לפי מה מחליטים אם

הטיפול שמתאים למטופל הוא דינמי-אנליטי או טיפול קוגניטיבי? ואודי, אם מגיע מטופל למטפל דינמי ובעצם יוכל להפיק יותר תועלת מטיפול קוגניטיבי דווקא- האם מטפלים דינמיים נותנים על זה את הדעת ומסבירים למטופלים מה בעייתם הכלה למעשה ומה הכלי המותאם ביותר להתמודדות עם בעיה זו? זה מרגיז אותי לחשוב שאולי במקום כל הטיפולים האנליטים המזעזעים אלה יש דרכים יעילות יותר לעזור לאנשים להבין את הבעיות שלהם ולשקם את כושר תפקודם .למשל להשתמש הרבה יותר בכלים שהם קוגניטיבים גם, וגם פחות להיות עמומים ויותר להסביר. אתה יודע אודי נראה גם שכל הסיפור הזה שישבתי מול הפסיכולוגית וקראתי ספרות מקצועית והייתי מנסה לשוחח איתה על זה- כבר ברמה הזאת היה משהו בגבולות הטיפול בעייתי. כי ניסיתי לץפוס את עצמי כשווה לה, כלומדת ומחכימה. והצלילה לתוך שחזור עקב תסכול כמיהה ששם בקע בי קול תחנונים של ילדה קטנה חנוקה נטושה , זה היה פשוט מעבר מזעזע בין פאזה אינטלקטואלית אסופה לבין רהטראומה שנשאבתי לתוכה במפתיע כי באמת לא האמנתי שהיא תתסכל אותי. חשבתי שהיא תבוא לקראתי. מבחינתי אם טובתי הייתה חשובה לה היא הייתה אמורה לבוא לקראתי ולהענות לבקשתי והסירוב נחווה אכזרי. מה שיותר פגע בי שבזמן שקניתי וקראתי ספרים וניסיתי להבין בפסיכולוגיה ובטיפול פסיכולוגי היא בעצם מעולם לא הסבירה לי באופן ישיר מפורש שמתמודדים שם עם חסר והכוונה להבנות מכך, להתחזק. זה פצע אותי נרקיסיסטית עוד יותר. משהו שם פשוט היה כל כך לא בסנכרון נכון... ואחרי זה ראיתי את כל הספרים על המדף שצברתי שעוד חלמתי שאהיה פסיכולוגית, אודי קצת כמו ילד שחולם להיות מדען גדול כיגדל.. ויש לי ספרים גם מתחום אחר אך בעל מנטליות תרפיותית גם שלמדתי לפני כן... ואיכשהו אלא דברים שלא התממשו לי למרות שהשקעתי זמן וכסף ללמוד אותם. ולא ידעתי לפני הטיפול שכל העת היו בי משקעים של טראומות מוקדמות לא מודעות.. כאילו אחרי הטיפול ההתבוננות שלי על המציאות נהייתה קצת שונה ולא נראה לי שהייתי מקבלת החלטות לאורך חיי באותו אופן תמים כמו שהיה קודם לכן. זה מאוד מעציב אותי. כי בזבזתי שנים בלי יכולת להתמשש באמת כי משהו הפריע. ועכשיו הדבר היחיד שמפריע לי זאת הבושה מהידיעה שאני סוג של 'נפגעת נפש' שמתאוששת ומשתקמת. אני מציגה את עצמי לעולם כרגילה כי אני באמת רגילה . אבל עם כל ההיסטוריה הזאת מאחורי של הפרעות אכילה, רגרסיות רגשיות מביכות, קשיי תפקוד וחרדות.. חוסר ניסיון... אני מתביישת. איך כפסיכולוגים קליניים אתם עוזרים למטופלים להתמודד עם חווית הבושה? ואם נגיד אפילו הייתי רוצה לצאת ולהכיר לצורך זוגיות אני מרגישה פגומה שאין לי תואר שהשלמתי או מרויחה שכר נמוך או מקבלת קצבה ויש לי הסטוריה של התמודדויות, למרות שכיום אני באמת הכי נורמלית שהייתי ביחס לעבר כי כבר לא מפנטת על 'רזון חולני' ולא מחפשת דמויות הוריות , ומנסה לא להכנע לפחד לפרוץ ולחיות! להתחרות! לתחרות בעולם זה ולנצח- לפלס לעצמי מקום. זה כ"כ מפחיד כי יש הרגשה שלא מפרגנים, שעויינים לי. אבל אדם חזק לא מחכה לקבל רשות ואישור , הוא מעניק אותם לעצמו- זה ההבדל. וגם פחות יש לי חרדה חברתית מפעם ונראה לי אצליח להעזר באנשים כדי לקדם את עצמי. לשווק וכ'.. כל כך הייתי רוצה לקחת חלק פעיל במשחק... וזה מחזיק אותי לראשית התהייה .. אולי הטיפולים הדינמיים האלה לא תמיד הדבר הכי מועיל? הישיבה העמומה, ההתערבויות הלא מותאמות ואף מבזות... לא יודעת אודי. זה כאילו באים לטיפול דינמי וכל התהליך נועד לפרק הזדהויות ישנות ואז לאלץ את הנפש להבין שהאחריות היא על המטופל לעצמו ולא על אף אחד אחר. אבל יש אנשים שצריכים אימון ותרגול וטיפוח שלא קרו בגיל מוקדם, צריכים את המצע הזה.. כדי לחדש את תהליכי הלמידה וצבירה ניסיון שלהם.. לא יודעת. שנים שניסיתי ובכלל לא ידעתי שיש לי איזה טראומה מתחת לפני השטח שדופקת לי את הכל ושואבת שוב ושוב להתסגרות והתעסקות עם סימפטום ומטפלת חצופה מצהירה "עברתי קשה" במקום להציע עזרה מועילה שתטפח אותי. משהו פשוט לא מתחבר לי. וגם אם ביקשתי מילוי קונקרטי של בקשה- למה מטפלים שותקים מול זה בזמן שלא נענים, ולא מסבירים את פשר הדבר? נגיד לא אומרים "אתה רוצה אז תעשה, אתה מצפה ממני לעשות במקומך? איך אני יכול? קום ותעשה". לא יודעת. מטפלים לא מסבירים ומטופלים לא מבינים וכל האי הבנות האלה לדעתי מסרבים תהליכים שאפשר היה לקצר ולייעל אותם.