יש דברים שפשוט נחרטים בזכרון- במובן הרע

אחרי חיים של קשיי תפקוד למרות שניסיתי, ובלי מודעות לסיבות ההתפתחותיות שגרמו למצב הזה, בסוף רצה הגורל ופיתחתי כל מיני סימפטומים וקשיים.. הדרך להתמודד עם זה הייתה לחפש משמעות, לחשוב אולי תפקידי לעזור לאחרים שמתמודדים עם קשיים דומים.. באתי לטיפול פסיכולוגי ממחשבה זו, אבל מה לעשות שנפלתי על מטפלת שמשהו בדמותה ואורח החיים שלה היה מנקר עיניים, הערתי לה על זה, כולל על תעריפי הטיפול והיא אמרה בלי לחשוב פעמיים "עבדתי קשה בשביל להגיע היכן שאני נמצאת". המשפט הזה פצע וזיהם לי את הנשמה. כזאת חוסר הכרה באמת שלי, בכל מה שעברתי בחיים, מעולם לא חיפשתי הנאות ופינוקים, תמיד השתדלתי להצליח לתפקד ונאבקתי בקשיים, אפילו קשיים שאותם ואת מקורם לא הבנתי בזמן אמת.. ופתאום זה מה שיש לה להגיד לי? ההתנשאות הזאת? ניסיתי להעיר לה על זה ובמקום להבין אותי ואת הכאב שלי היא התגוננה באופן אדיש ואטום ואמרה "נו, אין שום דבר שיכולתי להגיד שהיית מקבלת" . זאת הייתה אחת האינטרקציות הכי אטומות שחויתי מעודי. שנים זה מלווה אותי- איך היא העיזה להיות כ"כ אטומה ?? איך היא העיזה? אין לפסיכולוגים בושה? ככה מותר בשם הסיכוי לערוך אנליזות באישיות להתנשא ולבזות אמת של אנשים שהתקשו כל חיים לתפקד עקב חרדות וחוסר מזלם להוולד במשפחות עם מודעות ומיומנויות הוריות? הרי פסיכולוגים יודעים. . פסיכולוגים יודעים את האמת! אז למה? למה להיות כ"כ צבועים? זה לא שהמטופלים שלך לא היו מוכנים לעבוד קשה ולהשקיע את המאמץ- פשוט לא היו מסוגלים- לפחות על עצמי אני יודעת שזה היה ככה. הייתה מאוד שאפתנית וכל הפסקתי לנסות, אז שנשברתי וויתרתי.. בטח שלא העברתי את שנותיי בבילויים בים ומסיבות בזמן שהוא רוממתה הסמכות המקצועית חרשה באקדמיה ... למשל בגיל 20 הייתי עסוקה להשאב לסיוטים מיניים בראשי ולהתכנס לחדר להסתגר ולפצוע את עצמי מרוב שנאה וסבל, בזמן הילדת שמנת של גברת פסיכולוגית עם ההקשרות הבטוחה שלה ניהלה חיי חברה וצלחה את ההפצעה של המיניות שלה בשלום, מצאה לה חבר ונהנתה מהחיים, בטח שיותר ממני.. (וכן, אני יודעת שבוודאות, בדוק. אלה לא 'השלכות'). אז למה ריבונו של עולם להיות כאלה צבועים??? למה? זה גרם לפצע שלי שהתעורר בנפש, ההוא המוקדם של הנטישה והזנחה, ולכל המודעות ששטפה אותי פתאום ברמה הרגשית והציפה ונרקיסיסטית התכווצתי מלחשוב ולקלוט עד כמה דיברו אליי מלמעלה אנשים כל הזמן כי הייתי כמו ילדה קטנה בעינייים שלהם, בן אדם לא מודע ולא מפותח, פצא נרקיסיסטי נוראי והיא עם הגישה וההתייחסות הצבועה ואטומה שלה פשוט גרמה לי לזיהום בנשמה, לזיהום של הפצע. זה היה מבזה!! זה היה טיפול מבזה! מה הייתה הבעיה פשוט ישר ולעניין להסביר לי מה זה טיפול פסיכולוגי ומה הסיבות למצבי, לקשיים, לסימפטומים- היה ברור שככה הייתי מסוגלת לפתח ברית עבודה הרבה יותר טובה.. רק בהגיון שלי זה נחווה ככה? אני באמת לא מבינה. כאילו טיפול פסיכולוגי זה טוב רק לאנשים מטומטמים וחסרי מודעות שלא מסוגלים להעביר ביקורת על המטפלים? ומי שכן העיניים שלו פקוחות ורואה את הכיעור וחוסר הצדק של הסדר החברתי אז אם הוא מנסה למחות על זה הפסיכולוג עושה לו 'זובי'... מה הקטע? היא הייתה אמורה לכבד אותי, את הכאב שלי ואת האמת שלי! אין לה שום זכות עליי- היא 'עבדה קשה' רק כי היה לה המזל 'לעבוד קשה' באותם אפיקים שבהם זכתה לממש את עצמה. גם מהגרים שבאים לפה לעבוד קשה בניגוב התחת של זקנים מערביים עובדים מאוד קשה... מה הקשקוש הזה?? יש גבול כמה אפשר לסובב נרטיבית את האמת... כל כך בא לי לתקן, לסלוח לה, אבל היא צריכה להודות שזה היה ממש ממש אטום מצדה- ושזאת הייתה אחריות שלה למצוא את המילים המתאימות יותר עבורי כדי להתייחס לזה ולא רק להגיד לי "אין שום דבר שיכולתי להגיד". היא זיהמה לי את הפצע ככה. היא פשוט זיהמה לי את הפצע מרוב אטימות.. בפגישה איתה זה מה שבא לי להגיד :( מפחדת שהיא תתחיל להתגונן שוב ולהאשים אותי שאני לא מעוניינת בתיקון במקום להבין אותי ולעזור לי לרפא את הלב, שתתך חיבוק, שתבכה, שתתנצל, לא יודעת מה .. אבל שלא תשאיר אותי לבד עם כל הנאחס הזה בנשמה .. מספיק נושאת אותו בתוכי כבר שנתיים.. טיפול פסיכולוגי שהשאיר אותי עם פצע מזוהם בלב כי היא הייתה כזאת צבועה ואטומה להבין אותי ולהתייחס בהתאם.. אוף, מקווה שאפשר לתקן אותי.......:(

הי מימה, דבר ראשון באמת חבל שהיא הייתה כזאת מגעילה, וכזאת לא אנושית...וכזאת לא פתוחה לקבל ביקורת, יכול להיות שנגעת אצלה בנקודה רגישה, יכול להיות שהיא נפגעה, שהיא חוותה את הביקורת הלגיטימית שלך כמו משהו מערער או שמטיל ספק? ואז מתוך צורך להגן על עצמה היא תקפה בחזרה...בלי לעצור ולחשוב...ופגעה בך בצורה קשה ולא הוגנת. היא הייתה אמורה להיות קצת יותר חזקה חכמה רגישה ועמידה (בשביל להצדיק את התעריפים הגבוהים). מכך יוצא שהיא לא כזאת חזקה ומושלמת...מה שקצת סודק את התדמית מנקרת העיניים של האישה הזוהרת והמצליחה והופך אותה לקצת יותר אנושית למרות הכל. פשוט חבל. דבר שני כנראה ששמרת גם משהו טוב ממנה מלבד זה שהיא כלבה, אטומה וכו'...משום שלמרות הכל עוד יש לך תקווה שהיא תוכל לעזור לך. מאחלת לך שיהיה לך טוב, ובעיקר שתאמיני בעצמך.

לקרוא את מה שאת מרגישה.. בשבילי כמעט בלתי אפשרי כי קשה לי לקרוא כל כך צפוף.. הכל קופץ לי בעיניים.. זה אני... אבל רציתי לומר שהיא אמרה שעבדה קשה בשביל להגיע לזה.. זאת עובדה לא משהו שצריך כל כך לקומם אני לא ממש מבינה למה להשוות אותה אלייך, כל אחד והחבילה שלו.. למה את חושבת שהיא צבועה? אמרה לך את האמת שלה הסובייקטיבית לא את האמת שלך ולכן זה קשה אולי.. אבל נסי לראות זאת אחרת .. תקראי את עצמך את כותבת כל כך מוצף...חבל תמשיכי הלאה .. תדפדפי די.. היה נגמר לא?

זה פשוט מרגיש ככה ואני לא רוצה להרגיש דברים כאלה אבל זה בלתי נשלט. זה כעס שעולה מהמקומות הכי עמוקים בבטן ובנפש, אני לא מחפשת את זה, אני שונאת את זה. הלוואי ויכולתי להרגיש דברים טובים במקום כל החרא הזה שגורם לי להתחשבן ולהרגיש נאחס ולקנא, לחוש צרות עין, להשוות.. נמאס לי מזה. אבל ההרגשה שהנפש לי מזוהמת מרוב כאב ומרירות... אני באמת רוצה לתקן ולקבל את עצמי כבר ולא להרגיש פחות מאחרים- אבל היא לא עזרה לי להרגיש טוב עם עצמי- היא גרמה לי להרגיש פחות! כי היא בעצמה בעצם טענה שמגיע לה יותר ומגיע לה כל השפע הזה שיש לה כי היא 'עבדה קשה'. מה זה אומר ? שלי לא מגיע דברים טובים כי אין לי יכולת לעבוד קשה כמוה? שנועדתי להיות נחותה בשרשרת המזון בגלל זה ? מה זה אומר? למה היא לא אמרה משהו שיעזור לי לקבל את עצמי? :/ אתם פשוט מטומטמים לפעמים מרוב שאתם מעבירים את כל האחריות מכם והלאה...... אני לא מבינה את זה. ונמאס לי להרגיש את 'יצרי הנקמה' האלה, זה גורם לי להרגיש מטונפת בנפש שלי, כבר המון זמן ככה, נמאס לי מזה. אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לרפא את הזיהום הזה שבנשמה לבד, היא צריכה לעזור לי :(

היו לטיפול גם השפעות טובות, פשוט הרבה פחות מגורמי הכאב והסבל. הסימפטום הבולימי למשל החמיר אחרי הטיפול כי איבדתי את היכולת להקשר רגשית שוב כמו שהיה אצלה מרוב פחד לחוות כאב כזה שוב וחולשה רגשית.. אבל היו גם דברים טובים ואני מנסה לזכור אותם ואקח גם אותם איתי לפגישה :/ האמת שאני באה עם ציפיות נמוכות ממנה כי לא רוצה להתאכזב, כלום כבר לא יפתיע אותי שזה נוגע לה. ובאמת אנסה להפיק את המירב והמיטב בשבילי, אבל קשור כמה תסכול ארגיש באופן כללי מהחיים והקשיים שלי בהם.. אם יצליח לי יותר טוב בחיים זה יגרום לי להתמקד יותר בדברים הטובים שהיו ולהיפך. ככה זה קורה פשוט. שמתי לב שככה זה.