פורום פסיכולוגיה קלינית

רוצה לשאול אותך משהו טוב ? אני פה מתחילת נובמבר 2009. ומאז ,אני מביאה את עצמי באופן אותנטי .. אם אתה מסתכל על איזשהו רצף, אתה רואה אצלי שינוי ? שינויים שחלו במהלך השנים הללו ? אתה יכול להצביע על שינויים שאתה רואה שהתרחשו/מתרחשים אצלי בעקבות הפסיכואנליזה? אודי, בבקשה... אני מנסה להזיז את הזום.. צריכה אותך כמשקף עבורי.. טוב אודי ? בבקשה... שלך-במבי.

אני לא יכולה לסבול את זה שאני כותבת לו שאני במצוקה והוא לא מתייחס אני לא יכולה כואב לי כל כך כואב אני בדרך כלל מכבדת בין הפגישות והוא יודע שאני לא כל יום במצוקה אז למה הוא לא מגיב? אודי אני לא יכולה באמת זה בלתי נסבל

היי יקרה זה בסדר גם אם הוא לא הגיב הוא אתך לפעמים גם לנו אין בדיוק את הזמן את הרגע זה קורה יודעת שממש לא פשוט לך עכשיו אבל תעטפי את עצמך בקולו בזיכרון ובהרגשה שהוא אתך בהכלה שלו . זה עובד באמת

איתך.. :-)

איך את מרגישה היום? את יודעת גם לי קשה שאני צריכה אותה, תנסי לחשוב שהיא אתך גם כשלא פיזית, יודעת שזה קשה מאוד ובכל זאת מקווה בשבילך

תודה נטע על הדאגה ושאת מחזירה אותי לכתוב....אני פה....הרבה בעיות, לא יכולה לפרט כרגע וחג...והמון עניינים.....זה בטיפול עם המטפלת מקווה שתצליח לעזור....אודי קורים דברים טובים לצד משהו רע וקשה לי עם הכל וכל כך חיה כרגע בפחד שיהרס הכל שכל הטוב שבניתי פתאום מקבל משמעות אחרת מפחידה ..לא מפרטת כרגע.אולי תבין??????? :( סליחה............חג שמח.

מיכל יקרה צר לי לקרוא שיש בעיות שמחה שיש גם דברים טובים מקווה שהכל יסתדר .חיבוק אם נכון לך.

התקשרתי למטפלת וניסיתי גם מטפל.. שניהם התחילו מאיזה 400 לפגישה. ניסיתי להסביר שזה יקר. אחת הסכימה להוריד קצת, שני אמר לי שהוא יכול להפנות אותי 'לאחד המתמחים שלו' כי מתמחים לוקחים פחות.. הלכתי אל האישה בסוף. קבעתי פגישה. בטלפון הרגשתי ברגעי השקט בינינו שהיא בוחנת אותי, ואני בוחנת אותה, וכל אחד נזהר לא לומר מילים מיותרות שיסגירו משהו, אמרתי כמה משפטים אבל לא יותר מדי. בשיחה כ"כ ראשונית לא בא לי לחשוף את 'הלא מודע שמתגלה בשפה' ומישהו 'יאבחן' עלי דברים. אני שונאת מטפלים. כלום לא יכול להיות תמים איתם. הכל 'חומרי צורה ותוכן' שמצביעים על משהו :( אמרתי לה שאני רוצה רק פגישה אחת בינתים ליעוץ. ואחרי שהיא תשמע מה הרקע שלי ותגיד לי מה היא חושבת נראה מה הלאה.. אני כבר ממש לא סתומה כמו פעם שאומרים לי מחיר ואני ישר מסכימה. גם אני מתבוננת בהם ומנתחת אותם לא פחות ממה שהם מתבוננים בי ומנתחים אותי. חשוב לי שיהיה לה ברור שאני לא מגיעה אליה מטומטמת יותר כמו שהגעתי אל הפסיכולוגית ואני ממש לא מתכוונת לפתח 'העברות' כלפיה. היא אמרה לי שהיא בגישה שלה מאוד מחוברת למציאות. מבחינתי זה עדיף. למרות שגם היא בטח יודעת היטב שהדברים האלה קורים מאליהם כי מדובר בתהליכים רגשיים ולא משהו שכלתני שבוחרים. אבל עם הסכומים שהיא לוקחת זה די ברור שאני לא מעוניינת לראות אותה מעבר לכמה פגישות ספורות לכל היותר. אני מקווה שבאמת יהיה לה איך לתרום לי. אני כן מגיעה אליה לצורך התייעצות בהתמודדות עם נושא מוגדר והיא נחשבת מומחית בנושא. נראה.. אני מקווה שהמוטיבציה לא תרד לי עד לפגישה. יש בי מן משב תקווה קטקטנן כל פעם שמעיזה לעשות איזה צעד חדש, כאילו רוח חדשה מופחת תחת המפרשים. מקווה שזה באמת יהיה כזה, דחיפה בסימן של התדחשות, תנועה, התפתחות קדימה. לא סתם גירוי מסיח דעת עד להשאבות חזרה לכעסים ויאוש של חוויות שהצטברו לי בזכרון והפילו אותי ואת תחושת המסוגלות והערך העצמי שלי לרצפה.

קורים לי דברים שלא אמורים לקרות. מסובכת עד לשד עצמותי. מסובכת עם אחרים, באחרים, עם עצמי, בעצמי, ובכלל - מסובכת... אין לי מושג מה קורה לי, או מה יבוא עוד רגע. מה הצעד הבא, לאן כל זה הולך, מה יהיה??? לא יודעת. לא יודעת כלום. שניה אני תינוקת ושניה זקנה. לרגע חכמה, שקולה, מאופקת, מחושבת וזהירה - ולרגע חסרת אונים, ילדית, אימפולסיבית ומופרעת, שהולכת מעבר לקצה בלי לחשוב פעמיים. אני עושה כל מיני דברים, ומחליטה החלטות שאחכ אין לי מושג איך הגעתי אליהן, ומה הקשר אלי?! כאילו זאת מישהי אחרת לגמרי. כאילו שיש רגעים שאני - מתה. נעלמת. נאלמת. ומישהי אחרת נמצאת בי ופועלת בפרעות נואשת. אבל איך אפשר לדעת בוודאות מי זה מי?  ומה אמת ומה שקר? ומי זאת "אני" (יש בכלל דבר כזה?!) האמיתית? צריכה שיהיו איתי עכשיו, ובו זמנית חייבת לברוח ולהיות הכי לבד. (והגוף הזה... הגוף הנוראי והמכאיב והמשפיל והשנוא. הגוף שההיא המופרעת מאפשרת לו לעשות דברים שאני לא יכולה לשאת אפילו במחשבה. הגוף האכזרי והזוכר הכל.)

זה כולם את והיא לא מופרעת היא גיבורה ואמיצה ולוחמת לא קטנה ..וכן מכירה את ההרגשה הזו וגם לי יש אחת כזאת. אני אתך כאן

(הגוף הזה שזוכר הכל ולא מוותר וממשיך לקיים אותך גם כשהכל נראה נואש הוא הגוף שיחלים לבסוף וישא איתו גם חוויות אחרות) הילה

מזדהה עם החוויה הכללית של התהפכות . מקווה שהכאוס יתחלף לך לאט ביציבות יחסית ולא תמשיכי לעד להטלטל בין קטבים

אודי, מרגישה חלולה. כמו קליפה ריקה ובפנים אין כלום. אני מרוקנת, חסרת אנרגיות. לא מסוגלת למלא את כל המשימות והמטלות של החיים. רק רוצה לישון כל היום. גם בטיפול לא "ננגעת". והמטפל... מרוב שהוא רוצה לעשות טוב, יוצא רע. אני מרגישה שהוא מאבד אותי. מפחדת ללכת לאיבוד בתוך התהומות שבפנים. הלוואי והייתי יודעת לבכות. נטע.

מה ההבדל בין אבחון פסיכולוגי לאבחון פסיכודיאגנוסטי?

שוכבת על הרצפה קוראת לו!!!! בועטת!!!! הוא לא בא הוא לא שומע אני צריכה אותו תבוא תבוא כבר אני צריכה אותך לא יכולה יותר

בחור שיצאתי איתו חודש שם לי גראס בעוגיות בסוף שבוע עד עכשיו לא מצליחה להרים את עצמי

לידך מחבקת אם נכון לך ..

נשמע קשה ומכאיב. איתך, חנה

היי, עוד שבוע חלף. ראיתי את הענפים שהוספתן בשבוע שעבר ונעם לי לקרוא אותם, למרות שלא הספקתי להגיב. הנה עוד הזדמנות להתמקדות בטוב. -היה לי עוד שבוע מאוד עמוס, אבל גם התמודדתי איתו וגם הימים האחרונים מסמנים את סוף העומס. -הייתה פגישה טובה/קשה/מרגשת/משונה עם המטפלת השבוע. -פגשתי איש אהוב אחד אחרי הרבה זמן שלא יצא לנו להיפגש. מזמינה מכל הלב, נעמה.

היום העץ כבד.. לא מבין איך מתבלבלות להן עונות השנה ? חורף באביב ? היום העץ כבד... יושב בכבדות על האדמה.. הכפכפים רטובות, גשם ירד, הרטיב ומילא אותן במים.. יושב העץ ,מבולבל ולא מבין.. פסח, אביב, גשם, חורף, העולם מתבלבל לפתע , ללא כל אזהרה ?! אאאא ...אאאא...נושם העץ בכבדות.. אאאא... אאאא... נושם העץ ,נושם.. לפתע מגיע לאפו ריח האדמה שספגה את הגשם.. הריח המשכר, הריח האהוב כל כך.. והריח ממלא אותו ,את כל חושיו... ומה איכפת לי שהעונות מתבלבלות תוהה בליבו.. ומה איכפת לי אם עכשיו אביב, חורף, פסח, חנוכה , או סתם יום של חול ? יושב העץ ומתענג אל ליבו. שלכם-במבי.

הוא ביקש ממני- "תעזרי לי לעזור לך". נראה לי שהוא לא מוותר עליי ולי... אמר שחשב הרבה, ויכול להיות שצודקת. שהוא רוצה הזדמנות נוספת.. רחל.

את טורחת לעלות את העץ ואני טורחת לכתוב .. האמת שהתהליכים שאני עושה טובים מתקרבת עוד קצת אל עצמי .. הפורום הזה טוב לי .

קניתי לי כמה דברים לכבוד החג, מקווה שישמחו אותי. הגעתי למשפחה שלי שנמצאת באזור עם טבע ותוך כדי המתנה צילמתי לי כמה תמונות נוף יפות.. ואולי גם אצליח להביא את עצמי לידי מעשה בחופש ולעשות עם עצמי קצת דברים שינעימו לי את הזמן. וקבעתי לדבר איתה בשלישי בערב, אז יש לי למה לחכות.

ביקשתי עוד זמן. למה היא לא נתנה אודי? רציתי ללכת. רציתי טוב. למה היא לא נתנה אודי? למה התסכול היה יותר חשוב מהכל? למה עשו לי את זה אודי? בכח. למה אנסו את התסכול בכח, אודי? למה? עכשיו כבר אי אפשר לבקש עזרה ולפנות . יאוש. כבר אי אפשר יותר להאמין ולסמוך. יאוש. למה חיים בעולם שמי שאמור לעזור פוגע?

כשזה 'חוטף' אותי ההרגשה של הכעס והזדעקות נחווים מחדש, אבל למשל עכשיו שאני יותר אסופה ומפוקסת אני יכולה להסתכל על זה מהצד

היי אודי, בימים האחרונים יוצא לי לצאת עם הילדים הרבה לגינה...מדובר בגינה ענקית, מלאה עד אפס מקום בילדים אחרים והורים והמון אנשים. אתמול, כשהבן שלי רכב על אופניים (היה לו מסלול קבוע ) הוא פתאום "נעלם" לי (החליט לשנות מסלול) - לרגע ממש נלחצתי. אודי, אני לא אמא חרדתית. אבל יש לי פחד שאני לא תמיד שם בשבילם, שאני מרוכזת יותר מדי בעצמי ובחיי הפנימיים הסוערים. אני פוחדת שאני לא שומרת עליהם מספיק, שאני לא מקשיבה להם מספיק. שאני אפילו לא "אימא טובה דיה". אולי אני פשוט לא יודעת "לשחק את המשחק"?

היי מימה, קראתי אותך קצת באיחור ואני טיפה כועסת עלייך... ואין כמו הכעס הזה, כדי לגרום לי לכתוב לך... מימה, קודם כל שתדעי שאת מאוד מזכירה לי אותי (חוץ מהקטע של הקללות וההקאות , כאן אני פחות מתחברת. והמילים הגבוהות שאני לא תמיד מבינה) ואני גם מאמינה לך שהמטפלת שלך הייתה "כלבה קלינית בכירה" , עם בית בלונדיני , ואף בשמיים, ובגדים יקרים מהקניון. אני באמת מאמינה לך לכל מילה. הכרתי במהלך חיי הרבה "כלבים" שהם גרועים יותר מההולכים על ארבע (שתמיד נובחים עליי שאני עם עגלה וגם שאני בלי), ואין ספק שהמטפלת שלך היא בסקאלה הזו. אני שונאת אותה גם!!!!! את "הכלבה" הזאת!!!! מי נתן לה רישון לטפל???? מי????????????? טוב, עד כאן שחרור אגרסיות. מימה, עוד מעט חג החירות. תפרגני לעצמך חירות אמיתית לגוף ולנפש. הפרעות אכילה, פחד מאינטימיות רגשית ופיזית, חוסר אמון, חרדה מ-"הטוב" שיש לעולם הזה להציע - אלו דברים לא תקינים שמצריכים טיפול. אז תמצאי מטפלת "נמרה" , טוב?

כן אני מחפשת מישהו/י חדש.. משהו יותר ספציפי לבעיות שלי, לא סתם דיבורים באויר ולשתף והזדהויות וסרטים רגשיים. טיפול שכבר אגיע אליו עם הספרציה שלי ובעיות יותר מוגדרות וספציפיות במציאות. 'הכלבה הקלינית' אני רוצה לחשוב שהיא לא באמת הייתה רק רעה בלי לב (למרות שזה הרגיש ככה הרבה בטיפול). היא גם ניסתה להיות קצת טובה . היא הייתה בעיקר מטומטמת. אולי זה מהבלונד חחח. והבעיה שעל הטמטום שלה אני זאת ששילמתי והמחיר הבאמת כבד ששילמתי היה הרגשי. ההרגשה הקשה של עוגמת נפש, ביזוי וזעזוע! אבל לא חשוב. אני כן מחפשת איך להמשיך הלאה. כמה שקשה לי לזוז כנראה שאני גם לא מסוגלת לוותר, אף פעם. אז אני מתקדמת בזחילה, שיהיה. כל אחד הקצב שלו..

אם אתה לא יכול לעוף- תרוץ, אם אתה לא יכול לרוץ -תלך , אם אתה לא יכול ללכת- תזחל, הדבר החשוב להתקדם הלאה. מדבריו של מרטין לותר

כל הזמן יש לי התקפי בכי ונמאס לי. אני שונאת אנשי מקצוע ובא לי שימותו כולם. אני לא מבינה מה טיפולי בדבר בזה שהם המציאו .זה לא ריפא בי כלום. בא לי לחתוך על זה שלאחר 32 שנות קיום לא הצלחתי להיות שום דבר חוץ מלוזרית בכיינית. אני לא אחתוך אבל בא לי. בא לי! בא לי למצוא את אלוהים ולרצוח אותו.

אתן חסרות לי.

תודה לך.. האצבעות קצת כבדות.. פסח, שוב חורף, חורף באביב.. במבי.

היא השאירה אחריה לעולם לא אוכל למלא את החוסר הזה. זה בולט יותר אצל הגדולים שליוותה אותם, שיתפו אותה בהכל, לבטים,.בעיות, סוגיות עם בני זוג. אף פעם לא הייתי במקום הזה שמנהל שיחות עומק, הכוונה, הדרכה. אפילו את הקונדומים הראשונים.היא נתנה לו ולא אני. כך היה ולא יהיה עוד.עכשיו הבת המתבגרת עם הפרעות אכילה, החא מטופלת אבל קשה לי להבין את זה ולהיות איתה. הבן הקטן מחפש את הציצי שלה כי ינק עד גיל שלוש. בקיצור גהנום כאן מעל האדמה והיא שם למטה עם החיים שבחרה לסיים. אבל היא מאוד סבלה מסיוטים פלשבקים זכרונות פחדים רצתה להעלם שלא יראו אותה לא יגעו בה. אני באמת מעריך כאן את כל הנשים שנלחמות עם דברים קשים. תמשיכו להלחם כי אין דרך אחרת. אתן יכולות להבין אחת את השנייה מה שאני לעולם לא אוכל להבין ממש ובטח גם לא אודי. הילדים מסרבים בינתיים להוציא אותה מהבית אז הכל נראה קצת כמו מוזיאון לזכרה. האמת, לא מגיע לה מוזיאון, אני רוצה להוציא אותה מכאן אבל ברור שהילדים יותר חשובים כרגע. הכל רגיש מדי תלוי על חוט סערה. מחברות שלה עם שירים שכתבה ציורים שציירה עם דמויות נשים מעונות פצועות. דמויות בתוך דמויות. דברים קשים. רק עכשיו גיליתי איך ציור שווה מליון מילים. אורי

זה כל כך עצוב לקרוא אותך . ויחד עם זאת תודה לך שאתה מביא את הקול הזה שלך .לפעמים אני כל כך כועסת שבעלי לא מבין ויודעת שאף אחד לא יכול להבין . ושזה כל כך קשה להיות בן זוג של ..אז רק להגיד שאני איתך

ההודעה שלי פתאום נעלמה לי באמצע.. עכשיו חזרתי מהשעה החדשה ואני לא ככ אוהבת אותה... גם שמעתי אותה מדברת בטלפון כשחיכיתי לה וזה הרס ולא עשה לי טוב. הרבה דברים אני כבר לא יכולה לעשות והשתנו לי בגלל השעה החדשה. היא אמרה שאפשר לחזור אליה אם זה מה שאני חושבת שאני צריכה מצד שני היא אמרה שאולי זו גם הזדמנות בשביל שתינו. וכל פעם שהיא אומרת משו כזה אני ישר עולה לי המחשבה שהיא רוצה שאקדים ולא אכפת לה. ואני יודעת שזה לא נכון. היא לא תכעס עליי והיא תסכים למה שאצטרך ואבקש.. ובכל זאת זה עולה. והיא יודעת הכל.. על זה דיברנו היום. אמרתי לה שאני לא רוצה ללכת, והיא אמרה שהיא לא עוזבת אותי. ואני רגילה ללכת למיטה כשחוזרת ממנה אבל עכשיו עוד קצת מוקדם ובכל זאת אני צריכה מיטה בשביל השקט שלי, אני צריכה את הזמן הזה רק בשבילי. אודי, לילה טוב.. ואתה תגיד לנו מתי לא תהיה. גם היא תהיה בחופש אבל נוכל לדבר פעם אחת, עוד לא קבענו מתי.

לפני סוף הפגישה, שאלתי אותו יש לך מילות סיום, ברכה בשבילי? והוא הנהן בראש לשלילה, ואמר תחשבי שוב.. על מה אחשוב? אין למה לחשוב. יודעת למה זקוקה, ויודעת שהוא, מסיבותיו שלו, לא יכול לאפשר לי את זה, והוא יכול רק פגישה חמישים דקות בשבוע וזהו, ולי זה לא נכון, בייחוד לא בתקופות שקשה לי יותר.. ואני מרגישה שלא הייתה סגירה של הטיפול, שזה כזה באוויר, וכתבתי לו אחרי הפגישה שזקוקה לסגירה הזאת, ושחשוב לי שיעשה זאת, בדרכו שלו. אבל הוא לא הגיב. זה לא אמור להיות ככה אחרי שלוש שנים של טיפול. לבקש שוב?? ביקשתי ממש יפה. לשחרר ודיי??? פשוט לשכוח ולנסות להמשיך הלאה? גם אם לא אמר שום מילת סיום ושום ברכת הדרך??? רחל.

או שרק שחזור ועיבוד? כי נראה לי ששחזור ועבוד עשיתי כבר. למרות שהיא לא אפשרה לי לעשות עבוד נורמלי אז עשיתי אותו במקומות אחרים.. אבל 'תיקון'- יש דבר כזה? היא אמרה לי 'לחיות לצד הכאב ולמלא דברים טובים לצד הכאב'. מה זאת אומרת?? אני רוצה להתרפא שלא יהיה כאב. שתהיה יכולת להיות בקרבה ולאהוב ולתת שיאהבו אותי. מישהו פעם אהב אותי. אני זוכרת אותו לטובה. הוא דווקא לא היה פסיכולוג. אבל היא. היא לא אהבה אותי. היא הייתה פסיכולוגית והתייחסה להכל כאילו זה השלכות. בכלל לא הייתי בן אדם שם.

אם פה הצלחתי, למה שאצליח בחוץ?

אם פה לא הצלחתי, למה שאצליח בחוץ? ל-א הצלחתי ל-א-א-א-א!

אולי במקום פרצוף עצוב שמח :) זה יצליח יותר .. ותמיד אפשר לנסות שוב ולתת לזה צאנס .שולחת יד יחד זה קל יותר

אבל אני חושבת שאם שוברים את המחסום במקום מסוים, אז משהו בך נפתח ומאפשר חווית הצלחה נוספת... וגם הצלחה של שבירת מחסום קשה, נותנת תחושה עצומה של אמון בעצמי, שיכולה, שמצליחה, ועצם זה מאפשר הצלחה בעוד מקומות... אבל באמת באמת? אי אפשר לדעת בוודאות אף פעם.. אפשר להאמין, לקוות ולהתפלל... געגועיי, רחל.

אולי התכוונת שתהיה גם המילה לא.. בכל אופן אני חושבת שיש לך כאן מקום ושאת מוצאת את הדרך שלך ולפעמים זהל וקח זמן ואני דווקא חושבת שאת מצליחה.. אז כן את יכולה גם בחוץ (:

אוי.. אני כל כך כל כך לא טובה בדברים האלה..

אני מקנאה בכן אתן יותר טובות ממני אתן אמיתיות..

היי אודי. וגם לאביב המשך לשאלה של השיקוף כדי לא תפספס.) לגביי מה שכתבתי מרגישה שיוצא ממני קול אחר והוא צרוד ולפעמים נעלמות לו מילים והוא מתבייש כי אני לא מכירה אותו. מתקשר לזה שלא רוצה להיות גיבורה אלא אהובה. הילה

כל כך מתנגן לי על השפתיים הילונת (רק אם מתאים לך) הקול השקט הזה זה את מתוכך ... הקול האמיתי לא הציני המחוספס הדוחף..קול קטן שקוף כמעט קול שרוצה שיאהבו אותו אבל פוחד שיראו אותו,אני אוהבת אותך ,אוהבת את מה שאת מביאה איתך גם את החספוס והציניות וגם את הרכות האימהית האוהבת ודואגת . איתך

את אהובה...מאוד. וגם גיבורה. רחל.

שונאת את הגוף הזה. בעיקר את הרעב. ואפילו יותר את השובע.

אני חושבת שבכללי יותר טוב אבל עדיין נבהלת מאוד מכל נפילה. כמו הום. בסוף לא יישאר לאף אחד כוח להרים ואני אשאר תקועה שם למטה

היי רוני בסוף ניקח מעלית ונרד אלייך למטה כדי שלא תהיי שם לבד:) הילה

אני כבר לא כועסת על המטפל שלי.. עדיין, אבל פחות. מתחילה לקבל את המצב. ולא, לא עזבתי לא כי לא יכולה לעמוד בתנאים שלו. מוכנה להתחייב ללא לפגוע בעצמי, יכולה להתחייב למה שרוצה. אבל לא יכולתי לקבל את התחושה שמרגישה כל כך לבד. כל כך סוערת בגלל התכנים שעולים ואני לבד. כשקשה לי יותר ובתקופות סוערות- ואין התאמה למה שעוברת. וגם בפגישות עצמם שמרגישה פחות הכלה.. וזה התבטא גם בזה שהיה לי קשה וביקשתי שתי פגישות או עוגן שנדבר בטלפון ואשלם לו על זה...והוא בשלו. בגלל ז-ה עזבתי. רחל.

וטוב שקיבלת החלטה, ואת יודעת מה טוב ומה לא טוב עבורך. זה בסדר גמור לבקש עוד פגישה או שיחת טלפון בתקופות סוערות. לפעמים כדי למצוא את המטפל המתאים, צריך לעבור דרך כמה מטפלים... לפעמים, מטפל שהיה נכון ומתאים בתקופה מסוימת, לא נכון בתקופה אחרת. אבל לדעתי, זה מצוין שאת עמדת על שלך והרגשת שמה שהוא יכול להציע, אינו מספיק עבורך ואת ראויה ליותר. לא התרשמתי שאת מחפשת לחזור "לגן עדן" (או "לרחם"... כפי שאודי אוהב להגיד) ושהצרכים שלך לא מציאותיים. מה שביקשת היה בהחלט בגדר הסביר. אל תאמרי נואש, אני חושבת שאת בהחלט יכולה למצוא מטפל אחר שיהיה יותר נכון ומתאים עבורך. זה לא אומר שלא יהיו קשיים וכשלים גם עם מטפל אחר.... אבל הקשיים האלה לא "יפרקו", כי תרגישי שיש מי שרואה אותך ואת הצרכים שלך ומעמידם במרכז (גם אם לא נענה להם באופן מלא ומושלם). איתך, נטע.

תודה על התגובה שלך... אני גם חושבת שהבקשה שלי כרגע היא בגדר הסביר... אולי ביקשתי יותר מידיי? וכבר נמאס לו? וכן, לכתוב לו תמיד הודעות תמיד יכולתי, אבל לא תמיד הייתה תגובה. הוא תמיד אמר ששמח שמשתפת, ואפילו עודד, וגם כשהייתי מתנצלת אלפי התנצלויות שהייתי מרגישה שהגזמתי, הוא היה אומר זה בסדר, את לא מציפה. לא מבינה למה הוא ככה... הוא איש כזה טוב ורגיש.. ככה לפחות אומרים כל האנשים שמכירים אותו ובטיפול אצלו ואני מכירה...אז למה איתי הוא ככה??:( ואני מרגישה אשמה. כי אף פעם לא הצלחתי להיות בקשר. הטיפול הזה טלטל אותי יותר מידיי. הייתי רוב הזמן מרוחקת, ועד שהייתי מרשה לעצמי להתקרב, היה קורה משהו ואני הייתי בורחת מבוהלת כמו איזה שפן וחוזרת אחורה מיליון צעדים... ובמקום מסוים, כן זקוקה לקשר קרוב יותר, שאני אדע שיכולה לסמוך עליו כי הוא תמיד שם.. ולא יעזוב, ויראה מה קשה לי ויפעל בהתאם... אולי קשה לו מידיי? קשה לי? אולי הוא יראה, הלוואי והיה רואה.. וגם הסגירה של הטיפול לא הרגישה לי כסגירה, הוא לא אמר מילות סיכום וסיום, אפילו שביקשתי.... וזה מרגיש לי נורא קשה ככה. רחל.

אני לא מבינה מה קורה לי . אם אני לא מבינה מי יבין . אני שם וכאן לסרוגין . אני פוחדת אני מרגישה . אני נעלמת אני חוזרת . מבינה את תוצאות הפגיעה מבינה את מורכבות הנפש שלי . מזועזעת בכל פעם מחדש . בורחת מעצמי ...מרגישה בבועה שקופה רואה ...

איתך.

איתך חזרה יודעת שקשה עכשיו .

אביב :) חיוך ממני ישפר את הרגשה?

מחמם את הלב :) וראית שהגבתי לך שם למטה בטעות אחרי אודי ...

סליחה על זה. יש בי מלא אלימות ואנטי בגישה. ושנאה וקנאה. ומצד שני מן נחמדות כזאת אין לי כח ואני צריכה להפסיק לכתוב פה ולעוף לעבודה

את כואבת את פגועה את בעיקר אובססיבית וממקום הזה קשה לך לתת לשני להתקרב ולעזור לך באמת . אני כאן בשבילך כשתוכלי כשתירצי .

כל פעם שאני רואה טוב אצל אנשים אחרים נהיה לי רע

אחרי שפגעו בי וחשפו את נפשי לתהליך מזעזע שמשחזר טראומות בלי להסביר לי ולהכין אותי ולאפשר לי להבין למה הכנסתי את עצמי. מעמדי כצרכנית שמשלמת כסף רב תמורת מה שאני קיוויתי- לקבל דברים טובים וסיוע קונקרטית נרמס. ומעמדי כ'נפגעת נפש' גם שם ביזו אותי ואת כבודי כאשר המטפלת אמרה 'עבדתי קשה' תוך התעלמות אטומה מפערי כוחות האגו שהיו לי למכת גורל, ומעמדי כמשתייך לשכבות הסוציאליות הנמוכות יותר ממנה שהשפילה אותי ואת ההקשרות שלי ואמרה שאם אני רוצה יותר זמן עלי להוסיף עוד כסף לסכום המנופח ממילא ביחס למה שהאדם הרגיל השכיר מרוויח. מבזים בני אדם וקוראים לזה טיפול. משחזרים להם טראומות ולא מסבירים ולא מכינים, ודוחפים 'מציאות' ו'אומללות נסבלת' לגרון של אנשים, בכח. ואין לי שום דרך משפטית לדרוש פיצוי על עוגמת נפש כלשהי. מותר להם לאנוס באופן חד צדדי את התסכולים שלהם בכח. זאת הייתה היא שאיפשרה לי לבוא לפי בחירתי. לפי הצורך. אם זה היה כזה חשוב שאגיע מסודר לצורך עבודתה הייתה צריכה להסביר לי. בהמשך אחרי התופת והזוועות והמרורים אמרה 'הניסיון שלנו מלמד שחשוב להגיע מסודר לפגישות ולא פעם ב..' כאילו שיש לי כסף להגיע מסודר לפגישות שלה. עם כסף הדמים שהיא לקחה ממני הלכה לקניון לקנות בגדי מעצבים ומימנה לעצמה עוד קורס בהכשרה מתקדמת למטפלים. שם הם יושבים ומאוננים ורבלית על מה אמר איזה תיאורטיקן כזה או אחר ודנים תוך שפשוף העצמיים השבעים שלהם מתחושות של שייכות זהות וערך, בעוד ויניאטה טיפולית של איזה אומלל מטומטם שהולך ומשלם להם כסף קונקרטי בשביל בולשיט מטאפורי. אולי כדאי לי להיות נערת ליווי לעשירים. ככה גם לי תהיה היכולת לקבוע 'התעריף שלי 400 לשעה'. חבל שבמקום לאהוב סקס אני אוהבת בולמוסים והקאות. מישהו רוצה לשלם לי 300 שח למופע זלילה והקאה? כדי להם. יש לי מלא שנות ניסיון ואני מומחית!

כמה רעל יוצא ממך. אותי באופן אישי זה לא מבהיל, ואני תמיד "קוראת אותך" וגם מזדהה עם חלק מהדברים. מימה - אני באמת מאמינה שטיפול תרופתי יסייע לך. את תקועה בלופ אובססיבי. אני באמת חושבת שזה מחוץ לשליטה שלך... את סובלת לשווא. אגב, איך הגעת למסקנה שנערות ליווי נהנות מסקס??? נטע.

שיוצא ממנו רעל.

רוצה לשאל שאלה אפשר? שתהיו איתי אכשו למה הם מאשמים אותי שזה קרה בגללי ובאשמתי???? הייתי רק בת שלוש שזה התחיל. אני באמת אשמה? אני גרמתי לזה לקראות? הם אומרים שהזמנתי את זה והסכמתי אבל נשענשמע לי הזוי הייתי תינוקת בת שלוש אולי פחות אבל הם כבר השרשו בי את האשמה שאני אשמה!!!!!!! תהיו איתי בבקשה תגידו שזה לא נכון.. אז למה כל כך הרבה פגעו בי.?איך זה קורא שלא אחד ולא שנים פגעו בי ואני לא אשמה??

לא יודעת מי זה הם ..אבל האם היית אומרת לי שאני אשמה כשאני בת שלוש ..גם בי פגעו בערך מהגיל הזה נראה לך שאני אשמה . מה ילדה בת שלוש מבקשת תפגעו בי הכי הרבה היא מבקשת חום תשומת לב יחס ...אותך . חיבוק אם מתאים לך

החיבוק היה כל כך נחוץ לי תודה.. אמרת שאת א יודעת מי זה הם? הם זה אנשים שהיו צרכים ולהגן אלי אבא, דוד, סבא, ועוד...............אביב בתת מודע אני יודעת וברור לי שאני לא אשמה... אבל הם גרמו לי להרגיש אשמה והאשמה השתרשה בי חזק מאוד תודה על החיבוק שולחת בחזרה עים תרצי

מה אמור לעשות מטפל שמרגיש אחרי שלוש שנים של טיפול, שנמאס לו מהמטופל, שזה קשה לו, שכבר אין לו כוחות אליו?...

אודי השתחררו לי הבלמים באמת. רואה מהצד איך היא משמידה הכל הורסת בנתיב מטורף ןן.אודי אני פוחדת כי האמת המפחידה שזה כל כך משחרר לאבד שליטה ,.. הכל כל כך טריגר העור חשוף כמו נייר אפילו הקול שלה שרט אותי היום.

אביב (בטון אימהי) איתך בקול שקט עוטף ומחבק הילה

היא תהרוס לי את הטיפול כבר היינו שם ...לא רוצה שתבוא לשם ממש לא .

אודי, יש הבדל בין געגוע והזדקקות. בהזדקקות יש משהו מאוד נואש וחסר... הזדקקות זה ממקום של "אין" וגעגוע זה ממקום של "יש". לא נעים להיות בפוזיציה נזקקת... מחזיר אותי למקום מאוד ילדותי. נטע.

שביקשו מהם. פעם מישהי מהמשפחה שחיה בסרט שהיא מטפלת באנשים, שהיא מן מתקשרת שמבינה מה הם צריכים, היא הזמינה אותי לטיול שהלכה אליו ושם בלי להגיד לי מראש בעצם סידרה לי דייט, היה שם מישהו שניסה ליזום שיחת היכרות. ואחרי שלא זרמתי איתו היא ניסתה לגרום לי לחזור איתו בנסיעה חזרה הביתה במקום עם אנשים מהמשפחה שרציתי לחזור איתם. זה היה שקוף שהיא תכננה לי מן 'דייט אמבוש' שכזה כאילו להתערב לי בחיים לפי מה שהיא חשבה שנכון לי ... ואני לא מבינה מאיפה בכלל היומרה והחוצפה המרתיחה הזאת להתערב ככה לאנשים בחיים. מטומטמת. זה קרה די מזמן, אבל נזכרתי. לצערי קורה לי הרבה שאני נזכרת בחוויות מעצבנות ופוגעות ומכאיבות מהעבר. למשל הטיפול הפסיכולוגי המקולל אצל הכלבה הקלינית הבכירה שאלוהים ישמור איך דבר כזה כמו שהיא התייחסה אליי ולקשיים שלי יכול להחשב טיפולי... מה אתם מתנשאים על אנשים כמוני, אני לא מבינה את היומרנות הפטרנליסטית הבזויה הזאת. לא מבינה! צריך אנושיות ורגישות, לא יומרנות, עודף נרקיסיטיות ופולשנות פטרנליסטית. חרא של עולם מסריח. אוף. מתי יהיה טוב. רציתי טוב. לפעמים יש קצת. לא מספיק. צריך שיהיה הרבה יותר. מחכה שאלוהים יעשה איזה נס חיובי בשבילי ויחזיר לי את האמונה שיש הגיון ומשמעות בכל מה שקרה לי בחיים ולא הכל 'סתם' שרירותי כזה ומזויין. כמו רולטה שבה לחלק יש חיים טובים ולחלק פחות. הלכתי להקיא. ביי.

שאנשים מתערבים לך בחיים בלי אפילו לברר אם אתה מוכן ומתאים לך זאת חודרנות ופולשנות ויומרנות והתנשאות. הלכתי איתם לטייל איתם. לא כדי שיתכננו לי דברים אחרים מאחורי הגב. מילא מסיבת הפתעה זה סבבה. אבל דייט? זאת כבר חוצפה. דברים כאלה לא עושים ככה! זה לעג.

תאור מקרה: נכנסתי לחדר הכביסה בדירתי באותו הרגע ראיתי את השכנה שגרה ממול תולה כביסה בביתה היא לא ראתה אותי, התכופפתי להפעיל מכונה ואז לפני שבאתי להתרומם , התישבתי מאחורי הקיר וחשבתי שאסור לי להתרומם כי אז היא תראה אותי (ברציונאל אם היא הייתה רואה אותי זה היה מסתיים בסה"כ בשיחת חולין קצרצרה : מה שלומך? שכן השכנה מבוגרת וחביבה מאד ואנו ביחסים מצוינים) אממה באותו הרגע היה לי זכרון בו הוא מבקש ממני להתחבא ולהיות בשקט עד שאנשים ילכו כדי שנוכל לצאת מהמחבוא בלי שישמיו לב שהיינו יחד. הרגע היה אמיתי לא זזתי עד שבתי הקטנה פתחה את הדלת ואמרה אמא קראתי לך ולא ענית לי. את הדברים האלה הייתי רוצה לספר לה ולא לבוא לפגישה איתה ולכעוס עליה על זה שהיא לא תדע שאני חווה רגעים כאלה.

מרגיז הגבתי לך אתמול מהפלא ...מבינה ואיתך בקושי בזכרונות שעולים בלי שליטה ככה סתם מפחד משלום של שכנה . תעתיקי את זה ותני לה לקרוא תביאי את זה לחדר גם אם לא בדיבור באומץ.ויש לך אותו הנה כתבת את זה כאן ...

היית ציני נכון?

היי, אני ממש בדילמה, אני חייבת לעזוב דירה שהיא ממש כבר לא מתאימה לי ולילדיי (אני גרושה כבר כמה שנים, האבא לא בקשר), ואין היצע ליד בית הספר שהילדים ילמדו בו. והשאלה שלי אם להתקרב לאמא שלי שזה גם קרוב לעבודה או להמשיך לחכות כדי שהילדים לא יעזבו הכל ויתחילו מהתחלה. אני יודעת שזה אולי נשמע משהו לא מסובך אבל קשה לי לנתק אותם מהחברים ומצד שני אנחנו כבר לא יכולים להישאר בדירה שיש לה כל כך הרבה בעיות.

היי אודי, קשה לי עם כל הרגשות אל המטפלת געגוע והערצה אל מול פחד וחוסר נוחות תקווה בטיפול אל מול ייאוש וחוסר התקדמות הראש והמחשבות אל מול הגוף ותחושתיו אני מבולבלת וחשה חוסר יציבות. אני רוצה הפסקה. אני מרגישה שהמטפלת לא מכילה אותי היא לא מבינה אותי אני רוצה הפסקה הפסקה. לא, אני רוצה הכלה היא לא מצליחה להכיל אותי. אז יש הפסקה.

היי קורה לי כאן משהו ואני לא מצליחה להבין בדיוק מה? תוכל לעזור לי? לשקף? הילה

את יודעת כתבתי לך אתמול מהפלא לא נקלט ואולי טוב שכך כתבתי לך כמו אודי שלא יודעת אבל אני כאן לידך . אחרי שקראתי מה שכתבת לי ..חייכתי . קורה לך משהו טוב רך אוהב ..אל תיבהלי מזה זה טבעי למי שלא נפגע בילדותו ..לאהוב לרצות להיות להתגעגע.

פעם אחרונה שהתקשרתי אליה למרות שאני כבר לא בטיפול אצלה או בכלל. לפני שבוע וקצת הייתי במן סערה פנימית שלא הצלחתי להרגיע וזה כבר עלה על גדותיו בתוכי. הרגשתי מצוקה והזיכרון מהשחזור בטיפול שקרה לפני 5 שנים הציף! והתקשרתי אליה בוכה ונסערת ואמרתי לה בבכי מהול בטונות של אשמה 'סליחה סליחה סליחה סליחה. באמת סליחה שאני מפריעה לך. אני ככ מצטערת אבל תעזרי לי. והיא שאלה במן הססנות 'איך אפשר לעזור?' ואז עניתי בטון מזדעק משהו 'תדברי איתי. רציתי לקבוע פגישה ולא חזרת למרות שאמרת תחזרי'. היא התחילה לגמגם ולמלמל שהיא צרודה ולא יכולה לדבר עכשיו (היא לא נשמעה בכלל צרודה בטלפון) אמרה שלא תוכל לחזור מיד. אמרתי לה שלא משנה לי שאני אחכה כמה ימים ושאלתי "אבל תחזרי נכון??". היא מלמלה איזה משהו שהיא לא יודעת מתי תוכל.. השיחה הסתיימה. ידעתי שהיא לא תחזור למרות שהרגשתי ככ זקוקה וצריכה ורוצה אותה,לשקם את הלינק שלה בחיים שלי, איפה שנקטע לי הרצף. לחדש, לאחות.. גם פעם אמרתי לה. היא מעולם לא שיתפה פעולה כי לא הסכמתי/יכולתי לבוא בעקביות מסודר ולטווח ארוך בלי משאלת סיכום וסיום וסגירת מעגלים שכזאת. ואני שונאת אותם כי זה נראה כאילו הם , היא, עשתה הכל לא נכון. אני לא מסוגלת להיות בקשר רגשי וגופני, בעיקר גופני. נעלמת לי התשוקה מהגוף כי נעלמת לי התחושה של הרצון של עצמי ויכולת לדבר אותו. תשוקה היא תולדה של חיבור בין העצמי לגוף, אבל אני מפחדת 'להעלם' ושיעלם לי הקול. תמיד במצבים האלה של חוויה של רצון ותשוקה מול האחר נעלם לי הקול. לא יכולה גם להרגיש תשוקה וגם לדבר אותה בו זמנית, לתקשר אותה. אם זה המצב הנפשי שנותרתי בו עמוק בפנים אז הפסיכולוגית הארורה הזאת לא עזרה לי. היא רק שחזרה את הטראומה. היא רק העלתה למודעות משהו לא נסבל שהנפש לא סובלת. אבל היא לא ריפאה כלום. מה הקטע לעלות כאלה חוויות קשות בלי לספק 'חוויה מתקנת'? מה הקטע להשאיר אותך שם לבד, לתסכל או אפילו לנזוף בך שתפסיק עם הסרטים? זה קרה בטיפול אז... מה זה אמור להיות? ככה מטפלים בטראומות נטישה ושמיטה מוקדמות? בחוויות שבהן נעלם לאדם קולו של הרצון ? עד שהוא בוקע, מתעלמים ומתסכלים?

החלפת הזכרון הרע בטוב. שיקום התקווה בכך שלדברים הייתה איזושהי משמעות והטיפול לא היה סתם 'תאונת גורל'. ושיקום הרצף, נגמר בקטיעה אחרי השלילי שהיה.. וסתם. סתם כדי להרגיש בן אדם.

ובכל זאת, קצת עצוב לי עכשיו נראה לי שלקראת כל סופש קשה לי.. ועוד פסח בפתח, קשה לי

היי אודי מה שלומך בימים אלו? אחרי פגישה היום מרגישה בין מלא לחסר.בגלל פגישה שבוטלה מחר. מזמן לא ביקשתי ממך לתת לך יד ולעבור בין החברות והחברים בקבוצה? וגם מצטרפת למילים של מיקה אודי אני אוהבת להיות כאן.אני אוהבת אותך וכייף לי להיות כאן. שבת רכה וטובה הילה

כמה קשה לי לראות את הילדים שלי אוהבים פשוט מטורפים על האדם שפגע בי בילדות הרס לי את החיים אבל איך אפשר להסביר לילדים שאני שונאת אותו???נלחמת כל פעם מחדש להמצאי סיבה שאני לא מרשה ללכת לישון שם בשום אופן!!!!! זה כלל חד משמעי אצלי הילדים לא יושנים מחוץ לבית וכמובן שלא אצלהם הולכים איתי לביקורים קצרים פעם ב.... וזהו אבל קשה לי לראות את זה שהם אוהבים אותוו פשוט קשה

אפילו אין לי כוח לפרט... מצד אחד היא גורמת לי לחשוב שהיא רוצה לתת לי מצד שני ברגע האמת היא מסננת אותי ועושה לי טובה... ומדובר באחותי. סתם זה כל פעם מעציב אותי, ואני מנסה לא לבקש ממנה אבל לפעמים אני רוצה כי זה עוזר לי אבל אולי עדיף להפסיק וזהו.. וזה לא יתן לי הרגשה טובה אבל בכל מקרה אני אתבאס אז אולי עדיף לוותר ולא כל פעם לקוות שאולי הפעם.... מרגישה כבולה. אני בלי רכב ואני צריכה לנפש שלי. זה אולי יישמע מוגזם אבל גם עושה לי טוב רק לנהוג וגם תכף קיץ ואני לא.יכולה לנסוע לשום מקום ואפילו יש לי עם מי אבל לא איך.. ומה שכתבתי למעלה מדבר על הרכב. נשמע צרות של עשירים אבל לא. גם ככה אני לבד אז לפחות שאוכל לעשות כמה דברים

אז נראה לי שאוותר מראש ):

קשה לי.... הכי כואב לי שמרגישה שלא אכפת לו. שהייתי שם כמעט שלוש שנים ולא אכפת לו מהכאב שלי. שהוא יודע מה עובר עליי. בכיתי לו בהיסטריה בפגישה האחרונה שרוצה איתו, שרציתי איתו, שרציתי שנדבר, שנמצא פתרון שרואה את הצרכים של שנינו.... אבל הוא שתק... ונתן לי ללכת ככה. ואומר לי זה התנאים, אם את לא מוכנה, זה אומר שהטיפול נגמר.. לא מפנה אותי למטפל אחר, לא דואג שיהיה מי שיהיה איתי... לא מנסה לשאול מה איתי.. פשוט. פגישה אחת. נגמר. שלום. אין כלום. הלב שלי שבור. אודי.......... רחל.

שלום אודי, בטקס מרגש נפרדנו כולנו מעמליה. הילדים הגדולים כתבו והקריאו הספדים. הקטנים הביאו גמדי גינה שישמרו עליה. הקטן אמר זה הבית החדש של אמא אבל אי אפשר להכנס. יש לו הרבה שאלות כמו איך היא נושמת מתחת לאדמה ואם הגשם מרטיב לה את הבגדים. קשה היה גם לי להיות מאופק וחזק ולא הצלחתי להסתתר מאחורי משקפי השמש. זה לא הוגן זה איום ונורא למה אף אחד לא הצליח להציל אותה? איפה טעינו ומה לא עשינו נכון. איך יכול להיות שהאשה הזאת שהילדים היו כל חייה באהבה שאין לתאר בחרה לעזוב אותם. אני לא מצליח להבין. למה כלום לא עזר למרות כל הסימנים המאוד ברורים ששלחה לכל עבר. למה הרגישה כל כך בודדה ונטושה. אולי פיזרה את הרגשות שלה ביותר מדי מקומות והכל איבד שליטה. מי יכול היה לדעת שגם כאן זעקה לעזרה במקום שאי אפשר לקבל ממש עזרה. אודי, האם התרשמת שעוצמת המצוקה שלה כל כך קשה? האם מישהו יכול היה לחשוב שזה תרחיש אפשרי? אני לא האמנתי שזה כל כך טוטאלי עד המוות. עכשיו אני נוטע שקדייה ליד הקבר כי זה העץ שהכי אהבה. אני שבור. אורי

אני חושבת שלא הבנתי כמה הוא משמעותי לי.... גם עכשיו עדיין לא יודעת.... אודי, אתה מאוכזב ממני שלא ניסיתי עוד ועוד?...;( אתן מאוכזבות ממני?.. באמת שעשיתי ונלחמתי. למרות שסיימנו, אני עדיין מצפה שאולי הוא פתאום יתקשר, ויגיד שכן אפשר, שאנחנו יכולים למצוא דרך שטובה לשנינו...שנילחם שנינו. כי אני אמרתי לו שרוצה.... משהו ריק בי פתאום, חסר כל כך. וזה היה כל כך מהר הפרידה, בלי לעכל אפילו... ברגע- נגמר. בבום גדול. אין למי לכתוב שקשה, אין מי שיהיה בשבילי, גם אם זה בחלקיות, אני חוזרת ללבד שלי. רחל.

רוצה לשתף ברגע טוב... אתמול בערב אכלתי, והגעלתי את עצמי, וכ"כ כ"כ רציתי לחתוך, כי ידעתי שזה יעצור את הבחילה והגועל. אבל זכרתי, שמה שמביא לפגיעה בגוף שלי, הוא הרצון להרגיש שיש לי טיפונת שליטה עליו ולו לרגע. ובהחלטה של רגע, במקום לחתוך, החלטתי לקחת פיקוד על הגוף בדרך אחרת. שכן תשאיר סימן, וכן תהיה מורגשת, אבל לא תפגע. והלכתי לעשות לעצמי עגיל נוסף. ולמרבה הפלא זה הספיק... והיה אפילו כיף. (אם כי אני מקווה שזה לא יהפוך לפתרון על בסיס יומיומי... ;-) ) נ.ב. אודי, תודה שאתה פה תמיד...

אני מפחדת לומר לכם כמה חורים לעגילים יש לי באוזנים. ואני חשבתי שזה יפה... האמת שהבחורה בחנות כל פעם שאלה אותי את בטוחה???

אודי רשמת לי: להתבונן במבנה של הודעתך, ואולי ללמוד ממנה משהו לגבי עצמך" .מה אני מפספסת? אני לא מצליחה לראות דבר חוץ מאדם מיואש...

ברור שזה כן אבל לא... צד אחד כבר רוצה להיות מאחורי זה ואומר לעצמו מה הביג דיל היא כאן היא מחכה היא מקשיבה- תדברי , תשתפי, תעברי את המשוכה, תתקדמי בתהליך. והצד השני מפחד שהיא תשמע את המחשבות... את רואה היא לא שאלה כך וכך... את רואה היא עשתה כך וכך ולא כך.. יש לך רעיון איך להשתיק צד ולהעצים צד אחר?

אפילו לא שכרתי איז ה יום וכתבתי סום"ש

אם אתה עוד פה, אני מצטרפת בשקט לכמה דקות של שפיות שקטה ונעימה

שלום , האם אפקט הזרקור יכול להתרחש רק בנוכחות אחרים ; או גם שהאדם לבד . תודה

אחרי חודש וחצי היא חזרה סוף סוף התקשרה לקבוע פגישה לא כל כך רציתי להמשיך איתה את הטיפול הרגשתי כעס פחד חוסר אמון ופחדתי שקרה לה משהו נורא שפתאום עזבה אותי כל כך הרבה זמן רק אמרה שחולה... הלכתי היום לפגישה למרות הקושי איתה הרבה שתיקה בחדר והיא ניסתה יחד איתי להבין מה זאות השתיקה הזו אולי את נותת לי להרגיש איך זה ליהות לבד כמו שאני היתי היא אמרה שמבינה שהיה לי קשה והרגשתי כעס בלבול ונטישה וחוסר אמון פגיעה בקשר.... היא אמרה שזה בגלל הקשרים הפוגנעים שחויתי בילדות וגם חווה עדין היא שיתפה אותי מה קרה לה בתנאי שהבטחתי לה שעים יהיה לי קשה נדבר על זה כל כך הייתי עצובה לשמוע מה קרה לה הייתי רוצה לשתף כאן את סיפור חיי סיפר החיים שלי בצל הפגיעות אפשר אודי?

ההזדקקות אליו היא בלתי נסבלת. מה יהיה? נטע.

היי נטע איתך בקושי בכאב ובטלטלות הילה