פורום פסיכולוגיה קלינית

מתביישת שיראו איך הבית שלי נראה מבפנים (תרתי) - זה תמיד. עכשיו הוא, הבית הקונקרטי / מה שהולך בראש, גם הגיעו למצב של הזנחה ואגירה (קרי, רעלים). עכשיו גם מתביישת מידי שיראו איך אני נראית מבחוץ. גם קודם, אבל במידה מאוזנת. אמנם לא התגאיתי בי, לא הצלחתי לראות שאני עושה דברים טובים ומאד משתדלת, ידעתי שאני מכוערת ומקומטת, אבל העזתי לצאת. שוב אומר שמרגישה כל כך חסרת תועלת ובעיקר נטל על הסביבה, ויש לי משאלה, עדיין, שאיכשהו יצליחו לעזור לי, אולי להצליח להגיע למצב יותר שימושי, למרות שהגיל כבר מתקדם. המוטיבציה הולכת ומתפוגגת. רחצה וכביסה הופכות להיות אישיו. שוב, זה היה, אבל העוצמה גדלה. כל רעש מרגיז. סוגרת חלונות, שמה אטמי אזניים. המשפחה העקיפה ממודרת עוד יותר ומפורקת עוד יותר. איש לעצמו. הייתה ירידת מדרגה בקורונה. עוד ירידת מדרגה עם מות אבא. הרופא שלי עדיין לא חזר, ולא יודעת איך אוכל להרים את עצמי אם אכן תיקבע פגישה. בעבר גם קרה שלא הצלחתי. אז פוחדת. ואיך אני מעזה לעשות דברים של חיים כאשר אצל אנשים, פה קרוב ממש, התרחשה קטסטרופה וחורבן. (/איך הילדה הרשתה לעצמה לחיות כשאמא עברה שואה). היינו פעם קבוצה של חברות ילדות. השנה, והניחוש הוא שיש קשר למצב הפוליטי (חלק מהבנות תומכות, בניגוד מוחלט אליי, הן בחרו בהנהגה פה ומתמידות בכיוון התפיסה שזה נהדר ומתאים) והקשר התנפץ. בתקופה הזו הבנות התרחקו, לא עונות, לא שואלות לשלום, אין סיבה מוסברת, אבל נראה שהסיבה מרחפת באוויר. הן עשו גוסטינג. ומכל זה בחרתי להזדהות עם האשמה החולה המוטחת. אם עכשיו יקרה משהו לאיזו חיה, אם רק תישבר כוס, אצרח באופן לא מותאם. כתבתי לעצמי. אם וכאשר הרופא יחזור אקריא או אומר לו, אבל זה יהיה מנותק כבר ואולי מאוחר מידי. ... סוריקטה

מקבלת בזרועות פתוחות. קוראת את המילים שרשמת כאן לכולנו ונפעמת. אתה כאן, לפחות ככל שהמציאות מאפשרת. תודה, וגם תודה שהפורום פה מגן מפני הודעות מסוימות כל השנים, לא כל שכן כעת. איני יודעת ואולי גם איני רוצה לדעת אם ישנן כאלה פה. הרשת, ולא רק, מפוצצת בתכנים רעילים שמוקאים על המקלדת, לצערנו. דואגת למטפל שלי (וגם לך), שדעתכם מובעת בבהירות בפני רבים, והוא (ואולי גם אתה) מותקף בצורה גועלית במיוחד. הגם שנאמר לעצמנו שאלו השלכות המעידות על הדוברים, ונדע להפריד ולא להזדהות. תודה מהלב, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי בהחלט נראה לי שיש לך חרדה ושיכחה היא גם חלק מתהליך אייך זה נקרא לא הזדקנות יש מילה אחרת שגם אני אותה לא זוכרת אז כן שוכחים המוח מתבלה עם הזמן כמו הגוף עצוב לי לשמוע כמה כעת לך עכשיו אוהבת חטולית

לפעמים יש תהליכים של התנוונות במוח, תהליכים דמנטיים וכד'. עם זאת, במקרים מסוימים אפשר לאמן ולשמר חלקית, או להאט את הדינמיקה. כנ"ל גם בגוף. וכה ניסה גם אבא שלי שהיה נכה לפחות בעשרים השנים האחרונות שלו. ובטח שחרדות. תודה, מתוקה, ושמרי על עצמך, סוריקטה

אני סומכת על השם יתברך ביידן הוא כמובן שליח שלו ואין לי שום דבר נגדו לא יודעת אייך לומר זאת אבל פתאום כולם רוצים לבוא לדבר להגיד למדינה שלנו מה לעשות כך זה הרגיש לי הנה ביידן הלך ואיתו כל הביטחון כל הזמן אזעקות אני נחרדת מחדש עם כל אזעקה ורועדות לי הרגלים הלוואי שיהיה לילה שקט ורגוע אני חייבת לישון !! גם החוסר שינה מביא אותי למצב של חרדות מאחלת לילה רגוע לכל הגזרות המותקפות בארץ חטולית 😖😖😖

אודי, הביטחון שלי מגיע מביידן!!! ממש!!!! ביטלו את הרצון לחזור ללימודים פיזית, כנראה נחזור בראשון אבל מי יודע? אף פעם לא קבלנו כזה גב ענק!!!! ענק!! בשבועיים האחרונים הרגשות שלי (ומאמינה של כלם היו ברכבת הרים)כאב, הלם, כעס וזעם עצום!!! ושוב כאב על כל מי שהכרתי גם קרובים פתאום... וגם הרגשת הפקרות של המדינה! שעדיין כך מרגישה, מחדל!!!!!!!! פחד עצום על החיילים שילחמו בעתיד...פחד עצום על החטופים -עדיין יש!! אבל אז...בא האדם הענק הזה לעזור לנו!!! נשיא ארצות הברית!!! תקשיבו לנאום שלו!!!! לכל הנאומים שלו!!!!!!!!!! וואו!!!!!1 אדם ענק!!! ענק!!!!! הוא לא אוהב את ביבי, שלא תבינו לא נכון!! הוא בא לפה בגלל הקשר רב השנים, לא משנה מי היה ראש ממשלה, הוא מדבר אל העם!! העם הישראלי!!!!!!!!! אז נכון- יש לו אינטרס באיזור, נכון... אבל הוא אנושי!! הכי אנושי! ואכפתי!! מאמינה, כי הוא איש עשייה ולא דיבורים. תסתכלו על מעשים , דיבורים שמענו מספיק!!!! וכל המערכות פה כושלות לצערי, כשלו..כי הם תלויים ב"יהיה בסדר" ובכספים שלא הגיעו לצבא עוד....אבללללל יש לנו זכות קיום בארצנו! ואנחנו חייבים לפעול על פי ארצות הברית כי רק ככה נקבל תמיכה!!!!!!!! כמה כח!!!!! רגשות שמשתנים, אבל יש בי עוצמה! וכן, ידאגו לחטופים!! כן, ידאגו ביידן אלוףףףףףףף ויעזור!! ומאמינה באלוקים, כן. ביידן שליח נאמנן!

הי, לא יודעת איך זה אצל פוסט טראומתיים למיניהם בכל אופן אצלי המחיקה עובדת חזק. כעת - נמחקים שמות, פנים, פרקים שלמים בזמן, בהיסטוריה. מילים, הקשרים, קשרים עם אנשים, רגשות, זיכרונות. פוחדת שתהיה כזאת רגרסיה שגם קול לא אוכל להוציא (כמו פעם) וגרוע מזה - גם לא בכתב (כמו פעם פעם). העזתי לצאת ולטעום קצת מהחוץ. החוץ המלא בכרזות של משפחות חטופים, ברסיסי ושיירי נפשות. וקול צרח בי פנימה - רוצה הביתה. וגם בביתי שלי מרגישה כבמקום אליו ברחתי. לא בית. Numb ואף על פי כן ולמרות הכל - יצא איכשהו מחובר, ואני כן יודעת, שמה שהיה, עדיין בפנים, כל עוד אין נזק פיזי מוחי, וסביר שיוכל בעתיד להיות נגיש יותר. סוריקטה

כל כך מזדהה אתך לא מרגישה יחד וזה לא מהיום אין לי מילים גוזרת על עצמי שתיקה כדי לא חהתפרק וגם את זה רוצה למחוק ומכריחה את עצמי להשאיר אנחנו נהייה בסדר , אנחנו למודות מלחמות ... נעבור גם את זאת , חיבוק

את, איך אם לא את, מבינה מבינה :-) חיבוק בחזרה, סוריקטה

המלחמה הזו תימשך 3 חודשים גם רבנים גדולים וגם יודעי דבר 3 חודשים זה.....כמו נצח אני לא עומדת בתקופה הזו עד עכשיו אייך אפשר לחשוב עוד 3 חודשים ?? מחר צפוי להגיע ביידן האיש שעומד מאחורי כל העזרה נגד המלחמה הזו שנכפתה עלינו אחריו יגיע נציג צרפת כולם רוצים להציץ ולראות את הזוועות עולם שקרו כאן בעוטף רק אנחנו כאן בארץ רואים הכל בלייב והלב בוכה על המשפחות על הנרצחים על החטופים על הלוויות היומיות כמה כאב למשפחות השכולות ובא לי לצעוק מה ..אתם..חושבים..שזה..קירקס?? מה אנחנו חייזרים ? למה כל העולם ואמא ואבא שלו גם צרכים לבוא לראות?? למה לא נותנים למדינה הקרועה שלנו מאובדן וכאב לכאוב ולבכות בשקט? אז תגידו הזדהות ? ממש לא רק סתם פוליטיקה שיגידו .....אוווףףף אומנם לא מכירה באופן אישי שום משפחה כזו או אחרת אך כן מרגישה את הכאב הנורא הזה...שהלוואי ולא היה קורה כואב לי בפנים בתוך הנשמה מה שהם לא ירגישו אף פעם לא מצליחה להתנתק מהטלויזיה ולהפסיק לשמוע את כל מעשי הגבורות של האנשים בארץ שלנו כן שלנו!! והדמעות זולגות באין יפריע כי זה רק שלנו מצטערת שיעבור כבר לילה שקט ורגוע חטולית

חטולית יקרה! באים לעזור לדעתי, ביידן הוא חבר שלנו, הוא אדם אכפתי למרות כל הפוליטיקה! הוא עבר בעצמו טרגדיות! תקשיבי לו! הוא מעורר בי תחושת ביטחון! תקשיבי למה שעוזר לך לתחושה זו!!! "אתם לא לבד!" הוא חזר ואמר ועשה!!! כן עשה!!!! להביא לפה את המשחתות האלה וואו!!!!! הוא לא רק "דיבורים" הוא אדם מעשי! מעולם לא ביקר פה נשיא בסדר גודל כזה בזמן מלחמה!! אכפת לו מאנשים, ולכן גם לא רוצה שנפגע בחפים מפשע... ומובן מאוד! צריך להיות גם מוסריים, אנחנו מדינה לא ארגון טרור!! אסור לנו להיות כמוהם!!! אבל תקשיבי לו: "אל" אל תתקפו!!! 15 פעמים 9.11 של ארה"ב!! זה מה שאמר!!! שזה היום הכי נורא של ארה"ב!! צדק צריך להיעשות!! ככה אמר! אנחנו דמוקרטים! בעלי ערכים. אין ברירה.ישראל היא נס!! מדבר על משה רבינו שהמסר שלו נמשך שנים ועל קריאת התורה מהתחלה! אנחנו ניפול אבל נקום מחדש!! וצריך לקום ולהתחיל מחדש כמו התורה- את אדם דתי! תאמיני!! את זה אמר נשיא ארצות הברית!! מאמינה???? "עם ישראל חי" ככה אמר!!! איזה אלוףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!! כמה חום וביטחון!! כמה? בזעם שלנו אחרי האסון עשינו טעות- תלמדו מזה!!! בקיצור תקשיבו לו... פתחתי לחטולית, אבל זה לכולם!!! לכולנו! סוריקטה- זה היחד!!! מבינה? לא רק לעזור אחד לשני!!! היחד עם ארצות הברית, היחד של חיבוק חם ואוהב לכולם. גב למדינה! למרות מגבילות הכח.

הי חטולית, להבנתי אנחנו נתונים במצב של אי ודאות. לא יודעים מה יהיה המשך או התהליך וכד'. לא יודעים. משערת שעדיף המקום הצנוע והפחות יהיר. מה אנחנו כן יכולים לעשות בתוך זה, מה כל אחת באופן אישי? היכן כן ניתן להשיג שליטה. כל אחת לעצמה. שאלה טובה. סוריקטה

הי, האם ניתן לפתח פוסט טראומה מקריאה של חומר אלים (מיני) במשך שנים? חוויתי ניצול מיני כילדה (13) במשך כמה חודשים. מאוחר יותר ניסיתי להכנס למערכות יחסים ולא מצאתי עניין. תמיד הרגשתי מנוצלת, מושפלת, קטנה, חשופה וחלשה. כם השנים פיתחתי אגרופוביה קשה שמנעה ממני יציאה מהבית לתקופות ארוכות.בתחום המיני שום דבר לא עורר אותי יותר עד שמצאתי חומר מיני אלים (BDSM, פנטזיות אונס וכו'). בשנתיים האחרונות כל איזכור של אונס בחדשות גורם לי לתגובות של דכאון, וחרדה. האם יכול להיות שהייתה בעיה והחמרתי אותה? או האם יכול להיות שיצרתי את הבעיה?

הרבה מרגישים כמוך... התקווה שלי זה העם! רק העם!!!!! מלמטה.....ומלמעלה מאמינה בקב"ה שיראה אותנו!! בשביל זה צריך להרגיש שכולנו יחד. ויש את היחד הזה!!! זה מורגש ממש חזק עכשיו!!!!!!

הי מיכל, הרבה מדברים על הביחד שאת מתארת. אני לא מרגישה אותו, אלא בודדה מתמיד, כאילו כל אחד ספון אל תוך עצמו. ולא שייכת לאף אחד מהמעגלים. גם לא מסוגלת להתנדב או להציע את עצמי לעזר בגלל הכאבים. אפילו תרומת דם לא הסכימו לקבל ממני (ערכים בריאותיים שאסור עכשיו). קורה שאני מרגישה שלא אכפת ממני, אוטמת הכל, לא מגיבה לאזעקות, לא מגיבה לטלפון. באמת שמחפשת לשאול אנשים איך הם מרגישים את הביחד. לא מגיע אליי... רופא הנפש שלי, כאמור, לא בסביבה כבר שבועות ארוכים. אודי, אפרופו פעילות גופנית - איני מצליחה לבצע תרגילים ייעודיים, אבל גם ביום כזה, כמו היום, בו 'לא זזתי' הגעתי להליכה של אחד-עשר קילומטר ס"ה, עליתי 10 קומות ס"ה, שעה מתוך היום נחשבה זמן של פעילות מתונה או אינטנסיבית. אני כבר לא יודעת אם זה נחשב או לא. וטוב שכאן שומרים על ה'שגרה'. מקל לזכור את הימים בשבוע :-) סוריקטה

עצוב לי שאת מרגישה לבד!!! אבל העם מאוחד.. הרבה יותר מאוחד! תפתחי מדיה, אבל רק על מה שמחזק!!!!!!! תאזיני לביידן "את לא לבד!" ככה אמר!!!! ותאמיני!!!!! לא לבד!!!!!! העם שלנו יותר מאוחד, מתחילים לראות סימנים של התאוששות, גם את תתאוששי.. מאמינה כן!! הרוח הישראלית תנצח!!!!!!תקשיבי למשפחות החטופים שסוף סוף יש אוזן קשבת...(לא ממשלה) ביידן יעזור!!

אני, כנראה, פגומה, נכה. לא מצליחה להרגיש את זה :-( זו האמת שלי. מצטערת. לגמרי עוקבת אחרי החדשות וביקורו של ביידן, ארצות הברית הענקית. כן יצאתי לחוות את החוץ, וכל יציאה מפתח הבית תמיד סופר מורכבת עבורי. לא הצלחתי להתעודד. לא מצליחה. הכאב שלי רק מתמצת. וגם הבדידות. פוחדת מאנשים. רמת אמון נמוכה ביותר. לא מחייכת. גם אני רוצה לכתוב פעם אחת בצעקה עם סימני קריאה - אני לבד. אולי יניח את דעתי (וזה יהיה בעתיד, אם כי מאוחר ואולי מידי) אם כמה אנשים שפעלו בהרס בל יתואר ברמה של המדינה יועמדו לדין וישבו מאחורי סורגים. מצטערת, חסום ובלתי חדיר בשלב זה. ובכלל לא רואה את הסוף, איך מתפתח ומה המחיר. סוריקטה

מה לקחת במקום אריפליי בגלל נשירת השיער ?

השאלה הופנתה בטעות , לא שמתי לב שמדובר בפורום של פסיכולוגיה

היי מיכלי מאמי אין אמא רעה יש אמא שחושבת על טובת הילדים שלה גם אם זה נראה אחרת צר לי לא זוכרת כל מה שכתבת כי זו הודעה שלא נכנסת לעץ כמו אצל סוריקטה הדברים לא מונחים לי מול העינים חיבוק אם מתאים חטולית

תודה...אם לא אמא נוראית אז סתם נוראית לאור המצב..

לא יכולה לזכור כל מה שכתבת כי זה מגיע בכותרת נפרדת לצערי אך הינה זה הדבר אולי היחד שאני כן עושה משתדלת לפחות מנסה שוב ושוב להכנס כי המקום הזה חשוב לי מאוד למרות שהמערכת הזו משגעת אותי עד שמצליחה להכנס לא יכולה לקבוע תורים לבדיקות בבית החולים כל הזמן תפוס או שלא עונים וזה מוסיף לי עוד לחץ ומתח נפשי כן ימים מטורפים סליחה לא קשור למה שכתבת מקווה שתצליחי להתגבר על מה שמטריד אותך חטולית

הי חטולית, בטח שכתבת מילים קשורות למה שרשמתי בהודעה ההיא. שמחה שאת מתמידה פה למרות המערכת הטכנית שקרה בה בלגן. דוגמא טובה ממש. ובאסה ממש שבגלל הימים המתוחים את לא מצליחה לקבוע בדיקות שהיו אמורות להיות בשגרה. כולנו מוטרדים מאד, צורחים מאד, שותקים מאד, מן הסתם. אמצע שבוע, סוריקטה

היום ואתמול הטילים חגגו מעלינו הבומים הלכו ונעשו יותר ויתר חזקים לא רחוק מהבנין שבו אני גרה נפל טיל הוא לא התפוצץ מיד רק כעבור כמה דקות הפיצוץ הזה לקח אותי עם הפחדים שלי כשהייתי ילדה קטנה והמטוסים שעברו מעלינו ואחר כך אזעקות חזרה לאותם ימים גם אז היתה מלחמה הפחד הזה כן הפחד הזה חוזר אלי כל פעם מחדש ומחליש אותי שוב ושוב למזלנו הטוב לא נפגענו ועוד טילים הזעיקו אותנו שוב ושוב לרוץ לחדר המדרגות אין אצלנו ממד אני גרה בקומה שניה והדיירים מקומה 1 עולים אלינו כל אזעקה עם תינוק בן יומו גם מקומה מעלינו יורדים אלינו כשמתחילה האזעקה אני מפסיקה לנשום הפחד משתק אותי ועובר עוד כמה שעות עם עוד כדור הרגעה לצאת מהחרדה אחד הדברים שמאחדים את השכנים שלי כיום ...לדבר על החטופים והנרצחים מה שכנראה מסיח את הדעת מהרעש האיום של הבומים שנשמעים כאלו הם בתוך הבית שלי אין לי עם מי לדבר על הפחדים והחרדות שלי כולם עסוקים עם.... אמי היתה אצלי בסופש וחזרה הביתה מעדיפה את המרחב שלה כולנו כנראה באותה קלחת עם הפחדים והחרדות כל אחת עם מה שהיא מתמודדת תודה למי שקראה מקווה ללילה שקט ורגוע אם ביום אין שקט חטולית

כן..ימים קשים. שולחת חיבוק מחזק. גם לנו אין ממ"ד, עומדת במרכז הבית לא בא לי לרדת למקלט...אצלינו יש אזעקות אבל לא נוראיות נראה לי, אצל הוריי ואחותי כן..יש הרבה. בהחלט מלחיץ אבל מתגוננים כמה שאפשר. שמרי על עצמך כמה שניתן.

אודי יקר וכולם, אין בית בישראל שלא מכיר חייל, משפחות...מישהוא אפילו במעגל שני שלישי... עדכון אצלי: הבן של החברה וחברתו נרצחו....לקח זמן לזהות לצערנו ולא רוצה לחשוב אפילו מה היה להם...ופה בעירי קברו כבר מספר ילדים מהמסיבה ןחיילים ערכיים בטירוף :( ששלושה מכירה, לא מקרוב ממש אבל מכירה את המשפחות. רוצה לדווח על הבנים שלי אבל הכל מתגמד לממדים אפסיים לעומת חיילים בחזית, לוחמים. רק להגיד שהם עובדים 24/7 והם לא בבית. הבן חזר לשבת, אנחנו שומרי שבת.. והקפיצו שוב בשבת. רגשות: אשמה שחינכתי אותם לתרום אחרת.. לא להיות קרביים והם קלטו זאת היטב, ולמה ככה חינכתי אותם? בגלל החלטות ממשלה שגויות, ושלא ימותו לשווא...ולעשות לעצמם :( כי לא רציתי שיצאו שרוטים נפשית שיוזנחו בגלל המערכות בארץ.. האם אני אמא נוראית כל כך?? הם תורמים הרבה אבל מאחורי מקלדות ומכשור.. למזלי הם חכמים...הצעיר לא, וכנראה לא יהיה מנוס מקרבי :( אוף לא רוצה לא במחיר של איבוד חיים, לא מאמינה שבאמת יעשו את מה שאומרים, עוד מעט יגמר הזמן ושוב נמצא עצמנו עם ביקורת מהעולם ונעצור הכל...עוד מבצע! אלופים בלמשוך זמן פה.... כן, לא מאמינה למלחמה אמיתית כי אין ממשלה שתנהיג.. וכל אחד חושב על עצמו, כבר יש הכנה של כסת"ח בטוח.. לא באמת אכפת להם.....מפחדת כל כך להביע דעה פוליטית...אבל קשה שלא. מה כן? התקווה רק מהעם!!! זה מה שנשאר. לצערי הרגשה שהחזירו את עם ישראל לגלות....הנהגה שכשלה ותאשים מישהוא אחר, זה מה שיהיה ברור לי יעלימו ראיות לעוד 50 שנה..... וועדה שתאשים את כולם חוץ מאת עצמם!!!!! והעם אולי אולי יצליח לא בטוח. חוזרים לשגרה: מחר הודיעו שנחזור פיזית לגנים. מלחיץ אבל חייבים לחזור! הלוואי הלוואי שנחזור אבל בטוב. מפחיד לדאוג ל35 ילדים קטנים...אחריות גדולה. כי יש אזעקות האם אני נוראית? כל אמא לא רוצה לאבד.. אבל האם טוב למות בעד ארצנו? האם כל כך טוב להישרט נפשית ולהזנח ע"י כל המערכות?? .. אם הייתי יודעת שהמדינה דואגת ללוחמים אולי אולי הייתי מרגישה אחרת. עצוב אבל זו ההרגשה. הצעיר בכיתה י"ב מועמד לקרבי.. לא מורידה פרופיל בכח אבל ככה זה פה. דורשים שתהיה קרבי ואם אתה לא רוצה או לא מתאים, לא שואלים אותך ממש....הגדולים פשוט עם פרופיל נמוך וחכמים...הצעיר לקוי למידה אז שילחם ככה פה...אוףףף מצטערת שאלו מחשבותיי....אוףףףףףףףףףףףףף סליחה סליחה סליחה.. וגם מבחינת מגורים, תמיד העדפתי מרכז, הוריי בדרום בעיר לא קרוב מאוד...אבל קרוב ואחותי גם שם, חוטפים טילים על הראש, מילימטר מהם. אני פחדנית :( רוצה גם את ילדיי לידי. אמא שכזאת. מצטערת אין בי כח לחימה. עצוב...לא רוצה להיות מגן אנושי....כי אין פה הגנה אמיתית. אין.....מצטערת, שוב. :(

הי, מרגישה לא מסונכרנת. ניסיתי לפתוח הודעות מלא פעמים ונמלכתי בדעתי. כתבתי ומחקתי ושוב ושוב ועינייך הרואות רשמתי תגובות בראש מעורפל ותו לא. ורציתי לומר שגם אני פה. ואני לא כזאת חזקה או חסונה או עמידה. וגם אני מאד פוחדת וזועמת ובודדה (יפה לי שהצלחתי לאתר רגשות אחרי כמה ימי ניסיון). בורחות לי צרחות. ולא עברתי את התופת הנוכחית על בשרי ובחוויה ישירה. בזמנים שכאלה אומרים לנסות לחפש את הטוב ולנסות להטות משקל גם לכיוון הזה, לתפקד כמה שניתן בדומה לימים רגילים, כלומר למצוא את הפעולות המוכרות והבטוחות. ואני יודעת, הרי כך אנהג עם זאטוטים בימי החולי שלהם, למשל, כאשר כן ישנם שיבושים. כך מצאנו לנו דרך בזמן סגרי הקורונה. ועדיין, אלו בקטנה יחסית. מזמינה את כולם להצטרף ולרשום מה כן מצליחים. עד לפני כשנה ברגיל שלי הייתה, בין השאר, פעילות מתמדת. הכאבים בגוף, עוד לפני הקטסטרופה די שמו לכך גבול. מוצאת את עצמי עם הגבלה. כך שעכשיו הכלים שהיו לי נחסמו באופן כלשהו. מבאס. כן ניסיתי לצאת קצת לראות אור שמש אמתי, מבלי להתרחק מהבית. ניסיתי לראות פרפרים, ללטף חתולים. איכשהו מרגישה חסרת תועלת. אם קודם הייתי רצה לסייע ולתרום וכך, אולי, לנסות להרגיש משמעותית, עכשיו הכאבים בגוף יוצרים עכבה. וכנראה שהאיש שסייע לי נפשית טרם בחר רילוקיישן והוא ישוב. בכל מקום מסוכן לנו עכשיו. אפילו לא יודעת אם אוכל לחזור לעבוד. אבל מנסה לבדוק האם ניתן להביא את הגוף למצב שארגיש יותר תקווה להמשך. וכל כך לא רציתי להגיע לנקודה של 'אמרנו לכם'. שאז תהיה כבר שתיקה רועמת. והכל מתגמד. כרגע סוף שבוע, ובראשון - אם נהיה כאן - שבוע טוב. סוריקטה

קרה כמה פעמים שיצא לי לשקר שעברתי אונס. ובפני החברה הכי טובה שלי. סיפרתי לה ממש מפורט ובכללי אני ממש מרגישה שעברתי את זה כי השקר כבר נבנה בתוכי ואני מאמינה בזה.. אני יודעת שזה לא קרה אבל יש לי סיוטים ממה שדימיינתי שהיה... אין לי דרך לצאת מזה. אני לא אחת שקרנית ולא רוצה לשקר על החברה הטובה שלי אבל מפחדת שאם אגלה לה ששיקרתי לא נהיה חברות יותר והחברות הזאת חשובה לי מאד. יש למישהו עצה? ובבקשה אל תכעסו עלי אני יודעת שאסור לשקר בכאלה דברים אבל בפעם הראשונה שאמרתי את זה הייתי מסוממת ממש ואחר כך בניתי על זה סיפור

היי אודי אני מאמנה שאתה מאוד עסוק ומקווה שאתה בסדר הנה זה שוב קורה כבר נכנסתי וכתבתי הכל נמחק הכל נעלם שוב נכנסתי עם המון תלעות למה למה ???? מאסתי במערכת הזו שרק מתעללת בי ועוד בימים כאלה קשים ועמוסים ממש מסויט מסויט אם משהו לא ישתנה בקרוב אני באמת עוזבת הפעם אני אוהבת את כולם/ן כאן בפורום כולן חשובות לי גם אתה אודי אך הגיעו מים עד גועל נפש ממש כך אם זה יסתדר תוכל להשאיר לי הודעה בכותרת בנתיים היו שלום כולם אוהבת חטולית

היי מתןקה כן זה באמת נשמע קשה מאוד מסכימה איתך שהכל כאוס למרות שאני גרה באזור המרכז אצלנו נפל בקטנה אך אלה שסביבינו שעליהם נופלים הרבה יותר כל הדי הנפילות והפיצוצים מרעידים גם את הבנין שלנו ויש תינוקות אין ממד רק מקלט ישן וזהו כבר לא מוצאת פינה להניח ראש בשקט כי אין שקט כל הזמן אזעקות ופיצוצים רק מסתכלת כל הזמן בודקת את רשימת הטילים ... מתח ולחץ אטומי בטוח אצל כולם אמי לא באה אלי רוצה להיות לבד בבית שלה מה שגם מכביד אך לא מצליחה לשכנע אותה לבוכ אלי הנה שוב יירוטים כעת שנעבור את הכל לשלום. אם אוכל אכנס שוב ביי בנתיים חטולית

היי סוריקטה יפה שלי הנה זה שוב לא נותן לי להכנס לתוך העץ שממנו אני אמורה להתחבר שוב יצא ככותרת נפרדת סיוט שבסיוטים להכנס לכאן תודה אהובה חטולית

הי חטולית, לי, למשל, אין בכלל גישה לפורום דרך הטלפון אבל כן דרך המחשב הישן שלי שיש עליו מערכת הפעלה מלפני 13 שנה אולי. אולי יותר. דיברת על בדיקות רפואיות שאת אמורה להצליח להגיע אליהן אחרי החגים. האם עכשיו בתוך כל הבלגן הן יתאפשרו לך? שאיכשהו יהיה לנו אוויר, סוריקטה

מהדרום -טבח. עכשיו גם חיזבאלה וסוריה וארה"ב עם העזרה שבדרך והנאום המרגש, והתמיכה של אנגליה, צרפת ומדינות רבות נוספות.. נראה לי שאני מתחילה לפזול מעוצמת ההתרחשויות השונות.. ואודי, אני דואגת לך, מאוד.. יודעת שאתה גר בגילון, ממש ממש בצפון.. ומי מפה גרה בדרום ? ובכלל.. כזו מדינה פצפונת, הצפון נדבק לדרום והמרחב מאוד מאוד צר ולא מאפשר נשימה סדירה.. בא לי לשאול כל אחת ואחת מכן איפה את גרה? ממש בגבול ?? וואוו... דואגת.. מפחדת, מאוד.. כל אזעקה שנשמעת אני מתקשרת מיידית לאמא שלי לשאול ולאפשר לה לדבר את הפחד.. אמא שלי עברה את השואה בגיל תשע עכשיו הכל חוזר לה והיא בחרדה מטורפת לצד ניתוקים ו'אדישות' לאזעקות והיא נשארת לשבת במיטה וקוראת ספר.. נראה לי שאשתגע בסוף.. אודי.. בא לי לעטוף אותך שם בגילון צמוד לחיזבלה.. מפחדת.. דואגת.. חוסר אונים מטורף... אפילו העננים האפורים כמו מחכים בשקט מאיים, שקט שלפני הסערה.. ואולי אודי, עד שתעלה את הפוסט הזה כבר לא יהיה עולם ????

הי במבי, ממשיכה קצת ממה שרשמת למטה. הממ... עשית אנליזה לתיאור הגינה שבראתי, ובכן - ידעתי להקשיב למילותיי היטב בכל השכבות ממש כשכתבתי. אני כבר מזמן לא בטיפול אנליטי, וכמו שכבר רשמתי פעמים רבות, מי שטיפל בי אולי לא יהיה בארץ יותר. מה שמתרחש היא מציאות. מציאות איומה קטסטרופלית, ואיכשהו כנראה שעדיין יש עולם. יכולה להבין את האטימות וההתכנסות של אמך המבוגרת, ובעיתויים אחרים התנהגות היסטרית, במיוחד בהיותה שורדת שואה. לא כל שכן בגילה. מניחה שכל אחד מאיתנו מכיר אנשים שהיו בתופת בצורתה הסוטה והמעוותת ביותר. וזה נורא. מרגישה שקשקשתי מילים מתוך הרגשת חנק וחושך. סוריקטה

כמובן שאנחנו הגננות עובדות בצורה מוזרה...בפגישות מרחוק וסרטוני ד"ש. מחייכות כאילו הכל סבבה והילדים ממשיכים את החופש.. אבל אני כואבת, כועסת מאוד מאוד מאוד שאין הנהלה!!!!!!!!!!!!!! אין הנהגה!!!!העם מנהיג של עצמו. וזה הכי כואב לי. כל המערכות פה קורסות...לא רוצה לדבר פה פוליטית. אבל הכעס והעצב גדול מנשוא!!!!!!! איבדנו 3 ילדים של חברים, בת של חברה וחבר שלה נעדרים..זה ברמת המיקרו...אבל מה עוד צריך????????? אין ממשלה אין! אני ילדת חורף שנת 73" עבדו עליי בעיניים!!!!!!! אבא שריונר והייתי בת חצי שנה כשאחותי רצה איתי בעגלה לבד, שהיא בת 6 בלבד!! אמרו שלא יהיה כך לעולם...ככה גדלתי. אני מבטיחה לילדים בגן שיש צבא חזק ואנחנו מוגנים!!! איך אפשר להסתכל לילדים בעיניים ולהבטיח???????? בכל יום זיכרון לשואה אני מדגישה, יש לנו מדינה חזקה!!!!!! יש צבא לא יקרה עוד! אנחנו בארץ משלנו. אוףףףףףףףףףףףףףףף סליחה סליחה סליחה שאמרתי להם ככה...סליחה שהוצאתי קיטור עכשיו..ואגב זה כלום לעומת מה שהייתי כותבת :( אגב התקווה שלי הגיעה מהנאום של ביידן במקום מנהיג שלנו. נוראאא!!!!!!!!!!!

הי מיכל, המצב נורא. הרבה זועמים לפחות כמוך. את מלחמת יום כיפור ההיא אני זוכרת... :-( מרוב מילים אין מילים ואין אוויר, החזיקי מעמד, סוריקטה

צר לי אודי הם אינם יכולים לעשות כלום כך נמסר לי זה נגד פולשים לא רצויים יש לזה שם שכחתי כרגע אך שוב כל התהליך הזה מתיששש לא יכולה צר לי גם כעת בקושי נכנסתי לא בשביל העצבים שלי תודה לך אודי אולי אתה תצליח יותר ממני אבדוק מידי פעם.. חטולית

את מתכוונת להודעות שנשלחות על ידי בוטים. אודי - חטולית פנתה למערכת דוקטורס והם הסבירו לה שיש הגנה מפני הודעות של תוכנות אוטומטיות, והיא חווה זאת אצלה בכל כניסה שאינה חלקה, אלא דורשת מאמץ חוזר של זיהוי שמוריד מהדעת. חטולית - מאד מאד מוזר, כי איכשהו היום הרבה פעמים המערכת כן מדלגת על זיהוי תמונות או CAPCHA, שגם אותם לפעמים בינה מלאכותית יודעת לעקוף, כי עדיין יש אמצעים שעוקבים אחרי הפעילות הכללית המוכרת שלך בכל הרשת. מאד מוזר. ומאד מעצבן. עזבי אם לא הבנת את האותיות והמילים למעלה. בשורה תחתונה זה מאד מעצבן. למה דווקא זה נפל עליך. הלוואי שידעתי איך לעזור ולהבין למה זה קורה. סוריקטה

גם אצלי זה כך, נכנסתי ממקום אחר... מצב קשה קשה קשה. ןמכעיס מאוד מאוד מאוד

אודי נשמה, שמור על עצמך והיה שם עבור מי שממש זקוק בבית החולים. ימים קשים לכולנו, סוריקטה

נכנסתי לראות שאתם בסדר ולעדכן שאני בסדר עד כמה שאפשר מחזיקה מעמד בתוך הכאוס האמת הניתוק במקרה הזה מאוד עוזר ...ועוד כמה כלים שלמדתי לאורך שנים ... איתכם באשר אתם

אביב מתוקה, מניחה שאת יודעת שחושבת עליך הרבה. תודה שעדכנת. הניתוק (ופטנטים נוספים) אכן ממלא בדיוק במצבים כאלה את תפקידו המתאים דאז. אנחנו אלופות בתפקוד במצבי קיצון, במצבים קטסטרופליים של ממש מבחוץ, שאיכשהו גם מתלכדים לנו עם העולם שבפנים. אך כשהעולם חוזר להיות בשקט יחסי - חלקי הנפש יכולים לאבד קשר עם עצמם באופן פחות מותאם. זה העניין המוכר. אוהבתותך, חסרת לי, שולחת חיבוק וירטואלי, שבהיותו כזה, בדימיון, יוכל להתאים כרצונך, סוריקטה

בגלל זה נכנסתי לא מסוגלת כרגע ליחד או לחיבור בזכות הניתוק הזה אני היחידה מכל הצוות שהמשכתי להגיע לעבודה רגיל ... אז הניתוק הזה טוב למצבי קיצון ומצד שני לא מרגישה כלום ....פוחדת שבסוף זה יתפוצץ עלי כי כמה אפשר להכיל תשמרי עלייך יקרה חושבת עלייך, חיבוק עוטף

אודי יקר העיניים רואות האזניים שומעות וזה הזוי ובלתי נתפס כל הטריגרים והשחזורים הופעלו אצלי. המחשבה שיום שישי היה יום רגיל ובשבת השתנתה המציאות לבלי הכר. ביום ראשון קיוויתי שהכל היה חלום רע אבל החלום הרע ממשיך והסיפורים מתחילים להיאסף לתמונה בלתי נסבלת. אפילו חיות לא מתנהגות כך. הרוע האנושי המעוות האכזריות שאין לה סוף השנאה. איך נכיל את כל זה מה יהיה על כל אותם ילדים ילדות נשים קשישים שעוברים גיהנום מה יהיה עליהם הבטן מתהפכת הלב זועק הבכי ממאן להירגע שמור על עצמך שמרו על עצמכם כולם עכשיו גם חיינו כאן בצפון מתערערים שירה

הי שירה אהובה מאד, טוב שכתבת. תודה. הזוועות שרצות שנים בראש לובשות כעת צורה מציאותית בעלי מאפיינים דומים. האגרסיה האנושית בצורה המפלצתית והקיצונית והפרוורטית ביותר שלה. שוב, זוועה זו מילה פשוטה מכדי לתאר. קשה לי להתחבר למושג שמשתמש במילה חיות. אלו אנשים. החלקים החולים מעוותים ביותר במין הזה. שלושה אחיינים שלי מגויסים עכשיו וזה מדאיג. אצלנו, כדרכנו במשפחתנו המפורקת - איש לעצמו בשתיקה. מידי פעם נותנים אותות שאנחנו או קיי, בהתחשב. מנסה להוציא את האף ולראות קצת שמש אמתית. מנסה לנשום, כי אין אוויר. החזיקי מעמד, סוריקטה

תודה סוריקטה יקרה דייקת כהרגלך חיות לא מתנהגות כך אין אוויר תחושת האבל קשה והרבה עןד לפנינו שמרי על עצמך ומצאי כיסי אויר של הסחות דעת מפעפ לפעם שלך שירה

באמת שכבר נמאס לי ודי לא יכול להיות מצב שאני כבר הצלחתי סוף סוף להכנס לפורום תראה שכל התשובות שלי בכלל לא מחוברות לשום עץ כולן בנפרד לא מסוגלת יותר כל רגע שרוצה לענות שוב לעבור את המסכת הזו ... גם כך קשה לי להכנס אז כל כניסה באותו הזמן סיוט העצבים שלי תלויים על חוט המצב כעת גרוע במדינה מכל מה שאני מסוגלת להכיל גם המצב הבריאותי שלי כך למה אני צריכה להתמודד גם עם הדבר הזה בכניסה לפורום הגיעו מים עד נפש... מצטערת מאוד לא יודעת מתי אחזור אם בכלל חטולית

הי מתוקה שלי, הלוואי שיכולתי לעזור לך, אפילו 'רק' בעניינים 'טכניים'. שמרי על עצמך, סוריקטה

מצב הזוי... נשמע כמו חלום בלהות, כמו סיוט שעוד מעט ואתעורר ואספר לאמא צביה איזה סיוט, חלום נוראי חלמתי בלילה.. לא.. זו המציאות החיצונית ,הממשית שמתקיימת כרגע, בפה ועכשיו בבית שלנו, פה במדינה.. אודי יקר !!! שומעת על ההתרחשויות בצפון, דואגת לך, דואגת פה לכולכם.. סוריקטה מותק, בא לי לשאול אותך היכן את מתגוררת ? ישוב קטן.. וואוו.. בלתי נסבל כל מה שקורה פה.. הטבח הנוראי בדרום, החטופים.. מראות זוועה חולפים בראשי כשאני 'רואה' את הילדות הקטנות, הילדים הקטנים, הנערות, הנשים, מה הן/ם עוברים עכשיו ? מי מגן עליהם ??? הקשישה הזו 'רודפת' אותי.. היא חייבת את התרופות שלה.. וואוווו איזה חוסר אונים מטורףףף וואוו... ואולי באמת אני חולמת חלום בלהות ואתעורר עוד מעט ואגיד לאמא צביה :' איזה חלום רע חלמתי בלילה'.... וואוו...

טןב שכתבת. לי אין טיפול בזמן האחרון והמטפל ומשפחתו נסעו הרחק, ולא ידוע אם ומתי ישוב, כך שהמחשבות אגורות פנימה. וכבר זמן ארוך שהשכבות סוגרות וסוגרות. פגישות זום בלתי נסבלות מבחינתי. זמן ארוך שאני מרגישה שאיש לעצמו ואין הגנה ואין על מי לסמוך. זו הרגשה של אנשים בודדים כמוני ממילא. לא יישוב קטן, אלא אי זערורי כמעין חלום גן עדן חבוי ומעורבב בסביבה מוזנחת, שיצרתי בתוך יישוב לא קטן. מאחר שתלויה בכוחותיי ובתחבורה ציבורית בלבד - מקום מרכזי, נגיש בקרבה יחסית, יותר מאפשר. שמרי על עצמך, והמון תודה שעדכנת, סוריקטה

לא תאמיני.. בא לי להגיע אלייך ל'אי הזערורי כמעין חלום גן עדן חבוי ומעורבב בסביבה מוזנחת' ו'שומעת' אולי בכמה רבדים.. התוך שבך, סוריקטה, החבוי, כגן עדן , היצירתיות ,החכמה, הטוב, האיכפתיות העמוקה, הרגישות, הפגיעות שבך שיוצרת השלם ,היפה והעמוק שבך.. וכל זאת ,לצד סביבה חיצונית שמזניחה.. ןחןצמזה, סוריקטה מותק, עוד מעט נובמבר ולנו יומולדת.. (אולי אם נשרוד את המלחמה הזו) אולי סוג של התחדשות..(?) שלך, במבי

מיכלי מאמי מרגישה כמוך ממש קשה לנשום המצב חונק הזוייי כמה הרוגים כמה פצויים כמה נעדרים אייך אפשר כך? וכמובן כגננת את חייבת להראות כלפי חוץ שהכל בסדר אסור להראות לחץ אחרי הכל הקטנטנים האלה חייבים מישו מחייך מולם ואת ממלאת את התפקיד נאמנה.. הקושי הזה אומרים ימשך זמן מה מאחלת לך את כל הסבלנות שבעולם חיבוק אם מתאים חטולית

הבת שלי עומדת להתחתן, אנחנו מודאגים מההתנהלות של בן זוגה, הוא גדל בבית שהאמא מאוד דומיננטית, הוא מחובר אליה בחבל התבור, היחס בינו לאבא שלו מרוחק , למרות שהאבא גר בבית, הוא גדל בבית שה אבא צועק, מתלהם על כל דבר ורב עם כל מי שמצבן אותו. בן זוגה של ביתי מתנהג בדיוק כך, אם הדברים לא מסתדרים לו, ואם יש עניין מסויים הוא מתחיל להרים את הקול ולהתעצבן, היינו עדים ל2 סיטואציות שקרו כאשר הוא התנהל מתוך הרמת קול, עצבנות, אגו וכאילו היה "במלחמה", חשוב לי לציין כי הוא בחור אניטליגנט, רגיש,(עובד מאוד עם שכל) ויש בינו לבין ביתי חיבור מצויין, אהבה, צחוקים והמון רגעים יפים. אני משוחחת המון עם ביתי , (בדקתי איתה אם הייתה הרמת יד)אני רואה שבמריבות ביתי כל הזמן צריכה "לחנך" אותו שלא ירים קול , אם הוא מתנהל כך כבר עכשיו מה יהיה כשיהיו להם עניינים רצינים לפתור או כשיהיו להם ילדים. מה נכון לנו כהורים לעשות, האם לשוחח איתו? איננו יודעים

סוריקטה אהובה זה בדיוק הזמן להכללל לצעוק לצרוח לא לשתוק ורק חרדות קשות שמונעות ממני קרוב לוודאי גם ממך ומעוד כמוני וכמוך .. לא יוצאת מהבית לא זזה מהטלויזיה חייבת להיות מעודכנת כל הזמן יש אנשים נעדרים כאן במשפחה וגם אבל לא שלי הכל רחוק מהמציאות הכל הזוייי ברמות קשות והלב בוכה כמה הוא בוכה מצטערת אהובה חיבוק אם מתאים חטולית

אנחנו בסדר..יחסי...לוקחת נשימות.. פשוט נורא! אין מילים. ילדים חברים גויסו. אבל לא עושים כלוםםםם וזה מחרפן אותי שפוחדים לפעול. יש גבול למוסריות! זו מלחמה אבל שוב יחס של סתם מבצע רגילללל...למה לא סוגרים להם חשמל,מים אינטרנט הכל עד שלא יחזרו את החטופים! אוףףףף חוסר אונים. מחדל מודיעיני ובתור גננת מראה הכי חוסן שבעולם! ברור שנתגבר אבל נוראאאאא

הי מיכל, טוב שאת מעדכנת. אנחנו יודעות לשמור על קור רוח, אבל במרחק ובהיותנו לבד, לעתים משהו מתפרק בחשאי. שלושה אחיינים שלי מגוייסים עכשיו. דאגה ודריכות. אפילו באוויר שומעים כל הזמן רחש של מלחמה. איתך, סוריקטה

ובכל זאת אראה נוכחות. הי אנשים, במקום הקטן שלנו - מלחמה. מלחמה בקנה מידה רחב. אבידות רבים, נפגעים רבים והחטיפות. ורמות האגרסיביות והאימה קיצוניות. חוסר האונים, תחושת הנטישה, ההפקרה, העצמת אובדן האמון. נורא ומזעזע. מילים פשוטות מידי מכדי לתאר. יקיריי ואני בסדר כרגע, עד כמה שאפשר לקרוא לזה בסדר. אנא כתבו שאתם כאן, ומה עובר עליכם? סוריקטה

משעה 6.30.בבוקר שבת החלו אזעקות בלי סוף במשך כל השבת כואב הלב על כל ההרוגים הנרצחים ועל כל אלו שנשבו ונמצאים בידי המחבלים על כל אלה שמבקשים עזרה ועדיין לא נענו ה' ישמור העינים מיתשתשות מדמעות לראות את הזוועות ועדיין אין שינוי אז כולם מדברים וכולם מבטיחים שיהיה שקט שתהיה נקמה כבר כמעט 11 בלילה ושוב צבע אדום בעוטף עזה כולי מצטמררת שוב מתכנסת בתוך עצמי מפריעה לכולם בגלל הרגישות שלי מהצב נראה לי שאני צריכה לחפש מקום יותר שקט עבורי מקום שיכיל אותי ואת החרדות שלי אוווווףףףףף חטולית

זה היה החג הכי בלתי... מהרבה בחינות ציפיות שלא התמלאו.... חלק מהמשפחה בכלל בחול עד כמה שזה ישמע אולי לא .. אבל החלק החסר שנסעו תמיד יש להם השפעה טובה בחגים גם מעצם היותם וגם מעצם השתתפות של הילדים הנכדים שלי בקישוט הסוכה שהיה ממש חסר ובכלל איתם תמיד הכל יותר רגוע כן זה הבן הבכור שלי עם משפחתו שנסעו לטיול מיד לאחר ראש השנה והיו חסרים נורא... ברור ששמחתי שנסעו הפעם כל המשפחה אך כשחסר...חסר וכמובן שתמיד יש מי שיעביר ביקורת שלילת עלינו כמו תמיד ואסור לומר לה אף מילה מפני שהיא אמרה במפורש אל תגידו לי מה אני לא בסדר אני נעלבת !.. אפשר להתווכח עם סבתא רבה בת 88 שנים ? הנכדה המיוחדת שלי הגיעה היום אלינו לסוכה ושימחה אותי מאוד ...אך הפכה להיות חצופה ממש לא לענין ...כנראה תוצאה של התפתחות הגיל בת 10 כעת אני לא מעירה לה בשביל זה יש לה אבא שיחנך אותה אך גם שם .. כבר אמרתי שהסבלנות שלי חא מה שהיתה אך משתדלת לחרוק שיניים כדי שהדברים יזרמו ...למרות שלא תמיד העייפות הנפשית שלי רק מתגברת גם מחוסר שעות שינה וגם חולה כבר מעל חודש וחצי . .. עוד סעודה נוספת מחכה בסופש הזה שזה גם חג ושבת ועוד כמובן עבודה... מקווה שלאחר כל זה יחזור הכל לשיגרה וכך אוכל להתחיל את כל הבדיקות בבית החולים שעדיין מחכות לי והשהתי אותן עד לאחר החגים... חול המועד שמח ומועדים לשמחה... חטולית.........****

היי חטולית יקרה, תקופת החגים מתישה וגם מעוררת מחשבות של משפחה...מוכר. טוב שביליתם יחד מי שבא ברוך הבא ומי שחסר נסעו שיהיה להם טוב. הרי אנחנו רוצות שיהיו מרוצים תמיד ;) והנכדה מתבגרת, ככה זה אבל לא לתת לה להתחצף אלייך! גם אם את לא אבא שלה. מועדים לשמחה..עוד קצת נחזור לשגרה

עוד מעט 'אחרי החגים'. וישובו ימי החול. והמשימות היומיומיות ה'רגילות'. עם 'כאבי הראש' ה'רגילים'. ושיגיעו כבר ימים של גשם וטמפרטורות סבירות. ונמלא את הריאות ככל יכולתנו באוויר יחסית נקי. וטוב שסופסוף תוכלי לממש את הבדיקות הרפואיות. סוף חגים שמחים, סוריקטה

מיכלי מאמי נראה לי שלכולנו יש תקופות כאלה אולי גם כל מה שעברת בשנים האחרונות מוסיף והגיל..כן גם הוא מוסיף מועדים לשמחה חטולית

נכון..תודה. מתמודדים גם ללא טיפול. קצת חסר אבל מסתדרים... אולי יקל עליי אחרי החגים🙄צריכה לנשום ולשתות מים חיים

היי אודי וכולם חג שמח מועדים לשמחה אז רציתי לחזור ולהגיד שאני רוצה להתחתן עם השידוך שבחרתי אבל לא בטוחה אם הוא מתאים ברציונל אני כן רוצה להתחתן איתו ....

אז האזנתי. בשקט, בחושך,ברוגע יחסי, שקעתי, צללתי לתוך הצלילים. תודה אודי;) ותודה לכן על התגובות. כל מיני סממנים מעצבנים של "גיל המעבר" ובכלל מתחיל לחרוק הגוף...אף פעם לא ממש יחסתי חשיבות לבעיות בריאותיות הן נראו לי חולפות ולא נורא..גם כשעברתי דברים קשים (כמו אי תפקוד כמעט שנתיים בגלל גב וניתוח בגב) משום מה אכפת לי מהבריאות הגופנית ..מוזר...ואולי משהו השתנה. ובכלל הורים מזדקנים עם בעיות שפתאום אכפת לי מהם.. לא יודעת נהייתי רגשנית מאוד להכלללל יותר מידיי.. וחם לי כל הזמן. ירד גשם הבוקר אצלינו קצת רענן. ועדיין חם לי. לא יודעת פתאום מרגישה זקנה שלא עברה את גיל ההתבגרות..כאילו דלגתי עליו ומתינוקת ונזקקת עברתי לזקנה שנזקקת לתשומי...לא יודעת מה אני רוצה מכם🙄 קצת מים חיים.

הי מיכל, אינספור פעמים, כבר מראשית השבוע, רשמתי תגובה להודעתך ומחקתי. חושבת שגם מי שבריאה (/בריא) סך הכל, בסביבות גיל חמישים מתחילה להרגיש שהחלמה היא איטית יותר, או חלקית יותר, שאת החולי עצמו כבר פחות קל לשאת, שפעולות שהיו מובנות מאליהן הופכות להיות מורכבות, פחות אפשריות. לפני כשנה הכרתי מקרוב עוד יותר את עולם הכאבים הגופניים הכרוניים של הגיל. הבדיקות, למשל, מראות מצבים תואמי גיל של חלקים בגוף שהתנוונו. ההמלצות שאני שומעת לאנשים בריאים, או, חולים, הן בעיקר התמדה בסוג פעילות שמתאפשר בהתאם למצב. למשל, שימור מסת שריר, מסת עצם, עבודה על שרירי ליבה, טווח תנועה, שימון צירים, עבודה על שיווי משקל מאד חשובה, הקפדה על תזונה, שינה. עבודה עם הראש, המוח, הנפש. נו, מה שאנחנו שומעים מכל עבר, אבל נראה לי שאיך שמתקדם הגיל המילים תופסות יותר משמעות. אולי נדרשים יותר משאבים לשם איזון יחסי. גיל המעבר אצלנו הנשים, מתאפיין גם במצבי רוח וגם בבלגן בויסות החום, למשל. כאילו אין מצב נוח. וגם הפרעות שינה ואת הרשימה המפוארת אפשר גם לדעת מאיתנו אנו, שהגענו או עברנו את הגיל, וגם חיפוש בגוגל יניב תוצאות מוכרות. מתארת לי שיש מחשבות שנקשרות למוות. הצטרפת לחתימה בחיים, ואני, אני שולחת תקווה, סוריקטה

מיכלי מאמי כמה שמחה לראות אותך כאן כבר מזמן שלא נכנסת כמו עוד לפעמים גם כמוני לי די קשה להכנס ולכתוב משובשת למרות הכל גם אם נראית חזקה אבל לא באמת אין טיפול כבר כמעט שנה ומצבי לא הכי הכי מאחלת לך ולכולנו שנה טובה יותר קלה יותר ומכילה עד כמה שאולי עוד נותר מקום חג שמח ושנה טובה לכולם תודה אודי שאתה עדיין כאן חטולית

מועדים לשמחה, תודה על הקבלה חטולית וכולם. כשכתבתי על חוזקה התכוונתי לחוזק הפנימי שמאמינה שישנו אצלך ואצל כולנו גם אם לא מרגישות אותו תמיד... גם אני ללא טיפול ותוהה אם לחזור/לחזור חלקית כמו פעם בשבועיים או לחזור רק לפעם ב....הכל נראה לי שהיא די תקבל. כי היא מאוד גמישה. אבל המחיר גבוה. ואם המחיר הנפשי לא גבוה כל כך אז מעמידה זה מול זה ואז אחליט. הקושי שלך חטולית מובן. אספר לך כי אצלינו בביניין כלם מזדקנים. ואם רואים ילדים אלו הנכדים ;) עכשיו בסוכות זה פתאום מורגש...יש,סוכות למטה וכולם באים והנכדים. נחמד. ופה לא יודעת אם מנחם אבל יש צרת רבים- 2 שכנות דווקא הצעירות שבהן עברו שבץ מוחי. אחת עברה צינתור במח השבוע השניה בשבוע הבא. יש שכנה שעברה שבץ ואין לנו מושג מה היא חווה כי היא זומבי על כיסא גלגלים...אחת נוספת על כיסא גלגלים שוכחת הרבה ומבולבלת. יש גם מתבגרת ששנים על כיסא כי היא נולדה ככה..פיגור שגם פה לא יודעת עד כמה מבינה והוריה כבר די מבוגרים ומטפלים בה במסירות. כל זה מקבל אצלי פרופורציות...כולם ישבו למטה בסוכות עם הסייעת הצמודה שלהן ופתאום נראה לי וואו..מלא כיסאות גלגלים וכולם מקבלים את כולם וכולם עוזרים לכולם ומתעניינים. כמה טוב לגור בביניין הישן והטוב שלנו ;) והשנה עבר שיפוץ ובזכותו הכרנו אחד את השני טוב יותר!!! כן. זה קרב בנינו...לא יודעת מה המסקנה- צרת רבים חצי נחמה?? תמיד להגיד תודה- מנסה לומר זאת לעצמי. עליי לא רואים כלום..אבל בפנים אוי..לא משו

מרגיש שקצת נטשתי את המקום הזה.לא הייתה כוונה כזו. אבל ככה מרגיש לי. פתאום גם האתר שכח את הסיסמא. ביקש מחדש ;( בכל אופן לא מאוחר לאחל לכולם שנה טובה אז מאחלת. אתן שורדות, חזקות..קוראת את בדידותך סוריקטה את יכולה ומנסה תמיד! את לא מהמתייאשות כלל, קוראת את הקושי חטולית את חזקה אוהו חזקה! , את במבי האלופה שבוודאי שתצרי כי את יצירתית מטבעך. ינשוף שלא מוותרת מזכירה לי חתול לא ינשוף :)...לא יודעת. אתן דווקא נחוות אצלי חזקות כאלה שיכולות. ואני??? לא יודעת. ללא טיפול וללא צורך במיידי...ובכל זאת באתי...באתי..כן כי עצוב כזה..כל מיני סיבות..וכרגע משאירה את זה ככה. תהיו? עדיין? צריכה רשת ביטחון קלה.. אודי. תהיי פשוט כזה..לא מסובך. שיר שמקל יש?? בלי לדעת על המועקה אפשרי? תודה שאתה עוד כאן למרות שקצת מתרחקת ומנסה להתקרב שוב. :( חג שמח..אולי עוד אכתוב ואספר. אולי...

"מים חיים" של אודי יכול להוות שיר אווירה עוטף שמחבר בינינו :-) שנה טובה, סוריקטה

שירה.סליחה...לא פניתי אלייך, מה איתך? גם את יכולה ברור לי שכן. את שכלתנית כזו ואינטלגנטית כ"כ. ובטח עוד בנות שפספסתי. מצטערת זה וירטואלי קשה יותר לזכור עבורי...וגאולה את חיה בעולם חרדי זה כל כך שונה מאורח חיים חילוני ואפילו דתי לאומי/מסורתי..לפעמים קשה לענות לגבי שידוכים ככה..אבל בטוחה שתדעי כי כשזה זה יודעים.

היי מיכל שמחה שבאת וכתבת.. אני נכנסת לפה ויוצאת וגם לא כל כך משתפת... אולי אם נתחיל לשתף אחרות יבואו גם? אולי? מאחלת שנה טובה ינשופים

תודה רבה מיכלי על המילים החמות, מאחלת לך שנה טובה ובריאות טובה של הגוף והנפש. טוב שבאת! החגים תקופה לא פשוטה שמציפה המון רגשות, מקווה שתהני בחופשת הסוכות ותספרי לנו בהמשך, אם תרצי, איך נפתחה שנת הלימודים בגן עבורך. שלך, שירה

תודה שירה, מקווה שעוברים עלייך ימים טובים. גם לך שנה טובה ובריאה! אושר והצלחה.

אני יוצאת עם בחור בשידוך איך אני יידע אם הוא מתאים לי כבר סיימנו את מכסת הפגישות ואמרנו שעכשיו הזמן הזמן להחליט הוא בהתחלה אמר שהוא בספק ואז התקשר ואמר שהוא בעניין להמשיך ואני אמרתי לאמא שלי היא אמרה אם את לא יודעת תיקחי לזה זמן עד שתדעי כי הרי את מתחתנת לא אני (אמא) אז אני לא יודעת כי אני לא כל כך מרגישה רגשות בהתאם למצבי הנפשי....

היי גאולה. לפי מה שאת כותבת מניחה שאת מהעולם החרדי. הקודים שונים. מקובל מעט פגישות ואם מתאים חתונה. לכן גם לנו קשה לענות לך...אוכל רק לומר שזה צריך להרגיש לך נכון וטוב עבורך. ולכן אם את לא בטוחה תחכי..אבל זה תלוי בך. כשתהיי מוכנה ובטוחה יתאים יותר לדבר על חתונה. מה דעתך?

אני רוצה להתחתן איתו אבל לא בטוחה שזה הוא

היי מיכל שמעי תודה שהגבת אבל אצלי זה יות משהו נפשי שני לא יכולה לבחור פחות דתי הבנת כי מבחינה דתית כבר הכרתי אותו מספיק מבחינתי

הי, מסתיים היום בחרדות שלא אקום מחר בבוקר. קורה לי לא מעט. מה שבדידות וקצת בחילות וכאבי ראש עושים. אם אתעורר מתה לא יהיה אפילו מי שידע. ואם אמשיך בקו ההומוריסטי אז חתימה טובה סוריקטה

סוריקטה מתוקה... עצוב לי בלב על החוויות הלא פשוטות שאת חווה כרגע... החרדות הללו.. מבקשת לחבק ,לעטוף אותך ולערסל אותך כך שתרגישי עטופה ומוגנת.. אוהבת, במבי. ומאחלת לך שנה טובה ומבורכת וגמר חתימה טובה

הי אנשים טובים, היה נורא אתמול, ברמות קיצוניות שאפילו לא יכולתי להכיל תרופה נגד חרדה, והיה קושי גדול להסתייע באופן אחר. אבל ממש השתדלתי ופשוט כתבתי לכל מני מקומות כדי לעשות משהו ולא להפסיק, ובסוף גם הצלחתי לשתות. תודה שהייתם איתי. (אניח שההודעה תופיע רק ברביעי). בוקר טוב, סוריקטה

לפני הכל חייבת להודות לבעלי החולה...ולכלתי שגם תמכה ועזרה בהכנות של הסלטים גם החדשים שהכינה וכן כל השאר הכנתי בין בעמידה ובין גם בישיבה ... מודה שכבר לא עבורי לעמוד כל כך המון שעות על הרגלים החולות שלי עומדת לא עומדת ונשענת כל הזמן כי...הזמן עושה את שלו וכן תהליך הזדקנות לא קלה כך מרגישה עד שעברתי את השבץ המוחי מי ידע מה זה עייפות ? כמה ריצות כמה נקיונות וכמה הכנות לא רק לחגים אלה בכל ארוע שהיה היתה חגיגה כבר לא שם אך... הם עדיין מצפים ממני להיות כמו אז כמו תמיד....רק שהתמיד כבר מזמן אין תמיד אז כן עמדתי והכנתי הכל למרות הכל..... מה שבסופו של דבר גרם לבית לקבל את ריחות החג ומעט הקל על תחושות הכאבים שלי הכל באמת יצא מדהים בעלי תמיד צוחק עלי ואומר שכשאני חולה וכדומה הכל יוצא נפלא מאודדד אז כן הכל יצא נהדר וטעים וכמובן שגם לקחו אוכל הביתה ושמחו מאוד ... בסוף הגעתי למיטה מרוסקת מכאבים אך המחמאות ריכחו מעט את התחושות היה חג טיל חטולית

הי חטולית, משמח לשמוע שהחג היה טיל ושיצא נפלא מאד, נהדר וטעים. כן, לצד הכאבים והעייפות והחולי... מבינה מאד את המחשבות הנקשרות לזקנה וממש עצוב השבץ המוחי שבעטיו נגרמה ירידת מדרגה חדה. החזיקי מעמד, סוריקטה

אני לא פסיכיאטרית ולא פסיכולוגית אבל קשה לפספס את זה שאחותי לא נורמטיבית בלשון המטה. היא נכנסת לדיכאון מז'ורי אבל מעבר לכך- יש לה התקפי מניה, כמו כן היא מתנהגת באופן לא נורמטיבי לחלוטין (יכולה לשתף או לשאול זרים גמורים על הרגלי המיטה שלהם לדוגמה, אובססיבית , התקפי קניות מופרזים, התקפי זעם ,מניפולטיבית , מפרשת סיטואציות באופן מעוות ואפילו הפוך ועוד) לי אין ספק שיש לה הפרעת אישיות או מניה דיפרסיה. הבעיה שלה לא מסתכמת בדיכאון. היא הולכת לפסיכיאטרים ומאובחנת רק בדיכאון . כמובן שהיא טוענת שאין לה מניה , היא מכחישה גם מולי. היא לא הולכת אליהם כשהיא במניה ומכחישה כל סימן שלה. באבחונים שלה - רק דכאון פסיכיאטר אחד אמר מניה דיפרסיה - היא צעקה עליו והוא שינה (לדבריה) פסיכאטר אחר - הפרעת אישיות לא ספציפית , כעסה עליו והלכה למישהו אחר. מה שקורה שלמעט הדיכאון שום דבר אחר לא מטופל. הסביבה סובלת ויש גם ילד בסיפור.

אודי וכולכם, מאחלת שנה טובה, מתוקה, מבורכת ,מתוך בריאות איתנה, מאחלת שנת סיפוק ויצירה, מאחלת שהשנה תהיה טובה והיצירתיות שבכל אחת ואחד תהיה כמעיין המתגבר תודה לכם אנשים יקרים ואהובים. שלכם, במבי

הי, נשמעת כותרת מפחידה, אולי. היא מביעה חשש, כנראה. בשבוע האחרון הפסקתי לעבוד ושקעתי בעייפות ובכאבים ובעצלות. יש יאמרו מנוחה, אבל איני מתייחסת למה שקורה כך. התחושה אינה של חופש או חירות, בטח לא נוכח התרחישים ההיסטוריים שכעת. התחושה היא של קיבעון, חוסר תזוזה, נסיגה של הנפש, חוסר אונים מול העתיד. אתמול, אף שהייתי בשיעור התעמלות (נגררתי לשם, והייתי יכולה לוותר, גם הייתי יכולה לוותר על הרישום), בכל מקרה, אף שהייתי בשיעור התעמלות, הדופק הנמוך שלי לא עלה מעל רף שנחשב פעילות ונרשם לי אפס. אז אמרתי בלבי - אוי ואבוי. ואוי ואבוי כי תרמתי מידי ועכשיו לי חסר. ואוי ואבוי כי לא בא לי לתת בכלל לאף אחד. ואמרתי לי בלב שלא רוצה לדעת כלום ושום ומאום מהחג הזה. עוד יום שאתחפר מוקדם ואסתום את האוזניים והעיניים בלי לרצות לדעת מה מסביב. והעולם צורב לא רק בנפש כי גם בגוף. כשנה של כאבים שאיני יודעת מה לעשות איתם. ואין לי מוטבציה לא להיות במקום נחמד (ומהו מקום נחמד) ולא לבצע פעילויות שגרתיות אפילו, שחלקן כן מבוצעות. ואוי ואבוי כשמגיעים למצב שכבר לא מתרחצים, למשל. אבל אני כן. גם בימי האין-בית היו אזורים שנשמרו. ואוי ואבוי לי - אמרתי לעצמי - אולי תאכלי בשר כי יש חסרים תזונתיים, אבל נדחית מהרעיון. זה לא. ואוי ואבוי שחשבתי אולי על טיפה אלכוהול, שאני נרתעת ממנו מאד ותמיד בקושי נוגעת, וגם כשכן זה עושה לי ממש רע, בשונה מאחרים שמספרים שהוא מרומם אותם, או לכאורה משכיח (הבלוף של מתמכרים). ואוי ואבוי שגם יצורים פרוותיים כבר לא מצליחים לעזור לי לגשת לאזורים רכים. ואוי ואבוי שאיני יוצאת החוצה, ועשיתי זאת בכוח, אבל במצבי פרגמנטציה ואובדן אוריינטציה - זה לא. כמה לא. איפה הכן, איפה. יש כן. ביצעתי כמה משימות שנדחו המון, אבל ביטלתי את חשיבותן מהר מאד. כאילו לא נתנו לי כלום. אוי ואבוי שעכשיו משום שאיני קמה כל כך מוקדם לפנות בוקר חזרו דקות החלום החשובות, החלומות שזוכרים (זה אמור להיות טוב), אבל מפחיד כל כך לזכור אותם, החלומות הקשים. וכל הזמן כואב לי הראש, זה מעצבן. ואוי ואבוי כי רמת הריכוז בשנים האחרונות נהייתה ערפל. ואולי במובנים מסוימים טובה מעט עננות, כהגנה מיותר מידי מידע. ואוי ואבוי שפתחתי הודעה. חתיכת מתלוננת ממורמרת יצאתי. ומוחקת מבטלת. ומניחה שאם אקרא את דבריי ממרחק, יש בהם משהו הומוריסטי. אמרו לי זאת פעם ואני נוטה להסכים. כל זאת רשמתי, אבל אם יפגשו אותי ברחוב עם תינוק קטן, או תינוק בהתהוות שם בבטן של מישהי, לא תראו מכל מה שכתבתי כלום. ההיפך. יראו שאני בריאה ופעילה. הפיצול. שיעברו החגים שיעברו. נקודה בהרגשה. היא יכולה להשתנות, אתם יודעים. וירד גשם. מכל הדברים - לתחושת ההקלה שכאן (מעודף האחריות שלקחתי) אני מצליחה להתחבר. |שלח| סוריקטה

מקווה שהלחץ לא יכניע אותי עם כל מה שיש לי לבשל בין היום למחר מברכת את כולם חג שמח שנה חדשה בפתח מי יתן והשנה החדשה תהיה טובה מקודמותיה שקטה ורק בשורות טובות לכולם שנה טובה חטולית

הי חטולית, מקווה שיצאו לך מטעמים שווים. שתרבינה בשורות טובות, שמרי על עצמך, סוריקטה

שלום לכולם, הייתי משתתפת פעילה בפורום לפני כמה שנים... בטח לא זוכרים אותי. הצצתי אחרי שלא נכנסתי לכאן הרבה מאד זמן והרגשתי צורך לכתוב שאצלי הכל בסדר... לא יודעת למה... ומפחיד מאד לכתוב את זה אחרי שהייתי בבור חשוך כל כך הרבה זמן... שנה טובה לכולם. הילה - אם את קוראת, מקווה שאת בטוב.

נטע נפלא שאצלך הכל בסדר שימשיך כך שנה טובה ומבורכת חטולית

מגיל 15 התחילו אצלי חרדות מסרטן, מאז טופלתי אצל 4 פסיכולוגים והעוצמה פחתה אבל עדיין יש חרדה לפני בדיקות רפואיות או תוצאות לא תקינות של בדיקות וכו האם קיים טיפול יעיל לזה שיכול לעזור? אני קצת מיואשת כי ניסיתי כמעט הכול

החרדה ממחלה כזן אינה משמחת אף אחד ות בגבורה מתמודדת כבג מגיל 15 וואוו לצערי איני בקיאה בנושא אך מאחלת לך שבשנה החדשה תבריאי חטולית

לבן זוגי יש אחיינית מתוקה בת שנתיים. היא חייכנית ומשתפת פעולה עם כל בני המשפחה חוץ ממני ובן זוגי. חשבתי שאולי אלה סימנים של דחייה מקשר להטבי. אני יודע שזה מוזר אבל ההורים שלה ממש פתוחים ואוהבים אותנו ואנחנו לא מראים סימנים פיזיים של מגע או נשיקות מולה. היא ממש היסטרית כשהיא רואה אחד מאיתנו או את שנינו. בחדר אוכל בקיבוץ היא בכתה נורא וסרבה לאכול. בבית הוריו היא תמיד מפנה את הראש ולא מסתכלת. לפעמים היא צועקת לא כשאומרים לה הנה דוד א. הגיע. אני מנסה להבין מה פשר הדבר. קנינו לה מתנה ליום הולדת שהיא מאד אוהבת, ועדיין..

חגים שמתחילים מערב שבת מלחיצים אותי מאוד ואז שבת ואז גם ראשון ויש גם אורחים כמובן כמו תמיד והמון בישולים גם של כל הסימנים לחג שצריך להכין וגם אוכל לכמה ימים 17 אנשים כולל ילדים לא פשוט להכין ובחג הזה יש המוןןןן אוכל רק מלחשוב כבר אני שבעה המצב בבית לא מזהיר והבלאגן חוגג כמו תמיד גם לא יכולה לבקש מאנשים שבאים להכין משהו להביא איתם כי זה לא בכשרות שלי אז כולם באים רק לאכול .... מצב רוח ירוד כל כך וגם החדשות לא מורידות מהלחץ אווווףףף למה תמיד קשה לי כל כך ?. גם בעלי לא מרגיש טוב חטולית

הי חטולית, הלחץ שלך ברור מאד. עם זאת, אני חושבת שבתוך כל זה יש בך צד שאיכשהו מתעקש לקחת את התפקיד. אולי את גם נהנית איכשהו להיות מי שאחראית על הארגון והאוכל, כי שם יש לך משמעות, כי שם את גם מרגישה טובה ותורמת, וחיונית ואולי אפילו, גם אם לא מודע, אהובה. זהו מעגל, שגם אם רוצים לצאת ממנו, מאד מאד קשה ומתלווים אליו ויתורים ואובדנים כבדים. לפעמים מעדיפים לזרום ולכאוב את המוכר. מבינה מאד את המשאלה שלך ומאחלת לך אפילו רגעים קטנים של נחת. למשל, גאווה בנכדים יכולה להיות כזאת, אולי. בכך שיש משפחה ענפה, אולי? שנה טובה, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי אני ממש לא בכיוון של להיות בשליטה ממש לא מי שכן הוא בעלי וגם כלתי שלאחרונה החלה מעט יותר לעזור אני כמעט מושבתת בגלל מצבי הבריאותי וזה מה שהכי מלחיץ אותי באמת אני באמת הרמתי ידיים ויתרתי לגמרי רק את מה שאני מכינה בחגים אני עושה ותו לא שנה מבורכת אהובה חטולית

היי אודי שום דבר כבר אינו בשליטתי ויתרתי על השליטה חוסר היכולת שלי הביא אותי להכרה שאני צריכה להרים ידים לוותר לא מתים מזה תודה ושנה טובה חטולית

אז אוכל להיעצב איתך ולשלוח חיבוק. אולי קצת טוב שיש סיוע. באמת אוף. שנה טובה, סוריקטה

ביתי בת 26 אוכלת "מהעיניים" ובעיקר פחמימות. אני ממש דואגת לבריאות שלה, יש לה עודף של 15 או 20 קילו, מבחינתה מראה שהכל בסדר והיא שלמה עם הגוף שלה. מהצד גם אני וגם בעלי רואים את הכמיהה לאוכל ובמיוחד לפחמימות והמתוקים....איך אוכל לדבר איתה על הנושא בלי לגרום לה "לנזק" או שתרגיש שאני מבקרת אותה או לא מקבלת אותה כך. (במשפחה יש סכרת ועודף משקל) היא מתנהגת כאילו לא איכפת לה.