פורום פסיכולוגיה קלינית

אווף במיוחד לא בטיפול, שום דבר לא מצליח לצאת, פה ושם אולי בכי וצעקות. שתינו לא מבינות מה קרה וקורה לי וזה כמעט בלתי אפשרי בשבילי להמשיך להיות שם. וקשה לי שם ובכלל. וחג יומיים וגם זה לא מוסיף למצב שלי. ובנות וגם אורי (:, שתדעו שאני כאן וקוראת אתכן ואיתכן וסליחה שלא יכולה יותר מזה כרגע.

תשמרי על עצנך אל תילחצי . יש כנראה משהו שצריך לצאת גם לידה זה תהליך כואב . גם חאפרוח או לגולם קשה לצאת לאט לאט זה יגיע ..כמו פרח שפורח כל דבר בזמנו ...בנתיים תקבלי שיש קשיים ..וזה גל וזה עובר ..חיבוק ענק

את פה. ואנחנו פה. גם אם את רק בשקט פה.. אני יודעת כמה קשים לך חגים.. תמיד הייתי מזדהה אתך שהיית כותבת על זה.. אני זוכרת שאודי אמר לך לתלות ולמסגר כמה מילים שאמרת פעם... זוכרת?.. רחל.

משתדלת לזכור, לפעמים זה קשה מדי

אבל אתגבר (:

כי שפרצה הטראומה בטיפול הרגשתי שאני צריכה שהיא תבוא לקראתי. שאיבדתי יכולת להגיע לפגישות והייתי זועקת לעזרה בסמסים ומתנצלת על ההפרעות . היה לי ממש קשה עם ההזדקקות שפרצה שם אבל הפסיכולוגית במקום להיות רכה ונענית ומתחשבת התנהגה כמו יצור לא אנושי ואטום. היא התעלמה ממני או האשימה אותי שאני מטרידה אותה שאלה אותי בטון קר נזפני ונטול סבלנות 'את רוצה לבוא לפגישות או לא?'' וזה היה פשוט איום ונורא אודי. בשעתי הפגיעה והנזקקת ביותר, המושפלת והנמוכה ביותר לפגוש כזה יחס. אודי אתה אומר שזאת לא הפסיכולוגית אבל נראה לי שמול מטפל אנושי ורגיש ומבין הרבה יותר הגורל של תהליך טיפולי היה יכול להיות אחר. אני שילמתי ביוקר על כך שהיא פגעה והטיפול נחווה מזעזע נרקיסיסטית ורגשית וזהותית ומכל בחינה. האחריות על התיקון - של מי היא? מטפל או מטופל? אתם מעוותים את כל מה שאנושי מתי שאתם הופכים את האחריות לעול של המטופל באופן לא נכון. דורשני. מטיף. לא ככה מרפאים את הנפש אודי.ככה מוסיפים זכרונות מצלקים שוב. מה שווה מודעות ללא תיקון אמיתי? הרגשתי כשהיא לא נתנה לי זמן כמו שביקשתי מאבקי כח ושהיא בעצם לא רוצה להשקיע בי ולטפח אותי. שלא אכפת לה. הרגשתי שוב ילדה זנוחה ונטושה ושנאתי אותה על זה. חשבתי שבטיפול מספקים גורל אחר. לא שמשחזרים עוד מאותו דבר. אני לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי. אתם מנסים להפוך אנשים כמוני לעבדים של מעסיקים במקום לעזור לי לברוא עצמאות משלי וקוראים לזה תפקוד והסתגלות. תמיד רציתי עצמאות משלי. אבל נדפקתי עם זה. בגלל שהייתה לי בעיה עם תלות זהות וצרכים מיניים בהתפתחות. מה אני אשמה שזה קרה? זאת לא אשמתי.

אודי, אני. מרגישה קהות רגשית. גם כאן. נראה לי שאני לא מצליחה לגעת. רק להיות קונקרטית

קיבלתי הודעה מהמטפל שלי שמחר לא ניפגש זה פיק אחד. ושמישהו קרוב נפטר לו. שזה הפיק השני. יש לי תחושה שזה אבא שלו וזה מבהיל אותי. הילה

אני לא מחפשת להיות בסימביוזה מוחלטת עם המטפל שלי...לא רוצה אותו תמיד. יש פגישה פעם בשבוע. יש הודעה פעם בשבוע. וזהו. אבל אני רוצה לבנות בסיס בטוח. שיכולה להאמין בו. שהוא תמיד שם. שהוא רואה אותי עם הצרכים ומי שאני. ולא יפגע. והמטפל שלי אומר שאי אפשר למלא את הבור הזה... אז מה הטעם בכלל??... רחל.

את הבור החסר מאמא לא נמלא ..זה בור והוא כואב . כשתגיעי לשלב שמשלים עם הבור הזה עם עצם קיומו עם הכאב שלו תלמדי לעקוף אותו ולא ליפול לתוכו. אישית למשל למדתי כשהתגובה שלי מוגזמתעל חוסר ניראות קטנה . נניח שאודי לא הבין אותי או דילג על הודעה (סתם דוגמא ) זה סימן שנפלתי לבור הזה. מה שכן אם הזמן לאט לאט לומדים ליצור מערכות בטוחות שנותנות כוח ותמיכה ופחות נופלים לתוך הבור. מכירה את זה : אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני נופל לתוכו. אני אבוד... אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות: אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מייד. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני עוקף אותו. אני הולך ברחוב אחר. פורשה נלסון "ספר החיים והמתים הטיבטי"

יכול להיות שגם זה מבחן?! אני ממתינה לראות אם היא תתקשר ותשאל לשלומי. אני תמיד מרגישה שנורא קשה לה המפגש איתי, שהיא לא יודעת מה לעשות איתי?! אז אני רוצה להקל עליה שתנוח, היא לא צריכה לסבול, אולי אחרי שהיא תאגור כוחות היא תתקשר- הלוואי. אני יודעת שאני אתרגש ואשמח אבל מצד שני אכעס עליה שלקח לה המון זמן. ואז שוב גלגל היחסים שלא אכפת לה ממני...שתתקשר!

היי אודי, בסוף לא הייתה פגישה (לא בגללי) אולי לטובה, כי האמת שמגיעה למטפלת שלי מתנה לחג והרי לא רציתי להביא... התכתבנו במייל, והיא הגיבה לי באריכות ואמפתיה ורגישות אין קץ! כל הזמן בחיים הרגשתי שדוחקים בי: אמא שלי רצתה שאתחתן מוקדם, מדריכת הכלות האיצה בי שזה צריך לקרות בליל החתונה, ובעלי מאוד רצה והמטפלת, היא כל הזמן מדגישה שדברים צריכים להיעשות בקצב שלי, ומתי שאני מרגישה שזה נכון. ושאדבר בטיפול ואשתף מתי שארגיש שזה נכון לי ובטוח. אף פעם לא דיברו איתי כך! ויש לי בעל מקסים ומתחשב, אבל חסר לי הדיבור האמפתי הזה וההתחשבות בקצב שלי.. כל פעם שהמטפלת אומרת לי דבר כזה, אני רוצה לבכות מאושר אני מרגישה כמו ילדה קטנה שיש לה על מי להישען ועל מי לסמוך.. איזו הרגשה מדהימה זו שמחשבים בקצב שלך! אבל , אודי, אני קצת כמו צב :-) איך היא לא משתגעת ממני?? תודה רבה לך שאתה כאן...

אודי, בעניין טכני הפעם- אני שולחת הודעות המשך- למימה,לאביב, לרוני והם לא עולות. עולות רק הודעות שאני מפרסמת ככה. הודעות ראשונות ולא משניןת. זה קשור לזה שאני מעלה מהנייד? זה מוכר למישהי/מישהו כאן? הילה

הודעות משניות מהפאלפון לא נקלטות במערכת גם שזה רושם נקלט בהצלחה המון פעמים הגבתי לך ולאחרות וזה לא עלה ... לכן הרבה פעמים אני פותחת חדש ...

סתם ככה שיהיה שמח בלב ...ולרגעי הקושי והשפל משהו לחזק . מנוחה נעימה לנו כבר מתגעגעת ... https://www.youtube.com/watch?v=HQ9kqmdQf-Y

אודי... אני צועקת, בוכה... אתה שומע אותי?.... אודי....;( למלא את מה שחסר, נכון אי אפשר. החוסר תמיד יהיה שם.,, החוסר אמון. הפגיעה. אבל רוצה לבנות secure safe! לפחות אחד בעולם. בן זוג אין לי. אז אם אין טעם? ותמיד זה לא יהיה מה שרוצה? אז מה הטעם? מה הטעם לעורר את כל הרצונות האלה שהתכחשתי והדחקתי רוב חיי?... אז היום יודעת שרוצה אמא. שרוצה אבא. רוצה את הקשר הקרוב קרוב הזה.. כמו תינוקת. שיחזיקו, שיבינו, בלי לדבר, שיהיו. קרוב קרוב. אז מה זה נותן לי? זה שרוצה? ואי אפשר בכלל? או שאפשר? מה אפשר? קשר חלקי ביותר? אני יכולה להשיג בכל מקום ולא לשלם על זה כל כך הרבה... אני מבולבלת,,,,;( אודי..,,,,.,

הרגשתי שיש לי קול. פתחתי את הפה ודיברתי. ביקשתי משהו מהמעסיקה שלי. מסוג הדברים שבדכ ממש קשה לי לעשות ואני חושבת וטוחנת ולא מצליחה להעיז לומר מה שבא לי. והיום אמרתי את זה בקלות יחסית. בלי פחד/בושה. זה מעודד אותי. יש לי קול!!

איזה יופי מימה נהדר ...אני שמחה לשמוע .

סליחה שמציפה ..מנסה בכל הכוח ..להשאר כאן ...נשאבת לתוך הבור השחור פוחדת להשאב לשם לבד...חייבת להתקרקע..אז באתי .

גם את. את לא לבד. איתך, גם שם וגם שם... שלך, רחל.

אני יותר טוב . לא יודעת יש לי איזה קטע לא סגור אם השעון שלה ...

יצאתי עכשיו מפגישה עם המטפל שלי... כבר שבועיים מתנהלים בתוך הגבולות שקבענו יחד, שמתאימים ומותאמים לשנינו.... הוא אמר לי משהו שאמר לי כמה פעמים... ומצאתי את עצמי תוהה... הוא אמר לי שמי שחסר לו בילדות המקום הרואה את הצרכים, הרצונות, המקום הבריא, התומך, המגן, שמאפשר התפתחות..אי אפשר למלא את המקום הזה. גם לא בטיפול... הבור תמיד ישאר. אפשר למלא אותו לרגעים, לתקופות, אבל זה בור שאי אפשר למלא.. זה בור ששואב. הוא אמר את זה במין השלמה, שנראה שגם הוא חשב אחרת,,אבל גילה במציאות שלא... מה אתה חושב אודי??? אי אפשר למלא את הבור הזה?? אי אפשר למלא את הבור שלי?...;( מעריכה אותך המון, רחל.

אני מאמינה שאת הבור אי אפשר למלא ..אפשר להחזיר רגל שכרתו אותה, לא , אבל אפשר ללמוד ללכת עם פרוטזה .. ההשלמה והקבלה של הבור הזה מלמד לחיות יחד איתו בלי כאב ככ גדול. זה כל כך קשה ולא הוגןאבל אפשרי..איתך

שלום רחל, מקווה שזה בסדר להגיב. גם אני שמעתי את אותו משםט בדיוק על.הבור השחור הזה שלעולם לא יתמלא ממש. אני זוכרת שזה הכה בי, כמו ידיעה על נכות שאינה ניתנת לתיקון. מצד שני זה גם גרם לי להבין הרבה דברים ולדעת שמשפטים כמו אף.פעם את לא ממש מרוצה או אף.פעם אי אפשר לרצות אותך תמיד יש עוד.... כי תמיד יש עוד. הצרכים הבסיסיים שלא נענו בזמן הותירו חלל גדול בהתפתחות האישיות. שירה

ואני דווקא חושבת שאפשר ואפשר למלא.מנסיון. קשרים אינטימיים קרובים ממלאים את הבור, בן זוג,ילדים, נתינה לאחרים. אפילו מילים כתובות לפעמים ממלאות. אף אחד בעולם לא מרגיש מסופק תמיד.גם לא המטפל שלך. אבל אפשר להרגיש הרבה יותר טוב,ומלא ,ושמח. יש מטפלים שאוהבים לבחוש כל הזמן בעיסה הדביקה של הילדות,שבאמת היתה קשה מאד לפעמים,ולא מספקת. אבל טיפול צריך גם לתת כח,ושמחה ויצירתיות. מאיפה הוא כל כך בטוח? . בתור מי שהסתובבה שנים עם החור הגדול בנשמה,וכיום מרגישה כל כך הרבה יותר טוב,אני מוחה. אם זה ככה-באמת מה הטעם? אבל זה לא חייב להיות ככה!

אף אחת מאיתנו לא מצליחה לחשוב

היי אביב מה שלומך אהובה? הגבתי לך בעץ שכתבת על הקולות שרוצים לפגוע.. זה משום מה לא עלה.... כתבתי לך שעובדת סוציאלית שעובדת איתי אמרה לי משפט שמלווה אותי: אל תצטרפי אליהם. זה היה בזמן שעבדתי במקום עבודה שלא העריך אותי.והיה הרבה תוקפנות אליי... ותמיד היא היתה אומרת לי- תהיי את נחמדה לעצמך,לא מגיע לך יחס כזה, אל תצטרפי אליהם. בזמנו זה עזר לי מאוד... קראתי את מה שכתבת לאורי הבן זוג של עמליה זל. אני מלאת התפעלות מהעושר הנפשי שלך. הדקויות של הדברים שאת כותבת... כמו שאודי אמר- מרימה אנשים מהרצפה... כשאני פותחת את הפורום קודם כל מחפשת את אותך ואת אורי... מאחלת לך יום רגוע, מלא בקולות רכים ומיטיבים..... שלך- הילה

תודה הילה זה נכון מה שאת כותבת על הקולות אבל זה קשה הם חלק ממני הם אני אני לא יכולה להתעלם מהם ..זה כמו להתעלם מהיד שלי . אני מנסה ללמוד מה מעיר אותם אבל כל דבר שאני עושה לעצמי מעיר אותם זה הפיצול הם דמותו של אבא בתוכי...עצוב .

אודי הם עוד פעם כאן . לא מבינה מה קרה ...מרגישה שצריכה לברוח ,מסוכן ....כל כך מפחדת ..והכי גרוע שהם בתוכי חלק ממני ..מרגישה כמו סוסה שהוחתמה בילדותה והחותמת לא תרד לעולם .

מצטערת שהצפתי גם למעלה. עדין מעורבבת אבל הרבה פחות. תודה על המקום .

ואתה מאמין לי שאני עושה מאמצים להתקדם? אני מרגישה 'מוכתמת' בגלל העבר והגדרות של אבחנות נפשיות. הייתי רוצה להיות 'לשעבר'. בולימית לשעבר. גבולית לשעבר (אם אני בכלל כזאת) מתמודדות לשעבר. ובהווה פשוט להיות כאחד האדם עם זהות רגילה לא 'פתולוגית' ורצונות ושאיפות ותשוקות והנאות . קשה לי בגלל הפצע הנרקיסיסטי וגם שאני רואה אנשים יותר קלילים שמחים ממני שמשהו ברגש שלהם יותר יוצר קשרים בקלות ואצלי פחות טבעי. הלבד מאד טבעי לי. בשביל הביחד אני מגייסת את השכל ויודעת להתנהג ככה שאראה כמו כולם אבל לא מרגישה ככה. מרגישה בפנים נבדלת ופגומה ומוכתמת עם זהות לא מספיק מגובשת ורצונות לא מספיק חזקים . אבל התקדמתי אודי. למרות שאני לא 'לשעבר'. עדיין יש סימפטומים. בכז אני מנסה לעשות דברים חדשים מדי פעם. לאתגר את עצמי. תפקוד קשה לי. מעיק כזה. אני לא מבינה למה. הלוואי והיה אפשר לשנות שאהיה יותר אנרגטית ופעילה ונמרצת לא רק מדי פעם, פעם ב.. אלא קבוע. כי קשה להגדיר ולהגשים מטרות לטווח ארוך כמו שאני עכשיו. אני בטיפול פעם בשבועיים אודי. יש לי חיבור טוב עם המטפלת. חושב שזה יכול לעזור לי? מאמין שאפשר? אתה מאמין אודי?

אודי, אני מקבלת גם טיפול תרופתי כבר יותר משנתיים אבל לא מגיבה ממש טוב כנראה. וכמובן שגם זה בפיקוח שינויי מינןנים תרופות וכו. תודה שירה

אוף...תחושת המחנק הזאת . אני מרגישה שאני לא מצליחה להתנהל ביומיום , לא בא לי/ מפחדת , נראה לי מיותר ולא משמעותי. ואל תגיד טיפול עשינו הפסקה, הטיפול הקשה עלי מאד ולא עסקתי שם בדברים החשובים אלא רק בטיב היחסים ביננו ואם הם קימיים ואילו הבעיות החשובות לא מצאו מקום להתבטא. אוף....

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כפי שניתן לראות מההודעות שלי, גם אצלי הקשר עם המטפלת תופס הרבה מאוד מקום, ואני לא ממש משתפת בקשיים אחרים. זה לא משהוא שקורה במטה קסם, זה הרבה עבודה קשה - זה כאילו להתנגד להגנות שלך . אולי תנסי להדפיס לה את ההודעות שאת כותבת כאן? שיהיה לה קצת מושג לגבי הקושי שלך ... ואויש, תשני כבר את הכינוי הזה שלך! :-)

מחנק זה הרגשה נוראית אני איתך ..אבל יקרה את תחושת המחנק אפשר לפרק בטיפול זה תהליך ולוקח זמן וקשה אבל זה בדיוק העבודה בטיפול ...איתך

מיקה יקירתי, תודה על ההזדהות. לשנות את הכינוי? זה הכי מתאים לי . גולם!

זה צעד ראשון לצאת מתוך החשכה ...קצת לזוז מאזור הנוחות ..

היי אודי. בשבוע שעבר פספסתי אותך ויצאת לחופשה וגם היום... כל כך התגעגעתי אליך... ראיתי שכתבת שהכנס עבר עליך בטוב גם מבחינה חברתית ומקצועית. שמחתי לקרוא. התקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית:)! זאת תוכנית הסבה של שנתיים.זה יאפשר לי להמשיך לעבוד ולהיות בקשר עם ילדיי. אני גאה בעצמי על ההשגים שלי אבל מפחדת להיתנשא על אחרים.... משהו באזור הזה.... הילה

מזל טוב!!!!! איזה נחת......... את צריכה להיות גאה..ולהעריך את עצמך. ויש לך על מה. רחל.

טוב שכך.. הייתי במצב רוח קשה שכתבתי אותה. נרדמתי אחכ. זה עזר לי ללכת לישון אחרי ש'הוצאתי' פה. אודי אתה לא חושב שאני רעה נכון?

ולפעמים גם לכעוס על אנשים. פעם לא יכולתי לבטא כעס בכלל. אבל אני לא אלימה ותוקפנית כלפי חוץ.מרגישה פנימית ככה לפעמים שנזכרת בפגיעות שפגעו בי ואכזבות

תודה לך על ההשקעה והכתיבה הבהירה ששפכה אור על לא מעט מצבים שניתקלתי בהם. ממש מודה לך ששיתפת. אני חושב שהיא התמודדה בגבורה עם המתבגרים וכל מה שקשור למיניות ומאוד נזהרה שלא לפגוע בהם. היא נקרעה כשהבת שאלה איך הפעם הראשונה כי לא היתה לה פעם ראשונה. אני מברך אותך על תבונתך ומאחל לך ימים טובים ומאושרים ככל שניתן. שלך, אורי

היא אכן התמודדה בגבורה וגם אתה ...אני יודעת לא פשוט לחיות עם הדיסוציאציות האלה. תודה לך איש יקר גם לך אני מאחלת שתעבור ותעבד את הקושי שנחת עלייך ותצליח לשקם את חייך וחיי משפחתך ..

אני רואה אותי מרחוק. רוצה לפגוע בי, אבל כדי להעניש אותו , להראות לו שהוא לא יאול באמת להכיל אותי ולדאוג לי. רואה כמה זה דבילי ולא מצליחה לעצור אותה. שהיא אני.

מה שלומך..?.. איך היה בכנס? בטוחה שהיה מדהים.. ספר לנו קצת איך היה לך.. שלך, רחל.

כיף לך

התעייפתי אני לבד עם עצמי. סליחה על ההודעות.. אני אנסה להעסיק את עצמי במשהו

ממש אבל ממש לא שונאים אותך , הילה הושיטה לך יד לא הגבת לה זה לא היה נסיון משנאה זה היה מרצון כנה באמת לנסות להיות איתך . יודעת שממש קשה לך ואת רוב הזמן בתוך כאוס מוצף..אנחנו איתך גם אם לא כותבים לך לפעמים זה באמת קשה.

מקווה שהכנס עבר בטוב. עשיתי עוד צעד קטן/גדול בעניין הגוף והאכילה הבוקר .. ועכשיו הם באים מכל הפינות..הרעש עצום הרצון להכאיב לפגוע חזר. זה הולך להיות סיוט, אבל בסיבוב הזה אני נלחמת. מזכירה לעצמי שהפעם אני לא לבד. אז מודה פוחדת כל כך ונאחזת לא להשאב למקום שאסור לי לדאוג לעצמי. למה כלום לא יכול ללכת לי חלק קל וטוב.

אני גאה בך! כיף לקרוא ולראות את התהליך שאת עוברת... שלך, רחל

אולי בגלל זה כלום לא הולך לי בקלות :)

היי אודי, לאחרונה המטפלת שלי מאוד נוקשה כלפיי, היא מדברת איתי בהודעות ב-"כן" ו-"לא" , וזה ממש ממש קשה לי... כאילו היא איזה מפקדת דגולה בצבא אני מכבדת את הגבולות שלה, לא פונה אליה כפי שביקשה , מעבירה תשלום מראש. וכואב לי היחס הזה. אני מרגישה שהיא שונאת אותי, ושאני עול ומטרד עבורה. אני חושבת שהיא גם קצת מתוסכלת, ומתנהגת כך בגללי. היא דיברה איתי על כך שבמכתבים אני מביעה כלפייה רגש ואילו במפגש אני מאוד רציונלית. היא אמרה שהפיצול הזה הוא לא ייאמן. קראתי שיש אנשים שפשוט לא מסוגלים להביע רגשות. אודי, אתה חושב שאני כזו? שאין לי מסוגלות לספר אם אני אוהבת או כועסת או עצובה? אני יודעת שאני לא כזאת באמת אולי זה פשוט מפחיד לחשוף את עצמך כך מולה? אני פוחדת שהיא תפגע בי, או שיימאס לה, או שיגמר לי הכסף ולא יהיו יותר מפגשים..אז מה הטעם שתדע מה אני מרגישה באמת.. זה קשה לי מאוד...הכל...

ליתר ביטחון ככותבת פה. שאני שומרת ולא מערבבת ולא מגזימה במינון ולא חותכת ולא חורכת רק משתגעת....

מקווה שעזר ..ושמרת על עצמך .חיבוק אם מתאים לך

שלום אודי, אני חושבת שאני לוקחת אחריות אבל לא מרגישה שאני בשליטה. מניחה שזה נשמע מוזר כי הקולות שאני שומעת הם חלקים שני אבל הם מפריעים לי מאוד ואני לא מצליחה לעשות סדר בתוך כל זה. הם מוציאים אותי מריכוז קוטעים את המחשבה גורמים לבלבול מלווים אותי במילות גנאי ואומרים לי לעשות דברים. אני יודעת שזה לא הגיוני אבל הלכתי לאיבוד ואני לא מצליחה למצוא את הדרך גם בעזרת המטפל. הוא מעלה חששות ודאגה שהטיפול אולי מזיק לי וזה מערער לי את הבטחון בו וביכולת ובסיכוי שלי לצאת מהמצב הזה. תודה שירה

שירה אני מניחה שהוא מטפל שמבין בדיסוציאציות ובקולות ..אפשר להיות בשליטה בתוך הכאוס . אפשר לשמור על עצמך ..אפשר וצריך להגיד, לכתוב ברור לכל החלקים שיש דברים שלא עושים. זה נקרא לשים גבול. אני ומכירה גם אחרות שפשוט כותבות להם וזה עוזר .

היי אודי, אמרתי למטפלת שאני מרגישה שהיא לא רוצה שאני אהיה פה (בטיפול), אז היא אמרה לי שלפעמים אני מרגישה דברים שהם לא לגמרי מדוייקים. התשובה שלה עיצבנה אותי. אמרתי לה מזה לא לגמרי מדוייקים? כלומר כמעט מדוייקים? היא התעצבנה עליי ואמרה לי שאני לא אכנס איתה למקומות האלה.. היא מתעצבנת שאני נתפסת למילים מסוימות ולקטנות.. ואומרת שאני צריכה לראות מכלול של דברים ולא להיתקע על הדברים הקטנים.. אודי אני אדבר על הדברים בטיפול ויודעת שזה שייך לטיפול.. אבל בכל זאת צריכה איזו התייחסות מבחוץ.. באימרה שלה שאני מרגישה דברים שלא לגמרי מדוייקים יש איזשהי פליטת פה שהיא לא רוצה שאני אהיה בטיפול? סליחה על האורך ותודה. מאי

היי אודי, בקרוב תהיה לי פגישה עם המטפלת, ואז לא ניפגש עד אחרי חג השבועות רציתי לכתוב שאני לא מסוגלת לתת לה מתנה לחג בפעם הקודמת הבאתי לה דובי ורוד וחמוד וגם כתבתי לה מכתב מאוד אישי (ועוד בעט אדום :-) ) ...הרגשתי שממש "נתתי" לה חלק מהלב שלי אודי, אתה חושב שזה מותאם להרגיש כך כלפייה? בבקשה תענה לי על זה ומאז שהיא שמה גבול להתקשרות בין הפגישות, אני מרגישה דחויה , ורוצה להתרחק ממנה. אמרתי לה בפגישה האחרונה שהיא לא מכילה אותי, והיא אמרה שבמכתבים דווקא כתבתי לה ההיפך..לא יודעת, לפעמים היא מכילה ולפעמים לא.. אתה חושב שצריך שתהיה לי דעה אחידה עליה? כי אין לי כזאת.. אני אוהבת אותה, אבל לא אכתוב או אקנה לה שום דבר הפעם. הלב שלי קצת עצוב ומתגעגע... :-(

תודה לכם שהייתם איתי. אודי תודה היד שלך ליוותה אותי,לא ברחתי.לא הסתגרתי. מקווה שהטוב לא יפחיד יותר מידי.בדרך כלל אחרי צעד אני עושה אחד אחורה. מקווה שהמודעות לפיצול לכוחות המנוגדים יעזור לי הפעם. אודי תודה שאתה מחזק את הראייה בטוב בכוחות הבריאים אבל אל תיפול לשם יש בי המון חלקים פגועים..הניגוד הוא עצום. שוב אודי תודה על הכל , על המקום , הנתינה, ממש לא מובן מאליו ... חופש נעים וכנס פורה ...

נפלה השן הראשונה ואמא לא פה. עכשיו אין לי פיית שיניים. אולי אמא תהיה הפיה.שלך. לא אמא מלאכית הוא מתעקש. אם אין אמא בבית לא תבוא פיה. אבל יש אבא שגם מכיר את.הפיה. לא. הוא מתעקש אבא יכולה להכיר פיה בן. אבל אבא איך אומרים פיה בן? אולי בכלל אין כזה דבר. חרדות קיומיות על פיית שיניים. גם לפינוקיו היתה פיה בת. אבל אני רוצה.פיה בן כי אולי פיה בת תשכח לבוא. הנה יוצאת הנטישה. אודי, כל יום אני מגלה מחדש את.המקומות שלה בפרטים הכי קטנים. ועוד אני מגלה כמה נעדרתי מהחיים פה בבית מכל מה שהיה קשור בשיחות רגשות התמודדויות. ארבעה ילדים זה לא צחוק. אם היית מסכים הייתי רוצה עוד ילד היא אמרה לי, בסך הכל שלושה חודשים מאז שנפטרה ומתחיל להרגיש כאילו מעולם לא היתה כאן ממש. יש דברים שמסקרנים אותי ואולי הבנות.כאן יעזרו להבין. מה המחיר של קיום.חיים רגילים בתוך כל הכאוס.הזה. איך מתנהלים איך אוהבים ומה מרגישים כששוכבים עם בן הזוג. האם יש כעס על.בן.הזוג.שנוגע.ומבקש קרבה.האם.זה.מזיק. תודה אורי

אורי מנסה לענות לך זה לא פשוט בכלל ומורכב מאוד. קוראת בן השורות שלך את תחושת האשמה ..לא הייתי ? אולי ביקשתי יותר מידי ....אורי אתה גבר שלא עבר פגיעה גבר נורמטיבי , לא יכולת לדעת אל תאשים את עצמך...יודע אשמה לא עוזרת לאף אחד היא רק מרעילה..תנסה לאחוז בזכרונות הטובים שלך איתה במקומות שהיית ...התות שהבאת לה לבית החולים , זכרון שמלווה אותי על הרגישות שלך ..על זה שהיא זכתה לראות ולחוש את הרגישות הזו... ולשאלות שלך אני חושבת שכל אחת מאיתנו שונה, כך שהתגובות יהיו שונות. החיים הם לא ממש חיים בתוך הכאוס הזה כמו כל ניצול החיים הם בשני מישורים ..במישור שאתה קורא לו חיים .. אני קוראת מסלול ההשרדות החיים הם די על אוטומט. תראה זה כמו אדם שהולך עם שק בבטן מלא בתפוחי אדמה שנרקבים ונסיון נואש לו לתת לריח לעלות ולצאת החוצה. זה לדבר עם בנים מתבגרים על מניות מבלי לחשוף , זה לראות שוב ושוב בטלויזיה על נפגעות. לשמוע את דעותיהם של מתבגרים, שלא ממש יכולים להבין, מה זה כולה חיבוק ולהתפוצץ ולנסות להסביר ללמד מבלי להקצין מבלי לעשות להם נזק ..זה לנסות להתנהג באופן הכי נורמטיבי בעולם כשאתה ממש אבל ממש לא נורמטיבי . זה להפגש עם משפחה מורחבת ולדעת שהם לא היו שם עבורך ולחייך אלהם , לפעמים זה להפגש עם הפוגע בתוך המשפחה ולשתוק ולחייך כי לילדים שלך אתה לא יכול לתת הסברים , זה להתרחק מאנשים מסויימים במשפחה כי אתה מחליט לטפל בעצמך ואין לך הסברים למה. זה לעמוד בסופר ופתאום משום מקום להריח ריח ולנסות להאחז ולא לשקוע לא להתנתק . זה להרגיש מגע ידיים עלייך ולדעת שעכשיו אף אחד לא נוגע בך אבל בכל זאת להרגיש כאילו זה עכשיו . זה להרגיש שאתה משתגע ולנסות להשאר שפוי. זה להגיב ממקומות ילדותיים בלי שליטה ולהראות אדיוט מצוי. זה הקושי הזה להיות בחברת בני אדם כי אתה לא בוטח בעצמך איך תבטח במישהו . זה להתרחק מכולם כי אין לך טיפת סבלנות . זה להלך עם עור דק כואב שורף שאתה לא יכול לסבול שמישהו נושם לידך . זה להזניח את הבריאות שלך כי אתה לא יכול לסבול את השאלות מהפחד שתחשוף את הסוד . זה לא ללכת לרופא שיניים כי זאת סיטואציה נוראית וטריגר מטורף. זה לחיות עם אשמה נוראית, בושה וקושי עצום כי אולי יכולת אחרת. זה לחיות עם הפגיעה הזו כל הזמן ..גם אם לא במודע היא שם במודע. זה להיות כל הזמן בהיכון,בפחד בתחושה שזה שם מעבר לגב. זה להיות כמו איש מודיעין שב"כ שכל הזמן מחפש רמזים , חשדנות מתמדת. אורי אני יכולה להמשיך בלי סוף זה פשוט זורם ממני המון מקומות שאפילו אני לא הרגשתי שזה שם ...ויחד אם זה .זה לגדל משפחה להנות ממנה מהזוגיות , מהילדים מההתפתחות שלהם מבדיחה מצחוק.זה לצאת לחופשות ללמוד לעבוד זה לחיות ולא רק לשרוד אורי עברת קרבות אתה מפקד...זה לחיות בתוך הקרב כל הזמן בראש ולזכור שאתה לא שם ..יודע אני חושבת שהסרט ואלס עם באשיר יכול לעזור לך להבין ..זוכרת שראיתי את הסרט לראשונה הזכרונות שלי עדין היו מודחקים זה טלטל אותי ברמות .. שוב אורי אני יותר ממבינה את הצורך שלך להבין מה היא הרגישה איך היא חיה בתוך הכאוס הזה .. זה נוגע ללב באמת, ולכן עניתי לך . אבל כמו שאני אומרת לעצמי לא להשאב למקומות האלה יותר מידי, כי זה לא באמת עוזר. ואורי יודעת שחשוב לך התשובות על הזוגיות מצטערת שלא עונה. פשוט לא רוצה לחטוא לעמליה ז"ל אני לא באמת יכולה לדעת מה היא הרגישה. מה שבטוח שזה ממש לא פשוט בעיקר כשמודעים לפגיעה. שוב מחזקת את ידייך תשמור עלייך ...ואורי חלק מלהיות "אמא " זה להיות יצירתי וקצת פחות פראקטי..סומכת עלייך שתימצא את השביל הנכון . אני קוראת את החכמה והרגישות שלך.

היי אודי, לפעמים יש לי התקפי קנאה במטופלים שמגיעים לפניי ואחריי.. בעיקר מקנאה באלה שיוצאים עם חיוך וככה מרגישה שיש להם קשר מעולה עם המטפלת.. דיברנו על זה המון במהלך הטיפול.. ואני מבינה למה זה קורה אך לצערי המודעות לא עוזרת לי באמת.. באותו רגע של קנאה בא לי להרוס את הטיפול ואני נהיית מאוד תוקפנית כלפיה.. ואז מתחילה לפחד שהיא תשנא אותי אם היא לא כבר שונאת אותי עכשיו... אודי אני מרגישה הרס מבפנים.. ואיך אני יכולה להמשיך בטיפול אם אולי היא שונאת אותי? אשמח אם תאיר קצת.. תודה, מאי

הוא חושב שאם הטיפול לא עוזר ואולי אף מזיק צריך להפסיק. אשאר לבד פחד נוראי עם כל הקולות האלה ותחושת השגעון שפתאום נדמה שכולם רואים כי קשה בחוץ.הכל בוהק ואני מרגישה בלבול וחוסר מיקוד. מה האסטרטגיה הטיפולית מאחורי נטישה? הפחדה? הרתעה? תתישרי או שאעזוב אותך, אם לא תהיי ילדה טובה אמא לא תאהב אותך ותגיד טיפשה. תהיי ילדה טובה שמהנהנת ומסכימה ולא אומרת מילים רעות ולא חושבת מחשבות מטופשות על מוות וסוף ולא עושה דברים מטופשים כמו לחתוך או לצום או להקיא ואז הוא יאהב אותך ולא יגיד לך ללכת.

מטופל שמגיע עם תפיסה ותקווה שטיפול צריך להעניק לו מענה קונקרטי -סיפוק צרכים. ולא מבין שזה לא ככה. מה המטפל מסביר אם בכלל למטופל שכזה? ומה מטרת כל התסכולים שיעבירו אותו בוודאות- ספרציה? אשמח לתשובה.

היי מימה שאלת שאלה פשוטה ומורכבת. פשוטה כי סיפוק צרכים מיניים,לדוגמה אסורים על פי חוק בטיפול. השאלה על איזה צרכים את מדברת? את יכולה לפרט? לדוגמה- הצורך שיקשיבו לך ויהיו איתך יכול לבוא לידי ביטוי בטיפול. אני לפעמים צריכה שהמטפל שלי יכין לי קפה בזמנים שהם יותר קשים והוא נענה לזה... את יכולה לפרט על איזה צרכים את מדברת? אשמח שתשיבי על מנת לנהל דיאלוג פתוח. שלך, הילה

רציתי לספר ולא להיות לבד.. היה לי קשה היום אצלה מאוד. אני חושבת שהיא גם בכתה, היא אמרה שהיא גם סובלת בפגישות החארונות וחזרה וארמה שהיא לא מוותרת עליי. אולי קצת מנחם לדעת שהיא שם בשבילי גם אם אני לא מצליחה בעצמי

שמיקה תיארה את הסיפור שלה ראיתי את עצמי, הולכת פעם עם הנער הזה ופעם עם הנער האחר אמנם לא כדי לחפש ארנבונים... אודי, אני זוכרת המון " מפגשים" ומקומות שהייתי איתם אני זוכרת מה הייתי עושה אח"כ בעיקר מכה חזקה בבטן כי חשבתי שאפשר להיכנס להריון ( למרות שבכלל לא הייתי בגיל שאפשר ) אבל אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שהסכמתי, ולמה המשכתי להיפגש איתם, ברור שפחדתי וידעתי שאני עושה משהו לא טוב. בכל זאת המשכתי להגיע שהם ביקשו במשך שנתיים . למה אני לא מצליחה לזכור את הפעם הראשונה זו שאמורה להיות הטראומטית? זה לא יוצא לי מהראש המחשבה של מה היה שם.

... מתגעגעת אליך.. מעניין, יכולים לעבור מס' ימים ,כך.. ופתאום אני מרגישה אליך געגועים.. מעניין , כך גם קורה לי עם אמא צביה.. אני הרי מגיעה אליה כמעט כל יום ומרגיש לי כזה רגיל, ופתאום כך ללא סיבה באמצע הפגישה אני מרגישה אליה געגועים והיא פשוט נמצאת על ידי.. אז למה אני מרגישה אליה געגועים כשהיא על ידי ? כמובן שאני משתפת אותה בזה.. אתה חושב שזה קורה בגלל שאני מרגישה שאתם יש ? ואז יש למי להתגעגע ? אולי זה בגלל שאני מרגישה שיש מיכל שיכול להכיל את רגש הגעגוע, אני מרשה לעצמי להרגיש כלפיכם את ההרגשה הזו ? אתה יודע ? מימה כתבה הודעה שכותרתה הזדקקות 2, ואביב התייחסה להודעתה, אני חושבת שכשאמא צביה לא מדוייקת אלי, אז אני שונאת את ההזדקקות הזו ומרגישה השפלה נוראית, כשאמא צביה מדייקת עבורי, מרגיש לי משהו רגוע, שליו,נינוח,, שלווה.. ובכלל לא איכפת לי שאני מרגישה הזדקקות אליה, וגם לא איכפת לי שהיא רואה שאני צריכה אותה.. אני ברוגע, בנינוחות ובשלווה הזו ,וזה מרגיש מאוד נעים בלב.. שלך מקרוב-במבי.

השארתי אותה מאחור. התנתקתי. נשארתי עם תחושת מחנק.

מחנק זה מפחיד זה קשה . יושבת איתך נותנת לך יד ,את מרגישה אותה? בואי תנשמי איתי ותתקרקעי חזרה . לא צריך לברוח היום לא צריך להתנתק . אפשר לחבק אותה , מגיע לה היא לא אשמה .

אפשר מילים מרפאות?

מצטערת ששוב קשה ולא פשוט . תנסי לנשום לתוכך ולזכור שזה גל ועוד רגע יעבור. אני שמחה שאם הקושי ובתוכו את מאפשרת לעצמך את המקום הזה יודעת שזה לא פשוט בכלל אני איתך יקרה, חושבת שאם אני אשב ליידך בשקט זה כבר לא כל כך יפחיד אותך, ככה ביחד זה יותר קל .

אודי זה משמע קלישאתי אבל זה כל כך לא.... קשה לי עם אנשים.

תודה רבה..על ההבנה והחיבוק המדהים העוטף...לא בטוחה שבמציאות זה היה כל כך קל כמו בכתיבה...שולחת חיבוק חזרה ובהצלחה בטיפול, אני כל כך שמחה שהחלטת.

תודה על החיזוקים, ועל החיבוק חזרה...:)

היי רחל רחל מה שלומך? בואי נסכם שאני מנסה לכתוב לך..... אם זה יוצא עילג/תוקפני/לא לעניין,אני מתנצלת מראש. אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון כשאני כותבת למישהי אחרת.... אז..... אני קוראת אותך תקופה ארוכה את הלבטים הקשיים לפעמים היה נשמע לי שלבוא לטיפול בשבילך זה ממש שורף בפנים... ובכל זאת הלכת ולא וויתרת.... הדרך שלך לא פשוטה. הניסיון לתת אמון ולסמוך..... כמה זה קשה והפכפך..... גם אצלי זה יכול להתהפך בשניות..... זוכרת שאודי פעם כתב שרצף יוצרים על ידי נקודה ועוד נקודה..... מכירה את זה עם ילדים? שככה הם לומדים אותיות ומספרים? ראיתי שיש לך טיפול, לא הצלחתי להבין- זה אותו מטפל? או משהו אחר? שלך, מקרוב, הילה

רק להגיד לך שאת מדהימה וכמו שכתבתי לך הבוקר את רגישה, חכמה ואמיצה ... כל הכבוד לך

הילה, יקרה!! אני שמחה לקבל ממך תגובות.. וגם אם לפעמים התוכן לא נכון בכלל לאדם שכתבת לו- כיף לך לראות שבכלל מישהו חשב עליך והתייחס למה שאתה עובר... אז תודה בכל מצב1:) המילים שלך נכונות ונוגעות בי. משהו שם באמון הבסיסי שלי בעולם- פגוע. וזה התגלה בטיפול מכאיב ביותר. הפחד להיחשף. הפחד לגלות חלקים בך שהודחקו. הפחד לשמוע מילות אשמה. הפחד מדחייה. הבהלה מקשר. כמה שזה סותר והפוך- והופך את זה ליותר קשה ובלתי אפשרי- זה הבהלה המטורפת מקרבה, ומצד שני- הפחד שידחו, שיגידו לי שלא רצויה.. אז איך זה קרה שהתחייבתי? הייתי בתהליך של סיום, והפגישה האחרונה החלה להתקרב.. ופניתי לאישה יקרה שגם היא מטפלת, בהקשר אחר, והיא שאלה אותי מה שלומי, ודיברנו כמעט שעה..כשהיא מחזקת אותי שהצעד שנראה שאני רוצה ומוכנה זה להיפרד, סופית. ולעמוד בזה. והתחלתי לבכות בכי היסטרי. של ילדה, תינוקת..בלי יכולת להירגע.. ואמרתי לאותה אישה שלא מסוגלת לחשוב על לעזוב באמת, אפילו שמעבדים פרידה. שלמרות שיש שם הרבה חוסר, יש שם משהו. אני לא לבד בעולם. יש מישהו שאני יכולה לבכות לו, והוא יקשיב, ולא יאשים.. והיא "אילצה" אותי לבחור. ולהתחייב. ובכיתי. והתחייבתי. לכל התנאים שלו. התחייבתי להגיע לטיפול, לפחות לארבעה חודשים הקרובים. לעשות את המקסימום שלי. ואחרי זה נראה מה יהיה הלאה.. נכון שיהיה בסדר????? נכון??? אני מפחדת ממה יהיה....... רחל.

היי רחל. שולחת חיבוק ענק לדרך החדשה-ישנה. קודם כל בחרת. בחרת לסמוך ולתת אמון לארבעה חודשים הבאים. אנחנו לא יודעים מה יהיה בהמשך וזה לא משנה כרגע.... מנסיון שלי תראי את זה יום ביומו ושבוע בשבועו. ואם יהיה לך קשה אנחנו כאן... ואולי זה יהיה אחרת? מכירה את התוכנית גולשי ספות? באחד הפרקים דיברו על התחייבות. הבחור באחת ממדינות המזרח לא זוכרת.... הוא אומר כוחות על אין לספיידרמן/או בסרטים. כוחות על יש למי שמתחייב. מה את חושבת? ואביב את אף פעם לא נדחפת.... איתכן, הילה

הי אודי, אני שומעת מילים קשות שמנסות להסביר. פצלים היא מילה מכוערת וגם דיבור בלשון רבים. אני לא רוצה להיות דיבור בלשון רבים אני רוצה להיות רק אני אבל לא ממש יודעת כבר מי אני. אני מתנהלת מול קולות שאומרים לי להשחית ולהרוג ולא תמיד מצליחה להתנגד להם. אני מחפשת שקט. שירה

היי שירה, יותר ממבינה אותך . כותבת כי רוצה שתדעי שאת לא לבד ובכל זאת חשוב לי לדעת אם נכון לך שאגיב לך. שולחת לך שיר שעזר לי לעבור הרבה ימים של רעש בראש ... https://www.youtube.com/watch?v=7hcEPikUpHI

תודה על השיר. מספיק הייתי שקטה עכשיו אני מבקשת שקט...

הכוונה הוא לא לשתוק , שתקנו מספיק הוא אכן שיהיה לך שקט פנימי ...וזה מה שאני מאחלת לך ..שהרעש האין סופי יפסק ..

היי לכולם גם ואולי בעיקר לשקטים מנסה שוב והפעם לפני החופש ככה שיש המון זמן כל השבוע ... זה אולי המקום שיתן לכם את האומץ להרגיש שייך, להיות ... בבקשה אל תשאירו אותי לבד... כולנו מלאכים בעלי כנף אחת. רק כאשר אנו נושאים זה את זה- ביכולתנו לעוף.../ לוציאנו דה קרסנצו מאחלת לכולנו שלווה ושקט ... https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A

היי אביב, את מאתגרת עם העץ הזה.. ולא רוצה להשאיר אותך לבד :-) באמת מאחלת לכולנו רק שקט

אבל לא מאתגרת סמיילי גם טוב ...

טוב..אז אחרי פגישה ששוב פתחתי ..שוב הרגשתי צורך בתלות שלי בה ושוב שלחתי לה הודעות..אבל מה שטוב זה שהיא איתי, מבינה ויודעת מתי כואב והיא עונה ומתי צריך את הגבול...עוד בפגישה היא אמרה שאולי אוכל לא לכעוס עליה אפילו אם היא תשים גבול השבוע וגם כתבה לי היום שהיא מבינה שקשה וזה היה צפוי וזה בסדר..אז היא ממש הרגיעה עד הפגישה הבאה שקבענו עוד השבוע להחזקה בינתיים 2 פגישות בשבוע.כנראה שוב זקוקה לזה...אבל בסדר...מקבלת...והיא אמרה גם שהיא מחבקת ולא שופטת ואני מאמינה לה....זה טוב..

ושתי פגישות זה סבבה כשצריך. ותודה שכתבת

אין לי משהו חיובי, אבל כדי שלא תשארי לבד...

רק בשביל לראות אותך כאן זה היה שווה .. חיכיתי לראות מתי תוציאי מחוש...מבינה שממש קשה . גם סמיילי זה טוב ..

מודה לך באמת שאתה מאפשר להיות כאן גם שמוצף מבולבל ותקוע .. מנסה הכי לדייק. שבוע לא קל לא פשוט בכלל..מנסה לעבור קיר פחד, חצי מדרגה בדרך לחיבור הגוף אלי. יודעת בחלק הבריא שזה חייב המציאות .. זוכר את השיר של אהוד בנאי ילדי הלילה ... חייבת לספר,מפחדת מהתגובה שלה. קל להיות אמפתי כשמישהו פגע בך קשה יותר כשאתה פוגע בעצמך... האשמה, הביקורת , הקשיחות שלי כלפי עצמי מספיקים לעשר . מפחדת שהיא תגיב כמו אדם אנושי שמצקצק מול העיתון. שוב יודעת שחייבת ..אבל צריכה חיזוק :)

אודי שאלת אם כאשר פרצה ההזדקקות ותחושות השפלה אם נשארתי או ברחתי. אודי זעקתי לה שם 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי!!' היא אמרה מן 'האמ' בטלפון. כאילו הקשבה בלי התייחסות עניינית. מבחינתי חיפשתי את המענה הקונקרטי כדי שישכך את החוויה הקשה ויגרום לי להרגיש מובנת ושמכבדים אותי שומעים ומתחשבים. זה לא קרה. אני לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי ומה אתם עושים. מבחינתי שחזרו לי שם השפלות והתעללויות והכי גרוע - הפקרה והזנחה וחוסר אכפתיות ואטימות אנטי אנושית במצב של פגיעות והזדקקות הכי חסרת אונים עד שאפילו את צלם האנוש שלך אתה כבר לא מרגיש מרוב השפלה, עקב ההפקרה הזאת - החוסר מענה מול קריאה לעזרה אז אודי. סליחה על הרוע. אבל שאני נזכרת בזה בא לי שכל הפסיכולוגים ישרפו באש הגהנום.. ועכשיו נוותר רגע על הדרמה - אתה שואל אותי אם נשארתי לדבר על תחושות ההשפלה או ברחתי... אודי תבין- החוויה הכי חזקה שם הייתה שהיא צריכה לקחת אחריות. לא אני. היא צריכה לקחת אחריות על האנושיות. על עצם האנושיות. ולהביא אותה אליי. לבוא לקראתי. לא אני. את זה היא לא עשתה. האחריות הוטלה עליי. האחריות להגיע לפגישות למשל. גם אחרי ובעת השחזור. ועם האחריות שנחוותה כהפקרה משפילה באה ה'רצחנות'. כי להטיל אחריות עליי שם על מה שאני מרגישה ועל הפעולה בזמן שהיא לא מתערבת, לא מתגייסת, נחווה כמו הפקרה ומעילה באחריות האנושית של עצמה כלפיי. ובעצם ניסו אחכ להראות לי את העצמי שלי שם. שזאת בחירה שלי. שאני זאת שיכולתי לקום וללכת בכל שלב. שאני זאת עם התגובות הרגשיות.. הכל אני. היא כלום. היא הייתה המסך שהוצאתי עליו את כל ההשלכות האלה. וזהו. ככה דחפו לי את הפרשנות של פסיכולוגים וההסתכלות של פסיכולוגים וההבנות של פסיכולוגים... יופי השכל שלי מאוד מודה לכם על החכמה הזאת. בטח אמא שלי המקורית השאירה אותי לבד מוזנחת בעריסה... אבל מה עם הרגש? ברגש אני עדיין לא מסוגלת להקשר לבני המין השני ולהיות באינטימיות ואהבה. החוויה של מה ששחזרתי בטיפול רדפה אותי כמה שנים , שלא לדבר על הביזוי הנרקיסיסטי שהפסיכולוגית הזאת העבירה אותי. אחכ קראתי במקום אחר שהכל בשביל לעשות ספרציה.. איך אפשר להשאר במקום שמשפיל אותך? מתי שלא רציתי לבוא היא אמרה לי שהיא חושבת שאני צריכה לבוא ומתי שכן רציתי ללכת היא הפנתה לי עורף. היא התעקשה לא להיות דמות טובה. היא התעקשה להיות מתסכלת. אנסי תסכולים אתם. אבל אתם מצדיקים את זה בטענה שככה זה במציאות- היא מלאה תסכולים וצריך ללמוד להתמודד איתם.. אישיות חזקה ובוגרת צריכה להיות מסוגלת לשאת תסכול. לצמוח מזה. שיהיה. 'מציאות', דרישות המציאות.. לבנות אגו.. פאקינג וואטאבר. לי בא ללמוד איך להרגיש אהבה ברגש ולהזדיין בגוף. רצוי עם מישהו עשיר כדי שאוכל לממן את כל הטיפולים האלה . חה! לעבוד זה לא בשבילי. אנשים שחיים בכלובים של משרות מלאות.. וזה נחשב 'נורמלי'. אנחה. בא לי אהבה. מי יאהב דווקא אותי... ירצה דווקא אותי. ירצה אותי! אותייי! גיל 34... השעון מתקתק. זמן שלא שואל אף אחד.. גם אני כבר לא שואלת. עייפות מתהיות. לפעמים בא לי לקחת סכין ולנעוץ בכל מה/מי שמעצבן. היה כיף אם היה אפשר לחסל ככה גורמים עויינים ולהעיף אותם מהדרך. אבל זה לא אני ככה. דעאש אולי ככה. אצלי עדיין אהבה שמחפשת מענה. לפני כמה ימים דיברתי עם אלוהים והייתה הרגשה שהוא שם. זה מוזר. כי בשחזור בטיפול שזעקתי אליו הוא לא היה. אולי גם אלוהים מאחר להגיע לפעמים. הייתי הכי לבד בלי להיות לבד. בכיתי מאד. ולמחרת קמתי בבוקר. חייכתי. שיהיה.

קודם כל, כל הכבוד על המאמץ לא לכתוב בחופש :) מעריכה מאוד את המאמצים שאת עושה למרות הקושי הסובייקטיבי שלך . וחוץ מזה ממה איך בטיפול החדש שהתחלת ? איך המטפלת ....וכן ממה זה מפחיד פלצות להזדקק האמת שזה גהנום עלי אדמות עד שמרפים ואז האמת שזה כייף ..לדעת שיש על מי לסמוך ושיש למי להתגעגע ..אבל זה תהליך ארוך ...

אביב, מזדהה עם דברייך.. כשמרפים מרגישים רוגע, נינוחות, שקט ושלווה. במבי.

אין לי כח להתבכיינות יותר. לא רוצה לשמוע את עצמי מתלוננת, מקטרת, מבכה את הגורל האכזר... לא מוכנה לזה יותר. אני בן אדם מבוגר, וכשיר לקבלת החלטות. ברגע שאני עושה משהו, זה נובע מהחלטה, או מהחלטה שלא להחליט, שגם היא החלטה. וברגע שאני זאת שהחליטה – אין לי שום זכות להתלונן. (אבל תוך כדי שאני כותבת, אני פתאום מבינה שגם מהלקאה עצמית די נמאס לי...)

איך נפטרים מדימוי עצמי נמוך? יש כללי אצבע לעניין עד שמגיעים לטיפול?

היי אביב מה שלומך? רוצה לאמר לך שאני נפעמת ומתפעלת ואפילו מעט מקנאה(רגש פחות מדובר.....) ביכולת שלך להיות רגישה אמפתית ומכילה עבורי ועבור כמעט כל אחת כאן..... איך את מוצאת את המילים הנכונות לאמר.... אני כל כך הרבה פעמים קוראת בנות שכותבות ורוצה לאמר ולהגיב מרגישה הזדהות ואכפתיות ורצון לתמוך..... ולא ממש מוצאת את המילים הנכונות לאמר.... לפעמים מפחדת שאשמע תוקפנית.... או שלא הובן נכון.... שהמסר לא יעבור.... שהדברים יקטינו את המצוקה.... 'Ever'..... תשמרי גם על עצמך, לא פחות משאת נפלאה פה לכולם/ן,בסדר? שלך, הילה

הילה , לא תמיד אני יודעת ולפעמים אני נופלת לתוך המקום שחושב שהוא יודע וזה הכי נורא . מנסה תמיד לקרוא בן השורות ולראות את האדם וכן זה די מפחיד אולי לפגוע. את יודעת אני בטוחה שתיכתבי וזה יהיה נכון סומכת עלייך. לא כל כך חשוב המה חשוב האיך ועצם זה שאת אומרת לשני אני רואה אותך. את מאוד חשובה כאן בפורום, יש לך את הרגישות הנכונה ואת חכמה וכשאת כותבת אני חושבת שלא רק אני כולנו ניתרמות מזה. בקשר למה שכתבת למטה האמת שבהתחלה רציתי לכתוב לך בדיוק כמו אודי, אם יפריע לך פשוט תיפתחי את זה תגידי לעוסיות לפני שאת רוצה לפתוח את זה. והכי חשוב תהיי את לטוב ולרע כמו שאת לכולם יש דפוסים דפוקים אמיץ מי שעובד עליהם לשפר אותם . בהצלחה

מצטרפת לדברים של הילה ומוסיפה תודות גם ממני..