משחק ברגשות

הרבה פעמים אני אוהבת לשחק עם הרגשות הקשים שלי כמו שמשחקים בקוביות או בבובות. למשל לבנות מהם מגדלים גבוהים ואז להרוס אותם ולחזות במפלתם. לשחק איתם במשחקי תפקידים כדי שילמדו לראות גם צד שני וקצת להתחשב. ולפעמים סתם לדבר איתם בגובה העיניים. ככה אני משלה את עצמה שאני שולטת עליהם ולא הם עלי (וככה אני גם מתנתקת במקום להתחבר...) אז היום למשל החלטתי סתם ברגע של גחמה טפשית להעמיד אותם במסדר ולמדוד להם משקל וגובה. הצלחתי לגייס ככה: כעס, דחיה, נטישה, אבל, שנאה חרדה, עצב, בדידות, ריקנות, געגוע, אשמה ועוד. ומה שהיה הכי כבד ושאפילו המשקל הדמיוני שלי לא הצליח לשאת היה- הקונפליקט. הכובד שלו קורע את מי שסוחב אותו- אותי ולא משאיר מקום לסחוב את כל אלו הקלים יותר... יש לי במלאי הרבה סוגים של קונפליקטים. הבעיה הגדולה היא שמעצם טבעם הם עסוקים כל הזמן בסכסוכים במקום בהדברות. אני כרגע מלמדת אותם לדבר. מקווה שאי פעם סוף סוף אתבגר ואפסיק כבר לשחק במשחקים ילדותיים שמבוגרים לא מבינים.

הזכרת לי את הספר "איתמר ציד החלומות". מקווה שאת מכירה ואם לא, אשלח אותך לקרוא... ספר ילדים קצר של דוד גרוסמן. את שמה באור את השדים המכאיבים ומנסה לעזור להם, להשכין שלום. אני דווקא מקווה שכן תמשיכי לשחק במשחקים ילדותיים שמבוגרים לא מבינים. הם נוגעים ועוברים את המסכה של "להיות מבוגר", ומגיעים לליבה האנושית. נעמה.