לאודי, במבי והמשתתפים האחרים- פרידה

אני נפרדת מכם היום, לאחר תקופה ארוכה שהייתי משתתפת שקטה כאן בפורום. לאחר דרך ארוכה שבה חשבתי שיש תקווה , שאפשר לתת אמון, התבדתי. ולא זו בלבד, אלא שבאתי במיוחד לשם כך. מילא שנפגעים בפעם הראשונה- הפוגע הוא פוגע ודי. אבל המטפלים שלנו, הרי באנו אליהם כדי שיעזרו לנו. וכשהם , בשם ה"אמון" פוגעים כך, עד זוב דם, עד הרצון למות מכאב, אז אין תכלית יותר, אין משמעות. יש רק את אותו הריק המוכר הזה, הצמא המצמית לרגש, ההבנה הפעורה שלעולם לא אהיה ככל האדם. שלנצח יישארו כפות ידי התינוקת שהייתי מושטות ומשוועות למגע ויצנחו אחרי שעות ארוכות של בכי כשאיש לא מלטף אותן. שוב תירדם התינוקת שבי בייאוש ושיהוקים של בכי, וכשהיא תתעורר בחיוך תינוקי ימלאו דמעות את עיניה. היא לבד שם, בלול הריק מצעצועים. איש לא מחבק אותה, מחזיק אותה או שולח חיוך חם. היא כל-כך לבד שבא לה למות. הפסקתי להאמין לבני אדם. ליקום. אני לא רוצה יותר. עשיתי כמיטב יכולתי להיות בסדר, לשנות ולהאמין. למדתי שבקשת עזרה פירושה דחייה. אין לי מילים לתאר את הכאב שאני חשה. רק ריק, ייאוש, רצון להיעלם, לא להיות יותר. היה לי נחמד להיות כאן בימים שבהם האמנתי. נגעת לליבי במבי. ענית לי בחן אמיתי אודי. ואתם אנשים אחרים- קראתי בכאב רב את הודעותיכם. אני מקווה שיהיה לכם טוב. אולי אתם אינכם כמוני. דפוקים סוג א'. אני נפרדת מכולכם בכאב שיש בו הקלה . לא רוצה לקוות יותר, לא רוצה להילחם. אני אחיה את חיי "כפי שצריך" כאילו שהכל בסדר. עבודה -בית. לא רוצה לחלום או לקוות יותר. אני אחיה בגוף, אבל הנפש שלי מתה. היו שלום, אני חייתי בינכם כמו צמח בר. ליאור

יקרה, הנפש שלך לא מתה. היא פגועה, פגועה מאוד!!! ואם הייתה היא מתה, לא היית באה הנה, לא היית אפילו מסוגלת לכתוב את ההודעה הזאת.. מילותייך אלו נראות לי כזעקה עמוקה לכאבך, הרצון לתקן את הכאב העמוק צריך לבוא ממך.. התקווה יכולה להיות מוחזקת בנתיים בשבילך.. כאן מחזיקה בתקווה, למרות ואפילו שאת לא מאמינה. אוהו את קיימת. בועטת.. מגיבה לכאב העמוק שבך. חיבוק נצח, כשתסכימי.. ~נילי~

מקווה שהרגשתך תשתפר אבל מפח הנפש שאת חשה מהטיפול הוא לדעתי תוצאה נפוצה של טיפול דינמי שמעודד מדי תלות במטפל במקום חיזוק הכוחות, או נסיון לרדת לשורשים לפני נתינת כלים ממשיים לוויסות עצמי. במצב כזה כל משבר אמון נחווה כקטסטרופלי משום שהמטפל העמיד את עצמו (באופן לא מוצדק- עם המון הצדקות תאורטיות מלומדות של 'העברה, השלכה', 'שחזור' וכו') במרכז ההוויה של המטופל. למעשה כל אדם שנכנס לחייו של אדם אחר במצוקה בתפקיד של מעניק עזרה אינטנסיבי יכול לקבל משמעות כזו אדירה וכל העלמות מחייו הופכת לכן לטראומטית. יש לדעתי לפעמים משהו לא אחראי בשימוש בגישה כזו כי היישום שלה מאולתר וקשור בעיקר לאישיות המסוימת של המטפל- למרות כל הרזומה המכובד והשליטה שלה בשדה הטיפולי- שהיא תוצאה של העדפת המסורת המוכרת על פני החדשנות וכל מיני מאבקים פוליטיים שונים ואחרים. צריך להגיד את זה למרות שזה לא נשמע טוב ואולי לבדוק גישות אחרות 'הוגנות' (בהן אין 'הקטנה' של המטופל ו'הגדלה' של המטפל) יותר עם תימוכין מחקרי מוצלח הרבה יותר. אני מניחה שיציעו לך לבדוק את עצמך ואת הקשר לעבר וכו'(תראי איך מטופלים בשיטה עושים את זה במיומנות מקצועית)- אבל אני דווקא חושבת שתחושתך מאוד טבעית והיא תוצאה של היות נתונה במערכת מובנית מראש של חוסר שויון ביחסים (חוסר שויון אמור להתקיים בכל מצב של מקבל/נותן שרות- אבל לא כשהוא הופך למנטרה וכביכול מעודד צמיחה והתפתחות) אני לא חושבת שהטלטלות העזות האלה בטיפולים רגשיים בונים תמיד משהו- למרות שזה מה שהיצרן מנסה למכור לנו לפעמים. שיהיה בטוב, וסליחה מראש בפני כל אוהדי הגישה, זו דעתי.

הייתי בטיפול במשך שנה. נוצר קשר חזק עם המטפל. אבל קפאתי במקום. למרות שנקשרתי חזק והאמנתי, הטיפול לא היה סביבה מצמיחה,או מחזקת ביטחון.

ואו הגדרת את זה כל כך נכון, בתור אחת שחיה את זה כבר תקופה ארוכה. אני כל כך מסכימה עם מה שכתבת...

וואאווו...כמה כאב...וואוו... קוראת את ההודעה שלך ומרגישה את הבטן שלי מכווצת לחלוטין... וואוו..מתוקה שלי כמה כאב..יכולה ממש לראות את השפתיים שלך לבנות/אפורות סדוקות מצמא.. כל כך מבקשת לאסוף אותך אלי בחום, ברוך ,להרגיע את הבכי, השיהוקים..מסכימה ??? הנה... מערסלת אותך חרש חרש...מתוקה.. ש..ש...ש..תינוקת מתוקה..תינוקת חמודה.. התינוקת הכי יפה בעולם... רוצה לספר לך סיפור קטן קטן על נסיכה מתוקה ..מסכימה ? היה היתה נסיכה יפה,עדינה..קצת שברירית..וכל כך רגישה.. פגשה הנסיכה יום אחד בבמבי קטן שפחד,רעד .. ראתה אותו ונקשרה אליו.. השקתה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו במגבת רכה... כן...הרגיעה אותו הנסיכה ...ואז סיפרה לו סיפורי גבורה על צוללנים בים, שצוללים לעומקים..עד שמיכלי החמצן שלהם נגמרים.. ואז..כן , יוצאים הם החוצה נושמים נשימות עמוקות..ממלאים הריאות..ושוב ,נושמים נשימות עמוקות..ושוב צוללים לעומקים.. כן, סיפרה אז הנסיכה לבמבי...הצוללנים הללו גיבורים גדולים.. לא מוותרים !!!צוללים לעומקים ובכל פעם מגבירים את מיומנות הנשימה וריאותיהם מתרחבים ... ..הנסיכה העדינה, סיפרה סיפורי פלאות לבמבי..הרגיעה אותו.. ואז, כשליטפה את ראשו..אמרה : "..יש מאבק סיזיפי שבו עולים במעלה ההר רק כדי לחזור וליפול אני (אמרה הנסיכה לבמבי) מצאתי חבל לאחוז בו ,אפשר להושיט לך (במבי)?" במבי אחז בחבל..עדיין אוחז בו.. נסיכה עדינה, רגישה כל כך, ליאורי -אפשר להושיט לך את החבל לאחוז בו ? שלך, במבי.

שלום אודי, אני קוראת פה ועוקבת... האם תוכל להתייחס לדבריה של תגובונת למעלה כאן בעץ? אני אישית כן מאמינה בטיפול פסיכודינאמי, אולם היא העלתה כמה נקודות למחשבה... אשמח לשמוע את דעתך, תודה :)

לא אודי, אני לא מסוגלת. ולמה שאאמין גם לך? האמנתי כל-כך הרבה שנים למישהי והכל התפוצץ לי בפרצוף. אני מעריכה את התגובות שכתבו לי כאן. זה קצת מחמם את הלב. צר לי אודי. אני לא מאמינה גם לך או לכל אחד אחר. התחושה של חוסר אמון עזרה לי לשרוד בחיי (במלוא מובן המילה ) וכשרציתי לתת אמון, היה זה תהליך שנשמך שנים. והוא שוב התפוצץ והשאיר אותי מיותמת. למעשה כתבתי באופן הכי אמיתי על ידי התינוקת שביקשו שמישהו יאחוז בהן, יוציא אותה מהלול הריק מצעצועים. על אף שאולי נשמעתי כבסימבוליקה דבריי הם אמת אמיתית שלא תשתנה לעולם. דפוקה מסוג א'. מהסוג הכי דפוק שיש. כל אחד טוב במשהו, אני טובה בלהיות דפוקה. לנסות ללא הרף וליפול. כמו סיזיפוס המגלגל את האבן שלו במעלה ההר רק כדי שהיא תיפול שוב. אני לא רואה טעם לפרט, לא מאמינה ולא רוצה להאמין. כבר ההיתי בסרט הזה. עדיף לחיות ברגיל. נילי החמודה ניסתה לעשות החייאה לנפש שלי.. את בטח רופאה מצויינת נילי היקרה, אבל היה אבוד כבר. הנפש שלי מתה כמה ימים לפני שכתבתי. ימים שבהם ייחלתי כמו אז לנפש מבינה, צעקתי שתעזור לי והיא התעלמה. שוב. "מי שיידע למחול , ימחל לי על אהבתי..." אין שום חטא בלאהוב ולרצות להיות נאהבים. אבל אם את דפוקה סוג א' זה לעולם לא יצליח. לעולם. סליחה לכולכם על האווירה האיומה שיצרתי. אשתדל לא לכתוב שוב. לי(אין)אור

שלום ליאורי, כמו שכתב אודי, לא כל כך פירטת בקשר למהות הפגיעה, ובכל זאת... אני חושבת שתשומת הלב העכשווית שלך הראייה וההכרה ב"תינוקת" הנטושה שנמצאת בך והחיבור לכאב שלך ושל אחרים, זהו הישג התפתחותי בפני עצמו. מלבד זאת כולם/נו דפוקים במידה זו או אחרת, אף אחד לא מושלם. וצמחי בר הם חזקים ביותר והרבה יותר מעניינים ומחוברים לאמא הגדולה של כולנו- אמא אדמה. מאחלת לך הצלחה, וחיבוק אם את מרשה לתינוקת.