מאיפה מביאים כוחות

הי בת 39, נשאית NF מגיל 11 המצב מחריף משנה לשנה - תקע ותוקע לי את החיים פיזית ונפשית סובלת נפשית הרבה יותר מפיזית.לא מצליחה להינות מדברים שאנשים אחרים נהנים, נורא כבדה מכל יציאה עם חברות אני עושה סיפור ומתחילה לחשוב מתי כבר אחזור. בנוסף מאז ומתמיד סבלתי מחוסר בטחון, רגשי נחיתות ודימוי עצמי מאוד מאוד נמוך, וגם זה רק הולך ומחריף עם הזמן. ה NF לא מיטיב עימי, ומתסכל אותי כ"כ. אני במעקב ואין ממש מה לעשות עם זה כי זה חלק ממני אבל מאוד קשה לי לקבל את זה. ניסיתי טיפולים גם שיחות וגם כדורים. הכדורים גרמו לי להיות סוג של זומבי,רובוט, אפטיה, חוסר רגשות ואיבוד שיער. הפסקתי על דעת עצמי בהדרגה עם הכדורים. יש לציין שטופלתי בעבר במשך שלוש שנים בסרוקסט עקב חרדות גם אותו הפסקתי בהדרגה וכרגע כעבור שנה וחצי הפסקתי ליטול סרנדה מאז הפסקת נטילת הכדורים חזרתי להרגיש ואפילו לבכות מה שלא קרה לי לפחות חמש שנים. לבכות אני מצליחה רק כאשר אני לבד עם עצמי ולא נוכחות איש.אני מאוד עצורה בקטע הזה. בנוגע לשיחות מעולם לא הצלחתי להפתח אל מטפל ולדבר מהלב. אני לא מצליחה לשחרר מועקות.ניסיתי מס' מטפלים ופשוט חיכיתי שהזמן יעבור שם. גם בזמן נטילת הכדורים הייתי חסרת מנוחה, חסרת מצב רוח. יוצאת בכח פה ושם עם חברה אבל גם בשביל לעשות V על יציאה ולא כי באמת בא לי לצאת. אני עצבנית כל הזמן, דרוכה, חסרת שקט על בסיס קבוע ודרוכה כמו קפיץ. כל הזמן בלחץ, מכלום - בבית, בעבודה ובכל מקום בו אני נמצאת אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ולא מצליחה להרגע. מצד אחד רוצה להיות לבד שיעזבו אותי בשקט ומצד שני רוצה זוגיות ופוחדת מזה פחד מוות להכיר בן זוג. מעולם לא היה לי קשר זוגי (למעט קשר קצר מאוד לפני למעלה מעשור) מעולם לא נגעו בי, זה מאוד מרתיע המחלה שיש לי. אני לא מאמינה שמישהו יהיה מוכן לקבל אותי איך שאני ונמאס לי לשמוע את המשפט הנדוש שמי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני. אין בי שום דבר מעניין שימשוך בן זוג. אני טיפוס לא כייפי עצבנית וחסרת סבלנות. ואני כבר לא יודעת איך לחיות את החיים שלי. וכבר לא יודעת אם מתאים לי בכלל טיפול ניסיתי פסיכותרפיה – הרגשתי כמו ילדה מפגרת עם כל הדימויים. ניסיתי שיחות שחופרים לי אחורה בילדות – זה עצבן אותי יש משהו בכלל שיכול להתאים לי ?