיה מועטה ביותר. קוניגסווסר סיפר לי שהוא היה מבזבז על הדבר דולר בשבוע, הוציא אותו רק כשהיה ממש חייב." שולחת חיבוק-של-מילים, נעמה.

עבר עלי בבית משוגעים גשם זלעפות לא התנו לי לצאת לא הצלחתי לאכול כלום או לעשות משהו ורק ביקשתי לישון כדי להשקיט קצת את הרעש מהבית תמונות של שולחן שבת וטיול שבת לראות את זרימת הנחלים ועוצמת המפלים בתמונות הכל נראה בסדר חיוכים לאמא הילדים לבושים היט ב ושמחים. היום בבקר שוב פגישה אצל מנהל המחלקה אם המצב לא ישתפר יצטרכו לעבור להזנה בזונדה אני לא מוכנה זה הגוף שלי אולי המקום הזה מחמיר את מצבי תנו לי לצאת מכאן ונראה. יש לך מחשבות אובדניות לא. אמרתי לא. למה את לא את חייבת המצב מדרדר תאבדי שליטה. את רוצה לפגוע בעצמך לא אמרתי לא את צריכה להשתדל הכל תלוי בך אתם נותנים לי ךהרגיש שאני לא משתדלת לא מספיק טובה אני לא רוצה להיות פה דמעות של יאוש אני יודעת שאינם נגדי אבל ההתנהלות הזו והחקירות

עמליה יקרה קחי את המראות הטובים הטבע תנשמי אל ליבך תזכרי שהם רוצים לעזור ותאפשרי לעצמך את המרפא ..מצטערת שככ קשה

אמא שלי הייה במצב דומה וכך הצלחנו לעזור לה, זה עשה פלאים האינשור, לפעמים לא חושבים על דברים פשוטים כל כך נראה לי שצריכים לחזק אותה.אני חשובת שזה שווה בדיקה והייתי גם חושבת על היפנוזה

אינשור פחיות בכל הטעמים לא מסוגלת לבלוע את זה... תודה שחשבת עלי

היי אודי. מה שלומך???? קיבלתי את מה שכתבת בכאב גדול מאוד. לעצור ולראות מה קורה לי??????? שתי הפגישות האחרונות היו מלאות בדמעות וכאב נוראי;;;;;;;;;;; אני עושה טיפול חמש שנים ואני יכולה לאמר שהפעם הזאת הכאב היה הכי בלתי נסבל ונורא. למה????????????? לאחרונה אני פוגעת באנשים שקרובים אליי. פה זה היה מול מימה (קבלי שוב התנצלות......). זה קרה מול העורכת דין שכתבתי לה מייל פוגעני. מול עוד מישהי שנפגשה איתי ואמרתי לה שאין לה מה לתת לי. אני מתביישת בעצמי על ההתנשאות והיהירות שיצאו ממני בחודש האחרון......... ממש ממש חשה בושה.......זה כל כך כואב לחוות את עצמי כך...... כמויות הדמעות שירדו ממני בחמישי ושישי......... הכאב היה בלתי נסבל....... כמו אבצס מוגלתי שלוחצים עליו ואז יוצאת מוגלה והפצע כל כך כואב........ הרגשתי את הפצע יושב בגרון...... כן בהתנהגות שלי אני מעוררת אנטיגוניזם והכוונה כאן לא משנה....... עדיין כואב לי מאוד בפצע הוא נפוח ואדום.....

הילה ..מבינה זוכרת מה כתבת לי הורסים כדי לבנות אז עכשיו את בונה דרך המודעות של הנזק וההרס המתמשך .. זה טוב לנקז את המוגלה ולהבריא

שלום, יש ספר שאתה ממליץ עליו שמסביר על התחום? שימושים, יעילות וכו.. רצוי בעברית, אפשר גם באנגלית. תודה :)

אני מחפשברשת ולא מוצא ספציפית לדיכאון.. יש אפשרות להכוונה? תודה

היי בת שבע, חשבתי הרבה על מה שאמרת לגבי תלות, והאמת היא שאין לי תשובה באמת האם תלות היא טובה או לא? כנראה שהכל תלוי במינון ובמושא התלות. אני תלויה במטפלת שלי: אני חושבת עליה בין הפגישות, אני מתגעגעת אליה, אני כותבת לה מכתבים ילדותיים ומטופשים וקונה לה מתנות מוזרות.. היא ממלאת לי את המחסור ב-"דמות נשית ומכוונת" שאפשר לדבר איתה אבל אני חושבת שהשאיפה היא שלאט לאט המטופל אמור לקבל ביטחון בעצמו באמת ואז לא להזדקק לכל "האישורים" האלו והיחס מהדמות הסמכותית לכאורה..ואז התלות פוחתת או מתייצבת.. אני חושבת שאם אין שום תלות במטפל, אז אין לו בעצם את ההשפעה הנדרשת כדי שהטיפול יצליח..כאילו הוא לא מצליח להיכנס באמת ללב של המטופל..(כמובן במינון נורמאלי) אבל, הכל הסתכלות סובייקטיבית שלי ומתבססת על הקשר שלי עם המטפלת...

אמרתי ואני חוזרת ואומרת, המטפלת כמו רופא שיניים, כמו אדריכלית, כמו עורך דין, למדה מקצוע, ואת קליינטית שלה. את לא חברה שלה, את לא בת שלה, את לא אחותה. את מטופלת שלה. בטיפול פסיכולוגי יש הרבה מאפיינים שאנו מצפים לראות מאנשים קרובים אלינו, אמפטיה, יכולת לשמוע אותנו, להכיל, לחזק, להיות שם כאשר קשה לנו, אבל זה לא באמת קשר על הבסיס הזה, אלא קשר מקצועי, שנועד בראש ובראשונה לתת פרנסה למטפלת. זו הקריירה שלה, וכך היא בחרה להתפרנס. כשם שרופא מרפא חולים ויכול לעשות נפלאות, למרות שזה המקצוע שלו, גם מטפלת יכולה לעזור עד בלי די, אבל הבלבול לדעתי יכול להיות פוגעני בסופו של יום. כי אם רואים בה חברה/ידידה קרובה/אחות, יום אחד מתפכחים ורואים שזה לא כך. מה יקרה כאשר לא יהיה לך כסף לשלם, היא תטפל בך? תשמע אותך? מה יהיה אחרי הטיפול, היא תשמור אתך בקשר ידידותי? כאשר לא מבינים את הגבולות זה בעייתי. תראי מה קרה עם הרופא שטפל בי, וכאן מדובר ברופא ולא במטפלת!!! והוא נפל לתוך הבור הזה, שרצה אינטימיות בטיפול, וכאשר לא הסכמתי העיף אותי, לא הסכים לטפל בלי בנוכחות בעלי, כך שזה יכו לקרות לשני הכיוונים, ובאף כיוון זה לא טוב!!!

אין לך גבר אחד לרפואה כאן אם היה אחד יכולת לפנות לכולם בלשון זכר, על פי כללי הדקדוק אך אין לך אפילו אחד, אלא אם כן הוא מתחזה לאשה!!

כמטפל,לא מביך קצת להתמודד עם "תינוקות מגודלים"כמונו? שנמות ומגעילות שאף אחד לא אוהב ולא מתקרב. זהה במיך להיות דמות כזו דכולם מתפרקים סביבה, שכולם מצפים ממנה להיות אבא-גם אנשחם הני שבעים?

עצוב לי. כל היום כל הזמן. מייאש. אני מנסה בזמן האחרון משהו שמסתבר שלפחות ב75% נכון בשבילי , אבל זה קשה בלי שום פרופורציה. זה פשוט קשה ועצוב לי נורא. גם הגוף שלי מרגיש. לא הצלחתי לאכול כלום מעבר למסטיק כבר שבוע. זה לא מדאיג אותי מבחינה פיזית, לא יזיק לי לרזות... אבל אני מרגישה ויודעת שזה בגלל החנק המטורף הזה, שמכווץ את כולי. בגלל העצב. צריכה לבחור שוב ושוב ושוב ושוב. כל רגע הוא בחירה מחודשת. לא לשבור את הכלים, לחשוק שיניים ולהמשיך לנסות, להתאמץ... אני עושה את הדבר הנכון וזה אמור היה לשמח אותי , אבל זה לא. זה מעציב אותי נורא. אני מתפקדת מעולה מבחוץ(חוץ מזה שאני מסתובבת בפרצוף קשוח...), אבל מתה מבפנים בכל רגע מחדש. אודי... בבקשה תגיד לי משהו, או ש... לא יודעת. אני לבד, ואני צריכה מישהו איתי יותר מתמיד(צריכה, אבל לא יכולה באמת. הודפת. צינית. משתמשת בהומור כמו במדביר).

היי מה שלומך???? הסבל הזה שלך הוא בלתי נסבל...... מה כן יכול להרפות מהקיווץ הזה של הבפנים? חיבוק יעזור??? הילה

היי שומעת כמה קשה .אבל אם נכון עבורך אז תמשיכי אבל את חייבת לאכול משהו ....מכירה את המקום הזה שבונה במקום אחד בקושי רב והורס במקום אחר ..איתך

אודי אני חושבת שחלק מהטלטלות היו גם תוצאה של החשיפה התקשורתית שקיבלו הזכרונות המודחקים, שוב הרשעתו של בני שמואלי הבחורה שהתאבדה בספרד חשיפות ממושכות ולא במעבדה של עדנה פואה בעולם הממשי פתאום ההפרעה הפוסט טראומטית והדיסוציאטיבית אינה פרטית היא כתובה על גבי העיתונים מדוברת בתקשורת בפניהם חמורות הסבר של חוקרים כאלה ואחרים שנוגעים לנו בסודות ומתלחשים בקול רם על התופעות וכאילו המוני אצבעות מופנות את כזאת. הקולות השקטים שלנו נחבטו עם הגלים אל החוף חוקרים בכפפות מפשפשים בגופות חיות ורושמים אבחנות. המעשים ההירואים של המתלוננות הנלחמות מול הקולות השקטים שחיים בצל ועם. עדין לא נכתב המאמר על השפעת הסופה על הקולות השקטים

וואוו... מקווה שבסדר שאני מגיבה גם, למרות שאת מייעדת את הודעתך לאודי.. עמליה, וואוו.. הודעה כל כך קשה, נוקבת ומתארת כל כך במדוייק את מה שאני מרגישה.. וואוו עמליה.. איזה תיאור מדוייק.. בדיוק כך אני מרגישה.. עברתי פגיעה מינית בילדותי... איתך-במבי.

מצטערת אם הצפתי... אבל גם שמחה שאמרת את זה. את גיבורה!!!! רגישה חכמה ונהדרת והכי טהורה. מי שניצל את תמימותך הוא הרע בסיפור וגם מי שלא שמר עלייך. האשמה שלנו היא חלק קשה בסיפור.

אני אמנם לא אודי אז סליחה עם מיותר רק להגיד לך שקראתי וככ מבינה עד הנימים הכי דקים בנשמתי מרגישה בדיוק אבל בדיוק כך המשפט הזה הכן לא כאילו מדברים במוצר פג תוקף ורבים עליו כמו על סחורה פגומה .עדין מטלטל והורג פיסות מנשמתי . אתך

שבועיים שלא התראנו....מהכיוון שלי דווקא......כותבת לה מסרונים מדיי פעם היא עונה למרות שקבענו פגישות לחודש הזה הן לא ממש מתבצעות..ופתאום השנאה העצמית הרימה ראש, וגם תחושת הלבד למרות שהיא באמת לא עוזבת אותי :(

חמישי. למרות שחשבתי שבזכות התפוז וההשתדלות היומיומית לקיים שיגרה יאפשרו לי. כבר לא אכפת לי בכלל אני מורידה מסך על בית שסיים עוד שבוע בלי אמא ומצפה לסוף שבוע בלי אמא. אמא מתי תחזרי, אמא את יודעת ש, אמא אני צריכה אותך צריך אותך אמא תרגישי טוב אמא ציירתי לך ציור אמא אני שולחת לך שיר שהקלטתי בשבילך אמא היום היה מבחן אמא אמא אמאאאאא זה לא הוגן. לא רוצה יותר להיות כך, לחיות כך. אודי אתה עובד בבית חולים תגיד לי מה יהיה וכמה זמן ומה עלי לעשות. אני לא עושה בכוונה אני באמת לא מצליהח. היום בקושי פלח תפוח וגם לא נתנו לי ללכת בגלל הגשם ולי לא היה אכפת אבל חא נתנו לי,

אין תקווה גם בתשובה הקרה שלך אודי. כמה שצריך זה.מייאש.

אודי, אני מספרת לה הכל.. השאלה מתי. כל פהגישות מאז שעברנו אני כועסת עליה ואומרת לה שאני שונאת את המקום הזה. היום היא כעסה עליי על משהו בהקשר הזה ואני התחלתי לבכות. אמרתי לה שנעבלתי שהיא כעסה. היא אמרה שהיא גם נעלבה ממני ): ואני לא התכוונתי

מרגישה כל כך לבד...... גם בפגישה הרגשתי לבד..... הוא הכאיב לי כל כך אחרי שהגעתי לשם סוערת ועייפה. יצאתי בוכיה כואבת ונסערת הרגשתי שזה לא היה תואם ומותאם..... קשה לי ויכול להיות שזה באשמתי שונאת אותי שונאת אותו אפס כח

אודי, מי קבע שכל כך טוב ברחם??? אני בטוחה שגם ברחם לא הרגשתי בטוחה. כשאימא שלי הייתה בהריון איתי היא עברה תקופה מאוד לא פשוטה. גם פיסית וגם נפשית. היא הגיעה למצב של התמוטטות עצבים וההורים שלי היו על סף גירושין, היא מספרת שהיא שקלה לעבור הפלה (חבל מאוד שלא עשתה זאת). אני משוכנעת שגם ברחם היה לי מסוכן. כבר שם הרגשתי עזובה. לא בשביל כל העוברים רחם = ארץ אוטופיה. ממש לא!!!!! נטע.

שבת שלום לא שבת מנוחה.,,,, מספיק נחתי

יותר עם הטיפול הזה כל כך כואב לי שזה בלתי נסבל לא רוצה

עובדת בתחום אמנותי כלשהו. עוזרת ליוצרת בעבודה. אני קיבלתי מהיצירות שלה השראה ובבית גם הכנתי יצירות משלי שהן דומות בסגנון, שאפשר לראות את ההשראה וההשפעה. אבל זה מפחיד אותי לשתף בזה את המעסיקה שלי כי אולי היא לא תראה בעין יפה את ההשראה ותחשוב "היא מחקה אותי, מעתיקה ממני רעיונות, עלולה להתחרות בי, חוצפנית, לא יפה שהיא מחקה (חיקוי) אותי"... ואני מנסה לומר לעצמי שיש לי זכות! שמבחינה משפטית למשל מותר לי לקבל כמה השראה שרק בא לי כל עוד זה לא העתקה ממש אחד לאחד, וזה מה שקורה בתחומי היצירה בכל מקום ממילא. אנשים מקבלים רעיונות מדברים שהם רואים גם אצל אחרים. אבל שאלת הפרגון, הפחד שאין פרגון ולא יהיה כי מי שלקחו ממנו השראה יראה בכך גזילה ולא מחמאה. יראה בזה פתח לתחרות על חשבון הטריטוריה שלו ויגיב ועויינות (גם אם סמויה) ולא בפרגון, לא יאהב את זה. למשל אם הייתי מוכרת בעצמי ומנסה להרוויח מזה ולא רק לעבוד אצלה כפועלת שעוזרת לה עם היצירות שלה... הקטע שהדיעה האישית שלה לא אמורה לשנות לי. יש לי זכויות בסיסיות לעשות מה שבא לי! אף שופט לא יאמר "היא העתיקה". כי זאת לא העתקה. זאת השראה. אפילו אם השראה ניכרת. עדיין השראה. הבעיה שהפחד מתגובה לא מפרגנת מפריע לי :/ הייתי רוצה להיות מסוגלת להראות לה דברים שעשיתי ולומר 'תראי איך קיבלתי השראה, מה דעתך?' ושהיא תשמח בשבילי ותפרגן! או לכל הפחות לא תכעס או תעשה פרצוף לא אוהד. אבל אין לי בטחון שזה מה שיהיה. זה יכול להיות זה, זה יכול להיות גם משהו אחר. האם זה אומר שאני לא בסדר אם היא תחווה את העניין כשלילי מבחינתה? אני לא רוצה שהחשש מפני היחס האישי שלה יגביל אותי! זכותי לקבל השראה. זכותי לעשות בה שימוש גם לטובת עצמי, לא?

העתקה היא לא רק אחד לאחד, היא מעבר לזה. נכון שעל רעיון אין זכויות יוצרים, אך על ביצוע הרעיון יש גם אם הוא לא אחד לאחד כך שכדאי שתבדקי את העניין היטב

עד שפוגעים בכיס של בן אדם. אם מדובר ביצירות שמימה תשים בבית שלה, זה בהחלט יחמיא לבוסית אבל אם מדובר ביצירות שהיא תוציא לשוק למכור ותתחרה בבוסית שלה, לא יודעת כמה היא תעריך את זה.

משפטית זה לא קיים במקרה הזה ואי אפשר לתבוע על קבלת השראה. היא לא יכולה להגיד לי את צובעת בצבע הכחול בצורות כמו שאנחנו עושים ואסור לך. אין לה בעלות על הצבע או הצביעה, או הצורה, למשל. ואם זה מזכיר את איך שהיא עושה - אין לה בעלות על זה. היא לא יכולה להגביל מישהו מלעשות משהו שדומה למה שהיא עושה כי זה לא פטנט יחודי שהיא כביכול המציאה אותו. זה ממש לא כזה. נגיד היית מציירת ציור משלך בסגנון קוביסטי ופיקאסו היה תובע אותי 'רק לי מותר לצייר בסגנון הקוביסטי כי זה היה רעיון שלי!' אין אף בית משפט שיאשר הגבלה כזאת כי לאף אחד אין קניין על קוים או צורות או טכניקת משיכות מכחול וכדומה אלא אם העתקת ציור שלו אחד לאחד ואז זה לא השראה אלא חיקוי וזיוף יצירה של אחר. מבחינה משפטית אין לי שום חשש שמותר לי!! החשש הוא ברמה של 'לא יראו את זה בעין יפה. את התחרות, ההשאלה של סגנון דומה וכיוב''. שלא יפרגנו לי! כי זה בעצם הופך אותך למתחרה באותו מגרש. על אותו טעם של לקוחות. אבל בשוק הקפיטליסטי זה לגמרי מותר וכולם מקבלים השראה מכולם ויש חיקויים בכל מקום. במזרח למשל מחקים הכל! כמו ליוויס, כמו שאנל, כמו דיסני, רק טיפה שונה ויותר בזול.. זאת מגמה שקיימת בכל מקום ושכיחה מאוד. אבל לי קשה האפשרות שלא יהיה פרגון. שלא יתנו לי את ברכת הדרך אלא יעקמו פרצוף כי אני הופכת למתחרה גזלנית בעיניהם. ממש לא ברמה המשפטית, אלא הביאישית נטו!! גם מדונה לא יכולה לתבוע את ליידי גאגא שהיא העתיקה לה את הבלונד והפרובוקציה. למדונה אין בעלות על זה! אבל היא כן רואה בה מתחרה ודי עויינת אותה ויורדת עליה שהיא 'חקיינית שלי'. זה לא קטע משפטי בכלל אלא תחרותי בינאישי. בעצמה מדונה קיבלה השראה ממלא אחרים, מרלין מונרו למשל... כולם עושים את זה! זה חלק מחוקי המשחק ולדעתי אני צריכה להתעלות מעבר להתחשבות בבינאישי כדי לאפשר חירות לעצמי לבוא לידי ביטוי, והרשות לקבל השראה היא חלק מזה! חוסר פירגנון זה למעשה צורה של משאלת סירוס. סירוס בידי אנשים שלא רוצים מתחרים בטריטוריה שלהם. בעיה שלהם. אני יודעת שאני אנצח את העכבה הזאת בתוכי ויעניק לעצמי את זכותי. אני לא מוכנה להניח להעדפות של אחרים בשירות עצמם לדרוך עלי ולהגביל אותי יותר!! ואם הם לא ידעו או לא ירצו לפרגן לי אז שילכו להזדיין! אני אגיד להם בלב שלם ? do you have a problem with that? fucking sue me bitchs' חה חה. הלוואי ויכולתי. זה עוד יקרה! זין על כל מי שלא יכול לפרגן לי טוב גם! לעורר השראה זאת זכות. זה צריך להחמיא כי אומר שהיצירה שלך מפיחה חשק אצל האחרים. זה סוג של הענקה בעצם אם מסתכלים על זה ככה . מי שצר עין וקטנוני ותחרותי במובן הלא ספורטיבי ולא מפרגן, שיזדיין. אם אני אתן לזה לעצור אותי אני אשאר בעמדת פועלת שלה לנצח במקום לברוא לי פיסת מרחב בעולם שבו אני היוצרת בעצמי. אף אחד לא יכול לאסור עליי קבלת השראה!

זוכרת לפני כמה זמן שעשו מסעות וצילמו אנשים בעירום? זה היה רעיון של אדם מסוים אדם אחר רצה גם הוא לצלם אנשים בעירום, במקום אחר, ונפסק שזו גניבה ספרותית. כך שהייתי מציעה לך לבדוק את העניין לעומק מה זה השראה מה זה ראיון מה זה ביצוע של רעיון את מבלבלת בין פטנט לבין זכויות יוצרים, לא רק שזה לא אותו הדבר, אלא במובן מסוים הם שני הפכים!

ומן הסתם לא היה לי חוויה בילדות של לקבל השראה מאמא שלי. לא יכולתי לקבל השראה 'מהאשה הזאת' . היום שאמרתי למעסיקה שאני יוצרת גם היא שאלה אותי מאיזה חומרים ופחדתי לענות שאני משתמשת בחומרים דומים לשלה. פחדתי שהיא לא תאהב לשמוע את זה (חומרים שכל אחד יכול באופן חופשי לרכוש בחנות יצירה) . אבל היא לא יכולה לאסור ולהגביל, פשוט פחדתי שהיא תרגיש משהו שלילי ועויין אלי :/ הלוואי והייתי מגלה שהיא בעצם מפרגנת. כרגע זה מפחיד אותי לבדוק בפועל מה התגובה שלה תהיה. ברור שזה פחד שהוא אצלי בראש. זה עדיין מפחיד.. לא נעים. למה לי ליצור בהסתרה? היה הרבה יותר נחמד אם היה אפשר לשתף. אולי אפילו להחליף רעיונות הדדית. זה היה יכול להיות מקסים. פשוט ברגע שאתחיל למכור גם זה כאילו עושה אותי מתחרה שלה.. אבל אלא חוקי המשחק לא? מותר.

אודי אתה נותן לי דוגמא כילד מול אבא כדי להאיר בהשקפה העברתית את הכמיהה שלי שם מולה? אולי אבל זה לא העברה פה. עכשיו זה המציאות! ובמציאות יש מקום למשפטי! כי המשפטי מגדיר מה מותר ומה אסור. המשפטי מגדיר את הזכויות שלי! הרגש לעומת זאת מגביל אותי פה הרבה יותר 'כי לא נעים לי' 'כי אולי היא לא תראה את זה בעין יפה' ותאמין לי שהיא בהחלט יכולה להתגלות כלא מפרגנת. אני צריכה להגיע למצב שזה לא יזיז לי. כי בעבר דברים כאלה ככ הזיזו לי שביטלתי את עצמי. לגמרי ביטלתי את עצמי מהפחד שאולי יהיו עויינים אלי וישנאו. אתה יודע מה אודי? אני רוצה להגיע למצב שגם אם לא יפרגנו וישנאו זה לא יזיז לי בכלל לעמוד על זכותי לממש כל מה שמותר לי לממש במסגרת החוק. כי המשפטי בחברה הזאת קובע את הזכויות ולא דעות פרטיות של מישהו. ואם למדתי משהו מטיפול פסיכולוגי זה בדיוק זה. לא משנה מה הרגשתי או כמה מחיתי או מה חשבתי על המטפלת. היא דבקה בזכותה לתסכל וכיוב. כאילו הכללים שלה קובעים ולא הכמיהות או ההרגשות שלי אפילו שהם הרגישו כמו המוות. היא לא ראתה לנכון להתחשב בזה ולוותר על הכללים שלה בשביל זה. אז הפוך על הפוך במקום הכללים שלה אני רוצה שהעמידה תהפוך להיות על הזכויות הבלתי מתפשרות שלי מול כל רגש ודיעה חיצונית של אדם כלשהו. כולל מעסיקים, כולל הורים ומה שלא יהיה. אם כבר אכלתי את החרא המזעזע והמשפיל באנליזה אני רוצה לקחת את זה למקום שאני מצליחה למרוד בעולם הזה וכל האנשים שבו על דעותיהם והרגשותיהם והעדפותיהם שאולי בניגוד אינטרסים ולא להגביל את עצמי רק כי לא נוח למישהו אחר עם משהו שאני עושה/רוצה כי הוא בא ממקום אינטרסנטי שלו. תתפלא כמה אנשים כאלה יש. זה הטבע האנושי. כמובן שעדיף שהכל יעשה באוירה של פרגון אבל אף אחד לא הבטיח לי את זה. אנשים הם לא בהכרח כאלה. אפילו לרוב לא. איפה שמשהו מתנגש להם עם האינטרס של עצמם הם חשים עויינות, אם לא בגלוי אז בסמוי אבל כלפי חוץ שומרים על ארשת ותקשורת מאופקת ודיפלומטית. כמו פוליטיקאים. זה הטבע האנושי. אני צריכה להגיע למצב שהטבע האנושי הזה לא יגביל אותי במימוש הזכויות הפרטיות שלי בחיים. לא לבטל את עצמי בשירות נוחיותו של האחר. חייתי ככה הרבה יותר מדי זמן! הרבה יותר מדי זמן הייתי מתחשבת מדי בנוחיות והעדפות של האחר ומפחדת מפני רגש שלילי שלו כלפיי. זה יכל לחסל אותי בהרגשה שלי. הייתי רוצה לעמוד מול שנאה/קנאה/עויינות של מישהו כדי להוכיח לעצמי שהאהבה שלי לעצמי חזקה יותר! נפרדות מוחלטת. זה כמו בטיפול- רק ככה יכול אדם לעמוד מול מישהו ולומר בדיפלומטיות 'אני מבין שיקר לך. אבל זה התעריף שלי וזה מה שמקובל בשוק'. זה כמו שאני אגיד 'אני מבינה שלא נוח לך שאתמקם כמתחרה בטריטוריה שלך אבל אלא כללי המשחק בשוק שלנו וזכותי'. אם יש בעיה מתמודדים איתה דרך בית משפט שקובע מה מותר/אסור ולא בתור סוגיה בינאישית שמוכרעת מתוקף רגש. אם משפטית מותר לי אבל רגשית 'לא נעים לי' כי זה מעורר יחס שלילי באחר כלפי אז זה כאילו שהרגש אצלי עובד בצורה של לשים גולים עצמיים. אני רוצה שזה יפסיק להיות ככה.

כפי שאת מרגישה כלפי מטפלים. תתארי לעצמך שאת עוברת על חוק זכויות יוצרים תתארי לעצמך שהיא תובעת אותך תתארי לעצמך שעולה לך תועפות עורך דין, ואחר כך את מפסידה במשפט ולאחר מכן כל החיים מקללת את עורכי הדין ובתי המשפט. לכן, החכם עיניו בראשו, קודם כל תתייעצי עם עורך דין המתמחה בעניין אם יש כאן עבירה על החוק אם איין. פגישת ייעוץ עם עורך דין תעלה לך בערך כמו שתי פגישות עם מטפלת, ולדעתי זה שווה לך, כדי שלא תפלי לבור עמוק. לא כל דבר זה פרגון. אם מה שאת עושה לא ראוי, היא לא חייבת לפרגן לך! את נשמעת כאילו והיא חייבת לפרגן גם את תפגעי בה, בדברים שהחוק לא מאפשר לך, אבל זה לא כך ומכיוון שיש לך כבר נסיון שרודף אחריך עם מטפלים מייעצת לך שלא תהיי בעוד נסיון שיכול להיות הרבה יותר קשה. הצלחה וברכה ואגב, אם יש לך מעוף וחוש אסטתי ואומנותי, למה את צריכה את הרעיונות שלה? מדוע שלא תהיי מקורית? למה לחקות אותה? אדרבה, תכניסי את כוחותיך כדי לעשות דברים מקוריים של עצמך, ואז תוכלי לשתף אותה בהם, תוכלי להחליף חוויות כשתי אומניות, לא תחיי בפחד, ויהיה לך הרבה יותר אתגר וסיפוק

במיוחד מהמשפט- כתבה את זה אישה מסוממת

מצב ביננו לא ברור סימסתי לה שתחכה לי... שאני עכשיו אוספת את עצמי מחדש. היא לא הגיבה. הכי גרוע זה התעלמות ... תכעסי עלי תגידי לי שלא , תגידי שכן. אל תתעלמי ממני. התעלמו ממני מספיק. אני ניסיתי עכשיו תורה, מבחינתי קיבלתי סירוב.

גם המטפלת שלי נוטה להתעלם ממני לפעמים, בעיקר שהיא לא מוצאת טעם בפנייה שלי או שמרגישה שאני פונה ממקום לא אמיתי מה טיב הפנייה אליה? אולי היא רוצה ללמד אותך משהוא? או לבדוק דבקות שלך בטיפול?

לא עולות לי אפשריות אחרות. האם קיימות? אם כן מהן?

אודי, אתה חושב שטיפול זה המקום לעבוד על הבור השחור? אתה חושב שזה בסדר לאפשר למטפל למלא את "הבור השחור". כשאני מרפה קצת ומאפשרת, זה נעים. אפשר " להניח את הראש" ולנוח קצת.... אבל אני חוששת מאוד. חוששת מתלות. חוששת שזה לא בסדר שבחורה בת 31, רעיה ואימא מתנהגת כמו ילדה קטנה..... אודי, אני חוששת מאוד. נטע.

תלות היא בגד אדום אשר גם אותי מאד מפחיד. אם אפתח תלות יהיה זה רק בבן אדם שהקשרים ביננו אינם מבוססים על קשר עסקי אלא על משהו עמוק יותר שאפשר להסתמך עליו לאורך זמן, ולא קשרים של 50 דקות, אני חושבת שהם מסונים

היי אודי, אני מאושפזת כבר שבועיים והפסיכולוג הציע כמה פעמים לבוא לבקר אותי. האם זה מקובל? אני לא כל כך יודעת מה אני מרגישה בנוגע לכך, מניחה שיהיה לי מוזר לראות אותו מחוץ לקליניקה, וגם אני חוששת לפרוץ בבכי ברגע שאראה אותו....

אודי, תוכל להסביר את השם שבחרת לאתר הבית שלך? היכן אתה רואה את ההדדיות בטיפול? יש שם משהו מאד חד צדדי. צד אחד נזקק והשני נותן. אני מניחה שגם הצד המטפל מקבל מזה משהו, ויש אולי גם שאיפה למשהו הדדי ביחסים מבחינת אנושיות כזו. אגב האתר ואנושיות אני מאד אוהבת את השיר שם ומודה לך על שהכרתי אותו כך. ובכל זאת. האם אתה מרגיש רגש של הדדיות כשאתה מטפל? האם הרגשת הדדיות כלפי החתולה הנטושה שאימצת? ובכלל במילה "טיפול" במובן הרחב - טיפול של הורה בילד וכן הלאה? וגם: האם אתה מרגיש כך כשאתה עונה כאן לשאלות? כאן יש לי תחושה מאד לא הדדית. מרגישה שאולי זה מה שהיית רוצה, אבל לא בפועל, ואולי אני טועה. היה כתוב לך שם גם על "קולות שמהדהדים ביחד" . חשבתי שאולי בנגינה יחד, שזה גם משהו שאתה עוסק בו, אפשרי יותר להרגיש את זה. תודה, גילת (וכמובן. למרות שהפניתי לאודי, אשמח לכל מגיב/ה)..

היי גילת, נראה לי שהדדיות היא לא מילה נרדפת לסימטריה. נראה לי שאם הייתי הולכת למטפל/ת אחרת, היה נוצר טיפול אחר. ובמובן זה יש הדדיות, אינטרקציה בין שתינו, שיוצרת את הדבר הספציפי והמיוחד לנו. ותודה על ההזמנה לכולם. איכשהו תמיד אני לא יודעת איך להתייחס להודעות שמופנות לאודי, מצד אחד מרגישה נדחפת ומצד שני מרגישה שלפעמים זה כן מתאים להתייחס. נעמה.

הי. מבחינתי אני כמעט תמיד (נראה לי) שמחה לתגובות נוספות. לפעמים הפנייה אל אודי ישירות היא עניינית ולפעמים מין צורך כזה... ראיתי גם את תגובתך למטה... השאלה שלך ושל אודי הייתה כל כך לעניין, שלא פשוט לענות עליה. ולגבי ההדדיות, אני מסכימה איתך... נראה לי שהשאלה שלי באה ממקום קצת תת קרקעי יןתר, אבל אולי זה עומק תהומי קצת ומוטב להישאר על פני השטח . בחיבה כתמיד גילת

עמליה – חממת את ליבי עם הרגישות שלך בכתיבה. נתנה לי הרגשה מאד טובה. אני מודה לך. ואני חושבת עליך, ולא פעם כשיש לי מאכל ממש טעים חושבת אולי הייתי יכולה להביא לך והיית טועמת ומסיימת אפילו את הצלחת הקטנה. תודה שחשת בחסרוני. ואני מציעה במלא הכנות כל עזרה שאוכל להגיש לך. אודי – שמת לב, ענית לכל ההודעות, מלבד להודעה של עמליה ששאלה היכן אני, והמשמעות של זה? ובכן, בשבוע שעבר הייתי בסערת רגשות גדולה מאד, הרגשתי מושפלת, הרגשתי מוטרדת, הרגשתי ששמטו לי את השטיח מתחת לרגליים, (אם לא איאות להטרדה מינית לא אקבל טיפול רפואי!), לא מצאת לעצמי מקום, הרגשתי במילכוד שלא יודעת איך לצאת ממנו, כל אופציה היא גרועה, ופניתי לפורום, פניתי אליך, פעם אמרת שאני כנראה לא יודעת לבקש עזרה, אבל בקשתי, אמרתי שאני במצוקה, שקשה לי, שאני זקוקה לתמיכה, שאני לא יודעת איך להגיב. הבהרתי את עצמי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות, התחננתי למשענת אפילו קטנה. אתה לא התייחסת לכל זה, ענה לי לקונית ביותר. ואז גיליתי שני דברים, האחד שהייתי ממש ממש מאוכזבת, וגם נעלבתי מהתגובה שלך, ציפיתי שתאמר איזה משהו כדי לתמוך בי, אך כמעט והתעלמת למרות ההצפה שלי, וזה כאב לי ממש. ואז גיליתי משהו נוסף, הנה, גם אני מפתחת תלות בתגובות שלך! אני שמאמינה שאסור לפתח תלות במטפל, נופלת לאותו הבור, ואז החלטתי שבוע ימים לא להיכנס לפורום בכלל, כדי שלא אפתח תלות. שבוע ימים גזרתי עלי שלא לפתוח את הפורום, כדי לשבור את התלות הזו. (לפעמים זה לא היה קל). כשחזרתי ראיתי את ההודעה של עמליה, היא חיממה את לבי, אבל חוסר התגובה שלך, היה תמרור אדום. הייתה באי אמירה שלך אמירה חזקה מאד! יש לי הרגשה ששיניתי מעט את הרב שיח בפורום, שהיה יותר דו שיח. הרגשתי שאולי זה הפריע לכמה כותבים, אם כי אתה תמכת בכך שיהיה אינטראקציה בין הכותבים. אך מה שקרה בשבוע שעבר, יצר אצלי קצת בלבל, הרבה אכזבה, ולא כל כך יודעת מה אני רוצה כעת כאן בפורום, כי בדרך כלל אני לא פונה מתוך מצוקה לפורום וכאשר הייתי במצוקה אמיתית לא היית כאן לתמוך אפילו לא במעט. מעבר לאכזבה זה פוגע! למען הסר ספק, אתה לא חייב לי כלום אודי, אין לך כל מחויבות, אני יודעת, ולא באה בטענות, רק מביעה את רחשי ליבי ואת הרגשתי, אפילו עכשיו, זה עוד כואב, וזה עוד כאב על מה שקרה 'שם', ועדיין לא נגמר, ואולי אאריך על זה בפעם אחרת

בתשבע יקרה, חשוב לי לענות לך ולבקש שתעצרי לרגע לפני שאת מרגישה כל כך לבד ולא נתמכת. אודי לא ענה להודעתי משום שהשאלה.לא היתה מופנית אליו ובסוג הודעות כזה הוא מעדיף שאנחנו נתנהל. אם הייתי שואלת אןדי מה קרה לבתשבע הוא היה עונה. אני מניחה שזה.קשור לסוג המחוייבות שלו לפורום ולכל ממשתתפיו והצורך להיות נוכח באותה מידה כלפי כולם ועוד שיקולים. אומר גם שלדעתי אןדי מאוד אהב את התבלינים החדשים שהבאת איתך לפורום והיתה אינטראקציה בין כולם. במצבי מצוקה יש פנטזיה שמישהו יושיע. לצערי היא אינה מתממשת... ואנו נאלצות לחוות,.בנוסף לקושי, גם את האכזבה. נסי להעזר בדמות נשית שתבוא איתך לטיפול הרפואי לו את זקוקה (אחות, חברה, אמא). אולי זה יצור עבורך סביבה מגנה ובטוחה יותר.

קודם כל עמליה, הסיפור היה שהבאתי את בעלי!!! מה יכול להיות טוב יותר, והוא לא הרשה לו להשאר בחדר, וזאת בניגוד לחוק ולכללי האתיקה, ולא רק זה אלא שהשתמש בטיפול בצורה לא ראויה ומטרידה. בכל הקשור לאודי, כתבתי, הוא לא חייב לי כלום, ואין לי כל טענות אליו, הוא עובד כאן בהתנדבות וכל מה שהוא עושה זה מעל ומעבר לנדרש, הוא לא צריך לענות לי או לכל אחד אחר. אבל... סתם נימוס, הצפתי את המקום שבוע שעבר הצפתי אותו עם כאב חד מאד, יתכן ולקחתי את הדברים מחוץ לפרופורציה, אבל הייתי פגועה עד עמקי נשמתי והרגשתי מאד מושפלת, וחסרת אונים לחלוטין. קוויתי לאיזו שהיא תמיכה כאן ולא קבלתי, נעלמתי עמליה שואלת איפה אני אודי עונה לכל התגובות היה מן הנימוס לשאול, "בת שבע, באמת איפה את?" לא יותר, והעובדה שלא עשתה את זה, היא לא מחדל אלא מעשה, יש בה אמירה חזקה מאד, בכל אופן כך אני קבלתי את זה. וכמובן שאם לא הייתי מתערערת מכל מה שהיה שבוע קודם, לא הייתי מתייחסת לזה.

בת שבע, אני שמחה שחזרת..וחסרת לי כאן בפורום.. יש לך תגובות מעניינות וניסוח מלהיב ומרענן ובלי שום קשר לאודי , לפורום, או להודעה של עמליה: לדעתי תלות מביעה צורך מסוים שחסר לנו. ההתמודדות עם תלות היא לא לברוח ממי שאנחנו מרגישים תלוים בו, כך ש-"לא להיכנס לפורום" זה לא פתרון, זו בריחה לדעתי. צריך להקשיב לתלות ולצורך שעומד מאחוריה. מאחלת לך שתרגישי טוב ושבת שלום :-)

יש בעיה, מנסים לפתור אותה, או לקבל משענת, ומקבלים תלות שזו עוד בעיה, ואז צריכים להתפטר משתי בעיות, מה שנקרא שתיים במחיר של אחד. זה הפחיד אותי שבוע שעבר כמה פעמים ביום נכנסתי לפורום לחפש את התמיכה של אודי, הרגשתי כבר אובססיבית בעניין, כל כך הייתי צריכה את התמיכה הזו, וכל פעם שנכנסתי ולא מצאתי, זה הכאיב לי, ואחר כך כאשר ראיתי הודעה לקונית, זה עוד יותר הכאיב, והרגשתי שאני מפתחת תלות בתמיכה מאודי, ואני חושבת שתלות היא בעייה שאחר כך צריכים לפתור אותה, והיא תוספת לבעיה. לכן קבלתי על עצמי שבוע ימים לא לפתוח אפילו את הפורום, לא להיכנס לא לראות לא לדעת, כדי לנסות את העניין הזה לאזן לפחות. אני מסכימה אתך שתלות היא תולדה של חסר, אבל אני לא חושבת שהתלות עוזרת, היא לא משלימה את החסר, היא רק יוצרת עוד בעיה, אז מה יוצא מזה?

בשבוע שעבר, כאשר הרגשתי כל כך נורא ואיום, ופשוט לא מצאתי לעצמי מרגוע, אזי, ביום חמישי כדי להוציא קיטור ישבתי וכתבתי את כל מה שקרה, בתור תלונה לוועדת האתיקה, זה עשה לי טוב לכתוב את הכל עם הראיות הרלוונטיות, ואחר כך שלחתי את זה.... לאותו רופא!!! אמרתי לו שלא שלחתי את זה לוועדת האתיקה כי אין לי אינטרס לפגוע בו, מה גם שיש לי הכרת הטוב על מה שעזר לי, ואני גם לא רוצה לפגוע בעצמי ואני רוצה לדעת שהוא יהיה שם כאשר אצטרך אותו. תגובתו הייתה שהוא הפנה אותי, למומחה אחר בארץ שלדעתו גם מומחה בתחום זה. תנחשו מה, פניתי לאותו מומחה, והוא דרש שוב כל מיני בדיקות וכו' בעלות של 6,000 ¤, וכל זאת פרטי בלי שהקופה תממן. סכום דומה כבר שילמתי קודם ולא הייתי מוכנה לשלם פעם שניה. חשבתי לעצמי שאם המומחה השני יתעקש אדרוש מהראשון שישא בנזק, כל השבוע הייתי במשא ומתן שיסתפק בבדיקות הקודמות, עכשיו הוא הודיע לי שהוא מוכן לנסות לטפל בי בלי הבדיקות, ואחר כך הוא יחליט, כמובן שהוא מודיע לי כמה לא מקצועי זה בלי לעשות את הבדיקות באופן שהוא רוצה, כי הוא רוצה דברים אחרים מהקודם. זו התקדמות, אחרי שאהיה אצלו אראה אם מצאתי מזור אם לאו. אבל כל הסיפור הזה עצבן אותי ברמות. עכשיו אני קצת יותר רגועה, אבל מרגישה כאילו מעורערת לגמרי מבפנים, שכל תזוזה יכולה להפיל אותי. זה היה כל כך משפיל כל העניין הזה. מישהו אמר לי, תראי את זה כמחמאה, ואני רואה את זה כהשפלה וכשיפלות, למנוע ממני טיפול רפואי כי אני לא רוצה לשתף פעולה לאווירה מינית????

קבלתי כזו הצפה עכשיו, כאשר נזכרתי בכל שבוע שעבר, הן הבעיה עם הרופא והן הרצון שלא התממש לתמיכה, שאני מרגישה עם זה מאד מאד קשה, אף אחד לא אשם לי, זו אני. אני זו שהעליתי את מה שהיה, וזה עשה לי כל כך רע, שאני שוב נמצאת בסחרור קשה מאד מזה. אם חשבתי שלדבר על זה יעזור, זה עשה בדיוק את ההפך. רעד בגוף, קשיי ראיה, הכל מציף אותי וקשה... רק כאשר ארגיש על חוף מבטחים עם טיפול של רופא אחר, אוכל להרגע. כי אחרת חוסר הבטחון הזה הוא קשה. מעבר להשפלה זה חוסר הבטחון והחשש הפיזי, וואו! אפילו קשה לי לכתוב, האצבעות נוקשות

http://news.walla.co.il/item/2828863?m=1 מרגישה קטנה וטפשה ממה שאני עושה באלאגן, ממה שהפר את כל האיזון שלי, ממה שגורם לי לכל כך הרבה צער. יש צרות אמיתיות לאנשים, יש טרגדיות ממש.

עמליה כתבה לך הודעה. למה שאודי יענה? לא בא לי שוב להטביע את הספינה ולהציף את אודי בדרישות.. מצטערת אם אנינחא אמפאתית...

סופש וכמובן שלא צלחתי את ועדת השחרור של יום חמישי. למרות שחשבתי שבזכות התפוז וההשתדלות היומיומית לקיים שיגרה יאפשרו לי. כבר לא אכפת לי בכלל אני מורידה מסך על בית שסיים עוד שבוע בלי אמא ומצפה לסוף שבוע בלי אמא. אמא מתי תחזרי, אמא את יודעת ש, אמא אני צריכה אותך צריך אותך אמא תרגישי טוב אמא ציירתי לך ציור אמא אני שולחת לך שיר שהקלטתי בשבילך אמא היום היה מבחן אמא אמא אמאאאאא זה לא הוגן. לא רוצה יותר להיות כך, לחיות כך. אודי אתה עובד בבית חולים תגיד לי מה יהיה וכמה זמן ומה עלי לעשות. אני לא עושה בכוונה אני באמת לא מצליהח. היום בקושי פלח תפוח וגם לא נתנו לי ללכת בגלל הגשם ולי לא היה אכפת אבל חא נתנו לי,

אבל אולי כמה עצות של הדיוט מה עם INSURE מכירה את האוכל הזה שמאכילים מי שלא אוכל והוא מכיל את כל המה שהגוף צורף, זה לא כמו האינפוזיה שנותנים, זה נראה כמו חלב, טעים, ומכיל הכל אולי יש כאן את סימפטום התרנגולת והביצה, אולי בגלל שאת חלשה את לא אוכלת, ואם תתחזקי עם הINSURE כן תוכלי לאכול כיוון נוסף, מה עם היפנוזה, שמעתי שגם היא יכולה לעשות ניסים ונפלאות, האם ניסית אי פעם. את כל כך חכמה ומלאה, ויש לך מה לתת, העולם צריך אותך עמליה, תזכרי את זה, לא רק הבית, לא רק הילדים, לא רק את... העולם צריך אותך, בקטנה בשבילך כל הדברים הללו, רואים שיש בך כל כך הרבה עוצמה, יש לך את זה, בטוח!!!

כעס זה על מי שחייב לך משהו, איך אני יכולה לכעוס כשאתה לא חייב לי כלום??? רק אכזבה, ותהיה, ואי הבנת הפשר. וכן היה צורך גדול עד מאד, והזדקקות הזו בהחלט הבהילה, וגרמה לעוד יותר הזדקקות. אז מה המסקנה, כאילו עכשיו? לא להזדקק, כדי לא להתאכזב, כדי לא ליצור תלות? קצת מבלבל לי העניין שלי כאן. אשמח לכמה מילים מבהירות שלך תודה

מבינה בשכל שלא, שאין אוטופיה עלי אדמות כאן וכלום לא ממש 'הרמוני'. אבל מה עם הלב, אודי?

הי מימה, הייתי משאילה לך את אמא שלי לכמה זמן (אפילו נותנת לך במתנה) מהר מאוד הייתה עוברת לך תחושת האוטופיה, והיית מתחילה לחוש ולראות את העולם כפי שהוא באמת חד וברור כמו ב H.D, היית רואה שמתחת לעור הדק והחיוך הכל רע ומכוער ורקוב מהיסוד, כולם שונאים את כולם, ככה זה. והיית מבינה שהכל בסדר הרי לא באנו לכאן להנות ר"ל. באנו בשביל לסבול ולהידפק, וזו אשמתנו כמובן זה מולד, באמת אין על מי לסמוך, אפשר לסמוך רק על זה שבסוף ידפקו אותך... כי "כולם אותו הזיפט" "ומי שמת מת" אין דבר כזה נשמה יש רק גוף. זה לא כל כך רע לחשוב שהכל חרא, זה מאוד משחרר בעצם, כי אם אין שום משמעות ואנחנו ממילא חסרי חשיבות (וחסרי חוליות במקרה הפרטי) אין גם שום ציפיות וזה לא חשוב בכלל מה שתעשי או לא תעשי, הכל ממילא הצגה מחורבנת. אני לא חושבת ככה, אבל כנראה מרגישה ככה. חוץ מזה אני מבקשת את סליחתך על השטויות שכתבתי לך בעבר ובהווה(כולל הנוכחיות). לא יודעת מה קורה לי שאני מגיעה לפורום הזה ולמה בכלל אני נכנסת איליו, יש לי רק ביקורת כלפי כל האג'נדה הזו של הפסיכולוגיה וההומניות המופרזות, כאילו שכל אחד הוא מרכז העולם, אם כל העולם מסתכם ב"אני ואני" זה עולם מאוד מצומצם לדעתי... נראה לי שאני פשוט בורחת מלעשות את מה שאני צריכה לעשות, באמת חבל על הזמן. מימה תהיה בריאה.

לא יודעת ככ מה לענות אבל ברור שהעולם הזה מלא חרא אבל מצד שני גם יש בו דברים טובים ואיכשהו הכל מעורבב... רק צריך ללמוד להכיל את זה ככה איכשהו. שהרע לא יהרוס את מה שטוב. ושהטוב ישרוד למרות הרע. בטיפול הפסיכולוגי עצמו לא זכיתי ליישם את זה ככה אבל במציאות אני מנסה. ומה אכפת לך למה את נכנסת לכאן. אם בא לך זה מה שתעשי.. גם לי לא תמיד ברור למה אני נכנסת וכותבת פה.. בהצלחה שביר

האם גם אתם חשים בטיפשות שלי? כשהייתי קטנה התפעלו ממני, חשבו שאני אהיה משהו מיוחד....הייתי חכמה, ורבאלית מאוד....חשבו שאני חכמה ואז ככל שגדלתי התנפצו כל הציפיות, ירדתי בלימודים התדרדרתי....קשב וריכוז כנראה.. כך קוראים לזה היום...ומאז מרגישה טיפשה.....האם גם אתם חשים בטיפשות? אוףףףףףףףףף ופה כלן בעיקר נעמה וסוריקטה (אגב מתגעגעת אלייך) חכמות מאוד, הרבה מעל הממוצע...מחוננות כנראה :( אוףףףףףףף מרגישה נחותה......מקצוע כזה שלא נחשב בכלל למרות שהוא כל כך חשוב.........אוףףףףףףףףףףףף

את לא מצטיירת טיפשה, אלא כאדם רגיש וכן (מלשון כנות) וחם וכן... גם חכם!

היי מיכל את מכירה את המשפט הזה של פורסט גאמפ מהסרט? אני מסכימה איתו לגמרי ולא חשה בשום טיפשות ממך, להפך, ממה שכתבת כאן אני יודעת שאת גננת בעיניי זה מקצוע סופר נחשב וחשוב ומשפיע, אמא לשלושה ילדים שאחד לפחות מחונן... והדברים שאת כותבת כאן רחוקים מלהיות טיפשיים. ובכלל באופן עקרוני אני מאמינה בעשייה בגלל זה קצת קשה לי עם כל הפסיכולוגיה והמחשבות והרגשות, גם אני מרגישה קצת טיפשה שאני בכלל בעסק הזה בעצמי גם בפורום הזה... לא שהחוויה האישית לא חשובה אבל כמו שכתבו כאן כמה חברות הזמן שלנו קצוב וכו' וכו'... שיהיה סופ"ש נעים וחמים

לי את בכלל לא מרגישה טיפשה. תחשבי גם על הבן שלך שיש לו קשב וריכוז וכמה את גאה כשהוא מצליח - את רואה אותו ואוהבת וגאה במה שאת רואה. הלוואי שתוכלי להסתכל כך גם על עצמך. וכמו שכתבה שביר, המקצוע שלך מפעים בעיני. אני זוכרת שכשכתבת מתישהו בגילוי קטן שאת גננת, שמחתי לי שיש ילדים שאת מגדלת בערוגה כזו של חום ואהבה. :) נעמה.

אותי לא אבחנו...אבל הנוירולוג של בני אמר מיד אחרי מספר שאלות קצרות שכנראה יש לי גם קשב וריכוז :( ואני לא שמחתי ש"הנה יש שם לזה", להפך זה הוכיח לי את ההרגשה שלי התמידית רק נתן לה כותרת. וכן אודי, אכזבתי את כלם כי מה שנאמר לי זה "חשבתי שיצא ממך משהו"...אז מרגישה כלום לא משהו.....

אתן מקסימות!! תודה לכן :) כבר יודעים עליי הרבה, הא?

אני פה.... רחל.

אודי, איך אפשר להסביר את הפער בין המציאות הפנימית והחיצונית אצלי? כלפי חוץ אני נראית שמחה ומתפקדת. אני נשואה ויש לי ילד מקסים שאני מאוהבת בו עד כלות. אני עובדת בעבודה שאני אוהבת, ומאוד מוערכת. אבלללל ריק לי. אני מזייפת. הכל הצגה אחת גדולה. והדבר שאני הכי חושקת בו - הוא למות! אודי, הפער הזה הוא משהו מוכר בקרב נפגעות גילוי עריות? יש לזה שם? הסבר? זה ניתן לטיפול? אני מודעת לזה שאני אהובה. באמת אהובה. אבל זה לא "נוגע" בי. לא 'מחלחל' פנימה. לא מרגש אותי. לא ממלא אותי. לעומת זאת, כשאני חותכת את עצמי, אני מרגישה חיה, מרגישה ריגוש. אודי, מה לא בסדר איתי??? הדבר היחיד שכן מצליח קצת 'לגעת' הוא הקשר עם המטפל. וזה רק כשאני מאפשרת. רוב הזמן אני מקיאה גם אותו מתוכי. גם אתה אודי, כשאתה מצליח 'לדייק' אותי, אתה נוגע. לפעמים זה מפחיד אותי ולפעמים זה נעים ונוסך בי בטחון. נטע.

סליחה שאני מתערבת לך בהודעה, אבל מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת. גם לי יש ילדים, ועבודה טובה שאני מוערכת בה, אבל ריקנות עצומה...בור שלא מתמלא ורק מייסר ומסתכל אמנם אני לא פוגעת בעצמי בדרך שתיארת ( אבל כן בדרכים אחרות) אבל מאוד נגע לליבי מה שכתבת..מצטערת שאין לי תשובה בשבילך על כך...

אני לא עברתי שום חוויה של גילוי עריות או של הטרדות בנושא הזה בילדותי. (חחח אז זה הגיע בבגרותי!!!) כלפי חוץ אני מגלמת את המושלמות, קריירה נוסקת לשמים, הצלחה מסחררת, בית ארמון, ילדים מצליחים, חיה אתם טוב, בעל מעריץ ואוהבת, ופרנסה לא חסרה. הגשמתי את חלומתי, הגעתי לצמרת, ו.... ריק לי לא מלאה לא מסופקת לא פעם שואלת את נפשי למות אני, שאני נשוא של קנאה והערכה מכל כך הרבה אנשים, לא מוצאת טעם בחיים. ולא פגעו בי בשום דרך מינית בילדותי או בנעורי, ממש לא. לא חסר לי כלום, ממש כלום, אני כולה לקבל מה שאני רוצה. ואני לא רוצה. כי לא מושך אותי, כי לא עושה לי את זה. כי אני צריכה לבקש פעם אחר פעם מהי ההגדרה להרגיש שמח,מה זה שמחה, מה מרגישים. נטע, שימי לי אם הקשר שעושה לך טוב עם המטפל זה קשר שמובסס על טיפול או אולי יש שם אש אינטימית שיכול להבעיר את הדברים. אני מזדהה עם מה שאת אומרת, אבל ממש ממש לא משייכת את זה לחויית גילוי העריות.

קשה לי עם ההודעות של מימה...... וקשה לי בכלל עניין כלכלי שלא נפתר והתרוצצתי הרבה בשבילו. אוףףףףף אין לי כבר כח

הזמן שוב נושק לסוף שבוע ואני נתקפת אימה ממספר סופי השבוע שאני כאן וזה שעוד בפתח. שוב מחר הטקס.הרגיל אצל.מנהל.המחלקה והצוות אני לא רוצה ללכת. בשביל מה? הרי ידוע לי מראש מה הוא יגיד. בבית.מתנהלת.לה שיגרה של אבא וילדים ואמא חסרה. אני חרדה מהמחשבות על הריק הזה והנזק שנגרם לילדים. לא התכוונתי לא התכוונתי לפגוע.בהם מעולם לא פגעתי באיש ודאי לא בילדי. עדיף היה שכל זה יגמר כי תהליך.זו מילה ארוכה וגם החלמה. ובסוף יקבלו אמא משוגעת פגועה. עדיף היה מוות "הרואי" כמו מחלה קשה או תאונה זה יותר מתקבל על הדעת. חצי תפוז למרות שהחומציות לא טובה. אכלתי חצי תפוז

גאה בך!

חייכת אותי. תודה

היום אני לא באה כי אין לי איך להביא.

הוא באמת מכוער בעיניי. לא מטופח. לא יפה. וזה מכעיס אותי. היא יודעת שאני לא אוהבת אבל היא חושבת שזה בגלל שאני כועסת ועוד, וזה לא קשור אחד לשני. את הספה נניח אני אוהבת אבל לכ השאר מגעיל. באמת. זה יפה להגיד לה? לא רוצה שהיא תיעלב. אתה יודע, בפעם האחרונה שכבתי על הספה והיה לי נעים ונוח. זה כאילו היה לי ברור מאליו פשוט לשכב, ולא היא ולא אני אמרנו כלום על זה.. מעניין/מוזר.

מפחדת לתת דוגמאות, מצד אחד רוצה שתאמרו שזה בסדר, מצד שני אם לא, לא אוכל לעמוד בזה שהיא עושה משהו לא טוב... נניח, המזגן שם עושה ממש רעש וזה מעצבן. יש להם שלט על הדלת ובמקום לקנות חדש או משהו בסגנון, הם הורידו את השם הקודם ושמו את שלה (אותיות נדבקות כאלו), יש קורי עכביש בשרותים, אמנם היא אמרה שהם יעשו שיפוץ קטן אבל אני לא רואה את זה קורה. בחלון- אין וילון ובגלל שהוא פונה לרחוב (אמנם קטן) יש מין ענף של עץ תמר מחוץ לחלון שכביכול מסתיר. יש שם ריהוט, שרואים שהוא שייך לבית ולא ממש מיועד לקליניקה. ז"א שייך לבעל הבית ולא משהו שהוא בשימוש שם. אז אני שונאת תא המקום הזה. אתם מסכימים איתי, או שאני קצת מגזימה? אני באמת תוהה אם לכל שאר המטופלים שם זה לא מפריע? וחיפשתי בגוגל את הפסיכו' שרשומה שם בנוסף, והיא סוג של פסיכו' אחראית באיזו מחלקה בבה"ח, אז לא הייתי מצפה ממנה לנהוג כך.. אווף, חושבת אולי אראה לה את זה אבל זה יכול להיות מעליב..

מאוד מבינה אותך.. אשתף אותך, אצלנו,אנחנו באותה קליניקה כבר קרוב ל 6 שנים. הקליניקה היא פרטית שלה,והיא לא חולקת אותה עם מטפלים נוספים. ליום ההולדת החמישי המשותף שלנו (יום ההולדת הוא היום בו נפגשנו לראשונה), הבאתי לה ציור שציירתי.. אמא צביה לא תלתה אותו על הקיר באופן מיידי אלא הניחה אותו על כורסה במשך זמן מה, (אולי אפילו שלושה שבועות) בכדי לאפשר לכל המטופלים להתרגל לתוספת שבחדר.. מאוד אהבתי שהיא נהגה כך..משונה..אפילו לי , שהיצירה שלי, לקח זמן להתרגל ולראות אותו בחדר.. לפני זמן לא רב קרה דבר דומה.. ראיתי על הכורסה ציור..והציור "נח" מס' שבועות עד שאמא צביה תלתה אותו על הקיר.. וואוו..חנה, אין לך מושג כמה שהיצירה של המטופלת האחרת הפכה לאישו אצלי.. כ"כ הרבה רגשות מטורפים זה הוציא ממני.. וואוו.. קנאה ועוד קנאה ועוד קנאה..והזדהות וחמלה ואהבה ושנאה ומה לא.. ומאוד שמחתי, וגם אמרתי לאמא צביה, שאני שמחה שאת הציור שלי היא בחרה לתלות על הקיר ממש ממש סמוך אליה ואילו את הציור שהמטופלת האחרת ציירה היא בחרה לתלות "רחוק ממנה" חנה..כל כך מבינה אותך על הרגשות הלא קלים שהמעבר מעורר אצלך.. ובטח !! בטח שתדברי איתה על זה.. אני מדברת עם אמא צביה ממש ממש על הכל. זה כייף !!! זה כל כך משחרר..יש מקום להרבה אוויר להכנס .. במבי.

יודעת כמה זה קשה המעבר השינוי . גם אני מרגישה אבודה בקליניקה החדשה שלה . כלום לא מוכר לא ידוע . אין זכרונות אין רגעים של הכלה אין מה לקחת איתי . יושבות על הרצפה מרגישה כמו בתוך מחסן רהיטים . יודעת שזה לא הרהיטים זה לא המקום זה השינוי שמפחיד שלא בטוח. שנותן הרגשה של חוסר אונים . תני לזה זמן לדעתי אם לא תיכנסי לפרוט כי אם תגידי קשה לי השינוי לא מוכר לא בטוח ..דברים יסתדרו . סומכת עלייך .

ולא נעים לי ממנה אחרי איך שהתנהגתי אליה היום.. היא הציעה שאתמקד בספה כי היא טובה לי..אז אולי זה יוכל לעזור לי.

היי חנה גם אצלי היה מעבר שכזה ביולי לפני יותר מחצי שנה, גם לי קשה להתרגל, בכלל זה מעצבן שהוא ידע על זה הרבה זמן מראש כי הוא עבר לישוב אחר באזור, אבל לי הודיע רק כמה שבועות לפני, כמעט שעזבתי בגלל התחושה שהוא כאילו הפר חוזה ...קישרתי אותו למקום הקודם לישוב הקודם והייתי צריכה לעשות כאילו את כל הבנייה של התדמית שלו מחדש. חוץ מזה קודם הקליניקה הייתה בתוך צימר כזה בחצר ועכשיו זה ממש בתוך הבית שלו, שזה מוזר ביותר ולא נעים (שומעים לפעמים קולות מהבית), הריהוט נשאר אותו ריהוט אבל החדר יותר קטן וצפוף ...מצד שני יש לו בכניסה לבית החדש שיח של אלמון הודי אם את מכירה מן מטפס כזה מאוד יפה שמזכיר לי משהו מעין נוסטלגיה (שתלתי אחד גם בחצר שלי בעקבותיו ללא ידיעתו ), אבל זה באמת הדבר החיובי היחיד שיש...כל זה נראה בעיניי טיפשי ביותר ...כאילו מה כבר קרה? כולה עבר דירה... אולי תגידי לה מה שאת חושבת בתור ביקורת בונה או משהו כזה, אם את מרגישה כך ייתכן שגם אחרים חשים בכך, אחרים שהם פחות סובלניים ממך ובעצם תעשי לה טובה, וזה גם אימון טוב בלומר את האמת. שבת שלום וסופ"ש נעים וחמים

ביקורת בונה זה כבר לא יהיה.. וגם זה לא המקום שלה בלבד, וכמו כל פסיכולוגית טובה היא מחזריה את זה אליי. והלוואי והיא צודקת. באמת חבל שלא ידעת לפני ובמזן כדי שתוכלי להתארגן. אצלי וטוב שכך, היא התקשרה במיוחד בערב אחד כדי לספר לי. תודה ושבת שלום גם לך (:

שפרצה לכאן בשטף.מילותיה וכוונותיה הטובות והמילים שניסו לשמח עם.עוגת השוקולד המדהימה? בתשבע את בסדר?

את יודעת שזה משמח אותי לראות שאת מצליחה להגיב לאחרים ולדאוג להם. זה לא רק ההודעה הזו ואני מעריכה אותך. ומקווה בשבילך, לימים טובים יותר. ובת שבע- באמת נעלמת. הכל טוב?

מצטרפת לחנה עם ההערכה והתקווה. חייכיתי לי למראה ההודעה שלך. מקווה לימים טובים ולדאגה כזו שלך גם לעצמך. נעמה.

האם לא ניתן לייעל תהליכים טיפוליים? להסביר ולהשכיל אנשים? מתוך חוסר מודעות עשיתי המון פעולות והיו לי המון תגובות ובחירות טיפשיות שלאחר המודעות אני חושבת על זה וברור לי שהמטפלת ידעה 'כללי משחק' שאני לא ידעתי. והם לא הובאו לידיעתי. מה הדבר הזה? למה מתנהלים ככה? אמרו לי 'כדי לאפשר לתהליך לקרות'. איזה תהליך? של לעשות צחוק מאנשים? ואם כבר המטפל יודע מראש שסביר להניח שרוב המטופלים צפוים להגיע להבנות כואבות על חייהם במהלך הטיפול אז למה להתנהג כמו שמוקים מתנשאים מלכתחילה? או שאולי היא תפסה אותי הרבה יותר מפותחת ומסוגלת ממה שהייתי באמת. יש לי מן נטייה כזאת ברושם הראשוני להראות אדם יותר אסוף מנטאלית ומאושר ממה שבאמת. רק עם שוהים איתי הרבה אפשר להתחיל להבחין 'בחורים' כי אין לי כח לטשטש אותם לאורך זמן. אבל זה מרגיז. העבר הטיפולי של חיי מרגיז ומעצבן אותי. למה זה היה צריך להיות ככה? הקריסה הנרקיסיסטית הזאת . ורצון להזדהות עם כל מיני תחומים בחיי שהשקעתי בהם וקניתי וניסיתי לטפח ובסוף חפצים הם מצבות בבית קברות של תוכניות וחלומות של העבר... ויש לי גם תוכניות לעתיד. ממקום יותר מפוכח אבל יש. הבעיה שאני לא יודעת מה לעשות עם כל העבר הזה. לזרוק הכל? להשליך לפח כל מה שמזכיר אותו? זה מאוד קשה לי להתבונן על חיי כנרטיב רציף שבו דבר מתפתח מדבר ועל גבי דבר. זה יותר נראה כמו רצון/שאיפה/חלום -- ניסיון השקעה וטיפוח אותו רצון/שאיפה/חלום תוך כדי רצון להזדהות עם התפקיד. להניח לחלום המקצועי לצבוע אותי בגוונים שלו ובתכנים שלו -- משבר תפקודי וקריסה של החלום. הרגשה שזה לא זה. אוסף חפצים ומצבור ניירות וקלסרים ותרשימים למשהו שהרלוונטיות שלו כבר לא ברורה או לא רלוונטי יותר כי עוברת לתחום הבא... אז מה עושים עם כל העבר הזה? זה העבר שבו רציתי להיות מטפלת או מדריכה בתנועה וכל מיני כאלה.. עכשיו עברתי לתחום אחר אבל לא יודעת מה לעשות אם כל מה שנותר. לזרוק? להשאיר? האם השלכה פיסית של הכל לפח , תשליך ותפנה הכל גם מנפשי? או שחבל? יש לדברים ולחפצים גם ערך כלכלי שהושקע. מרגישה כמו הזקנים האלה שלא רואים לזרוק משהו שלא צריכים בהווה כי השקיעו בו כסף בעבר או מנסים לשכנע את עצמם שאולי עוד ימצאו לזה שימוש בעתיד. ובינתיים הם אוגרים סתם. בא לי לזרוק ולפנות כל מה ששייך לעבר כדי ליצור מקום חדש לדברים שמעסיקים אותי כיום ויעסיקו בעתיד. בא לי לרסס ולטהר כל מה ששייך לעבר ולשכוח. אבל שאני מסתכלת על הדברים אני רואה כמה כסף הושקע בהם, כמה זמן, כמה נאיביות וחולמנות ולא על בסיס הערכה נכונה של כישורים מציאותיים שלי וזה מבאס לגמרי לזרוק הכל לפח. כי זה כמו לזרוק את קורות חיי לפח רק כי נעשו החלטות לא הכי פיקחיות או מותאמות לי. לא יודעת. מרגישה ששונאת להשאיר ושונאת לזרוק בעת ובעונה אחת. חבל שהיא אפשר 'להוריש'. להעביר הלאה בגלגל. זה דווקא המשך יפה. אבל אין אופציה כזאת כ"כ. גם לא בא לי לתת סתם כך. השקעתי ככ הרבה אחרי הכל.. לאן שלא אביט יוצאת מופסדת מבחירות עבר שלא נשאו פרי. לא רוצה שהעצב מזה יבזבז לי את ההווה והעתיד. נמאס שגורר אחורה. בא לזרוק הכל, להשליך, לרסס, לטהר. מעגל... אמ.

מימה, לא אמרת שאת מפסיקה לכתוב על זה?! רוצה בשבילך טוב, איך לך בטיפול?

אודי :( לא יודעת אפילו מה לומר .. היום צחקתי אצלה בקול, צחוק שעבר מהר לבכי,ושוב חזר לצחוק/בחוק בשבועיים הקרובים חייבת לשבת על משהו ולסיים.. לא מצליחה. :( מרגישה לא ממוקדת :( יכול להיות עדיין מקום יותר עמוק מהמקום בו אמא צביה ואני נמצאות עכשיו ??? במשך האנליזה (ביוני יהיה לנו יום הולדת 6 שנים) לא הרגשתי שהאנליזה פוגעת בתפקוד שלי בעבודה, אני מתקשה להתרכז במשהו הזה שאני חייבת להיות מאוד ממוקדת ולסיים אותו בשבועיים הקרובים.. מרגישה שתוקעים לי קנה רובה לצוואר. אודי :(((

את מה שכתבת.. לוקחת את מילותיך.. אולי אכתוב אותן בכדי שיעזרו למיקוד,לכיוון המטרה.. מאחלת לך שבת רכה ,נעימה ומלטפת. שלך-במבי.

למרות הסטיגמה שיש למקומות האלה אני חושבת שהם מאןד משתדלים, דואגים ומייטיבים. אולי גם אני קצת עוף מוזר פה בין כתלי השגעון, מתקשרת איתם ברבדים אחרים, זוכה לראות תמונות של ילדים נכדים ןמוצאת תמיד דלת פתוחה למצוקות שעולות ביום. גם עבור המאושפזים האחרים אני עוף מוזר. אני מקיימת את שעות הסיפור לפי ביקוש ויש ביקוש. עכשיו עם סוס אחד נכנס לבר של גרוסמן. עדין נכשלת בכל מה שקשור לאוכל אני מנסה כל יום ולא מצליחה להתקדם. אני נחלשת מאוד