סליחה

שאני אינטנסיבית אודי, שאני חוזרת שוב על אותו הדבר, אובססיבית. שאני מבקשת ומקשה, אבל כל הבערה הזאת, מטריפה.אותי, בכל רגע, אני מכינה ארוחת ערב והיא אומרת לי שהיום זה הזמן ואני מתמהמהת, שכבר עבר מספיק זמן ועלי לחתוך. ואני מקלחת ומנגבת ושרה שירי אמבטיה רטובים ןמחבקת ואומרת מילות אהבה,והיא אומרת שאני נפרדת יפה. את אשמה בהכל את לא מצליחה לחיות את החייםהאלה, את נכשלת, לאנתתלהם להרןג אותך,לא צעקת מספחק חזק פחדת,את פחדנית וגם עכשיו. אבללא אכפת לי שקרו לי דברים איומים.אכפת לי מהדבר האיום שקורה לי עכשיו מהצורך הנואש בחיבור אנושי לחיים למהות למשמעות. מההכרה שפתאום בחרתי להפסיק לחיות ואיני מסוגלת להמשיך. בלילה אני לוקחת כדורים ושותה אלכוהול כדי לברוח מהחלומות, אבל הם לא מרפים. כבר הלכתי לאיבוד ואיבדתי את עצמי. וכאן ודאי גם את איבדת אותי כי שומדבר לא מובן יותר. נכון?

אל תכעסי עלי שאני מתערבת, אצלי זה גם היה קצת ככה במשך שנים, אם כי בלי "הבערה", זה פשוט היה בלי קשר בין שני המצבים, מצד אחד הייתי אמא אישה וכו'...ומצד שני כל הזמן רציתי למות והייתי עסוקה בכל מיני תכנונים, הייתה גם פגיעה עצמית, אם כי לא ראיתי את זה בצורה כזו דרמטית היו לי כל מיני תירוצים למה זה חיוני... בלי לשתף אף אחד כמובן בשום דבר ממה שעובר עלי ממי שאני באמת. הכל היה לא אמיתי, ציפיתי שיום אחד אני אתעורר ואגלה שהכל סתם חלום מחורבן ושאני מישהו אחר בכלל... אני חושבת שהכי חשוב זה להמשיך, גם אם זה מרגיש לא אמיתי, צריך לגייס את ההגיון והשכל למען הילדים,למענך... ופשוט להמשיך לחיות עם כל הקושי, וחשוב מאוד שאת מטפלת בעצמך.

הי מילי, אין לי מה לאמר נוכח הכאב והשכול אין לי מה לאמר חוץ מזה שמבינה אותך כל כך......... טוב שאת מקלחת ושרה ומכינה ארוחת ערב........ אולי עם הזמן הקולות האחרים יחלשו, וקולות ילדיך יגברו, ואולי אין לי זכות לאמר זאת? אולי כל מה שאת רוצה זה כתף להניח עליה את הראש? או יד מושטת? אנחה.כמה כאב במילותיך. הילה