פורום פסיכולוגיה קלינית

מעכשיו אני אעדכן פה דווקא על הפעמים שאצליח להעביר את ימיי בלי האובססיביות הזאת. רק הווה. אנסה להתמקד אך ורק בהווה ועתיד. בלי לגלוש לחוויות רגשיות שהיו לי בעבר ובפרט השליליות ומזעזעות. כי מזעזועים גם צריך להתגבר ולצמוח. די. נראה לי היה לי מאוד קשה עם הזעזוע הנרקיסיסטי וההכרה ב'נכות' כי זה קרה בצורה של הובלה לא נכונה בטיפול אבל אני חושבת שמתחילה כבר לעכל את זה ופחות מזעזע אותי. אפשר להדחיק את ההגדרות המטופשות האלה ולחזור להיות אני האמיתי שלי שהרבה יותר מכל מיני הגדרות ואבחונים ושטויות. זה סתם לזכויות ... כי אני זה מה שאני מקרינה רוחנית ורגשית ואיך שמרגישים במחיצתי, ונכון גם איך שרמת התפקוד שלי שאני לא הכי נמרצת בעולם מבחינה תפקודית כמו אחרים... אבל אני לא תוויות והגדרות ובטח לא 'נכות'. אני לא. אני בן אדם מקסים ויש מספיק אנשים שאמרו לי את זה. הגיע הזמן להאבק על האופן בו אני בוחרת להגדיר את עצמי מבפנים , ולא להכנע לכל מיני טרמינולוגיות מטופשות רק כי לא מתאים לי מבחינה תעסוקתית לכלוא את עצמי בתוך מסגרות נוקשות ושוחקות. אני אנסה לבטא דברים חיוביים מעכשיו. באמת שנמאס לי לבזבז עוד זמן יקר על התעסקות בעבר. מאכזב, מכאיב, משפיל ככל שהיה. יש לי הווה ועתיד לפני. בעיקר הווה. רוצה ללמוד להנות מדברים שפעם חסמתי גישה אליהם-חוויות, אנשים, מה שאפשר. בקצב האיטי שלי. שיהיה. אולי איטי אבל העיקר שמשהו זז מדי פעם..

באמת. אני לא רוצה לכעוס יותר. אודי למה התכוונת שאם ההשערה שלך נכונה אז המטפלת לא הייתה יכולה לעשות שום דבר במילא? אני חושבת שהיא בעצמה חשבה ככה גם נראה לי. שכעסתי שהיא אמרה 'עבדתי קשה' היא טענה שלא משנה מה הייתה אומרת. באמת לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי. חשבתי בתמימותי שזה משהו יותר רך מספק ומעניק. לא 'מחנה אימונים בפרידות וחסר'. לא משנה. מה שכן נפקחו לי העיניים שם קצת יותר לראות דברים מעמדה של ניפרדות. נראה לי. אבל מה ההשערה שלך שהתכוונת אליה?

נכון שלפעמים דברים גולשים לי לקונקרטי וחווה אותם גולמית אבל יש לי גם יכולת מסוימת 'להתבונן מבחוץ'. הבעיה שכל ההתבוננות מבחוץ הזאת טכנית מלאכותית בשבילי ובכלל לא נוגעת בנשמה איפה שמכווץ הכל וכבר לא מאמין ולא מעיז להרגיש עד הסוף. ובלי נגיעה מטיבה אמיתית לא תתכן השפעה מרפאת אמיתית. נראה לי.

אז מה כן? טיפול במגע/תנועה/עיסוי? מה נחשב טיפול שהוא נוגע שמקומות שלפני המילים ומרפא אותם?

איזה כיף לכן שאתן יודעות בכזה ביטחון שהילדות שהענקתן לילדים שלכם היא טובה ובטוחה. אני לצערי חוששת שממש לא הצלחתי בזה. דפקתי להם את החיים, כמו שתהיתי פעם אם עדיף אמא במיטה או אמא במיתה.הילדים שלי רואים אותי 75% מהזמן במיטה. שאר הזמן זה לילה... אז הם לא רואים. וחוץ מזה שכל כך הרבה מילים זה מלחיץ אותי.

רוני עניתי לך קודם עם הרבה מילים . רואה שלא עלה וחחשוב לי שלא תישארי בלי תגובה בעיקר שהשקעת הרבה מילים . רוני מאמינה בך אולי אם זה חשוב לך אז קצת פחות מיטה ואם מיטה קצת יותר יחד מחבק ואוהב .

שלום רוני הלוואי שתמצאי בתוכך את הכוחות לקום מהמיטה ולהיות עם ובשביל הילדים. נראה לי שאמהות נמשכת לאורך הרבה שנים ולכן את יכולה גם לתקן.

זה ממש לא מובן מאליו...זה נשמע פשוט, אבל המון פעמים אני מרגישה אמא רעה ואשמה בדברים שקורים להם...עוד לא השתחררתי לגמרי מהאשמה שהילד שלי הבכור נולד פג עם קשיים, לדוגמא. או שהקטן שלי מתקשה כי לא ישבתי איתו מספיק...מלא דברים. אבל כן אני יכולה לומר לך שאמא זה דבר חשוב מאוד ועצם זה שאת מטפלת בעצמך סימן שאת אמא מצויינת!!! כשאנו מרגישות חשובות מספיק לטפל בעצמנו הילדים חשים זאת...ילד מבין ויודע מגיל צעיר למה אמא מסוגלת ומסתגל לכל מצב גם אם הוא לא פשוט. אין מושלם!!!! ואני מנסה לומר זאת גם לי. וואו את כותבת פתאום ומשתפת, זה נפלא! למרות הקושי. אני חושבת שעם השנים והטיפול אני מרגישה יותר שלמה ושילדיי מקבלים את הכי טוב שאני יכולה לתת במצב נתון ולא תמיד זה במאה אחוז שלי..ממש לא! ילדים ומשפחה זה דבר חשוב, שמרי על עצמך וכך תוכלי להיות גם בשבילם :) מיכל

מה שכתבת לי. אם הייתי יכולה לא להרוס לא הייתי הורסת. כן. זו כנראה הבעיה... אז מה עכשיו? ממשיכים להרוס?? ובכלל מה זה הצורך הנוראי הזה? מה הוא משרת?? אוף. כמה מילים

שונאת את יום שלישי!!

האם גברים בטיפול לא חווים את מה שאנחנו כמטופלות חוות? תלות רגרסיות שחזורים וכ'.. איך זה שכולן נשים?

היי מימה אותי זה לא מפתיע בכלל, האמת גם אני חצי כאן וחצי לא. אני אתחבר למענך לצד הגברי שלי ואנסה לענות לך:-) : כל מה שקשור לתלות פגיעות רגרסיות החצנת רגשות שלא לומר רגשנות שמאפיינת את המקום הזה לא פעם וכד' משדר חולשה, לנשים מותר לגלות חולשה הן הרי המין ה"חלש" מבחינה פיזית, זה נחשב נשי.אבל לגברים אסור, זה לא "גברי" זה עניין של חינוך וחברות. ( אפשר לומר שמה שנראה בעיניים "גבריות" חולשה נשית היא בעצם הכוח הנשי...)

עכשיו יותר טוב. המח עסוק בהווה ולא בזכרונות עבר. רוצה לנצור כל רגע שתופסת את עצמי במצב כזה עד שיהפוך למצב העיקרי שלי ואולי, הלוואי, הבלעדי גם.

תשמרי את הרגע . יודעת שככה הרבה יותר קל

אני חוזרת לאותו מקום: היא לא מבינה אותי. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה . היא לא עונה את התשובות הנכונות לשאלות שלי. והיא לא שואלת אותי את השאלות הנכונות. היא ניסתה לגרום לי להתיחס לדברים שלה אחרי שבמהלך השיחה לא הסתכלתי לעברה. ואז היא אמרה משהו שזו חוויה מהעבר שלא התיחסו אלי כמו שציפיתי רק קצת עם יותר פרטים שלי כששיתפי אוצה ברגעים טובים שלנו, ואיך שהיא אמרה את הדברים האלה הרגשתי איך מחתול פצוע ומסכן שמרחם על עצמו באותו שניה "התהפכתי" עליה כמו נמר מאיים שתרגע בטון מאיים. מאיפה לך הזכות להשתמש בזה נגדי? מודה שאפילו אני התפלאתי על התגובה של עצמי. שלא תבין לא נכון אני מאד מנומסת ושברירית אבל השניה הזו שהשתמשה במה ששיתפתי אותה נגדי גרמה לי לתגובה הקיצונית הזו. בכלל כל הפגישה הזו כאילו חרצה את יחסנו.

אני לעומת השאר פה רוצה להיות קטנה..לחזור לילדות לאהבה גם אם היא לא הייתה נכונה.למה אודי???

היי אודי, היא הציבה לי תנאי: או להעלות את תדירות הפגישות או להפסיק את הטיפול אז הפסקנו אתה רואה, אודי, אמרתי לך שהיא נצלנית היה לי יותר טוב לפני הטיפול המטופש הזה, הכאב הזה הוא בלתי נסבל עבורי.

אני מכירה את זה מקרוב.....עכשיו את כועסת עליה, אבל את נשארת לבד.. חבל.

פגישות כפולות זה כפול כסף לא? ואולי אין לך איך לשלם? המטפלת בכלל לקחה את הסוגיה הכלכלית בחשבון? זה מסוג הדברים שאני לא מבינה...

שלום רב, שמי מתן בן 25, סטודנט. מזה כשנה וחצי אני סובל מכאבים באיבר המין אשר קיימים 24/7 כל יום, כל דקה. ישנן תקופות קשות יותר ופחות אך הכאב תמיד קיים. קשה לי להגדיר את זה בתור כאב, זו פשוט הרגשה "מעיקה" של כאב עמום ולא נקודתי באיבר עצמו. בפרק הזמן של הכאבים הלכתי לעשרות אורולוגים, עשיתי המון בדיקות, לרבות CT, שבכולן לא נמצאה כל בעיה, וכן עשיתי דיקור סיני, פיזיותרפיה ועוד ועוד. באיזשהו מקום די "מיציתי" את התחום הפיזי. בתקופה בה החלו הכאבים הייתי על סף פרידה שהייתה לי קשה מאוד. לכן אני מתלבט וחושב שאולי מדובר בעניין נפשי. יצוין כי כמה אורולוגים טענו זאת בפני. ה"כאב" אמנם לא מונע ממני לעשות דברים אך הוא פוגע באיכות החיים שלי באופן דרמטי, בקשרי החברות שלי, בלימודים, וכמובן ברצון להיכנס לקשר זוגי.

יש הודעה, אתה מגיב, לפעמים לא ברורה תשובתך, הרבה פעמים אתה עונה בקודים שקטונתי מהבין, אני מבקשת הסבר ועכשיו לשאלה, האם אתה קורא את התגובות לתגובות שלך, או האם יש לפתוח פוסט חדש כדי להתייחס אליו?

אודי קורא, אבל לא תמיד יש לו מה להגיב. כך אני הבנתי ממנו.. נכון שלפעמים אפשר לפספס. ..

וצריך לפתוח הודעה חדשה אם בהודעה קודמת כלשהי נותרה סוגיה שהיית רוצה שאודי יתיחס אליה. זה מניסיוני...

נהיה גרוע מרגע לרגע.. רוצה לבכות במיטה ולא לצאת ממנה

מסכנה שלי, כמה קשה להרגיש על הקנטים. איך אומר אודי, תמצאי נקודה להאחז בה!

היי חנה, עצוב לשמוע... מקווה שמחר תקומי ליום טוב יותר. נעמה.

נמשך רק 24 שעות בלבד.. ומחר יום חדש!

אם לא תצאי איך תראי את האור? מציעה להציץ..מחר תזרח השמש בינתיים, איתך.

משתדלת

האם מראש ידוע שהתגובות וההתיחסות שלנו כלפי התנהגויות של המטפל שונות מאדם שלא חווה טראומה, נטישה ... האם אדם שאיכשהו הצליח לחוות ילדות נורמלית( יש מישהו כזה?) היה מגיב אחרת כלפי המטפל? לא מעמיד את המטפל במבחן, לא מתאכזב, לא קיצוני בתגובותיו. רוצה מאד ולא רוצה בכלל?

ניסיתי להבין השבוע איך ילדיי יכולים לא לדבר איתי כל השבוע לעשות דברים ולדעת שאני שם כל הזמן מבלי להרגיש פחד שאשתנה ..והבנתי שהם קיבלו הכלה ובטחון הם יודעים בבטחון שאני שם עבורם . הם לא פוחדים . אז כן הם ילדים שעברו ילדות נורמלית ומגיבים בצורה נורמלית . ואנחנו יקרה ...חסרים לנו למידות ותחושות שלצערי ומדברת רק על עצמי . לעולם לא יתוקנו אפשר ללמוד גבולות והתנהגויות הבור הזה הריק של הנטישה והפגיעה לא יתמלא ..אבל מאמינה שנלמד לבטוח קצת יותר .ולאהוב את עצמיינו .

איזה יופי שאת מצליחה להטמיע בילדים ביטחון , ושלך עצמך יש ביטחון באימהות שלך (ומין הסתם 2 הדברים הללו קשורים זה בזה) . זה מרגיש לי כ"כ קשה לפעמים לתפקד בתור אמא טובה... לצערי, אני לא מרגישה שאני תמיד בשבילם..

יש קשר בודאי.....אבל אביב וגם אני יכולה להצטרף לטוב שניתן לילדיי

שאני מחכה לרגע שהיא תכשל ולא באמת מגיע לטיפול כבר שנתיים?

את בוחנת אותה כדי להרגיש בטוח וכן כי את רגילה שכולם נשברים ובורחים עצוב אם עוזר ככ מבינה אותך

משהו שמעולם לא העזתי לספר...התביישתי נורא. אז היא יודעת. ואיך מרגיש? אולי פחות לבד, אבל כואב...ובסוף, פגישה שקבענו נאלצתי לבטל, העיקר קבענו פגישות ליציבות :(

מיכל, מותר להגיד שאני גאה בך? כל כך מזדהה עם הקושי לעשות את הצעד ולומר דברים שיושבים ומתבשלים וקשה להוציא. אם מחליפים את המילים ואומרים "אולי כואב, אבל פחות לבד" (כי הרי כואב היה גם קודם), אולי זה מרגיש קצת טוב יותר? הייתי רוצה להוסיף ל"פחות לבד" שלך... נעמה.

דוקא את הרבה יותר אמיצה..כותבת דברים טובים, לא נותנת לעצמך לשקוע..ואני? נשארת ילדה לעומת האחרות שרוצות לא לחזור לילדות או שיגידו להם ילדותית........אז אני רוצה לחזור להיות קטנה.....ובכלל אין לי אומץ

והפגישות- מקווה שתצליחו לשמור עליהן.

אודי, בכל פעם שאתה משווה אותנו (משתתפי הפורום, ומטופלים בכלל) לילדים או תינוקות, אני כועסת עליך. זה "מקטין" אותנו. זה מבזה. זה משפיל. זה לא מכבד, וזה יוצר עיוות: אתם (המטפלים) בשלים, בוגרים, מנוסים, יודעים, שכלתניים, בריאים.... ואנחנו, לעומת זאת, חלשים, חולים ואינפנטיליים. זה פוגעני! נטע.

אם יש התנהגות שהיא טיפוסית לילדות, האם משנה אם תתני לה את התואר ילדותי אם לאו? שהרי המהות היא הקובעת! ואולי אודי נותן את התיאור כדי לעזור להבין את השורש המהותי של הגורם להתנהגות הזו

אבל אולי בתוכי אני רוצה משו מזה בכל זאת.. פשוט כשאודי אומר את זה, זה פתאום מרגיש חודר ומפחיד מדי. ככה לפחות זה אצלי נראה לי...

היי נטע, נעים לראות אותך. את יודעת, התגובה הראשונה שלי הייתה קווץ' בבטן, כי אני יודעת למה את משייכת ישר את הילדות לחוסר אונים ולחולי. במקרה הזה פתאום נורא ברור למה זה מקטין להחזיר אותך לספירה הזו, למה זה כוחני. ומבחינתי, אני מרגישה שהקישור לילדיות הוא קישור לאנושיות גולמית שכזו, שנמצאת אצל כל אחד וגם אצל המטפלים. פשוט אצלהם היא מתבטאת ב-50 דקות בשבוע שהם גולמיים ופגיעים אצל מטפל אחר... כמו שאני ילדית איתה (טוב, מנסה ולא מצליחה) אבל במקומות אחרים לא. נעמה.

אני רוצה להשאר ילדה קטנה לנצח....שם היה אחרת......כשגדלתי הבנתי :( ולכן שונאת להתבגר......יש עוד סיבות

היי נטע, מתחברת למילים של נעמה. גם אני אצל המטפל ילדה וזה כואב.....אבל גם מרפא. וכשאני מטפלת באחרים אני נתפסת כחזקה יותר. הכוחות הבוגרים יוצאים אצלי מול ילדיי והמטופלים שלי. וזה בן אדם נטע.זה. עם כוחות וחולשות. מבינה את במקום הפגיע והחשוף.כל כך מבינה. נטע יקירה,רוצה לעטוף אותך במים שתרגישי צפה וקלה והמים יבלמו את הזעזועים. ואת שוחה בפנים המים החמימים וטוב לך ורגוע. הנה את נושמת לאט לאט..... מכניסה ומוציאה אוויר. תרפי יקירה.... שלך הילה

מטופלים הם לא ילדים! הם אנשים בוגרים אבל עם חסכים רגשיים מסוימים. זה באמת מקטין לדבר עליהם ואליהם כאילו היו ילדים ולגיטימי רק אם וכאשר המטופל מוכן ומעוניין בכך לא באופן אוטומטי וגורף כי חוץ מהחלקים הילדיים שיש בכולנו יש גם את החלק הבוגר שחשוב תמיד לכבד אותו בהתאם ולהכיר בו

אודי, אני כועסת עליו מאוד (על הפסיכולוג)!!! לא העמדתי אותו במבחן, הוא באמת פישל. עשה טעות רצינית ופגע בי מאוד. דווקא בי... שהנפש שלי כל כך פצועה ומחוררת. הוא התנצל אבל אני לא מצליחה להמשיך הלאה, וכבר עבר המון זמן. אני משתדלת מאוד, ואנחנו מדברים על זה אבל אני לא מצליחה להתגבר. כבר לא בטוחה שזה בר תיקון. אודי, איך ממשיכים? יש לי המון מוטיבציה אבל לא מצליחה. כועסת ומאוכזבת ממנו. שונאת אותו. מאחלת לו רע. כל כך הרבה תוקפנות שלא מתאימה לי. נטע.

אודי היד ששלחת..... זה כל כך הגיע ונגע. אודי, שמת לב שאולי בפעם הראשונה מאז שאני הילה כאן הבאתי את החלקים הקשים המפורקים? וקיבלתי ממך ומאביב ונעמה ובמבי ובתשבע מילים נוגעות ומחזיקות. מילים לילדה שבפנים. אודי,מכיר כשילד לומד ללכת ואבא ואמא נותנים יד בכל צד,מכיר? שלך, הילה

שמחה שאת מרגישה

ולצערי זה נשמע לי לוקסוס. אבל משהו בפנים בוכה על אובדן. אובדן קשה. מלבד האבא אמא של שנות הילדות אני חווה כרגע נטישה מדמות אבהית. בוכה.

זה כאב שלא במהרה חולף, ולתמיד ישאיר עכבות. אפשר לקחת כביש עוקף, והחבלה נמצאת

ואת מבטאת את הצורך שלך כל כך נפלא, שבודאי זה ינקז את 'המוגלה' מבפנים

הילה, זוכרת שפעם, אני לא זוכרת בדיוק באיזה הקשר ואם במילים האלה, דיברנו על שורה או מעגל של החזקת ידיים, כזה שבו ההחזקה גם מחזיקה אותך? כזה שלפעמים מרפים בו ולפעמים איתנים ומחזיקים את מי שליד? נזכרתי בזה. נעים לי להיות איתך במעגל. נעמה.

אם אפשר מנסה בזהירות לתת יד במעגל...מזמן לא כתבתי לך, מצטערת. אבל קוראת...

חושבת עלייך... מקווה שאת מרגישה יותר טוב.

כל פעם שקצת מתקרבת מעמידה למבבחנים שיכשילו. והוא נכשל ואני כועסת ונעלבת ונפגעת-ממה שאני עשיתי בעצם.

מבחן זה קשה, ולא תמיד מובן אולי תכתבי את ההרגשות שלך, את הציפיות, ואפילו את האכזבות, כדי שיבין, לא להאשים רק להסביר איך את חשה

אני בשרותים בוכה ואני בעבודה החדשה.. מרגישה שפשוט דפקו אותי בלוז החדש. ניסיתי להגיד משו לאחראית והיא אמרה לי לשאול את הבנות האחרות, אבל אין סיבה שהן יסכימו... זה ממש לא הוגן. ואיך אצא מכאן שכולן יראו שבכיתי?!

אודי במהלך טיפול קרה לך שמטופל בעקבות תסכול לא נסבל נכנס למצב שאיבד יכולת להגיע לפגישות כי חש מושפל מזה ונכנס למן סחרור שהוא זועק לעזרה? זועק לך לעזרה, בטלפון או סמס. והוא פשוט נכנס למן מצב כזה שקורא לך 'הצילו' שתעזור לו? וזה משתלט לו על הכרה, הוא נחטף להוויה הזאת של לחוות חוסר אונים בהווה שלו ולזעוק לעזרה. חוויה לא ראציונלית. פשוט משהו רגשי שקורה. אולי אפילו ברמת באג במח שהמערכת נעשית מוצפת בחוויה לא קשורה לגירויים בהווה- שחזור של מצוקת נטישה שזועקת לאחר שיגיע ויושיע. וגם המטופל בעצמו לא מבין מה קורה לו? קרה לך דבר כזה עם מטופל אודי? ואיך היית פועל אז אודי? אולי המטפלת הייתה צריכה לגלות גמישות ולבוא לקראתי איכשהו? לא להשאיר אותי עם זה לבד?? אולי היא הייתה צריכה לקחת אחריות באותו זמן להאמין לי שבאמת קשה לי להגיע ולבוא לקראתי היא? לא להטיל אחריות עליי ולא להפקיר אותי??? האם לא אמורים לרשום זכרון חדש? חוויה חדשה? האם אמורים לחשוף טראומטיות של נטישה ככה באופן גולמי ולהפקיר או להמשיך כמו תוכי עם אותם תנאי מסגרת בלי שהמטפל אם נדרש להזיז את התחת שלו באמת כדי לתת למטופל את ההרגשה שיש שם מישהו ששומע מבין ומתייחס לזעקותיו? האם המטפלים הם כאלה אידיוטים שרק נדבקים 'בהזדהות השלכתית' בחוסר אונים שחש המטופל ומשקפים לו 'אני מרגיש את חוסר האונים שלך' אבל לא נוקפים אצבע לעזור בתופת אלא רק מדברים על זה מרחוק? האם זה הדבר הנכון לעשות בעת שחזורים כאלה?

אני יכולה לומר לך שהמטפלת שלי הגיבה יותר גרוע יותר. שציפיתי שהיא תהיה שם ברגעים הקשים. היא כאילו לא הייתה.

ואני ילדה גדולה. אולי, לא יודעת, רוצה גם להיות ילדה קטנה?!....

לדבר בכלל מילה פגישה וחצי . נתתי לה לקרוא כל מה שעובר על כולם . ציירתי שהיא קראה יצאו לי פרצופים בוכים עצובים . הוא כעס מחק הכל הכל שהיא לא תיראה . היא ראתה שקשה .הפסיקה כל פעם לקרוא וניסתה להרגיע . הקטנים בכו והשותקת הסתגרה בפחד עצום .הוא כעס כל כך שאם נבכה או נדבר הוא יכה אותנו .. ורק אמר שהיא נגדנו שצריך להזהר . נמאס לי אודי לא מצליחה לתת לה להתקרב כבר ארבעה חודשים .מבינה שזה חלק מהתהליך הפעם הנערה לא כעסה ולא פגעה בי ..כעסנו אלהם .הכעס מתחיל להיות מדוייק יותר . אודי קשה לי כל כך ..זה כל כך עצוב .להבין לדעת ולהיות משותקת כל כך. מבינה שככה זה היה אז..אודי אפשר קצת כוחות

אני עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית . תקופה גרועה ביותר ..מתנתקת כל הזמן .

https://m.youtube.com/watch?v=Y5YdbxQwusY

אולי יצמח בי כוח, מכל מה שעצוב הבית יהיה בית, הכלוב יהיה כלוב ואז אני אצא מצילן של טעויות אני אהיה מה שמגיע לי להיות ואסתכל לי בעיניים, ככה מקרוב אולי יהיה לי סוף טוב אודי בבקשה תבין...

היםו ביקשתי ללכת אני לא פסיכוטית אני רוצה ללכת. את לא נמצאת כאן בכפייה אבל לא כדאי שתצאי ואם תתעקשי למרות שיקול דעתנו נצטרך לשקול המשך אשפוז בצו. מהיום אינ רוצה לשתוק להיות נקיה מאוכל ומילים

עמליה - יש לך בני משפחה שדואגים לך? יש עובדת סוציאלית בתמונה? יש ייעוץ משפטי? צריכה עזרה? אם כן, תפני לאודי בפרטי שייתן לך את המייל שלי, את נשמעת לי במצוקה, ואני מאד מקווה שישנם אנשים 'בחוץ' שבחונים כל דבר עבורך. תרגישי טוב, אנחנו כאן בשבילך ואתך!!!

שמתם לב שכולן כאן נשים? מה קרה? אין גברים בדכאון? או שאולי הם לא מחפשים תמיכה? חשבתם על זה? אודי, יש מחקרים בעניין? אולי תבדוק את זה לקראת עוד ספר שלך!!!

הממ..הם בטח בכדורגל, או בכדורסל, או באיזה פאב :-)) עזבי, מה צריך אותם כאן?

היי לכולם, שוב העץ שמח בא לבקר (או בעצם אנחנו מבקרות אותו, שתמיד נמצא). השבוע: - נגמר הסמסטר, ויחד עם הצער מפרידה מקורסים שאהבתי וחרדה לקראת תקופת המבחנים, נוכחת בעיקר תחושה של הישג, גאווה ותדהמה על המון הדברים שלמדתי בזמן כל כך קצר. - נקטתי יוזמה בקרב אנשים שאני לא מכירה והיא השתלמה לי ולאחרים. היה לי מעניין לחשוב שעשיתי משהו מסוג הדברים שאני מייחסת לעושים אותם הרבה ביטחון עצמי. זה גרם לי לחשוב שאולי גם הם לא תמיד כל כך מלאי ביטחון והיעד יכול להיות צנוע יותר. לא חייבים להיות חסינים לחששות וביקורת חיצונית ופנימית כדי להיות נוכחים ולפעול במרחב. לרוב אני משתדלת לכתוב לפחות שלושה, אבל אני מרגישה שבמצב רוחי הנוכחי אני לא ממש מצליחה. מצד אחד אולי זה אומר שחשוב במיוחד שאתאמץ ומצד שני אני מרגישה שזה רק מדכדך אותי לעמוד מול הכישלון של עצמי שוב ושוב. אז אקבל את זה שבטוח יש עוד משהו וכרגע אין לי גישה אליו ומחר, כשהעץ יעלה לאוויר, אשתדל למצוא עוד משהו קטן. נעמה.

היי, עץ יקר של נעמה.שזה כבר משמח שהוא כאן. הימים קשים והייאוש נעשה נוח והרבה דיבורים על דיבור פנימי ואז הוא מדבר אותי וזה כואב כי בפנים זה נשמע אחרת וממנו?איך הוא יכול?????לדבר את ההכי אישי שלי ומוצנע????ואולי כן טוב כי יש פחות היא ויותר אני ויותר חמלה ויותר ילדה...... וגם נרשמתי ללימודי הסבה לעבודה סוציאלית ומאז זה לוחץ לי בכתפיים.....והשכמות ובגב והציפורניים מתקלפות מהלק והרבה תמיכה ואהדה מחברי פייסבוק.....מין מעורב ירושלמי אבל צימחוני.שיהיה ברור הצימחוני,בסדר? הילה

כי יש לי במה לשתף פה :) כל הכבוד לך נעמה!!! לראשונה בחיי שלא נלחצתי כשבא הפיקוח בעבודה...עבר בשלום, כנראה שלא כלכך רע בתפקיד חדש ולא בניהול, אני הרבה יותר רגועה... כנראה שלא לכל אחד מתאים לנהל אנשים. זו שבאה אמרה שאני נעימה קבלתי מחמאות והיה בסדר, לראשונה לא הרגשתי שבאים לבקר אותי אלא זה חלק מהתפקיד.. מעניין נכון?

זה התפקיד שלהם וזה לא אישי שמחה שטוב לך

הישג בהחלט מרשים המון הצלחה במבחנים אל תפחדי, תמיד יש מועד ב'

תודה על ההצטרפות והמילים, בנות. כמו שהבטחתי לעצמי, באתי להוסיף את השלישי. :) סיימתי היום משהו של העבודה שנדחה שוב ושוב (ואפילו לא באשמתי. ;) ) וסגר כמה פינות שנשארו פתוחות. כיף לעשות וי ברשימה. נעמה.

ונעמה משמח אותי שאת מצליחה להתמיד. איזה יופי על הלימודים...וטבעי שלפעמים קצת יותר קשה.

שלום אודי , קודם כול תודה. אני בן אדם בריא, סטודנטו בן 25, גם עובד במקביל, עובר ימים עמוסים מאוד בכול הקשור למחשבות. יש לי הרגשה שחסר משהו, או אולי אני לוקה בפגם נפשי כלשהו. דבר זה צץ מאיך שאני רואה את תפקוד המוח שלי יחד עם הגוף והנפש. איזה תסמינים או איך אני יכול לבדוק את עצמי מבחינה נפשית אם הכול תקין?

חשבתם שאולי מסגרות נוקשות זה לא משהו שמתאים לכל אחד? למה הקליניקה הפסיכולוגית היא 'כזאת'? ולמה תמיד פסיכולוגים ממשיכים לומר 'תבוא לטיפול'? אבל מצד שני עומדים על הגבולות ממש חזק בצורה שהכי מוציאה את החשק להגיע. הפה שלהם אומר דבר אחד אבל התנאים שהם מפעילים ופועלים איתם כמו עלויות ונוקשות אומר משהו אחר

טיפול זה עבודה קשה לטנגו צריכים שניים לא צלח תמשיכי אלהה רוצה קחי אחריות על המקום שלך אבל די תפסיקי להכליל ולהאשים את כולם . מצטערצ יקרה . את מטרגרת ומחלישה משתדלת לא לקרוא כי זה מציף לחינם אבל מספיק בכותרות שלך לטלטל בטוחה שלא רק אותי . אני פשוט מעיזה כרגע לכתוב את זה בבקשה מימה כיתבי עלייך על הקשיים שלך עכשיו עלמה שתירצי תניחי למטפלים לנפשם . לא מתאים לך טיפול אל תלכי אבל תפסעקי להשמיץ את כולם . מצטערת באמת לא רוצה לפגוע אבל גם לא רוצה שיפגעו בי ...

מימה את צריכה טיפול כדי להיגמל מהאובססיה לחרף את הטיפול. קחי אחריות תפסיקי להאשים את כל העולם ואשתו. לא יודעת במה את עוסקת, אבל האם תמיד את במיטבך. ואולי זו הבעיה שלך, כי את תמיד מאשימה אחרים בכל הבעיות שלך, תחשבי, האם את מאשימה תמיד את ההורים, המורים, האחרים, המדינה, כולם אשמים??? את עושה לעצמך רעה בהתנהלות הזו שלך, את מרחיקה את הסובבים ממך, וכמה שיש לך טענות על אחרים, לאחרים יש על ההתנהלות שלך, אז די מספיקקקקק

פשוט לפעמים נזכרת ואז עולה מן דחף לזעוק שוב ולכעוס. אני לא שם בטיפול יותר כבר מזמן וכן מבחינות מסוימות ממשיכה הלאה, בקצב איטי אמנם אבל ממשיכה.

זוכר שסיפרתי לך שיש נושא כל כך מפחיד ומלחיץ שלא מדברת עליו!? ותמיד דוחה אותו. אז הפעם התארגנתי נפשית כדי שאומר אותו. ו....הצלחתי! כן הצלחתי לדבר עליו. זה היה קשה ועדין קשה אבל פחות. וכבר מרגישה שטוב שדיברתי עליו ועל הפחד והפאניקה שנכנסת אליה כל פעם מחדש. לא גמרתי נשאר עוד לעבוד. אבל את הצעד הראשון עשיתי בעצמי!!

מרגש כל כך . גאה בך את אמיצה תזכרי את זה בפעם הבאה .

אבל אם יש פתח קטן בסכר, אז הכל יפרוץ החוצה

אודי, איך הופכים את התסכול למשהו אחר? כרגע מדברות עליו שוב ושוב, וכל פעם הוא זז לפינה אחרת של החדר, אבל הוא נשאר גוש עיקש שתקוע בגרון. או אולי, אם הוא לא יכול להפוך למשהו אחר, איך ממשיכים לזוז כשהוא כל כך נוכח? אכזבה-תסכול-בדידות-ציפיות-אכזבה-תסכול-בדידות. כל פעם מתרחקות עוד קצת והסיכוי שהקשר לא יאכזב קטן וקטן, כי מרחוק קשה להיות יחד... מנוחת יום-שלישי רכה וטובה, נעמה.

אני לא יכולה להסביר כמה שזה מייאש... ואולי זו עבודה והתקדמות, ואני מאוד רוצה להאמין בזה, אבל אולי זה סוף גדוע ואומלל, התבוששות בבוץ שלא מביאה לשום מקום. עכשיו אני עמוק בתוך הבדידות שאחרי הפגישות האלה. ומקווה שאצליח לאגור כוחות ולעבור לשלב הציפייה, כי אם אפסיק לצפות אאבד איזה משהו שאהבתי שהיה בינינו. אולי את הקשר וההדדיות שבאים במקום החיים כיחידה מנותקת... נעמה.

פה, לא פה.. עברתי דירה. לפני כחודשיים. אחרי כמה מעברים. זה בניין של שתי קומות, שבכל קומה יש שתי דירות. בבוקר ראיתי בחטף את השכן שגר בקומה שלי והמשכתי לדרכי.. כשחזרתי כשנכנסתי לבניין התחלתי לרעוד, מסתכלת לדלת לידי, שאף אחד לא יצא. וככה בפחד נכנסתי לדירה. לא הבנתי מה עובר עליי. נכנסתי לדירה, נשכבתי במיטה, כיסיתי את עצמי ועצמתי עיניים, והבנתי. הוא דומה לו. להוא לפני 15 שנים. להוא שפגע בילדה קטנה שלא מבינה כלום. להוא. רחל.

איזו סטירת לחי קיבלתי ממנה. והיא אמרה לי במילים מפורשות שלא אכפת לה ממני. יותר כואב מזה? וככה היא חשבה לנכון שהיא צריכה להגיב. ואני לא מסלפת ולא מפרשת אחרת. יצא המרצע מהשק

אמרתי לה שאני רוצה שהשמיכה תהיה רק שלי. היא אמרה שבסדר. יכול להיות שאף אחד לא השתמש בה עד היום בכלל חוץ ממני... אבל מעכשיו היא רק שלי. היא הבטיחה לי.

להיפגש עם חלקים כואבים ולא מעובדים בנפש דיבור פנימי שהוא כל כך מסובך ניסיתי לדבר על זה פעם והוא לא הבין וגם הילדה מבפנים פתאום כל כך ברורה שזה ממש מבהיל אודי תודה שאתה פה לאסוף אותי בימים קשים. אני אוהבת אותך. הילה

אחר הצהרים ישבתי בחוץ בתוך השמיים היפים של סוף היום. מנסה להרגע להיות הגיונית שקולה לחשוב מה אני עושה כאן ולאן אני הולכת. מנסה לאסוף פירורים של שקט מבחוץ ומבפנים וליצור לעצמי לרגע מקום בטוח מנותק מכל הוויה של מציאות. לא הצלחתי לענות לעצמי. אודי אתה יכול לספר לי את סוף הסיפור?

והיום זו הפגישה האחרונה שלנו ובחמישי עוברים למקום אחר... מה שבטוח שזה יהיה מעניין (:

אני חושבת שאני צריהכ ללכת מפה מרגישה כאילו ברגרסיה כי במקום כזה היאןש אולי יותר נוח מפ י שאינו בא במגע עם העולם החיצון ולכן וא מתגבר, היאוש וגם הדכאןו. אני אבקש ללכת מפה היום. מה אהת חושב אודי?

אתמול לא יכולתי להגיב לך . קשה מטרגר . אבל רציתי להגיד לך .כואב מה שהיית צריכה לעבור . רק שתדעי קראתי אותך ואני ככ מבינה .

הי אביב11 תודה על התגובה. באמת שלא התכוונתי "לטרגר".

זה בסדר מטורגרת מכל מה שזז . בחירה שלי לקרוא או לא .. יקרה קראתי מה שכתבת לבת שבע דוחפת את האף ועם לא נכון לך זרקי לפח . ברור שהכתיבה לא תוציא את המגב אבל היא תוציא את הכאב ומותר לך לכאוב גם אם את מבינה מאיפה ולמה ההתנהגויות האלה של אמא ,עדין לך זה לא הגיע והבור של חוסר יד אוהבת וחמה כואבת .שולחת לך יד לשישי הקרוב שיהיה קל יותר גם אם פחות מנצנץ,תאמיני לי מנסיון לא קורה כלום וזה לא עושה אותך פחות טובה .

אתמול אסור לי לכתוב אסור לי להיות במקום חזק . להיות אני ... הם ישר מגיעים להרוס ..פוחדת פוחדת פוחדת עד מחר כל כך הרבה שעות אני לא יודעת איך להחזיק .. עוד פעם אני לא אצליח להגיע וחצי פגישה אני אשתוק מהפחד.. למה אודי ? למה לא יכולה להיות במקום של הכוח והאומץ בלי ההרסנים האלה . הקטנים בוכים פוחדים ..כל "הפנימייה" שלי גועשת סוערת המון רעש פנימי .אני עוד פעם הולכת לאיבוד בתוך עצמי ...

כתבתי לה שאני אוהבת אותה לא יודעת למה? זה פשוט יצא ממני... בצורה מאוד פשוטה ואמיתית לא באופן רומנטי, כן? סתם באופן רגשי... איך אני אוכל ללכת אליה שוב? ועוד אחרי שאמרתי דבר כזה? היא בטח צוחקת עליי ומגחכת , מספרת לכל הקולגות שלה על המטופלת ההיא , "הילדותית" שכותבת לה מיילים צבעוניים, עם פרצופים...שלא מביטה עלייה כל הפגישה...ואז מרשה לעצמה "להתפרע" במילים: לריב או לאהוב..אותו מטבע, לא? איזה בושות עשיתי לעצמי. היא בטח תעלה את המחיר, הנצלנית הזאת! היא הרי יודעת שאשלם לה.... כי אני אוהבת אותה. אוהבת. אוהבת. אוהבת. אבל מרחוק, כן? שלא תתקרב אליי! שתתרחק ומהר!!!! שתכבד את המרחב האישי שלי, ואת הגבולות שלי... ותפסיק לחפור לי בשאלות אישיות וחודרות חחח, כלום אני לא אספר לה! מי היא בכלל? אני שונאת אותה.

זו תכונה ישראלית טיפוסית להתבייש לומר למישהו שאוהבים אותו, אפילו הורים יגידו זאת לעיתים תכפות לילדיהם לכי לארה"ב ותשמעי את המילה הזו כל הזמן, בין מורים לתלמידים, בין חברים, בין בני משפחה לא רואה שום דבר מבייש בזה שאמרת לה שאת אוהבת אותה, להפך! אל תרגישי רע עם עצמך

את ההודעה הקודמת בלילה. קמתי בבוקר וזכרתי שכתבתי משהו למישהו אבל לא הצלחתינלהזכר.. עכשיו נזכרתי. אז אם זה מבולבל זה בגלל ההשפעה של הכדורי שינה שלקחתי..

אני לא יודדעת מה נמצא אם הוא נמצעמ איפה הוא והאם כגאי ליצאותו

לאכול תפוח חתוך לפלחים ירוק רענן התפוח הוגש לי על צלחת לידי יושבת האחות האכילה הפכה למשהו אינטימי לא רוצה שיראו אותי אוכלת ההשתדלות שאוכל מעלה בי דמעות אני לוקחת פלח מהצלחת מקרבת לפי ריחו נעים וירוק ורענן אני נוגסת בתפוח נגיסה קטנה ומתחילה ללעוס הועם התפוחי המוכר הופך פתאום למשהו דוחה אני לא מצליחה לבלוע מתנצלת באמת לא מצליחה תסכול נוראי רפלקס הקאה מוציאה את התפוח הלעוס מפי ובוכה כל כך בוכה שלא יכולה לנשום הזעם מתגבר על הכשלון רק תפוח רק פלח אחד לא הצלחתי אפילו נגיסה אחת אני רוצה לפגוע בעצמי מנסה לתלוש את המחט הכל בגלל תפוח עכשיו ידי קשורות

על עצמך זה לא עוזר זה מרעיל . את עושה מה שאת יכולה . בפעם הבאה תצליחי גם לבלוע . יושבת לידייך כאן בשקט .את לא לבד

אני קוראת לך את שומעת? אני קוראת לך בלחש במילים שקטות בקול עדין תרחמי על הילדה טוב? אם לא על הגדולה לפחות על הילדה תטפלי בה יפה בבקשה...... נשמע מאוד קשה מה שאת עוברת רוצה לשלוח לך קצת רכות..... אולי תוכלי להסניף אותה? הילה

שלום אודי, לי קרוב משפחה בן 16, בריא ושמח, פתאום לפני שנה נכנס לסוג של עלפון, אחרי זמן מה הוא מתעורר כאילו לא היה כלום. הנער עסר סדרת בדיקות רופאיות כאשר אלו סימנו למצב תקין. המצב חוזר על עצמו בערך כול שבוע, אנו אבודי עצות. לכאורה מדבריו נראה כי הבעיה נוטה לצד הנפשי , אולי מצב חברותי פגום או דיכאון כלשהו, אך מה שמוזר כשהוא מתעלף בזמן העילפון הוא עושה תנועות בידיים כאילו רוצה להרביץ למשהו או כאילו רוצה לצאת מבריכת בוץ , נראה כאילו במצוקה נפשית. מה לדעתך קורה פה ? אני סמוך שלך יש דעה איתנה!

אודי..... אתה מוכר וגם המטפל..... ביום חמישי בקושי הגעתי לטיפול לא הצלחתי לשבת נכנסתי ויצאתי כמה פעמים ישבתי בדשא וקטפתי עלים ואז כשנכנסתי הוא שאל הרבה שאלות אם לוקחת תכדורים?(אני לוקחת) אם קרה משהו מיוחד עם איזה גבר(לא קרה) ועוד ועוד הייתי מתוחה הכתפיים שלי כמו שתי אבנים הוא הכין לי תה מתוק ואז שכבתי והחזיק לי תיד.... ואמר לי לנשום....... ואמר את תצאי מזה אני מחזיק אותך את תצאי מזה...... סיפרתי לו על הטרוף ועל זה שניסיתי לבלוע את העולם ביומיים. והוא ביקש שאני יעצור.ושאי אפשר ככה. אמרתי לו שיש לי משמרת והוא אמר שכדאי שאלך הלכתי וזה קרקע אותי..... הוא אמר שיש לו רעיון מוטרף שאני ילך לעשות מסז. ביום שישי שוב באתי והוא אמר שעוד לא יודעים עד הסוף מה קרה..... שאלתי אותו אם זאת מחלת נפש והוא אמר שלא שאחרת לא הייתי מצליחה לתפקד ככה בשתי עבודות..... הוא אמר שזה חרדות משתקות בעוצמות מאוד מאוד גבוהות ושזה מפחיד ומבהיל..... ביום שבת עשיתי מסג וזה עזר עכשיו גם הרחוב שאני גרה בו מוכר גם התיק שלי והפלאפון שלי. אודי. תודה שאתה מחזיק. עדיין קשה לי עוד לא חזרתי לעצמי.

איתך. את אמנם לא מכירה אותי .אבל מכירה את ההרגשה . נותנת לך יד מרגישה אותה . יחד יותר קל להתקרקע . את לא לבד . איתך

תשמחי שאמרו שאין לך מחלת נפש גם על החרדות הללו את תתגברי, את צריכה להיות מאד מרוצה ממה שקרה אבל..... קראי את הפוסט שלי בעניין רופא שהייתי אצלו תזהרי! לשכב על המיטה הוא מחזיק את ידיך לוחש מילים שנעים לשמוע יכול לשים אותך בסיטואציה שלא תרצי להיות בה שלא תפלי מהפח אל הפחת סתם אזהרת מסע המון הצלחה לך

עברתי עכשיו על הודעות ישנות שלי כאן, ופתאום הבנתי - כל הדברים שאני כותבת – הם בעצם אותו הדבר. כבר המון המון המוון זמן, שאני אומרת את אותם דברים בדיוק. בלי שינוי . אפילו לא קטן. הכל זהה לחלוטין. ואני ל א ש מ ה ל ב וממשיכה לכתוב.... ופתאום, עכשיו, זה מכה בי. ומה שבעיקר מזעזע אותי, זאת ההבנה הכל כך ברורה הזאת - שאני שטוחה, ריקה, משעממת, פשוטה, לא משמעותית. ה כ ל א ו ת ו ה ד בר כ ל ה ז מ ן בחיי שזה מביך להיות אני... מביך ומשמים וקודר ומייאש. (וגם קצת מבחיל אותי עכשיו, להיות עצמי. עם כל האמוציות האלו, המכובסות, המשוחזרות, שמתגלגלות בתוכי שוב ושוב ושוב.... ואני אפילו לא הרגשתי.)

טוב, אני מודעת היטב לזכויותי כחולה, מכירה את הפאן החוקי והפאן האתי, ועם כל זאת מה שקרה היום הוא שערורייתי. ומעשה שהיה כך היה. אני צריכה לקבל טיפול רפואי מסוים, ואני צריכה להגיע בקביעות לרופא. הבחנתי לפני כחודש, שלמרות שלא נאמר ולא נעשה שום דבר שאינו ראוי, היה בחדר מתח מיני. החלטתי לבקש מבעלי שיצטרף אלי לטיפול. הוא אכן הגיע בפעם הקודמת, הרופא שאל מה קרה, אמרתי שכך נוח לי יותר, וזה עבר. היום הגעתי שוב עם בעלי, ואז הרופא שואל מה זה, אמרתי נוח לי, ואז הוא אומר, לא, לא נוח לו!! ואני כאן הבוס ואני לא מסכים! (אני מודעת לזכויותי כחולה שהוא חייב לאפשר לי זאת, אבל לא הייתי מעוניינת בעימות אתו, אני צריכה אותו), עמדנו שם כמה דקות בעלי מסתכל עלי, אני עליו, ואז בעלי ואני יצאנו החוצה ובעלי אומר, מילא כנסי, וזהו. נכנסתי, ואז שואל אותי הרופא תגידי לי מה קרה, מדוע? אמרתי, רוצה לשמוע את האמת, אומר לך, מלבד הטיפול יש כאן בחדר ערך מוסף שהוא לא טוב ולא רצוי, וכל הסיטואציה כאן היא LOSE LOSE אז למה להיכנס אליה? ומה אומר לי החצוף? מה גם שאת כל כך אסרטיבית ואין מצב שלא תקבלי מה שאת רוצה, גם מאבן תוציאי מים! (יאני, בא לומר לי שיהיה כאן שניים בטנגו) אמרתי לו, תקשיב אלי, אני לא רוצה להיכנס לפינה הזו, היא רק תביא סבל, ואם אני אסבול אני אדאג שגם אתה תסבול, כך שעדיף לך ולי ששום דבר מעבר לטיפול לא יהיה בחדר הזה, גם אם לא נאמר או נעשה דבר שאינו ראוי. כאשר הוא הבין שאני רצינית בעניין, אז הוא הואיל בטובו לומר לי שבפעם הבאה יואיל בטובו להרשות לבעלי להיות בחדר. אבל מה עצבן אותי? שתוך כדי שאני אומרת לו את האמת בפרצוף, הוא מנסה לפלרטט, ולתת לי להבין שיש על מה לדבר..... וזאת, לאחר שהוא רואה שאני מביאה את בעלי אתי, גועל נפש בריבוע! איך אומרים צריכים גנב אז מורידים אותו מהתליה, אני צריכה את המומחיות שלו, וממילא לא אריב אתו כעת. אבל היא אמר כל מיני משפטים לתת תוקף לכך, שהמתח המיני שחשתי בו לא היה דמיון!

לא מכבים אש עם נפט מעבר לעבירה האתית, שלא זה מה שמעניין אותי כרגע אני מסתכלת על הסיטואציה בפני עצמה. כאשר יש מתח מיני בין שניים, שניהם בטנגו. והנה הוא רואה שאני מנסה לצאת מאותו ריקוד, מביאה את בעלי, וכאשר הוא משוחח אתי כרבע שעה על הנושא אני מבהירה לו: "הגעתי לטיפול רפואי נטו, אני רוצה סטריליזציה של כל מה שקורה כאן, ושאצא רק עם טיפול רפואי ולא עם שום ערך מוסף." ואז מה הוא עושה, משדר לי, שהוא בקטע וכמה אני חכמה, מוצלחת, אסרטיבית, יפה וכו'. מה הגועל נפש, אתה רואה שאני מנסה לצאת מזה, נכון? אז למה אתה שופך נפט לאש הזו שאני רוצה לכבות? כדי להגביר את המשיכה ההדדית? הבהרתי לו שהיחסים ביננו אין בהם איזון, יש לו כוח יותר ממני בכל הנוגע ליחסים, ולכן כל מה שקורה כאן לא מתאים לי, ואני רוצה נטו טיפול רפואי. הוא ממזר, ואני בעוונותי נמשכת לממזרים, לא בתור בני זוג, אלא זו משיכה מינית + אתגר, דווקא כי הם כאלו ממזרים, וחזקים בתוך תוכי יש לי אתגר 'לכבוש' את זה. לכן אני יודעת כמה מסוכנת הסיטואציה הזו. אבל, דווקא כי אצלי אין אופציה בעולם לבגוד בבעלי, זו אופציה שפשוט לא קיימת. (מתכוונת לבגידה פיזית, אם כי אני רואה גם ביחסים אחרים בגידה!) הרי הסיטואציה שאני יכולה להיכנס אליה יכולה להיות קשה ביותר, הייתי בסרט הזה פעמיים, וכמעט לא יצאתי ממנו בחיים, פשוטו כמשמעו. אז עכשיו אני בורחת כמו מאש. אז הוא מנסה ללבות את הלהבה, כשהוא רואה שאני מכבה אותה? זו נבזות אמיתית, כי באיזה שהוא שלב, היה לי קשה עם המשיכה הזו, והפסקתי את הטיפול, ואז ראיתי שאני חייבת את הטיפול (שאגב אני עושה אותו בפרטי ומשלמת עליו אלפי שקלים!) ורק כאשר מצאתי תעצומות נפש להתגבר, בתוך תוכי, ולכן החלטתי גם להביא את בעלי המשכתי והוא, מה מנסה לעשות? להיפך, לעשות לי את זה יותר קשה להתגבר. אמרתי לך תדע לך שאני עלולה להיפגע מאד מאד, ואם אני אפגע גם אתה תפגע אני חושבת שכאשר הנקודה הזו חלחלה הוא התעשת. אבל נשארתי מבולבלת עם הרגשה לא טובה

זו לא בדיקה, אלא טיפול, ולכן זה עוד יותר דורש שמישהו יהיה אתי בגלל הסיטואציה. טוףףף, נמשיך הלאה

לא מתאים או לא מתואם ביננו?

אודי יקר, קבעתי פגישה בזכותך!!! שוחחנו על כל התחושות, על חוסר ודאות ועוד. היא הציעה פגישה ארוכה וכך היה, לבסוף החלטנו לקבוע לפחות לחודש הקרוב פעם בשבוע יום ושעה קבועים, כמו קסם... זה עשה לי פלאים בהרגשה, יותר שיתפתי, הרגשתי יותר קרבה אליה ושאכפת. ובררנו האם באמת זה בגלל המצב הכספי או משהו אחר.. כנראה זה גם ישב על עוד דברים של חוסר יציבות בפגישות...והיא ממש באה לקראתי בתשלום והכל :) דיברנו על המקום של שחור לבן, הכל או כלום שהרגשה זו חזרה אליי ועוד הרבה דברים..אבל הכי חשוב ההרגשה שהיא איתי, שהיא לא עוזבת שדלתה תמיד פתוחה אליי ואני בוחרת אם להכנס בה ולכן היא נותנת לי את הבחירה...היא סיפרה לי את הבדיחה "כמה פסיכולוגים דרושים להחליף נורה?" מכיר? אחד רק בתנאי שהנורה רוצה להידלק :) אז החלטתי שאני רוצה להאיר, בשבילי ולאחרים :) אני אוהבת אותה ואותך...אתה מחולל פלאים שתדע. חזרתי בזכותך! מיכל