פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי...... אתה יודע שנסעתי אתמול לבית של ההורים אחרי שלא הייתי שם חמש שנים? התגעגעתי לסבתא שלי שגרה לייד ההורים לאחיינים לאחים ואחיות. אבא ואמא לא היו הם נסעו לבקר קרובי משפחה. אבא פגע בי מגיל חמש עד שמונה עשרה. אני לא רוצה לפתוח נגדו בהליך משפטי אין לי כח לזה,אבל מצד שני צריכה לפתוח את זה. צריכה לזעוק מולו לכעוס ולכאוב להטיח בו את כאבי הנפש שלי. אודי איך?? אני לא מוכנה להפסיד יותר את הקשר עם המשפחה. זה כל כך מסובך שמי שפגע בי זה אבא שלי ואשתו היא אמא שלי...... איך מתמודדים עם הקונפליקט? (בוודאי שזה דובר וידובר בטיפול רוצה לשמוע גם אותך) שיהיה לך חג שמח ומיטייב עם המשפחה שלך! הילה

אתמול היה לי כיף ממש... היום לא. לא יצא מה שתכננתי...אבל מנסה לומר לעצמי שלא נורא. ואולי אצליח לעשות עוד דברים שישמחו אותי עד סוף החג... מקווה שאצליח

כולם מחפשים את החמץ שהיו רוצים לבער מעצמם. אני מחפשת מה הייתי רוצה להשאיר... יכול להיות שאין כלום? עצוב להבין שזה ככה.

בזזזזזזזזזזזזזזזזזזז מיליון מחשבות. הרבה מהן חוזרות על עצמן לא פלא שלא נשאר פניות וכח למעשים מישהו פעם אמר לי 'תפסיקי לנסות לעשות ותתחילי לעשות'. צודק שמתי לב שמה שמפריע לי לעשות זה הרבה בזזזזזזזזזזזזזז של מחשבות בראש. איך נפטרים מזה? אני חיה במחשבות שלי יותר מאשר בעולם עצמו. ואין לי מושג מה אני באמת רוצה. אני בחרתי כיוון לא כי מאד רציתי אלא מפני שבלי כיוון אי אפשר להמשיך לחיות כמו אדם שיש לו סיכוי לעתיד. הכל נהיה הווה אחד מתמשך ללא התפתחות. ואדם בריא אמור להיות אורגניזם עם תנועה מטרות שאיפות והתפתחות לא? או שזה בסדר רק להתקיים בהווה נצחי של שגרה שחוזרת על עצמה פחות או יותר? אני לא רוצה להצטמצם לדבר הזה :/ אם הייתה לי תחושת זהות נורמלית התנועה בעולם הייתה הרבה יותר קלה. אני חושבת שאני צריכה לצאת מהארון כבר בתור מתמודדת עם בולימיה וההכרה והכל אבל מצד שלי הערך העצמי שלי לא סובל את זה ואני עדיין נוטה להדחיק ולהסתיר. איך יוצאים מזה???? מי אני? מה אני? חזקה או חלשה? לוזרית או מתמודדת שהצלחה בכז מחכה לה בעתיד? שמחה או עצובה? כלום לא ברור. הכל גם וגם. כלום לא מספיק עקבי וברור. בהרגשה שלי. קשה לי ככה. לכן יש לי קצב צב בעשייה.

מאז שאני זוכרת אני לא אוהבת שאמא שלי נוגעת בי. יש במגע שלה מן משהו שגורם לי לחוות אותה פולשנית וגורם לי להדרך פיסית ולהתנגד מיד 'אל תגעי בי!'. אני אומרת לה בקול. בדכ זאת ממש תגובה אוטומטית שיוצאת לי כלפיה כל פעם שהיא שולחת ידיים כדי לסדר להזיז לי את השיער כי לטענתה הוא מפריע לי בעיניים או שהיא מזיזה לי את היד כשאני מגרדת את אצבעות הרגליים כי לטענתה 'זה לא יפה'. ואפילו כשהיא שולחת ידיים לגעת לי באיזור השכמות להציע לי עיסוי כדי להנעים. תמיד התגובה האוטומטית שלי כלפיה זה שהמגע שלה מקפיץ אותי ואני קוראת בקול ' אל תגעי בי'. היא כאילו לא מבררת. ישר שולחת ידיים. היא לא מבררת איתי אם מתאים לי או לא. היא קודם שולחת ידיים. זה עצוב לומר אבל אני די שונאת שאמא שלי נוגעת בי ולא ממש מבינה את פשר התגובה המתנגדת החזקה של עצמי. זה לא קורה לי מול אבא שלי למשל. את החיבוקים ממנו אני חווה כחמים עוטפים ואוהבים, אבל החיבוקים שלה 'בולעניים' כאלה. והיא נשענת עליי. היא לא באמת מחבקת אותי אלא מרגיש שהיא נשענת. תולה את עצמה עליי. ואני לא מבינה למה אני סולדת מהמגע שלה ככ אבל זה כאילו היא לא מספיק מבקשת רשות. היא לא מתייחסת לאני הפסיכולוגי שנמצא בתוך הגוף הזה ורואה רק את עצמה והאג'נדה שלה מתי שהיא באה לגעת בי. ככה זה מרגיש. אולי זה חלק ממה ש'דפק' אותי בכל מה שקשור ליכולת להנות ממגע בשניים? איך 'נרפאים' מזה? רוצה כבר להיות אדם משוחרר בכל החושים. משוחרר להתבטא ולהנות בלי לחוש רתיעה מדברים

היה לי קצת קשה להכנס בצהריים ולראות שפיספסתי אבל האמת אודי ששמחתי בשבילך שניכנסת בשעה סבירה ולא באמצע הלילה. ימים לא קלים יותר מידי משפחתיות מאולצת. עדין לא נימצאת במקום שלא הולך לאן שקשה. כי יודעת שגם אם אני אחליט לא ללכת זה יהיה נורא קשה להיות בבית ולדעת שאני היחידה שלא הלכה מבלי שאיש בכלל יודע למה. מחר(היום) שוב מפגש משפחתי קשה לי.. כבר שלושה ימים חיה בחלומות בהקיץ בסרטים שאני בונה לעצמי (סוג של דיסוציאציה )שתוכנם מספיק קשה כדי לגרום לי להרגיש עצב וכאב ולעיתים גם לבכות כאילו זה באמת. דרך מתוחכמת של המוח לא לגעת בכאב האמיתי. (כל ילדותי הייתי שם) האמת שאם זאת לא הייתי אני הייתי עושה עלי מחקר המוח האנושי כל כך מדהים. אודי צריכה יד וכוח כדי למשוך את היום הזה שמחכה לי מפגש עם אחד הפוגעים ועם כל מי שלא ראה..למה אני עושה את זה לעצמי..כי יש בהם מהטוב ויש בהם מהרע..וילדיי שלא חשופים לזוועות שעברתי צריכים נורמליות של סבתא ודודים.ואולי זה רק תרוץ כי עמוק בפנים הקטנים עדין מפנטזים שיראו אותם ואולי בגלל זה היה לי כל כך קשה שכבר הלכת ...

ללא שליטה. וחבל. כי לראשונה בעשרים השנה האחרונות הצלחתי להגיע להישג מרשים של ירידה במשקל, וזאת ללא משטר של דיאטה. כך, מבפנים. איך חוזרים לזה? איך מפסיקים לטרוף את כל הבא ליד ולעין?

תודה שענית לי בסבלנות על כל השאלות. שבדקתי תשובות וראיתי שהשארתי הרבה הודעות אז כבר פחדתי שתאבד סבלנות ממני ומכל השאלות שלי. מקווה פחות לשפוך פה בזמן הקרוב וקצת להקל על העומס

שלום, מה יכול לגרום לאדם להשתמש באופן כפייתי במנגנון ההגנה counterphobia? משום מה, אין הרבה מידע על תופעה זו ברשת. תודה וחג שמח.

לפני פסח נפגשתי עים המטפלת הגעתי באיחור והזמן שנותר פשוט התבזבז על שתיקה דממה רק קולה של המטפלת נשמע בחדר והיו רגעים שגם היא שתקה...אוף הרגשתי שפספסתי את הפגישה לא הצלחתי לדבר על הפגיעיה הטרייה על האונס שעברתי לפני שבוע.גם על הפגיעות מהילדות המקדמת לא הצלחתי עדין לשתף אותה וזה כל כך מתסכל אכשו נשארתי עים הכול לבד עד אחרי פסח היה לי אפשרות לכתוב לה מייל ואכשו אמרה שאכתוב לה רק פעם בשבוע כי המיילים גורמים לי לדבר פחות בפגישות...ואמרה שכל הפסח לא תענה כי היא לא יכולה כל כך קשה לי לבד אני רוצה להרגיש אותה איתי כל כך רוצה חיבוק מימנה מרגישה שאני חשובה לה אבל רוצה שתהיה יותר זמינה עבורי עד שאצליח קצת להתאושש מהפגיעה האחרונה שעברתי

מצטערת ששוב שיחזרת ששוב נפגעת יודעת שהשתיקות קשות.. בעניין המיילים היא צודקת, המייל הוא כלי נהדר, אבל הוא מחזק את השתיקה בחדר. תיכתבי לעצמך כשהיא הנמנעת ואל תישלחי תשלחי אלייך . ככה בעצם, תיכתבתי את מה שמעיק עלייך. תוכלי לתת לה לקרוא בפגישה, או בפלאפון, או בדרך אחרת וגם תורידי קצת מלבך.

היי אודי, בסוף לא איחלתי למטפלת חג שמח ניחמתי את עצמי בכך שהיא בטח באיטליה, אוכלת פיצה לא כשרה בפסח אני מרגישה אדם רע שאני חושבת דברים כאלו עליה אודי, המטפלת שלי היא מאוד לא דתייה. היא אמרה לי פעם שמטרת האיסורים היא להשאיר אותנו תחת שליטה של הממסד הרבני. היא מנסה להסתיר, אבל המבטים שלה וההערות שלה מסגירים את כל מה שהיא חושבת. אבל אני מעדיפה אותה על מטפלת דתייה שתשפוט אותי שאני לא מקפידה כמו בעבר (אך כן דתייה, וכך אשאר), וגם בעלי השתנה, ואני דואגת לילדים שלי..אני לא יודעת מה אני מאחלת להם להיות.. כבר כמה חודשים שאני עובדת במקום חילוני ומעורב, עם אנשים צעירים שטיילו בכל העולם, ויודעים להגיד משפטים מגניבים בהינדי, ויוצאים לשתות בירה בפאב - אני לא רוצה להיות כמוהם..אני לא רוצה לטוס, ולא רוצה לשתות בירה בפאב עם אנשים זרים אני רוצה להיות עם בעלי בבית ולשמוע אותו מתלונן ביידיש שהוא רעב אני חושבת שהוא חמוד וככל שהזמן עובר ההרגשה הזו כלפיו מתגברת אני יודעת שיש לטיפול קשר לכך גם המטפלת שלי חמודה, אם כי במובן אחר.. אני רוצה לחזור לטיפול (אם היא תסכים), אך אצטרך הפסקות לפעמים..זה יהיה בסדר, נכון?

שלום רב רציתי את עצתך אני בן 43 בריא. בשנה האחרונה אני לא ישן הכי טוב יש ימים בהם אני נכנס למיטה ופשוט מתחיל לחשוב על עבודה דברים אישיים מטרידים וכו..במקום לישון זה חוזר כל כמה ימים שבועות ואז שוב שבוע עם מחשבות טורדניות וכמעט ולא מצליח להירדם. בחני שנה האחרונה אני מטופל אצל פסיכולוג לדבריו זו תופעה של מחשבות טורדניות וכו..היו מספר פעמיים שלקחתי חצי כדור נוקטורנו האם זה בסדר ? אני לא רוצה להתרגל לכדורים אני בכלל טיפוס חרד וחושש מתרופות. אבל לפעמים ממש לא היה לי ברירה לא הצלחתי להירדם מספר ימים. מה המצלתך והאם כדאי בתקופה זו להמשיך עם כדורי שינה ? או שזה כל כך גרוע שעדיף לותר ? כיצד אפשר להתגבר על כך אני נכנס בשעה 23 למיטה לא נרדם עד 2 בלילה ואז אולי נופל ל 3 שעות שינה ומתעורר ב 6 בבוקר מקסימום 7. לא מטופל בשום תרופה פסיכיאטרית כמובן. ניסיתי לקחת דהרים טבעיים תה חליטות וכו..לא עזר כל כך. אשמח לחוות דעתך ירון

זה הצעד הראשון? שיפסיק להעביר אחריות ל'הושעה/קבלת עזרה' על מישהו אחר ויפעל בכוחות עצמו בעולם? שייקח אחריות על עצמו ועל חייו בצורה הזאת, בהתאם לאפשרויות שפתוחות בפניו? ומה לגבי זכרונות רגשיים שליליים? איך נפטרים מהם ורושמים חוויות חיוביות חדשות והופכים אותן לבסיס החדש של תחושת הזהות? איך עושים מהפך שכזה? איך מרפאים משקעים של כעסים ושנאה עצמית יאוש והרגשת כובד? יש תשובות ברורות לשאלות האלה?

היכולת של אדם להסתגל לשינויים ולהתמודד איתם? ולפעול בתנאי אי ודאות?

בלהתאושש מהר מפגיעות וכשלונות... :/ לפחות אני לומדת לא לשנוא את עצמי יותר. פעם הייתי שונאת את עצמי ומענישה על זה שאני כשלון. עכשיו לא. אני משתדלת לא לחשוב ככה יותר. זה לא בריא ולא כיף.

אני לא כותבת בדרך כלל במקומות כאלו. אז זה מוזר ומרגיש כאילו לא באמת יענו לי. ושבעצם אני כותבת לעצמי.. אני כותבת כי קשה לי תמיד בערב ליל הסדר. לא חוגגת בשום מקום כבר כמה שנים כי אין כל כך עם מי.. מרגישה לבד. לבד אחר..לא לבד שרוצה יחד. פשוט בדידות כואבת כזאת שמצד אחד רוצה לשכב בשקט במיטה כמה זמן ומצד שני בוכה נורא וכואב לי בלב באמת. כואב פיזית ומן הרגשה שזה הסוף. שלי,של הכל.. זה רגע כזה שכמעט להתייאש ולהתקשר למקום ציבורי כזה שייקח אותי ויעשה בי משהו. כאילו לי אין עוד שימוש בעצמי. אמנם אני רק בת 25 אבל מרגישה מפלצת גדולה יותר. מפחדת שלא יענו לי פה. מישהו שמבין ויודע לענות. שיכול לומר לי כמה דברים שיעזרו לעכשיו. משהו בי פשוט לא מאמין שזה יכול לקרות. או לפחות לא לקרות עכשיו כשאני מרגישה בתוך הבכי זכוכיות דוקרות ושהפרצוף שלי עוד רגע ייקרע מרב עלבון,ובדידות.

ותמיד חשבתי שאני לא מספיק כזאת כי אין לי ציונים מספיק גבוהים או מספיק תארים ,מספיק כסף, מספיק מיומנויות לעצמאות גם. כי רציתי לסמוך רק עצמי ולהסתדר לבד. הפסיכולוגית פעם אחת לא אמרה לי באופן מפורש חד וחלק שהקשיים שלי למעשה קשורים לקשיים עם אנשים וניהול יחסים ויכולת לקרבה ומימוש מיניות. לא הסבירה לי רק אחרי שנתיים שהיא ביזתה אותי והתנשאה העובדת הסוציאלית באה ואמרה 'מימה בולימיה זה קשור לקושי עם מיניות וכדי להצליח בחיים צריך לדעת להתנהל בתוך קשרים עם אנשים ולנהל קונפליקטים' . ועל הפסיכולוגית היא אמרה 'אני מצטערת בשבילך אבל נפלת על מטפלת גרועה'. אני פשוט לא מבינה למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי דברים בעצמה. למה היא רק ישבה שם והניחה לי לסבול ככ הרבה. להתעסק עם העוד זמן או פחות זמן.. להיות בתוך איזה סרט רגשי. אבל מצד שני אולי אם הייתי צולחת את הסרט הרגשי שלי אצלה בלי שהעובדת הסוציאלית תמשוך אותי משם באמצע ככה ותגיד לי 'תפרדי ממנה כבר. את באמת רוצה להתקע שם אצלה 20 שנה?..' בסוף לא נתקעתי אצל אף אחת מהן אבל נתקעתי בתוך עצמי כמה שנים טובות. בתוך הכעס. אני לא אוהבת את המציאות שאני רואה. אני לא אוהבת את איך שהכל פועל ועובד. איך אנשים כמוני גומרים בתור פועלי היצור בשכר נמוך בשירותם של אחרים. אני לא אוהבת את זה. אלה לא החיים שאני רוצה. מרגישה שדחפו לי אותם בכח לגרון ואמרו לי 'תשלימי עם האומללות הנסבלת הזאת. זאת המציאות'. במקום לעזור לי איך להתגבר על החרדות ככה שאזכה להעניק לעצמי יותר. לא יודעת. אם הפסיכולוגית הייתה עוצרת להקשיב לי ולא מנסה לכפות עלי את הגישה שלה של תסתפקי היא הייתה מבינה שאני רוצה וזקוקה ליותר ושהדבר הכי לא נכון לנפש שלי היה לנסות להגיד לי ללמוד להסתפק בפחות. אז אני נכה? יש לי חרדות? אני זוחלת במקום ללכת? הייתה צריכה לעזור לי ולתמוך ברעיון שאגיע ליותר אפילו עם הזחילה הזאת! אז אולי 'להיות פסיכולוגית' זה לא הדבר הכי מתאים לי. יכלה לדבר איתי על זה במקום לנצל את ההעברה כדי לבזות ולהפקיר אותי. הבעיה שהיא באמת הייתה בעלת הפרעה נרקיסיסטית בעצמה. זאת הבעיה. ואז הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ולא מבין וגם לא חש באופן הומאני כמה סבל הוא גורם לאחר כאשר מתייצב מולו מתוך עמדה כזאת. אני לא חזקה כמוה אבל זה לא אומר שבשל החולשה היחסית שלי בתפקוד עליי 'להסתפק'. רציתי יותר והיא הייתה צריכה לעזור לי עם היותר הזה! לעזור לי. להסביר לי מה מעכב אותי ואיך מתגברים עליו. עד היום קשה לי. אתמול עשיתי צעד קטן בכיוון. אני אמשיך. מצידי שישנאו אותי כולם ויאחלו למותי כולם. תמיד פחדתי מזה והרגשתי משהו כזה למרות שאולי זה לא ראלי אבל אני מרגישה שלא מפרגנים לי. שרוצים שאני אמות. שלא תומכים באני שלי. שמשאירים אותי לבד ומטילים את כל האחריות עליי במקום לעזור. לרצות בשבילי ביחד איתי. זה מרגיש ככה בגוף שמתקשה להרים את עצמו ולהזיז את עצמו בשביל עצמו. רוצה להשתחרר מזה כבר להתחיל לנוע בעולם ממקום של אישור פנימי וחירות להיות ולעשות מה שבא לי בשביל עצמי. לא לפחד משנאה/טינה/ביקורת/עוינות/שיפוטיות/שתלטנות/חוסר פרגון של אחרים. לקום על הרגליים שלי כבר עם תחושה ברורה של רצון ויכולת חזקה לתנועה. ושיהיה חשק. שיהיו רצונות וחלומות. לא רק משאלות נקמה במי שפגעו ולהשמיד את העולם. די. פשוט לקחת את הטוב הזה שאני רואה אצל אחרים ומתקנאה ולהשיג לעצמי גם. להרשות לעצמי גם. גם לי מותר!! זה לא רק שלהם. זה גם שלי! מדינה חופשית. ומה שפסיכולוגים עושים... המסלול הנתעב הזה שכאילו יושבים מומחים מלמעלה שנותנים את האישור רק למי שאוכלים מספיק חרא מספיק שנים ומתחרים וקורעים את התחת וצריכים לשרוד כל מיני מבחני סינון ומיונים - הגועל נפש הזה. מי צריך את זה בכלל. אחכ התוצר הוא כמו אותה גברת נרקיסיסטית 'קלינית בכירה' שיושבת מול אדם כמוני ואין לה שום דבר להציע לי חוץ ממרורים כי בעצם התייצבות שלה מולי בתור אחת שקיבלה את האישור מהאחרים למעמדה אחרי שעברה את כל הדרישות שהציבו לה היא מעולם לא למדה בעצמה וגם לא לימדה אותי שלא צריך את האישור הזה. שאפשר לנגב איתו את התחת ושאדם חופשי באמת נותן לעצמו את האישור. ואם הייתי עכשיו סטודנטית לפסיכולוגיה הייתי בטח בהדרכה אצל איזה מומחה ופוחדת מביקורת ומטעויות ומשיפוטיות.. כאילו הוא הבכיר שצריך לתת לי אישור על פועלי. אבל שאני לא כלום ויצאתי מהמירוץ אז על הזין שלי כולם. אין סמכויות בעולם שלי יותר. אף אחד לא יקבע לי ולא יאשר לי. אני יאשר לעצמי. זה השיעור שעליי ללמוד. זאת המתנה הכי אמיתית שאי פעם אוכל להעניק לעצמי שלי. עדיין קשה לי אבל אני אזחל כל הדרך לשם, גם אם ידממו לי הברכיים מרוב שפשופים כנגד האספלט החם אני לא אפסיק.

לא יודעת אם ציפיתי לתגובה ולאיזו מן תגובה. יש דברים שהם סוג של אמת שאדם סוחב עם עצמו. פשוט לפעמים בוער בי לכתוב את זה.

היי אודי. ראיתי שחלק מהתגובות שרשמתי לאנשים בהודעות שלהם לא פירסמת אותן. מדוע בעצם? האם אתה מוצא שהתגובות שלי לא טובות/לא נכונות/לא מתאימות? או שאולי נדחפתי לך מדי לטריטוריה בתור מגיבה לאחרים ? סתם תהיתי. יש משהו בעייתי בזה שהגבתי להודעות? בדכ אני לא עושה את זה בכלל. בקושי קוראת הודעות.

גם אטימות לרגשות של אנשים ולעג להם זה סוג של אלימות. גם אם כלפי חוץ זה לא מצטייר באותו אופן בוטה כמו ההתעצבנות שלי בעקבות זה. אלימות פסיכולוגית יכולה ללבוש כל מיני צורות..

אני מתייסרת כבר 8 חודשים מאז שכלבתי האהובה מתה לי לאחר ששלושה חודשים שעזבתי הכל וסעדתי אותה 24 שעות ביום בלילה שהיא מתה היא ממש התנשפה כבד ואני הייתי כל כך מותשת ועייפה כי במקביל גם אני עברתי עוברת טיפול בבעיה רפואית שלי, אז שמתי אטמי אזניים ואמרתי לעצמי שאם הטיפול שהוטרינר נתן לה היום לא יעזור אז האלץ להרדים אותה למחרת ,אך באמצע הלילה התעוררתי בבהלה והיא היתה מתה כנראה התעוררתי מהנשימה האחרונה שלה כי היא היתה עדיין חמה - ישנתי ממש צמוד אליה עם מזרן, כל הכאב שלי סובב שביב העובדה שממש לא ידעתי שהיא סבלה מאי ספיקת לב וחשבתי שפשוט כואב לה מהניתוח שעברה חודשיים לפניי , אני מתייסרת על הסבל שעברה אם הייתי יודעת שזו הבעיה שלה הייתי ודאי מטפלת בה אחרת אך כנראה שהרופא רצה להעלים את זה ממני כי ודאי זה התחיל מההרדמה של הניתוח כי היא היתה מבוגרת,כל הניתוח היה עם הרבה פשלות אחרות כמו התקצרות ונפיחות ברגל, כואב לי שהיא עזבה את העולם בסבל בלתי יתואר של 3 חודשיים שלא הרדמתי אותה לפני כל זה מה שרופא אחר המליץ לי אך התעקשתי להציל אותה , אהבתי אותה מאודדדדד....תמיד אמרתי שהייתי תורמת לה כלייה אם היא תצטרך ..עוד שהיתה גורה, כשהייתי עצובה רק הייתי אומרת את השם שלה ישר היה עולה לי חיוך והכל היה עובר, ביומנים אישיים שלי אני עכשיו קוראת שכל מיני שאיפות ושאיפות תמיד כללו אותה , היא היתה נפש תאומה שלי... איך מתגברים על זה, אני רוצה אותה בחזרה.........!!!!

היי שוב:) שמי הילה..... תרשי לי לכתוב לך על מה שכתבת? מרגישה הזדהות יש לי חתולה שאני אוהבת אהבת נפש. כשאני לא בבית חושבת עליה כל הזמן...... זה אנושי כל כך לכאוב את לכתו של הכלב שלך.... מרגש איך טיפלת בו במסירות.... לאט לאט תני לעצמך זמן להחלים הילה

חג שמח לכולם ההודעה שלי הולכת להישאר אדומה עכשיו עד סוף החג, בודדה. (אלא אם לא תועלה בכלל)

הנה :)

חג של פריחה וצמיחה חג אביב שמח

אודי, אני לא מבינה איך אני מסוגלת לאהוב ולשנוא את המטפל שלי בו זמנית. ואודי, אני רוצה לגלות לך סוד (אבל רק לך) - כל לילה לפני שאני עוצמת את העיניים, אני מדמיינת שהמטפל שלי יושב לידי, ושומר עליי... ואז אני נרדמת ומרגישה בטוחה. חבל שהוא לא היה לצידי כשהייתי קטנה... למה לא שמרו עלי??? על ילדים קטנים צריך לשמור מכל משמר! נטע.

גם אני גיליתי שבאופן מוזר אפשר לאהוב ולשנוא את אותו אדם... כמה ששנאתי את הפסיכולוגית ככ שנאתי ואפילו זעקתי לה במייל קללות אבל בפגישות איתה לא באמת יכולתי לשנוא עד כדי כך ובעיקר רציתי חיבוק. קטע מוזר.

אודי מה דעתך על אקט שבו אדם בוחר בבגרותו לשנות את השם שנתנו לו הוריו בילדותו לשם אחר שמתחבר אליו יותר? מבחינה פסיכולוגית זה נתפס אקט של יוזמה חיובית ועצמאות של אדם על חייו האוטונומים או אולי דווקא ביטוי לבלבול ומשבר זהות? שינוי שם גם מצריך שכל הסביבה תתרגל לשינוי. מה דעתך על אקט שכזה? אני לא ככ אוהבת את השם שלי ולא מתחברת. קראו לי על שם סבתא שאני לא הכרתי שמתה מוות טרגי (התאבדות קיצונית). וזה שם שמרגיש לי 'זקן'. יש הרבה שמות שאני אוהבת יותר ומרגישה שיותר מתאימים לי לתווי פנים. אבל זה דורש התרגלות וזה מה שבעייתי לי, החשש שלא אצליח להתרגל אחרי שמעל 30 שנה יש לי את השם שיש עכשיו... בגלל זה לא קיבלתי החלטה עדיין.

אמרת שאני לא עושה שימוש בטיפול, אני לא יודעת איך להשתמש בו...אני רוצה להשתמש בו...הגעתי גם כשלא רציתי הגעתי .ניסתי. איך משתמשים בטיפול? מצחיק שנתיים בטיפול ולא יודעת איך משתמשים... חשבתי שלהגיע זה מספיק... בשלב מסוים להגיע מבלי להתקדם זה מתסכל .לרוץ במעגלים מעייף!

היי אביב, ודאי שמגיע למטפלת שלי קרדיט..היא מטפלת מעולה... לדעתי, היא אלופה בתחומה. ויש לה שיטות טיפול מעניינות, ומוזרות... ואם היא לא הייתה מטפלת, אז היא בטח הייתה שחקנית באיזה קברט עם המון אורות צבעוניים ומוזיקה רועשת ומצב רוח טוב. וכולם היו עומדים בתור לבקש ממנה חתימה, ומוחאים לה כפיים ומגישים לה פרחים... (כמובן שהיא לא מושלמת,והיא די רעה אליי לפעמים..ומקניטה אותי) אבל אני עייפה אביב, והכל מסובך...וככל שאני "שוקעת" בטיפול , אני מרגישה שאני מתרחקת מדברים אחרים שחשובים לי. והמאבק הפנימי הזה , קשה לי איתו ואני מתייסרת. והכמיהה , והגבולות המתסכלים, והאגו הפגוע והמטופש שלי שמרגיש שהוא קונה יחס בכסף. אני מרגישה שיש לי "רעש" בראש שאני לא מצליחה לכבות, והאוזניים שלי שורפות והראש שלי כואב. אולי הפסקה, אולי פרידה..אני לא יודעת.. אני פשוט רוצה קצת שקט.

יקרה אני כל כך מבינה את הרצון לשקט אבל זה שוב בריחה תמצאי את השקט בתוך הטיפול אל תברחי תיראי חיפשתי היום אורה לך ולרחל והיה לי קשה אז עזבתי בדצמבר או בינואר הייתי שבורה ורציתי לברוח את יקרה עודדת אותי להישאר. אני יודעת שזה קשה אני שם בתוך התהליך לא צנחתי מאיזה עולם אחר . הדבר היחידי שאנחנו יכולות לעשות זה להגיע לטיפול ולדעת שהיא שם עבורנו. זה המאמץ העיקרי אסור לוותר מאחלת לך יציאה מהמצרים שלך ושתעברי את קיר הפחד .

תודה רבה..את צודקת..נחמד שיש את הפורום הזה כדי לעזור ולהיעזר

קשה לי... אני רוצה לצעוק חזק , שמישהו ישמע ויעזור לי. אף אחד לא שומע ... כולם עסוקים. אף אחד לא מבין כלום... די. שקט.

שומעת . מושיטה יד וכתף לא יודעת אם זה ממש עוזר .

יש אנשים שפועלים אינסטינקטיבית בשירות האינטרסים של עצמם ויש כאלה שיותר קשובים למה שמצפים מהם אחרים ופוחדים מדחיה/כעס/עויינות/עונש.. האם האחרונים צריכים ללמוד למרוד בצורך לקבלת אישור מאחרים על מנת להפוך בני חורין שפועלים גם הם בשירות האינטרסים של עצמם ?

אתמול ישבתי ושתקתי. כל הפגישה. לפעמים לשתוק אומר המון... לא תמיד זו מוגבלות כנראה. זה היה נעים לגלות. חג שמח

יש אנשים שלא סותמים את הפה ומקשקשים המון והדיבור דווקא מונע מפגש אמיתי. לפעמים בשתיקה נפגשים הרבה יותר ונוגעים הרבה יותר מאשר עם כל הדיבורים והפטפוטים.. במיוחד אם יש שם מבט עיניים. עיניים לדעתי מתקשרות המון גם בלי מילים. שמחה לשמוע שהייתה לך שתיקה טובה.

רציתי רק להגיד תודה על כל התשובות האכפתיות והעזרה.. חג שמח לך ולבני ביתך..

מתגעגעת לאבא לאמא למשפחה ...שכאילו הייתה אבל האמת שאף פעם לא הייתה .באידליזציה שלי היא הייתה. איך אמרה לי חברה שאמרתי לה על הפגיעה ..קינאנו בך שהיית קטנה תמיד עשית ככה שאצלך הכל כל כך טוב וההורים הכי טובים . אז כן היה בהם טוב והוא היחידי שהתייחס אלי והייתי מיוחדת ואחר כך בעט כמו לא מכיר שלא לדבר על המחיר ששילמתי ועדין משלמת כדי להיות מיוחדת ... אז לא אוהבת ולא שונאת וכל כך עצובה וכל כך מתגעגעת לילדה שהייתה לה אמא ואבא שאהבו אותה לפחות בדמיון שלה ...וכן הוא הנטישה הכי גדולה שחוויתי בחיי ואני ממשיכה להיות בת טובה ושותקת . וחג ואני הולכת ומחייכת לכולם כאילו כלום כאילו לא מת בי בפנים ..ממש אירוניה כואבת... אז מה זה אומר עלי ..אלוהים כמה שאני שונאת את עצמי , מיום ליום זה נעשה יותר ויותר גרוע וכל כך בא לי אבל אני לא... שבוע שעבר אבדתי שליטה לגמרי מתוך השיגעון יצאו קולות מפחידים שיתפתי אותה, ושאלתי מה היית עושה עם היית שכנה שלי היא אמרה שהייתה מזמינה משטרה. פעם היא הייתה אומרת לי כמה אני מדהימה וכמה היא מעריכה אותי זה היה לי קשה לשמוע לא יכולתי להכיל היום היא שותקת לאט לאט היא מגלה מי אני ...גם אני מגלה מי אני וככ לא אוהבת את מה שרואה במראה .. מתגעגעת לעצמי למי שחשבתי שאני למי שהייתי גם אם זאת הייתה מסכה.

בזמן הטיפול אצלך ספרי פסיכולוגיה בכמויות של עשרות והמון כסף וקורא וקורא... האם היית טורח להבהיר לי שהתשובות וידע והבנות בטיפול לא באמת נרכשים בצורה כזאת אלא יש להתמקד בתהליך הרגשי? לי הפסיכולוגית לא ממש טרחה להבהיר ורק העוסית אחכ אמרה "תעזבי כבר את הספרים האלה. יש חיים שלמים שם בחוץ". גם ככה בהתחלה בכלל לא הבנתי מה שקראתי אבל נהניתי להעמיד פנים שאני כמו... כמוה. יכולה להיות כמוה . ולהשתייך. היית שותק מול מטופל שאתה מבחין שהוא מחפש בקדחתנות תשובות בספרים? ומה אם היה קורא שם את פרויד ודי מזדעזע לגלות את אופי היחס והגישה של מטפל אל מטופל ורגשותיו? העמדת סמכות הזאת..

אודי האם זה שכיח שפסיכולוגים מורים מעמדת הסמכות שלהם למטופלים לצאת לעבוד? ואם המטופלים מראים קושי להתמיד בעבודה האם פסיכולוגים מסבירים להם שיש דבר כזה זכויות סוציאליות? כי עוסים כן מסבירים. האם קיים הבדל בגישות של עוסים לפסיכולוגים בדברים האלה?

האם פסיכולוגים לא יכולים להסביר על זכויות סוציאליות כמו שעוסים עושים?

החג שמח שכולם מאחלים לא תארתי לעצמי שככה יכה בי החג הזה. הילדים שרוצים משהו חגיגי בגדים מתנות הכנות החא עשתה את זה לבד. פתאום אני מבולבל לא פרקטי כמו תמיד. איך אספה את כל החגים האלה ואני הייתי מקטר וכועס. בלילה הלכתי לריב איתה בבית הקברות צעקתי עליה מה עשית עמליה איך העזת להשאיר יתומים ואותי אלמן למה עשית את זה עמליה. כולם אהבו אותך היו זקוקים לך העריצו אותך על חוכמתך וכישורייך ויופייך. גם את השם שלה קשה לי להגיד. איזה אסון שהמימדים שלו מתבהרים מיום ליום. למה היא עשתה את זה? למה? זרקה חיים שלמים שבנתה וחיים של אחרים. איזה אסון. סליחה שאני ככה תוקפני אבל אני חייב לצעוק ולא יכול לסלוח. אורי

נכנסתי כדי להגיד לך אודי חג שמח אבל תוכ שומעת ברקע ויכוחים בבית... ושוב עולות לי דמעות. וגם הייתה הודעה בה אמרתי לך תודה ואני לא רואה אותה כאן...

אודי שלחתי לה כבר 3 הודעות היום .. היא לא ענתה לאף אחת... רשמתי לה שאני במצב הרסני ושאולי עכשיו היא שונאת אותי וביקשתי שתענה לי.. משהו שירגיע אותי.. אני נשבעת שאני לא רוצה להפריע לה בחןפשה.. אבל מצד שני אני לא מצליחה להתמודד עם שלןשה שבןעות.. מה עושים במצב כזה?? היא לא עוזרת לי ורק מקשה עליי יותר ויותר

ברגע אחד... זה לא.שיש לי אלטרנטיבה אחרת...אין לי מקום אחר להיות בו... ולא.טוב לי כאן. אבל גם.לא יהיה לי טוב במקום אחר. בסך הכל רציתי שתיהיה לי משפחה משלי.. ואני כבר לא יודעת אם זה יקרה אי פעם. ואני בוכה עכשיו . ולחשוב ששבוע הבא החג צמוד לשבת אז זה בכלל ארוך ואין לי כוח לסבול ככ הרבה כל הזמן.

חנה. אני עושה את החג בעבודה.... סוג של פתרון... הילה

תודה שאתה כאן נוכח עונה מאפשר המקום הזה חשוב לי כל כך. חג שמח לך ולמשפחתך.בריאות ושלוות נפש, שלך-הילה

היי אודי, קשה לי.. המטפלת בחופשה של שלושה שבועות.. זה המון זמן.. שלחתי לה הודעה שקשה לי מאוד והיא לא ענתה.. אני ממש סופרת כל יום שעובר.. איך אני יכולה להקל על עצמי ולהרפות מהחופשה שלה? תודה אודי וחג שמח!!

תקחי לך חופשה משל עצמך שבמקום להתענות מזה שהיא רחוקה תתעסקי בדברים נעימים וכיפים בשבילך. כמו אמבט קצף, טיול בפארק בזמן האזנה למוסיקה שאת אוהבת בנגן, סרט, גלידה... תחביבים שיש לך... פשוט תעסיקי את עצמך בדברים שעושים לך טוב. ככה גם לך תהיה חופשה כיפית בינתיים ולא רק לה.

תודה שאמרת לי מתי תיקח חופש.. גם אם אני לא כאן כל יום, טוב לי לדעת מתי אתה כאן ומתי בחופש.. ובכלל, תודה על הכל! לא מובן בכלל הזמן וההשקעה בנו. תודה וחג שמח! ממני

פסיכולוגים אמורים לעזור ולברוא ערך עצמי באנשים שבאים אליהם לא לשחזר מה שריסק אותו מלכתחילה כבר גדלתי עם אמא לא זמינה אמיתית אחרת שחוץ מחוסר הזמינות היו עוד דברים כמו הוצאת העצבנות ושגעונות ודכאונות שלה עליי אבל חוסר הזמינות של המטפלת -הזמן שהיא לא נתנה- אני זוכרת שישבתי מולה ואמרתי בטון מר מה המסר שלמעשה העבירה לי בסירובה: "הסיכוי שלי לחיים טובים לא שווים חצי שעה שלך". כאילו בהרגשה שלי הייתי זקוקה להענות שלה לבקשה שלי כדי להרגיש שאכפת לה ושהיא רוצה טוב עבורי. היא סרבה ואני נשאבתי לשחזור רגשי מייסר שבו היא הפכה לרוצחת התקוות שהפקירה את נפשי עכשיו אני שואלת- הגעתי לטיפול פסיכולוגי כדי שיעזרו לי!! שילמתי כדי שיעזרו לי. החוויה הפסיכית המכאיבה והמטלטלת הזאת בנוסף לריסוק הנרקיסטיסטי של מטפלת שמצהירה בלי טיפת ענווה 'עבדתי קשה' מול מטופלת שמתגלגלת לחתום נכות בביטוח לאומי כי מרוב שחיקה וחרדות כבר לא היה לי כח לחפש עבודה לאחר שהפסיכולוגית 'הורתה' מסמכותה'... (עוד טעות איומה בגישה שלה שלאחר מכן יצרה בי אנטי גורף כלפי כל מי שמעיז להתייחס מעמדת סמכות ופטרנליזם) במה בדיוק החוויות הארורות האלה אמורות להטיב עם הרגשת הערך העצמי שלי? מה זה עזר לי? גם נפקחו לי העיניים במהלך הטיפול לצרכים רגשיים שהדחקתי כמו קרבה ואהבה וזוגיות. לא התעסקתי בזה אבל פתאום שראיתי אותם מתממשים אצל אחרים סביבי זה התחיל להכאיב לי. התגלית שאני מפסידה משהו שיש להם ואין לי. בזמן שהתעסקתי ברומנטיזציה של הפרעות כמו אנורקסיה ובולימיה אנשים בריאים נפשית התעסקו ברצון באהבה ואינטימיות וחיי חברה והנאות החיים... פתאום מה שלא היה לי אכפת ממנו בכלל קודם לכם , העדרו בחיי התחיל להכאיב לי. ובכיתי. התחלתי לבכות מול תמונות של אנשים מתנשקים בפייסבוק, מול תמונות של זוגות מחייכים ואוהבים. תמונות של אנשים משתכשכים בים או נהנים בטיול בחו"ל. כלום מזה לא עניין אותי קודם. ואיך הוציאו אותי משם מעל גיל 30 עם 'הכרה בנכות' במקום חוויות של הצלחה וערך.. איך בדיוק זה אמור לעזור לי לשקם את תחושת הערך הנמוך? לפחות אם הייתה נותנת לי עוד זמן היא הייתה חוסכת ממני את הצריבה של ההרגשה שאני לא שווה חצי שלה בשביל הסיכוי לחיים טובים. שהתסכולים שלהם יותר חשובים מהכל. ממני. מהבן אדם שאני. מהסיכויים שלי. פעם היא אמרה לי בזעף 'תעזרי את לעצמך'. אין גבול לחוצפה והפקרות שלהם. היא מעולם, מעולם!!! לא נאלצה להתמודד עם זעזוע הנקיסיסטי שכזה. היא מעולם לא הייתה בנעליים שלי!!! היא חיה לה חיי אקדמיה של ילדת שמנת מבית טוב. בעלת 2 תארים ראשונים ושניי תארים מתקדמים.. ממש יופי. אם זה מסלול חייה, מה הפלא שהיה לה אפס מושג איך לעזור לי. זאת צביעות חריפה ביותר כאשר אלה שהם בעלי כוחות האגו שולחים את האחרים 'לעבוד' רק כדי שיהיה 'תפקוד' ואומרים להם להשלים עם אומללות נסבלת ולהסתפק במה שיש , בזמן שיש מלא אנשים אחרים בעולם שהם כן זוכים לחיי סיפוק וביטוי עצמי ומימוש דברים. הצביעות הזאת.. אין פלא שמאז הטיפול ההוא אני רק מקיאה. אפילו יותר לפעמים ממה שהיה לפניו.

היא לא הסבירה לי אותן. הפסיכולוגית. אחרי ההתנשאויות הנרקיסיסטיות שלה התגלגלתי לעו"ס ורק אז הסבירו לי שיש בכלל דבר כזה זכויות סוציאליות לאנשים שסובלים מקשיי תפקוד על רקע נפשי. מה הפסיכולוגית לא יכלה להסביר בעצמה את זה? ניסתה לחזק אותי בדרכים לא מותאמות שרק צרבו וצרמו. אבל יש לי שיפור עכשיו. דווקא היום סוף סוף עשיתי משהו חדש בחיים האמיתיים. הזזתי את עצמי קצת. בסוף אולי אני עוד אלמד ללכת ולא רק לזחול.. אני לא אוותר!

ראשית, רוצה לברך אותך אודי ואת כולכם בחג חירות שמח ! חג של יציאה מעבדות לחירות, חג של הגדלת המרחב והחופש הפנימי לנוע .. חג אביב שמח, כנראה שאהיה במקום בו אוכל לראות ולהריח את הפריחה , אוכל לשמוע את הציפורים מזמרות: ניצנים נראו בארץ.. כן... אמא צביה "בחשה" לא מעט בכדי שיתאפשר... רוצה לומר לכם שאני אוהבת מאוד את אמא צביה, אוהבת אותך אודי, מאוד. אוהבת אתכן/ם אוהבת את היקום ואוהבת עכשיו אפילו אותי :)) חג שמח ! שלכם-במבי.

במבי, איזה יופי לשמוע בעיקר את השורה האחרונה (: חג שמח גם לך!

אודי, סליחה שאני מעיקה אולי בחג יהיה ממני קצת "שקט" אני לא בקשר עם המטפלת כרגע, אחרי שביטלתי כמה פגישות ואז היא אמרה שקשה לה לטפל בי שאני מתנדנדת בקשר לקיום הפגישות ושהיא עסוקה וצריכה לעבוד.. ואז היא כאילו "הלכה" לי... (כמו שהיא עושה בסוף הפגישות..קמה והולכת, ומשאירה אותי בחדר..מה זה הדבר הזה?) וזהו! האמת שהיא צודקת.. אודי, לפני שביטלתי את הפגישות, השארתי לה מכתב ומתנה סמלית בקליניקה ממני כדי להיפרד סוף סוף. למתנה שהבאתי היה ערך מאוד רגשי בעיניי וגם למכתב. כתבתי לה שלא אכפת לי שמדובר ברגשות העברה, ומבחינתי כל הרגשות אליה הם אמיתיים.. הם אמיתיים, נכון? ומאז לא יכולתי לחזור יותר. אני לא מסוגלת לראות אותה שוב! אני מתגעגעת אליה, ומתוסכלת מכך שאני לא יכולה לאחל לה גם חג שמח. לא מתאים לפנות אליה, כל עוד אין פגישות סדירות - נכון? אני שוב מרגישה מוצפת ברגשות אליה בטח כולם אצלה בעבודה מאחלים לה חג שמח..ורק אני לא יכולה.. אולי היא בכלל בחו"ל? הלוואי והיא בחו"ל.. שתלך מכאן כבר.. ואז שתחזור..

לאודי, אורי וכל הבנות היקרות.. חג פסח שמח! מאחלת בריאות, אושר,שמחה, אהבה,חירות וגם קצת "סדר" מחשבתי לכולכם. תודה רבה על הנוכחות שלכם כאן..

מיקה היקרה , אודי ולכל משתתפי הפורום: חג אביבי ופורח, "הסדר במחשבותינו" ( אהבתי) ושנזכה לחירותנו. תודה לכולכם , אודי תודה על החירות שאני זוכה לה במקום הזה להתבטא. חג כשר וטוב.

מיקה מקסימה ולכולם . באמת שיהיה קל יותר ואולי נצליח לעבור את ים סוף ...

וואלה, 'סדר מחשבתי' זה איחול מצויין. הלוואי שיהיה סדר כזה ;)

שיהיה חג שמח לאודי ולכולנו (: לא טובה באיחולים.. רק מאחלת לנו שנרגיש טוב יותר, שכל אחד ואחת מאיתנו תצליח להתקדם במה שהיא מקווה לעצמה. אוהבת את המקום הזה מאוד, הוא חשוב לי ככ

בנות יקרות, אודי, אתם עוזרים לי במקום שנמצאת בו כרגע.. מאחלת לכולן, לאורי, ולאודי היקר - חירות אמיתית. רחל.

לכל הברכות. חג שמח וקליל..

אני בוכה.. נראה לי מתח לקראת הסופש וכל המסביב מצד אחד רוצה כבר להגיע הביתה.. ויש משו שצריכה לעשות וזה ידחה את הנסיעה שלי בשעה.. ובגגל זה אני בוכה.. למה? וג לא רוצה את החג הזה בכל. מחר אני אצלה בבוקר ורציתי לנסו ישר אחרי זה הביתה.. ועכשיו אני צריכהלהתעכב. אווף.. למה אני בוכה בגלל זה?

מחבקת אותך .למה את בוכה כי חגים זה קשה .כי תזוזות ושינויים זה קשה . כי עצוב לך .ובכלל כי מותר לך .. היי אני מחייכת אלייך רואה :) מקווה שזה יגרום לך לחייך .

קניתי לי עגילים חדשים היום (: אז שימח אותי קצת

שהיית כאן בשבילי אחזת ולא נתת לי ליפול.היום אני נושמת היא בחופש זה מלחיץ ברמות. אבל יש שיפור הצלחתי לתמלל אתמול את הפחד את הקושי. הם דיברו איתה ,לא היה רק בכי וחרדה מטורפים. כדי לצאת משם היא/אני לקחה שליטה כמו תמיד אבל הפעם בלי כעס אבל בשמירת מרחק בלי לחבק בלי להגיד חג שמח רק שלום וברחנו העיקר לא להיפרד . עצוב שאני כזאת אבל בכל זאת הצלחתי להבין מה אני מרגישה ולהמשיג את זה וזה המון. עדין נשאר הפחד אבל רגוע יותר.

כשכתבת למיקה על הקצב שלך הזכרת לי את זה .... "אם אתה לא יכול לעוף , תרוץ! אם אתה לא יכול לרוץ , תלך! אם אתה לא יכול ללכת - תזחל! העיקר שתגיע לאן שאתה רוצה!" - מרטין לותר קינג מימה הרעיון הוא לא להישאר במקום מה דעתך שיבוא לך לקלל את המטפלת הלא תואמת לך תזחלי קצת קדימה למקום מברך את עצמך שאת כבר לא שם ואז זה יהיה עוד קצת קדימה ...יודעת שאת רוצה מאמינה בך שאת יכולה ...

אביב, מצחיק שענינו את אותו הציטוט... חבל שאני מכירה אותו ולא מיישמת.

כמו שכתבתי למימה ...קשה ליישם אבל אפשרי :)

איירוני שקראתי אותך בדיוק אחרי שסיימתי לכתוב פה עוד הודעה כועסת עליה והטיפול שהיה לי אצלה.. זוחלת קדימה..

מוכיח כמה הוא נכון וחכם ..ומי אמר שזה קל העיקר לזכור ולנסות לא בהכרח נצליח

ציטוט מעולה!!! : לא הכרתי. תודה

וביקשתי - שרוצה סיום כמו שצריך לטיפול הזה של כמעט שלוש שנים. שזה לא פייר. לא נכון. לא בריא. שמחובתו לנהוג אחרת. רציתי שיכתוב לי בהודעות, במכתב. ואמר שלא יעשה את זה. הוא ביקש הזדמנות נוספת להיפגש. ונפגשנו. היה קשה לי. הגעתי הפוכה. הייתי נראית זוועה. רועדת, מתכנסת, מתוסכלת, כואבת. הוא דיבר הסביר. PTSD. מאפיינים שהפכו כבר לחלק מהאישיות. צרכים, רצונות. אובדנות. שמשדרת אמביוולנטיות. שנכנסת לסרטים של חוסר אמון, שלא אכפת לו וכו' וכו'. נגמרו החמישים דקות. ניפגש שוב מחר. הוא לא מוותר על התנאי שלא אפגע בעצמי. או שמתחייבת לזה או שהוא יפנה אותי למטפל/ת אחר. על השני - אמר שנדבר, ונקבע סטינג ברור יותר, מאפשר יותר. איך אפשר להתחייב שלא אפגע בעצמי, אם כל כך רוצה למות????????????????? מישהו פה איי פעם התחייב לדבר כזה? רחל.

איזה כיף לשמוע! שהייתה פגישה ושדיברתם.. את צריכה להתחייב שלא תפגעי בעצמך, לעצמך..ולא למטפל.. זו לא "טובה" שאת עושה עבורו, אלא בשבילך.. אי אפשר לשאוף להבראה נפשית כשפוגעים בגוף.. הגוף והנפש - יש בניהם קשר ואחד תלוי בשני אני לא אפגע בעצמי כל עוד אני בטיפול (זו לפחות השאיפה). ומאז שהייתי בטיפול למדתי לכבד את הגוף שלי ולהקשיב למה שיש לו לומר..בדיוק כמו שלא הייתי פוגעת פיזית באדם אחר... אבל אני מסכימה איתך שיש נפילות לפעמים והם קשות, צריך ללמוד איך לקום מהם. וזה קשה מאוד. יש דרכים אחרות לחוש ולהרגיש, או להתמודד עם זכרונות קשים... עזבי, יש לך מטפל תותח. קטונתי מלכתוב כאן אפילו.

את לא חושבת שמגיע לה קרדיט אני מאמינה בך ובה ..ואת!!!! תיקראי את מה שכתבת למעלה תעני לזה כאילו זו רחל או אני ..

יודעת כל השבוע וחצי האחרונים החזקתי את עצמי לא להגיב לך . ידעתי שאני צודקת שהוא שם עבורך .ידעתי שזה מה שאת מעבירה בתוך השורות .אבל העלהום שהרגשתי מנע ממני לכתוב לך וגם קיוויתי והתפללתי שאת בעצמך אולי בזכות הניתוק ממנו תביני תאפשרי לעצמך . את לא יודעת כמה אני שמחה שעשית את הצעד הזה . את יודעת למה הוא לא סגר כי הוא לא רצה לוותר עלייך הכי קל זה לשלוח למטפל אחר . יותר קשה ואוהב זה לעמוד מהצד ולתת לך לגדול ,זה מה שהוא עשה . ולהתחייבות לא לפגוע בעצמך את חייבת אין דבר כזה תחשבי על הנערות שאת מלווה את לא מצפה שהם לא יפגעו בעצמן . את חייבת את זה לעצמך לשמור עלייך .אנחנו כאן נעזור לך שקשה ושוב אומרת לך יש את ערן וסה"ר ומרכז תמיכה אני נעזרתי בהם המון . איתך חיבוק ענק עשית אותי מאושרת היום .

איך הייתה הפגיש ההיום? רוצה לספר? אולי כבר כתבת בהודעה חדשה.. אני גם רואה שהוא לא מוותר עלייך ורוצה בטובתך, הלוואי ותגיעו למצד שאפשר להמשיך בו. ולשאלתך, כן! אני התחייבתי ומתחייבת.. אבל זו לא ככ חכמה אצלי כי אני לא מגיעה למצבים האלו. כמובן שלפעמים יש את הרצון לפגוע בעצמי אבל מלבד פעם אחת (וגם היא לא הייתה קיצונית) הוא לא בא לידי מעשה. תשמרי על עצמך!

תודה על המילים שלכן... יש לי אכן מטפל...מעניין. ולא, זה לא רק שלי. הוא כן הודה ואמר שצודקת, שלא אפשר יותר כשהיה צריך.. שהיה חסר. חסר הרבה. אמר שהתעייף ממני. וזה כנראה התוצאה שהייתה. וגם עכשיו עייף, אבל הוא יאגור כוחות.. היה קשה לשמוע....:( נפגשנו שוב, והוא רק דיבר על התנאי הזה שאתחייב שלא אפגע בעצמי. ולא, אני לא פגעתי בעצמי אף פעם.. תמיד זה היה משהו כזה רחוק במחשבה... וזה פתאום בא בבום, המחשבות ברגע הפכו להיות עוצמתיות.. וזרקתי לו איזה משפט שגרם לכל הסיפור הזה.. וגם, לא עשיתי כלום. ואני לא מסוגלת להתחייב לזה. מה אם אשבור את זה? לא מסוגלת להתחייב למשהו שאני לא יודעת מה יהיה... איך אפשר? אמרתי לו שלא יכולה לבחור דבר כזה.. והוא אמר שעובדת על עצמי. ואין מה לדון לגבי התנאי הזה. רחל.

מעולם לא חשב שזה רק שלך טיפול הוא שניים שכל אחד מביא שם את עצמו. כן רחל הוא עייף מן הסתם אנחנו לא קלות ולא זה הכי קשה לשמוע ולהבין . לכן אמרתי שצריך לשמור על המטפל . זה פארדוקס אולי אבל כן כי הוא לא קיר ולא אלוהים והוא אנושי ולפעמים אנחנו מותחות את החבל יותר מידי. אז זה עצוב מאוד ...לצערי רחל הייתי שם ולכן ככ רציתי שיהיה לך טוב. רחל זה לא קשה להתחייב זה קשה לשמור על עצמנו כשכל כך בא לנו לקלף את העור ..אבל את חייבת באמת מי יכול לטפל כשהוא מת מדאגה וחושש כל הזמן .

נגמרו החלומות. נגמר הזמן.

הלוואי יצמחו חלומות חדשים

רוצה לשאול אותך משהו טוב ? אני פה מתחילת נובמבר 2009. ומאז ,אני מביאה את עצמי באופן אותנטי .. אם אתה מסתכל על איזשהו רצף, אתה רואה אצלי שינוי ? שינויים שחלו במהלך השנים הללו ? אתה יכול להצביע על שינויים שאתה רואה שהתרחשו/מתרחשים אצלי בעקבות הפסיכואנליזה? אודי, בבקשה... אני מנסה להזיז את הזום.. צריכה אותך כמשקף עבורי.. טוב אודי ? בבקשה... שלך-במבי.

אני לא יכולה לסבול את זה שאני כותבת לו שאני במצוקה והוא לא מתייחס אני לא יכולה כואב לי כל כך כואב אני בדרך כלל מכבדת בין הפגישות והוא יודע שאני לא כל יום במצוקה אז למה הוא לא מגיב? אודי אני לא יכולה באמת זה בלתי נסבל

היי יקרה זה בסדר גם אם הוא לא הגיב הוא אתך לפעמים גם לנו אין בדיוק את הזמן את הרגע זה קורה יודעת שממש לא פשוט לך עכשיו אבל תעטפי את עצמך בקולו בזיכרון ובהרגשה שהוא אתך בהכלה שלו . זה עובד באמת

איתך.. :-)

איך את מרגישה היום? את יודעת גם לי קשה שאני צריכה אותה, תנסי לחשוב שהיא אתך גם כשלא פיזית, יודעת שזה קשה מאוד ובכל זאת מקווה בשבילך

תודה נטע על הדאגה ושאת מחזירה אותי לכתוב....אני פה....הרבה בעיות, לא יכולה לפרט כרגע וחג...והמון עניינים.....זה בטיפול עם המטפלת מקווה שתצליח לעזור....אודי קורים דברים טובים לצד משהו רע וקשה לי עם הכל וכל כך חיה כרגע בפחד שיהרס הכל שכל הטוב שבניתי פתאום מקבל משמעות אחרת מפחידה ..לא מפרטת כרגע.אולי תבין??????? :( סליחה............חג שמח.

מיכל יקרה צר לי לקרוא שיש בעיות שמחה שיש גם דברים טובים מקווה שהכל יסתדר .חיבוק אם נכון לך.