אובדן, אבל וטראומה

האם אובדן של אדם קרוב (מוות) הוא אירוע טראומטי? האם ייתכן שאבל יוביל לדכאון אמיתי, להתמוטטות עצבים, לחרדות או לתגובות פוסט טראומטיות? ואם כן, האם יש סיכויי החלמה טובים?

שלום רונית, כל כך הרבה שאלות קשות וכואבות בהודעה אחת קצרה של שתי שורות. התמודדות עם מוות של אדם יקר, היא בין הנושאים הכואבים ביותר שאנו חווים בחיינו, וכל אחד מתמודד איתה בדרך אחרת. מהנסיון שלי כן, זה יכול להיות ארוע טראומתי, להוביל לדכאון, לחרדות ולעוד הרבה סימפטומים אחרים. הכל תלוי באדם המתמודד עם המוות, אין כאן טבעי או נורמלי, כל אחד מגיב מהמקום הכי פנימי והכי אישי שלו. אבי נפטר לי ממש בידיים, ראיתי אותו נושם את נשימתו האחרונה ומת, ואחרי מותו חויתי את כל הדברים שאת שואלת עליהם, התקפי חרדה, דיכאון, התמוטטות עצבים ועוד. אם זה נורמלי וטבעי ? הכל תלוי בגישה, חלק יגידו שכן, חלק יגידו שלא. גם היום אחרי שבעה חודשים אני עדיין חווה התקפי דכאון וחרדה בימים מסוימים שבהם אני מרגישה את חסרונו, כמו בחגים, ביום ההולדת שלו, של כל אחד אחר מהמשפחה ועוד. חוויה פוסט טראומית ? לא כל כך יודעת מה ההגדרה הרפואית לזה, אבל נראה לי שכן, שיש סימפטומים דומים ומשותפים, עדיין עולים לי בלילות ובימים הימים האחרונים שלו, הסבל, הייסורים והכאב שלו. מין פלשבקים לעבר, שבהם אני יכולה לראות את הטיפולים שעברתי ביחד עימו. קחי את הזמן להתאבל, לבכות, להיות בדיכאון, ואם זה לא עובר, או אם את מרגישה שאת לא יכולה להתמודד עם זה לבד, לעבד את זה לבד, לכי לטיפול - מישהו מקצועי יכול לעזור בענין ההשלמה עם החוסר, ההשלמה עם המוות. אביב.

אביב יקרה, אני די חדשה בפורום, אבל אני משתדלת לקרוא את רוב ההודעות. קראתי לא מעט תגובות שלך, ואני חייבת לומר לך שאת בעלת כנות, רגישות ומעל לכל- יכולת ביטוי מדהימה! את אמנם לא נכללת בצוות המקצועי של הפורום (לפחות לא באופן פורמלי)- אבל את בהחלט עומדת בכבוד בכל קריטריון של כותב מקצועי. כל הכבוד, ואשמח לקרוא עוד מפרי עטך (או מקלדתך)- גם סיפורים וגם תגובות... אגב, (אם מותר לי לשאול)- האם הידע הרב הזה הוא פרי לימור, או נסיון אישי, או שניהם?

רונית יקרה, בפורום הלם-קרב כתבתי לך שאכן, מותו של אדם קרוב הוא אירוע טראומתי, ואנו נזקקים לזמן שירפא את פצעינו. האבל אינו מוביל לדיכאון, להתמוטטות או לפוסט-טראומה. האבל הוא תגובה טבעית ובריאה לטראומה, והוא משמש אותנו כטיפול-עצמי. דווקא ההימנעות מן האבל היא שעשויה לגרום לתופעות פוסט-טראומתיות מאוחרות יותר, הדורשות טיפול. האם יש סיכויי החלמה? אני אינני רואה בכך מחלה אלא תופעה טבעית, שכל אדם נחשף אליה פעמים רבות בחייו. היכולת להתאבד או לעבד את האבל היא הריפוי הטבעי שלנו, ומי שהשפעת הטראומה מופיעה אצלו מאוחר יותר יכול להיעזר באיש מקצוע כדי לתת ביטוי לרגשות האבל שלו. בברכה, דרור גרין