פורום פסיכולוגיה קלינית

היי יודעת שזה חופש..... עבר עליי שבוע לא פשוט ביום חמישי לא נפגשנו בגלל החג. ביום שלישי היינו אמורים להיפגש ונפצעתי פציעה קלה. תאונת דרכים קטנה... הנהג היה חסר אחריות ואני הייתי אחרי משמרת לילה ולא מספיק ערנית. לא נהגתי....בירידה מהאוטובוס נפלתי והתעלפתי.. הנהג התחיל לנסוע לפני שירדתי.... התחוללה מיני סערה בתחנה הוזמן אמבולנס שפינה אותי. הייתי כמעט כל היום בבדיקות בבית חולים.... יצאתי עם מכה רצינית ברגל.... ויותר מהכל כאב לי שלא נפגשנו... שלחתי לו הודעה והוא התקשר ודיבר איתי. כל כך רציתי שיבוא. אחרי זה ראיתי שהוריו גם היו במיון(הקליניקה היא חלק מהבית שלהם). וזה עשה לי צובט בלב.... היום נפגשנו והיה קרוב. הוא אמר שהקשר שלנו כל כך משמעותי שאין לו אפילו מילים לתאר או לכמת את זה. עדיין קשה וכואב והייתי מוצפת אז שפכתי את זה כאן. הילה(כמעט חתמתי בשמי).

מקווה שאת מרגישה עכשיו יותר טוב. וממש שמחה על הקשר המשמעותי שלכם יחד, זה נותן הרגשה טובה לדעת שאני לא לבד.

שלום אודי, סיפרתי כאן שבוע שעבר שהפגישה עם המטפלת הייתה נעימה וטובה ורגועה באמת הרגשתי שהיא הייתה כך! אבל במהלך השבוע חשבתי הרבה על התכנים שהועלו בפגישה: סיפרתי שבבית שגדלתי בו לא היה ריסון של מיניות גברית, דיברנו קצת על דימוי הגוף שלי וחוסר זהירות והקשבה לאיתותים שלו.. מדובר בתכנים קשים! ואילו השיחה התנהלה מבחינת הטון וההרגשה שלי כאילו שדיברתי עם המטפלת על נושא שולי אני לא מצליחה להבין זאת... האם אין לי שום רגש? הבנה? שימת לב? אני חושבת שבאותו רגע לא זיהיתי עד כמה המילים שאמרתי הם לא בסדר.. ועכשיו אני מבולבלת.. אני פוחדת שאני מצליחה לבלבל את המטפלת גם אני אוהבת אותה מאוד..

אחרי זעזוע! טיפול שהסתיים בקטיעת הרצף אחרי זעזוע. הזעזוע בחלקו כתוצאה מניהול טיפול לא נכון של המטפלת. הצורך בשיקום הרצף, שתשמע ותהיה עדה לאיפה שאני כיום. כל השינויים שעברתי והיא לא מוכנה לאפשר את הזמינות הזו. טיפול שהפך לחוויה טראומטית חדשה בחיי שממנה נאלצתי במשך שנים להתמודד כדי להשתקם ואני עדיין בתהליך. וזה לא שהבת זונה הפסיכולוגית מתה . זה לא שהיא נדרסה למוות בתאונת דרכים או נרצחה בפיגוע או נפטרה מסרטן. לא ! היא חיה וקיימת ונושמת ומנהלת את חייה כרגיל, באותה כתובת כמו תמיד. אותו מספר טלפון. אותו הכל. רק בחרה לשים קץ לאפשרות שניצור אינטרקציה אי פעם שוב. אוקי. אבל היא הייתה משמעותית לי פעם וגם פגעה בי פגיעות נרקיסיסטיות חמורות במקום לעזור. היא נתנה טיפול גרוע . ועדיין. עדיין! היא הייתה משמעותית לי! ומאז אני סוחבת צורך לשתף אותה שתהיה עדה לכל ההתקדמות שלי והטוב שהצלחתי להכניס לחיי והטוב שאני עדיין נאבקת ומנסה להכניס. שתהיה עדה. שתשתתף. והיא כפתה עלי קטיעה סופית כאילו זה אובדן. אבל זה לא. היא חיה לה וקיימת לה. זה לא אובדן אמיתי. זה אובדן כפוי! וזה מכעיס אותי מאוד!! שהצורך של הנפש לא נענה ושילמתי כאלה מחירים כבדים הן ברווחה הנפשית שלי והן בזמן שהתבזבז לי מרוב קשיי עיכול של הזעזוע!! אכלתי חרא ונשארתי עם הטעם של החרא מאז... ועכשיו, עכשיו החיים מגישים לי סופגניות. אני מנסה לטעום ולאכול. זה עדיין לא נקי. עדיין טעם של סופגניה מן ההווה מתערבב עם טעם של חרא מהעבר ואי אפשר להנות ככה בצורה נקיה ממזון חדש... אז למה האובססיה הכפייתית שלי הייתה שתאפשר לי עוד כמה פגישות לעיכול וסיכום ותיקון ?? כדי לשנות את הטעם שנשאר בפה. כדי לאפשר לי שהמתיקות של הסופגניות שמגישים לי בהווה לא יתערבב יותר עם החרא שלה. כדי שהטעם שהיא השאירה ישתנה. כדי לעזור לי!!! כדי לשפר לי!!! והיא נטשה אותי והפקירה אותי ואני רוצה שזה יהיה ברור וידוע לכולם שפסיכולוגית קלינית בכירה בחרה לעשות לי את זה כי היה לי קשה להתמיד בגבולות בדיוק כמו שהיא רצתה ודרשה אז היא כפתה עליי חוויה של אובדן דמות משמעותית. אובדן מלאכותי וכפוי שכלל לא הכרחי אם רק הייתה בוחרת אחרת ובוחרת לאפשר לי את שינויי הטעם הזה. עידון הזיכרונות. אבל לא. היא לא נתנה את זה. ועם החרא שהיא השאירה אני נשארתי להתמודד לבד. תוך חוויה של קטיעה ללא רצף להמשיך את חיי ולבנות לי זהות, הווה ועתיד. מי שלא היה שם לעולם לא ידע כמה זה קשה בלי הרצף להמשיך הלאה. לעולם לא ידע!! לא ידע איזה מאבק קשה זה שגורם מהעבר שיכול היה לתת המשכיות סגירה נורמלית ותיקון ועיבוד בחר למנוע ממך את מה שביקשת והיית זקוק לו ומשאיר אותך לבד להמשיך הלאה בכוחות עצמך על בסיס של חווית זעזוע וקיטוע. גועל נפש מכעיס שכזה. כן! חבל שהיא לא מתה מסרטן. חבל שהיא לא נדרסה בתאונת דרכים. חבל שהיא לא נרצחה בפיגוע. לפחות היה פשר לנטישה שלה מלבד אטימות מוחלטת לכמיהות נפשו של האחר שנזקק לעזרתה הצנועה. היא כפתה עליי! כפתה עליי תהליך בצורה לא צורה, ללא לב וללא נשמה, שעלה לי בשנים מהחיים ועדיין כדי להשתחרר ולהמשיך הלאה רק כי הכל נגמר בקיטוע!! החרא הזה. דמות שהייתה ככ משמעותית בשבילי טרקה לי את הדלת בפרצוף אחרי זעזוע. "טיפול". בא לי לשלוח לה מאז מיליון אסמסים ולהזכיר לה שוב ושוב ושוב "אני בן אדם ומגיע לי יחס אנושי. תמיד הגיע לי". אבל אין שם מי שמקשיב יותר. קיטוע. אובדן ללא מוות. אובדן מלאכותי כפוי של רצף. משימה - להמשיך הלאה לבד בכוחות עצמי, או טיפול חדש. מי שלא היה שם לא יבין כמה קשה להלך קדימה שהאדמה תחת רגליך מסוג בוץ טובעני . ככה זה שמצפים ממך להמשיך הלאה לאחר קיטוע של זעזוע וללא רצף שיאחה עבר עם הווה. ישן עם חדש. טראומה עם תיקון, פצע עם איחוי. סגירה. אהבה. להזכיר את האהבה. לאפשר להרגיש אותה כדי שהזכרון של הכעס יתחלף במשהו רך ואנושי יותר. לא לדקה, בצורה מוצקה ויציבה. לא נתנו לי את זה. הפכו זעם וזעזוע וכאב למטענים חדשים בהכרה שלצדם עליי להמשיך הלאה. זה בדיוק מה שאני נאבקת לעשות! מי שלא היה שם לא ידע לעולם מה עבר עליי וכמה שאני משוכנעת שעם עזרה יותר אנושית ומותאמת הכל היה יכול להיות יותר קל ופחות לגבות ממני מחירים בכעס ותקיעות. המאבק שלי. שתי רגליים מהלכות בבוץ טובעני ולא מוותרות. בסוף לא רק שאלך רגיל. גם אפרוש כנפיים ואתעופף. זה עוד יקרה. והכלבה שככ בא לי לשתף אותה בתקוות שלי והשינויים לטובה שלי סגרה לי את הדלת. איך אפשר לשמור זכרון חיובי של אהבה כלפי אדם שעושה לך את זה? שלא מוכן להיות שם עד ומשתתף בטוב, בהתקדמות? רק כי אתה לא מוכן שיאנסו עליך גבולות בצורה סמכותנית חד צדדית.. היא העדיפה גבולות על פני אנושיות. זה כואב. זאת גם בחירה שגויה. הנפש יודעת מה היא זקוקה. לאנושיות. אבל מה אכפת להם , זה לא האנושי שלהם. זה האנושי שלי. לכן שהכאב לא נוגע בהם הם לא יכולים גם לדעת מה הם מעוללים. אין להם מושג. אבל הנפש לומדת אותם ולומדת לא לצפות יותר. אבל זאת למידה מאוד מאוד כואבת וגם מכעיסה. היא חיה וקיימת ועבורי היא צריכה להיות כמו מתה כדי שאמשיך הלאה. לעולם לא שותפה יותר בכלום שקשור אליי. צמיחה על בסיס קטיעה. צמיחה פוסט טראומטית. עשו לי את זה קשה במיוחד. כמעט לא אנושי. כי אין זמינות. היא הפסיקה לי את הזמינות שלה. הרצף מת אצלה אבל לא איתה. היא עוד חיה. חיה ולא זמינה יותר בשבילי. ואני.. מחפשת הווה ועתיד חדשים. קשה. טיפול חדש, שנאות ישנות חח. מנסה להמשיך הלאה. באמת... אודי אתה מאמין לי? (קראת בכלל עד כאן??) .

שלום אודי, אני מרגישה שהכל קהה אני מאבדת תחושה של זמן ומקום הולכת לאיבוד גם בנהיגה. מסתכלת על אנשים ברחוב הכל נראה לי מוזר ולא מובן. אני שומעת את המחשבות שלי רואה את עצמי מהצד ושואלת מי זאת ובאמת מי אני? יש הרבה קולות שמדברים בפנים, בליל של מילים שנערמות ואני לא מצליחה לסדר אותן. יש קולות שרק בוכים או צועקים ויש קולות שמצווים עלי לפגוע בעצמי וגם קול שקורא לי להפסיק להלחם ולהתייסר ולמות. בפגישות הוא מסביר לי אבל אחר כך אני שוכחת. אולי אתה יכול להסביר לי. לא דכל כך יודעת איך ואם אפשר להחשף כאן, רק אגיד שאני ניצולה של מעשה אכזרי קבוצתי. תודה שירה

הי אודי, תודה שאתה מחזק אותי. החלטתי לעשות הפרדה היום, להשתתף בטקס ולבקר את משפחות החיילים שלי. ביקרתי אצלה מוקדם בבקר הבאתי לה פרחים שהיא אוהבת. הילדה הכי יפה בגן כבר לא מחייכת ולא עצובה. אורי

שלום אורי זה מרגש אותי לקרוא אותך אתה אנושי ורגיש וחזק הלוואי ותחייך ושיהיה לך וילדים טוב ובעז"ה יהיה...

כתבתי ארוכות ויודעת שזה היה ממקום קרבני אז מחקתי. נפגעתי ממנה אתמול מאוד, מילים קשות . מנסה להיות במקום שאומר שהיא לא רצתה לפגוע. כן דיברה את חוסר האונים שלה, את האמת שלה. שרוצה בשבילי יותר, שחושב שאני יכולה יותר. יצאתי בהרגשה לא מובנת, לא מוכלת,לא נראית... באותה מידה שאני אולי יכולה לא להסתגר היא יכולה להיות פחות חסרת אונים. ברור לי שפגישה שאני יושבת מסוגרת לא מוציאה מילה לא מאפשרת שיח היא פגישה שקשה לה.אבל להגיד לי שזאת תגובה לא נורמטיבית, שאני יכולה יותר ..זה להגיד לי אני לא מבינה כלום בפיצול הזה, אני לא רואה את המאמץ האדיר שאת עושה להחזיק ולשלוט בנערה הזו הכועסת ובהרסניים האלה ..זה לא לראות איזה מלחמה פנימית מטורפת אני עוברת מול השדים וכוחות האופל,רק כדי לא להרוס לגמרי. ואני כן אומרת את הדברים והקושי וכן הוא לא נורמטיבי זה ברור.אני לא מטופלת קלה אני מורכבת מאוד אבל אני לא אשמה בזה שלא יודעת /יכולה כרגע אחרת . הכי מנסה בעולם, נאבקת על הטיפול הזה כל רגע..אז להגיד לי מילים כאלה זה לא הוגן...גם אם זה למטרה להוציא אותי מהמשבצת הזו..

אני מבינה אותך.. כי זה המקום היחיד שיש מישהו שמסוגל ונמצא שם בשבילנו כדי להיות איתנו ולהבין. וכשזה לא קורה זה מתסכל.. אני גם חושבת שזה לא הוגן אבל נראה לי שאני מהמקום שלי לא באמת יודעת ומבינה מה קורה אצלכן.. את חושבת שתהיי מסוגלת להראות לה או לומר? (מקווה שלא חפרתי לך.., אם כן סליחה)

ריגשת על אמת לא לא חפרת ראית אותי וזה המון תודה לך .שימרי עלייך והמשחקים כתבתי לך ארוכות וזה לא עלה זה הכי כייף לשחק תהני .

מה שלומך? ואולי מחר גם נשחק, מי יודע?! (:

היום היא אמרה לי שהיא רוצה להציע לי לצייר או לשחק. היא הסיברה לי רק קשה לי בדיוק לנסח, אומרת את זה רק כדי שזה לא ייראה תלוש מהמציאות. והיום בבוקר כשקמתי חשבתי על זה שאולי אני רוצה להגיד לה שאני כבר לא רוצה לבוא אליה כי מה הטעם... ואז היא הציעה לי את זה. וחשבתי על זה אחכ ש"יצא לה טוב". בכ"א אמרתי לה שאני שונאת לצייר ולשחק דווקא כן. היא הביאה משחק ושיחקנו... אודי, משחקים זה רק של ילדים קטנים? היא שאלה אלו משחקים הייתי רוצה לשחק.. אמרתי לה שיש איזה משחק, אבל רגע אחכ אמרתי לה שאני לא יודעת אם הוא טוב כי לפעמים קורה שנוגעים.. היא מארה שהיא חושבת שבהקשר הזה זה נראה לה בסדר איתי. אבל אודי, זה אומר שאני ילדה קטנה אם אשחק איתה?

וויניקוט קרא למרחב הזה לשחק זה מרחב חשוב.... הילה

שלום, לאחר בדיקה מהירה באינטרנט הבנתי שלאחותי הקטנה (בת 23) יש ככל הנראה הפרעה של עקשנות וסרבנות. מאז שאני זוכר אותה תמיד היא הייתה בן אדם מאוד עקשן שעומד על דעותיו בצורה מאוד קיצונית, ריבים מאוד קולניים עם הוריי, ולצערי להוריי מעולם לא היו את הכלים הדרושים להתמודד עם העקשנות שלה בצורה טובה וזה גרר מריבות גדולות וחוסר הסכמה גורף. אחותי כבר בכלל לא ילדה, ולאחרונה קרו כמה דברים שהאירו את עיני וגרמו לי להבין שהבעיה הזאת מאוד חמורה. בלי לפרט יותר מדי היא קיבלה החלטות מאוד מדאיגות ולא ניתן להזיז אותה מדעתה. לאחר שיחה עם הוריי הגעתי למסקנה שצריך לדעת לשוחח איתה, כי במשך 23 שנה שיחה איתה מעולם לא הביאה להסכמה משותפת איתם. אשמח לקבל עצות וטיפים כיצד לרכך אותה ולנסות להגיע אל ליבה. תודה

הפרעה מרדנית מתנגדת (ODD) מאובחנת בד'כ בגיל הילדות. בגיל בגרות פחות משתמשים במושגים אלו ומדברים על קווי אישיות שמאפיינים כל אדם בוגר. עקשנות היא תכונה שניתן להיות גבוהים או נמוכים בה. אני לא יודע מה נושא הויכוח, אך באופן עקרוני, על מנת להגיע ללבו של אדם יש לנהוג בעמדה מקשיבה ומכבדת. תנסי לא לשפוט אותה ותנסי להבין כמה שיותר את הדברים מנקודת המבט שלה. אני מציע לך בשיחה איתה להיות בעיקר בעמדה של הקשבה ולא בעמדה של יועצת שיודעת יותר ממנה. לאחר שתקשיבי לה ולאחר שהיא תרגיש שמבינים את עמדתה וצרכיה, יכול להיות שהיא תהיה פתוחה יותר לשמוע דעות אחרות. בהצלחה.

אודי אתה אומר שיש טיפול בשירות הציבורי. אז למה אנשים הולכים לטיפול פרטי? למה לא כולם פשוט נוהרים בהמוניהם לשירות הציבורי איפה שהטיפול מוזל או בחינם? יש לך תשובה לזה? מה, אנשים אוהבים לשלם יותר סתם ככה?

היי מומה 1. אני חושבת שסוג טיפול כמו שלנו בעייתי למצוא במסגרת ציבורית רגילה. ואצלי בכל אופן. זה מרגיש אחרת שאני הולכת באופן פרטי ( הייתי פעם גם בציבורי ולא היה לי טוב) 2. אולי תנסי לרווח את המפגשים? יש מטפלים שכן מאפשרים שלא להגיע כל שבוע אולי בהתחלה הכרחי כדי להכיר, אבל לאחר מכן אולי היא כן תסכים?

אודי אם בטיפול פסיכולוגי עולות טראומות הנטישה והשמטות למודע.. זה מספיק שזה קרה פעם אחת ונעשים מודעים לזה שהטראומה בכלל הייתה קיימת ברקע או שצריך עוד משהו? ומה אם המטפל מתנשא ומבזה את כבוד המטופל? ומה אם לא הייתה הסכמה מדעת? תתיחס ברצינות לזה בבקשה. למה מותר לכם לטפל ללא הסכמה מדעת? למשל לעובדה שפרידה היא שלב בלתי נמנע בכל תהליך טיפולי וגם שבמהלך התהליך יכולים להשתחזר חוויות רגשיות קשות. - למה לא מסבירים מראש? אודי איבדתי 7 שנים מהחיים בכעס וזעזוע והרגשה שביזו אותי כי הרי רציתי להיות פסיכולוגית ובעצם המטפלת אפילו לא הסבירה לי מה זה באמת העיסוק הזה.. זה נקרא לכבד? למה ללא הסכמה מדעת? למה להגיד למטופל 'העלות היא × שח ומגיעים כל שבוע... זה נחשב חוזה מספיק? אם היא הייתה מסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי אולי לא הייתי מזדעזעת ככ. ובייחוד שאמרה לי 'עבדתי קשה' בהתנשאות אטומה ולי תפקוד היה בעיה כי התמודדתי עם מלא קשיים וחרדות ותמיד ניסיתי . תמיד. רק עכשיו אני כבר לא שמה זין כי בעולם כזה צבוע ונטול שיווין כבר לא מזיז לי 'סמכויות'. להיפך. בא לי לרצוח את הסמכות. אני לא עושה את זה במציאות אבל בא לי... זה נורמלי להסתובב עם ככ הרבה כעס תוקפני בתוכך? אם היא לא הייתה מבזה אותי לא נראה לי שזה היה קורה... גם עכשיו מעצבן שהטיפול החדש עולה מאות שקלים לפגישה.. איך אפשר להתמיד ככה.. לא נראה לי שאתמיד הרבה. אין לי כספים כאלה

שלום אודי, תודה על ההזמנה. דיברנו על דרכים אבל אני לא מצליחה ליישם. אני יכולה לכתוב לו כמובן אבל תחושת הנטישה שלי והתהום שנפערה מקשות את עמדתי וממאנות להתנחם במשהו. חוסר היכולת שלי למתן את עוצמת רגשותי הופכת את המצב לבלתי נסבל. אתמול פשוט סיממתי את עצמי עם כדורים לשינה וסימנתי בטבלת היאוש על הבטן. התחננתי שלא יסע וישאיר אותי לבד והוא נסע.

למה הכוונה דרגות הפעילה שלי? יש לנו פגישה ברביעי בבוקר

אמרתי לי שאולי יש בעיה בהגדרת המטרה. אולי בכלל אין לי מטרה בטיפול (ואולי גם בחיים בכלל). אני פניתי לטיפול לפני כמה שנים בגלל קושי ביצירת קשר זוגי..ואולי גם איזו שהיא חרדה חברתית שחשבתי. הפנו אותי לטיפול CBT, שאחרי פגשיה אחת המטפלת גרמה לי להבין שזה לא מה שהיא חושבת שכדאי לי... מאז אני בטיפול תכף שלוש שנים (שנתיים של זו שעכשיו, שאגב אני עדיין מאוד שואנת את המקום החדש שלה). ואני לא מצליחה. על הדרך כמובן שלא חסרות לי עוד בעיות. תכלס אבל מה שקרוה בפגישה קשור למה שקורה בחדר ואליה.. לאחרונה כמעט ולא לדברים שקורים בחוץ. ואתה יודע מה נאי כבר מרגישה שלא מצליחה לומר לה כלום, היום אמרתי לה שחשבתי לבקש ממנה דף ועט ולכתוב אבל זה לא שלא היה לי כוח, אולי כן אבל כאילו אולי לא ככ רציתי.. אז יוצא שמה שאני עושה שם, זה לכעוס עליה ולהגיד לה שאני לא ואהבת אותה או להפך להגיד לה שאני צריכה אותה ולא רוצה ללכת..ועוד דברים שקשורים לשתינו. אז איפה בדיוק המטרות שלי יכולות להכנס??? אולי זה לא בר מימוש? מי יכול לדעת או להחליט? ואם תגיד המטופל- אז מה איגד לך אני רוצה. מאוד. אבל משהו לא מצליח. כבר לא יודעת מה רוצה או צריכה. מה בכלל אני עושה אצלה ומה הטעם לזה.

היי אודי, עוד יום זכרון וקשה לי להפריד בין העיסוק במוות שלה שגוזל כל כך הרבה משאבים לשגרת יום הזכרון בה אני מבקר חברים בחלקות צבאיות ומשפחות שכולות של חיילים שלי. לא חושב שאוכל לעשות את זה השנה. משהו בי אפילו מתבייש בהתאבדות שלה מול הגבורה והשכול. אולי זה אכזרי להגיד את זה כי היא באמת סבלה. אבל קשה לי גם לספר לעצמי סיפורים על הגבורה שלה. תכלס היא הפכה אותנו למשפחה שכולה שמתמודדת כל יום כל שעה עם המוות שלה. היא בגדה בי בהוריה בילדים שלה. לפעמים.היא באה איתי לסיבוב יום הזכרון. תמיד אמרה שהגרוע ביותר להורה הוא לאבד ילד. והיא איבדה את עצמה. הימים עוברים ובמקום שעוצמת הכעס תרגע היא רק מתלבה עוד ועוד. אורי

היי אודי, הייתה פגישה, והיה ממש טוב. הייתה שיחה מכבדת, ומבינה, וכנה וממש נעימה... וכמובן שיהיה המשך לטיפול אני באמת מרגישה שנפתחה לי דלת :-) פתאום הסתכלתי על המטפלת במהלך הפגישה והיא נראתה רגילה כזו פשוט אישה רגילה, כמו שפוגשים ברחוב... רק התיק הזה שלה..אוי, כמה שהוא יפה אני רוצה כזה גם!!!

חנה חושבת עלייך היום ..מה שלום החיוך הקטן זה שיוצר שינוי גדול :)

אני משתדלת (: תודה, התרגשתי וממש ממש שימחת אותי. וקראתי אותך, אבל אין לי מילים מתאימות לומר... מזדהה לגבי התחושה והצורך למקום הזה כאן.אני על עצמי יודעת שהמקום כאן הוא אמיתי אך הוא מוגבל.. מאוד. לטוב ולרע. וגם שלפעמים יש ציפיות מאודי, מהפורום בכלל וזה לא תמיד פשוט

שלום אני סובל מOCD קשה מזה מספר שנים *לוקח סרקוואל רוצה להתחיל טיפול CBT האם אפשר בו זמנית לעשות טיפול CBT וטיפול בביופידבק? (אצל מטפלים שונים) האם זה יכול ליצור חיכוך או בעיות? תודה

שלום, אני בטיפול אינטנסיבי של שלוש פעמים בשבוע כבר שמונה חודשים. הטיפול קשה מאוד, הקשר טוב וממשיך להבנות בהדרגה והתכנים נוגעים בטראומות דיסוציאציה וכד'. פתאום הוא נוסע לשבוע ואני נשמטת לגמרי. לא ברור איך אוכל לעבור שבוע בלעדיו. אני מעדיפה לישון ולא להתעורר עד שיחזור. משהו צורח מאימה בפנים ואני מרגישה על סף ההיסטריה. אני פוחדת מאוד. תוכל לעזור לי לעבור את השבוע הזה? תודה שירה

אודי, נפגשנו..הייתה פגישה מאוד מרגשת לאחר שבועיים שלא יצרתי קשר כלל...הייתה שיחה על אישה ילדה...היא התרגשה איתי על ההתקדמות שלי וראיתי דמעות של אושר והתרגשות גם אצלה שזה כל כך נדיר..רוצה לשמר את הרגע של היחד וההבנה וההזדהות שלה איתי...נראה לי שאם לא יוצרים קשר בין הפגישות אני נפתחת יותר...הגיוני ? אולי עדיף כך למרות שקשה...

אכן ככה מביאים את הדברים לחדר קשה אבל עובד. תזכרי את זה בפעם הבאה שיהיה קשה

מנסה כל כך להיות בכאן ועכשיו. להתחבר ליקום לפעולות לדקויות הקטנות של קשב לעצמי לסביבה ..ומגלה המון רעש וכאוס מטורף ובלבול. שמתי לב שיש רגעים שאני לא בטוחה אם אני ערה או ישנה. לא יודעת מה יהיה מה צופן לי העתיד. מפחדת או נאחזת בפחד . מי אני בכלל ? על כל דפוס שאני מנסה לשנות צצים שניים ואין לזה סוף. מה אני כל כך גרועה. ממש לא רוצה ליפול למקום הזה ..עומדת בפני גילוי מרגישה את זה ופוחדת להשאב לבור בטח לא שאני בלי הגנות...ואודי אולי תאיר את עיניי אתמול ניכנסתי ראיתי אותך מטפס בן כולם ,זאת הייתה הרגשה נוראית של חוסר ניראות . לא אוהבת את המקום הזה ולא מבינה את הצורך הזה ...זה בכלל וירטואלי ..

וגורם לי לרצות לברוח ..גם מכאן :( אבל אני לא אברח כי נחמד כאן ואני כבר לא בורחת :)

שאלה: האם זה שאני אומרת למחשבות שלי "שקט" בקול עדי להירגע זה פסיכוטי?

מנסה שוב , אני לא פסיכאטרית אז לא יודעת ..אבל לדעתי ממש לא . לדעתי זה סימן של יציאה קצת מהגולם והתחברות לעצמך ..חיבוק

היי אודי היה דיבור בעבודה לפני פסח מהבוסית שלי שרוצים לקדם אותי. התלבטתי ונתתי תשובה חיובית. עזבתי גם את העבודה השניה שהיתה לי. לפגישה הגעתי עם שאלות לגביי ימים שעות והגדרת תפקיד? במקום זה היא דיברה על כך שאני לא בשלה לתפקיד. נתפסה לטעות שעשיתי גם....... הרגשתי איך נצרב לי הלב.... איך הנפש שלי מתמלאת בנוזל צורב...... היא המשיכה והמשיכה וכבר לא יכולתי יותר אז עצרתי אותה. היא אמרה שאני לא יודעת לקבל ביקורת:(((((((((( יצאתי מהפגישה כל כך פגועה בהרגשה שנעשה לי עוול..... היא אמרה שהיא הציעה ואמרה שנרחיב לדבר על זה אבל לא התחייבה.......;((((( אפילו עכשיו יורדות לי דמעות וזה היה ביום שלישי שעבר.......@@@@@ זה זרק אותי כל כך..... בשבת עשיתי משמרת והשהות במקום עבודה היה קשה כל כך...... נפגעתי בעוצמה כל כך חזקה שכל פעם שאני חושבת על זה זולגות לי דמעות

הילה יקרה , רק להגיד שקראתי ועצוב וכואב לי איתך ..ליידך

רוצה שתדעי שקראתי ואני איתך. זה באמת לא נעים... חיבוק ממני

בהחלטה של רגע החלטתי לנסוע לחו"ל לכמה ימים לבד... בלי בעלי והבת... לא דברתי על זה עם אף אחד... לא חשבתי האם אני באמת מסוגלת להיות לבד ולשמור על עצמי אם לא ארגיש טוב... הייתי אמפולסיבית ולא הגיונית כ"כ.... הודעתי באישפוז יום שאני הולכת ואמרתי להם שאני בסדר... אבל אני מפחדת שזה ישתנה... לא יודעת מה אני רוצה... אני הולכת כדי לנסות לסדר את המחשבות שלי ולנסות להבין מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי... זה אפשרי בכלל?! ואני כ"כ אתגעגע לתינוקת שלי...

היי מיכל, מה שלומך? קראתי את מה שכתבת..... שקשה לך לדבר ולהביא את עצמך.... ונזכרתי בפעמים שבהם הטיפול הופך להיות אמביוולנטי....... שפגישות מתבטלות..... שאולי אפשר לבוא ולדבר על הדברים במקום לפעול אותם..... זה מאוד קשה ולפעמים אפילו שורף...... אני נפגעתי מאוד בעבודה מזה שהציעו לי תפקיד שהיה בזה קידום ואחרי זה הבוסית שלי התחרטה. וישבה בפגישה ואמרה שאני לא בשלה.... וזה נורא פגע.... ורציתי רק לברוח..... המטפל שלי דוחף אותי לדבר איתה כרגע אני לא מסוגלת....אבל כן עושה משמרות.... שיוקל לנו.,.. הילה

כתבתי לך, כנראה שלא נקלט..בכל מקרה תודה. הייתה פגישה טובה בינינו אתמול, כתבתי על כך ובאשר אלייך, ממש מעצבן כדאי אולי לנסות לדבר איתה שוב? צריך אומץ...לא פשוט, בהצלחה. לכלנו.

שלום דוקטור. רציתי לדעת מה ההבדל בין הפרעת דימוי גוף (BDD) לבין גבר שהוא מטרוסקסואל? (גבר מודרני שמטפח את עצמו) האם יש שוני בינהם? כיצד ניתן לדעת לאיזה צעד האדם שייך?

דיכאון. זה חיצוני או פנימי?נלחמים בו או מקבלים אותו? בכלל החיים עצמם הם משהו חיצוני קצת,לא?

אצלי בגלל מי שאני והמורכבות החיים בפנים בחוץ מתערבבים בלי משים ..בקיצור סתם מבלבלת לך ...רק להגיד לך שמבינה את הבלבול.

זה כנראה באמת עניין של גישה... אני לא כל כך יודעת איך...

אבל אולי תוכל לענות לי מה ההבדל בין פסיכותרפיה לפסיכולגיה קלינית? בלי קשר לפורום ההוא? ואולי כן תוכל לענות לי על השאלה מה כותבים פה? תודה

כתבתי המון וחשפתי את עצמי אמנם כאנונימית. התגובה שלך הייתה קרה ולא נעימה ולא עשתה שום הרגשת אמפתיה שתתן לי הרגשה שגם אם לא המלצת,ארצה להמשיך להשתמש במקום הזה כדי לשתף. זה לא יפה. תודה על המלצת תיבת המייל.

צר לי שכך הרגשת, אפשר לקרוא את אותה תשובה גם אחרת? את ביקשת עזרה במציאת מטפל ואודי ענה בהתאם...לפעמים גם אני חווה תשובות שלו אחרת, או מפרשת לא נכון.. אודי עונה לפי מה שאנו שואלות אותו, לא כל כך ברור מה רצית אם את צריכה הבנה ויחס בשמחה יענו גם צרכים אלו, הכל תלוי בבקשתך, בינתיים אני יכולה להציע לנסות לכתוב שוב ולנסות להסביר את העלבון ומדוע הרגשת חוסר אמפתיה? ...

אני לא יודעת. זה פשוט ככה. חייבים שזה לא יהיה.

אודי ולבנות!השבוע האחרון קשה לי מרגישה שלכל דבר והפעוט ביותר צריכה הרבה כוח ואין לי!גם לאכול אין כוח יושבת שעה על כריך אחד וגם לא מצליחה לסיים אפילו הילדים מסימים את הצלחת של האכול לפני לוקחת ביסים קטנים קטנים חותכת את האכול לפירורים זה תופאה של השבועים האחרונים זה תופאה בעייתת?אני גם אוכלת חצי לחמניה ומרגישה מפוצצת כאילו אכלתי ארוחה מלאה ועים המשיך הקאי מה זה מ קורה לי עד לפני שבועים אכלתי באופן נורמלי לא תקין אבל נורמלי אני אוכלת ארוחה ביום לא מצליחה יותר אודי זה בסדר אני לא חולה נכון?אין לי בעיות אכליה נכון אודי?

היי לכולןם שבוע חדש התחלות חדשות הזדמנויות חדשות...... שלכןם הילה

אתה מדבר עם כלנו על להתחבר לרגש...אבל אני תוהה איך? לא תמיד אני יודעת להגדיר, זה די מוזר כי אני מדברת המון בטיפול, אני ממש לא שותקת..לפעמים אני לומדת גם לשתוק...כאילו אצלי זה הפוך. האם דרך מדיטציה? דרך דמיון מודרך? היפנוזה שאתה כל כך דוגל בה אפשרי להרגיש יותר? תמיד אכלתי...צוחקים עליי שאף פעם אין אצלי דבר כזה חוסר תאבון אפילו לא כשאני חולה.....מה עושים? איך לדבר ממש את הרגש? איך למלא ולנחם במקום לאכול? מחכה לה שתחזור ונפגש..

מה ההבדל בין הפורום הזה לפורום של הפסיכותרפיה? אני מחפשת מקום לכתוב בו על התלבטות בעבודה ורואה שיש אנשים/בנות שכותבות באופן קבוע גם פה וגם שם..על אותו הדבר.. לא הסתכלתי כדי לחטט,רק לנסות להבין על מה אפשר לכתוב איפה... תודה

שלום, האם אדם אשר נוהג להצטלם ללא סוף ולטפח את עצמו לעיתים מאוד קרובות (אפילו יותר מאדם ממוצע) יכול לשנוא את עצמו? או שכל סוג האנשים האלו אוהבים את עצמם ללא גבולות?

שלום. בת 27. מה שאני אכתוב כאן לא כתבתי ולא סיפרתי מעולם לאיש. ואני חווה את הבעיה הזו מגיל 6..שזה הגיל הכי צעיר שאני זוכרת שעשיתי בו את זה.. אני שקרנית פתולוגית. אף אחד אף פעם לא אמר עלי את זה,כלומר אנשי מקצוע שיכולים לאבחן דבר כזה לא אבחנו ולא נבדקתי בזה מעולם. אני משקרת כל הזמן,כמעט מאמינה לשקרים של עצמי או לפחות סובלת מהשפעתם לא כי שיקרתי אלא על מה ששיקרתי. משקרת ללא כל אינטרסים ללא כל סיבה מובנת. היום כאדם מבוגר אני יודעת ומניחה שישנה סיבה לשקרים או ללא להגיד אמת על עצמי. אבל מכיוון שמעולם לא סיפרתי על כך או שיתפתי בזה איש ואפילו לא כתבתי את זה ביומן או בדף הכי אישי שאפשר לרשום בו מהפחד שיגלו. השקרים כל כך אכזריים ורמתם עולה עם השנים והמצפון מתחיל לעבוד רק בשנה האחרונה. אני מרגישה מפוצלת. אני עושה כל כך הרבה דברים אמיתיים עד שזה מגיע למילים שיוצאות לי מהפה,שקרים.. אני עובדת ומתנדבת ומקדמת נוער בסיכון ובחינוך מיוחד ומתפסת גבוה בעצמי ללא עזרה בשקרים אלא רק במעשים אמיתיים ואכפתיות אמיתית ללא תנאים. יש לי תואר ואני ממשיכה ותמיד אמשיך ללמוד מתוך מחשבה ואמונה שיש כל כך הרבה לדעת ושידע זה כוח ושיש עוד כל כך הרבה ילדים לחנך ולקדם שאין מי שיעשה את זה עבורם וכדי שאהיה בשבילם הכי טוב ומדוייק אני צריכה לצבור עוד ועוד ידע.. אבל אני כלואה. בעצמי. ומפחדת להמשיך לחיות ככה. אבל הכי קשה וזה מה שמביא אותי לכתוב על זה הוא שאני מפחדת למות. בשנה האחרונה התחלתי לרצות בזה. חזק ואמיתי מבלי לשקר לעצמי. ואני מפחדת למות מהסיבה הלא פשוטה שסביר שכשזה יקרה אז יגלו את הכל. מה ששונה בימים האחרונים לאומת השנה האחרונה הוא שאני מתחילה לחשוב שלא אכפת לי. כל עוד אני מתה לא אכפת לי שיגלו. והמחשבות שלי קשות. ואמיתיות לאומת השקרים שיוצאים ממני. אני כותבת כי החלטתי לשים לזה סוף. ואם לא סוף של מוות אז לפחות סוף לחיים הכלואים שלי. החלטתי שאני מטפלת בזה,מודה בזה עד הסוף. אני מחפשת מטפל (איך שהוא בדמיון שלי לגבר יהיה לי יותר קל להיחשף ככה) ולומר רק את האמת. ואם אתחיל לשקר אז אחזור בי ואומר :" לא,עכשיו שיקרתי לך" . הייתי בעבר אצל 7 מטפלים שונים. אצל כולם ניסיתי לספר ולהודות ולבקש עזרה אמיתית. אבל מהפחד ובסופו של דבר התחלתי לשקר ולבנות לעצמי סיפור חיים אחר מהסיפור האמיתי שלי,שהוא רחוק ממני כל כך כאילו כבר אינני זוכרת את האמת. ואז עזבתי מכיוון שהבנתי שבשקר הטיפול אינו רלבנטי עבורי והבזבוז כסף עשה את שלו גם כן. אני פונה לכאן כי כאן אני אנונימית. ופונה לכאן כי הפעם מרגישה שאני בסכנה אמיתית. מעצמי. וכאן כדי לבקש עזרה כי אני הולכת לומר למישהו דברים קשים ולשם שינוי,אמיתיים. ואני לא יכולה לחשוב אפילו על אפשרות למצוא מישהו אקראי באינטרנט או אקראי מהקופה כשמדובר בנושא הזה. שאני מרגישה שזה חייב להיות מישהו בעל ניסיון שידע לקבל אותי עם הפיצול הזה. עם ההפרעה הבלתי מוסברת הזאת,עם ההבנה שאני לא רק רק רק שקרנית נוראית אלא עושה עוד דברים חשובים ולא שיקריים. מישהו שיחדיר בי שאני יכולה להיות רק רק רק בן אדם אחד וטוב. שעושה למען אחרים וגם למען עצמי ושהשקרים שולטים בי ולא אני בהם. מישהו שיקח אותי תחת ידיו ויעזור לי לצאת לחיים פתוחים ובעיקר מלאי אמת. חשוב לי לכתוב שעברתי שלוש פעמים על מה שכתבתי כאן על מנת לבדוק שלא שיקרתי בכלום. ולא,לא שיקרתי בכלום. אני זקוק לעזרה ויודעת/מניחה שלא נותנים פה המלצות בפורום. אבל אני לא יכולה אחרת לקבל עזרה. מתחננת שתיקח את ההזדמנות להמליץ לי על מישהו כזה..אני לא רוצה ולא מתכוונת להמשיך לחיות ככה יותר הגעתי אל הקצה של עצמי. בבקשה..אין שום דרך אחרת שאוכל לקבל המלצה כי לא אצליח לספר ולפרט למה ועל מה כדי לקבל המלצה מתאימה. אני לא יודעת גם עכשיו איך להתחנן שיתנו לי כאן המלצה כזו. אפילו שאולי זה אסור. תתיעצו עם מי שיכול לאשר. כי אפשר באמת לעזור לי ולשנות לי את החיים אם רק יתנו לי המלצה. אני שבורה מעצמי ומתוסכלת ורוצה לטפל בזה. אני מתחננת. תודה.

שלום אודי הנחמד, קראתי את ההודעות של נטע לגבי בדידות, ריקנות וחוסר יכולת להרגיש ולשמוח. וקראתי גם את רחל לגבי הבלבול והאמביוולנטיות.. אני מאוד מזדהה עם מה שנכתב... שבוע הבא תהיה פגישה עם המטפלת, ואני מתרגשת וגם קצת לחוצה אני פוחדת שאני אכנס לחדר ולא אצליח לנשום..ופשוט אשב עם ראש ברצפה ולא אצליח להוציא מילה מהפה.. אולי אני אתן לעצמי "להשתגע" קצת ...? אודי, אתה מכיר את Crazy של Alanis Morissette ? But we're never gonna survive unless We get a little crazy No we're never gonna survive unless ...We are a little ואז אולי.. Miracles will happen as we speak להיות "משוגע" זה קצת כמו לרקוד... זה ללכת עם הרגש ולהיות מחובר לגוף.. ולהשתיק קצת את הראש..כי נמאס לי לשמוע אותו כל הזמן... אודי, אני בכלל לא יודעת איך עושים את זה.. https://www.youtube.com/watch?v=KV43rJ0a5iA

שלום השאלה שלי היא האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור כשיש חלק לתקוף?

אני והמטפל שלי לא דברנו שבועיים ולא נפגשנו כמובן, כלום כזה.. ובאמת הבנתי. שזה שלא מסוגלת להתחייב לתנאים שהמטפל שלי אמר - זה כי אני מחפשת תירוץ לברוח מהטיפול הזה, שמרגיש לי גדול עליי מידיי... הוא פעם אמר לי: "הגעתי לשיאים איתך של בלבול שלא הגעתי עם אף מטופל".. וכן- יש בי כוחות מטורפים ועוצמתיים של, מצד אחד - רצון לקרבה קרובה כמה שיותר. ומצד שני - רצון לברוח, להיות לבד. לבד. ושני הכוחות האלה פועלים יחד.. וזה כמעט בלתי אפשרי להיות ככה. זה גומר את הכוחות שלי. וגם של המטפל שלי. אבל שלי בעיקר. ואביב - ממש לא פגעת. להיפך. את משמחת אותי כשכותבת לי.. את מדהימה. רחל.

זיכרון הוא דבר חשוב...עדיין לא ענית איך מפרידים בין אוכל לרגש?....עדיין עצוב ואני נלחמת שלא למלא באוכל...מעולם לא נלחמתי כל כך בעצמי בלא להרוס ולא לגרום לעצמי להתחרט.....איך מפרידים בין הרגש למלא באוכל עד הרגשה רעה לבין אוכל?? יש לי הרבה סוגיות סביב נושא זה. אוףףףףך ומחר גם פורם בחופש

אודי הי, בהמשך לחלום שאיכשהו מעסיק אותי... סיפרתי היום לאמא צביה ששיתפתי אותך לגבי החלום , ושאתה שומע בעיקר פחד, וגם מאבק, אמרתי לה שהזמנת אותי להמשיך את האסוציאציות בהמשך למה שאמרת.. אמרתי לאמא צביה שעברו בי 2 מחשבות: 1. שאולי המטוס מסמל משהו גברי, ואולי משהו מתעורר אצלי בהקשר לזה??? סיפרתי לך/לכם שהיחסים שלי עם בן זוגי אפלטוניים לחלוטין. הייתי איתו רק כשמאוד מאוד רציתי ילד. התנתקתי מהגוף שלי וראיתי מבחוץ שהגוף שלי איתו. אולי בהקשר לחלום זו הכנף שעומדת לכרות לי את הראש ? הניתוק ?? 2. סיפרתי לך שאצל אמא צביה קורה לי לפעמים משהו כזה שאני נמצאת במקום כזה שלי חצי ערות/חצי שינה.. לפעמים מגיע איזה צורך מוטרף ממש להרדם אצלה, ואז פתאום משהו מקפיץ אותי בבהלה מטורפת וכל הגוף שלי רועד.. מעולם לא הצלחתי להרדם אצל אמא צביה ממש.. אולי זה המאבק ? הצורך והפחד המטורף שנלווה לכך ? אודי, בבקשה, תעיר/תאיר בהמשך למה שאמרתי. טוב ? שלך -במבי.

הכותרת שלך היא היום הזה..יום הזיכרון לשואה .ואילו החלום כאילו מנותק מהכותרת...הרגשה שכאילו את רוצה לומר משהו על היום הזה אבל מתנתקת רק לחלןם...

... מעניין... משונה קצת... אין לי הסבר.. לא יודעת מה לומר לך.. אולי אודי יוכל לומר גם על זה משהו.. ??? אשאל מחר גם את אמא צביה... תודה לך מיכל על הערה/הארה שלך-במבי.

אודי, אני חושבת שאני לא יכולה באמת לשמוח בגלל "הבור השחור". לא רק לשמוח... בכלל, להרגיש. יש בתוכי חלל שחייב להתמלא. בניסיון למלא אותו אני עושה כל מני דברים נואשים אבל נשארת חלולה. בגלל "הבור השחור" אני חשה ריקנות, משתעממת בקלות, ולא מצליחה לחיות "את הרגע". אודי, איך ממלאים? לפחות באופן חלקי? איך? אפשר בכלל? נטע.

היי אודי. הוא אמר שהוא מלא התפעלות שאני נלחמת על יחסים ולא מוותרת ולא חותכת. שזה שינוי אמיתי. וגם שואה וחרדות קיומיות. בכיתי היום בטיפול כל כך הרבה. הילה

הגיבורים/גיבורות שכאן מתמודדים יום יום עם תוצאות פשעהם של אחרים. אודי מבינהאת הכעס שלך וטוב שאתה מוציא אותו מחבקת בקושי. רוני הילה לעצמי ולכל השותקות יום השואה הפך לאחד הימים היותר קשים לי . ההבנה ששרדתי התעללות מצד מי שהיה אמור לשמור עלי. ההבנה שמי שילד אותי ניצל אותי לרצונותיו . ההבנה של הנזקים נוראית קשה חותכת בבשר החי . אבל זאת לא מי שאני אני הרבה יותר מזה כמו שניצול שואה הוא הרבה יותר מניצול. היום הזה נותן לי אפשרות לחבק את עצמי לדעת שאני גיבורה אמיתית ותקווה לזכור שמאחורי הפגיעה יש לי חיים . אמנם דרך ארוכה עוד להגיע לפסגה אבל זה אפשרי. אוהבת את כולן והכי מבינה בעולם.

את אמיצה...כמה כוחות...ממש מקור השראה לכולנו. חיזקי ואימצי..איתך בתחושה..מ.

כן!!!!!!!!! את גיבורה אמיתית!!!!!!! תזכרי את זה תמיד. תמיד. רחל.

זה מה שהיה היום כל הטיפול.. כאילו לקח לי את כל הכוח, מרגישה מותשת ועייפה מאוד. עכשיו במיטה. נראה לי שתכף ארדם, למרות שזה לא מה שתכננתי.

לחיות

זה באמת קשה. גם אני מרגישה כך לעתים.. מקווה שתצליחי לשים לב גם לחיובי שבלחיות

היי, רציתי לדעת האם קיימת תפיסה/המלצה רווחת בנוגע לאופי וקווי האישיות של העוסקים במתן טיפול נפשי. האם, למשל, אדם שבאופיו נוטה לאופטימיות וראיית הטוב, בהכרח מתאים יותר לעסוק בתחום לעומת אדם פסימי, דיכאוני וכו'? אשמח לשמוע את דעתך כאיש מקצוע, ואף לדעת באם קיימת התייחסות של מי מאבות הפסיכולוגיה לעניין.

הייתי היום בפגישה ראשונה עם מטפלת שהיא גם סקסולוגית. היה חיבור חיובי בנינו. הגדרנו חוזה ויצאנו לדרך... יש לי הרגשה טובה אודי. תודה על המקום שנתת לי פה. אני חושבת שאמקד את עצמי בתוך הטיפול החדש מעכשיו. ממשיכה קדימה .

שמחתי מאוד לשמוע..והמון בהצלחה... מימה, יש לי מין פחד כזה שיש לשנינו את אותה המטפלת.. ולכן קצת התהפכה לי הבטן שקראתי אותך.. אין לנו את אותה אחת, נכון? מימה, תעני לי, בסדר?

גם שלך עוסית סקסולוגית? וגם אם כן ואולי זאת אותה אחת מי יודע.. מה זה משנה בעצם? אנחנו לא מכירות במציאות ובמילא התהליכים של כל אחד בחיים הם אינדיבידואלים ולך יש את התהליך הטיפולי שלך ולי את שלי... שיהיה לך בהצלחה עם המטפלת, מי שלא תהיה. מצידי נשאיר מן סימן שאלה שכזה, ונחיה איתו בשלום :)

הייתה פה מישהי בשם ליליפוט, והיא נעלמה... אם את עדיין קוראת פה, אשמח אם תשמיעי קול.

נראה לי שהחליפה את שמה,אבל לא בטוחה.....

זו פרדייס לא?

היה לה מטפל גבר.

אודי הבנתי הבוקר את אחת ההבנות הכי מקדמות שלי. השינויים שלה והיום העצוב הזה הזכירו לי עד כמה הכל ארעי בחיים . עד כמה לחיים יש כוח מעל הכל. עד כמה אני צריכה להודות על כל פגישה שלנו כנס . עד כמה אני מבורכת שאישה כזו ניכנסה לחיי. עד כמה כמו שאין סבל בעולם יש כאב כך גם כאן להרפות לשחרר לזכור שהיקום אוהב אותי וכל מה שקורה גם עם כואב הוא נכון עבורי . אני לא יודעת מה יהיה מה שבטוח שגם אם לא נהייה יחד פיזית וזה יהיה עצוב וכואב היא תמיד תהייה לי בלב בזכרונות בחויות ..תודה שאתה כאן עם יד מושטת ולב אוהב לתת ...זה לא מובן מאליו

כתבתי אבל לא נקלט כנראה... את צודקת מאוד, ונחמד לקרוא אותך שוב...