כמעט מיואשת וכל כך מבולבלת. מנסה כאן לראשונה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום רב, אני כותבת כאן לראשונה. מעת לעת אני גולשת כאן, מציצה מבחוץ ,אבל מעולם לא היה לי אומץ לכתוב. נראה לי יותר מדיי גלוי.. חשוף.. משהו שאני לא ממש בטוחה שאני מסוגלת אליו כרגע. ובכל זאת, אני ב"דד-אנד" שכזה, ומתחילה לחוש חוסר אונים, אז אולי מכאן יבוא כיוון מחשבה? עברתי תאונה מאוד טיפשית לפני כמה שנים. רק לאחרונה אני מתחילה להבין שההשפעות הנפשיות שלה עליי מתחילות להיות ניכרות. עד עכשיו כנראה התעלמתי מקיומה, התמודדתי, הלכתי נגד הבעיה. התוצאה של התאונה היתה שהפכתי לנכה ברגלי. קביים. זה שינה את כל חיי. בהתחלה לא נתתי לזה. המשכתי את חיי כאילו כלום לא קרה. לאחרונה אני מבינה, שלא רק שלא "לא קרה" אלא קרה. מאוד! לפני כחצי שנה הגעתי לשלב שהרגשתי שאני צריכה עזרה. פניתי לסיוע נפשי. הבעיה היתה שפניתי לפסיכולוגית קלינית, שיקומית. היא רגילה לאנשים אחרי פגיעות ראש, והתייחסה אליי כאילו הייתי פגועה ראש. דיברה לאט, ובמילים פשוטות, וזה העליב אותי, הרגשתי פגיעה באינטליגנציה שלי. אז אחרי 3 פגישות, לא יכולתי יותר והפסקתי. ועכשיו אני כבר שלושה חודשים מנסה מישהי, שאמורה להיות מאוד ידועה וטובה, אבל אני מרגישה שזה לא עובד. אינ לא יודעת להגיד אם זו היא או אני או האינטראציה. אני מרגישה שכלום לא קורה. מצד שני, אני גם מאוד חסרת סבלנות, וחסרת יכולת לכבוש דחפים כרגע, וכל דבר מרגיז אותי, או מלחיץ אותי. מה שכן קרה בזמן הזה הוא ששתיהן אמרו שאני פוסט טראומטית... אני הייתי כל כך מופתעת שלא אבחנתי את זה בעצמי (לימודי פסיכולוגיה...) וכל כך היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה, אבל בכל יום שעובר אני מרגישה שזה מתעצם. כל הסימפטומים, כל ההתנהגות שלי. אני כבר לא בטוחה אם בגלל שיש אבחנה אני מרשה לעצמי לשחרר את ה"רסן" ולהרשות לעצמי "להתפרק" או אם פשוט זה חלק מהאלמנט של הזמן, שגורם את זה... שתיהן טוענות שאינ לא מצליחה להסתגל לנכות. איך אפשר להסתגל לזה? מישהו מצליח? להסכים עם זה שנגמרו לו החיים שהוא מכיר?? מישהו מצליח לשנות את החשיבה שלו מחשיבה של איש הולך לחשיבה של נכה?? אינ מתנצלת, אני רואה שכתבתי ממש הרבה. אני אעצור כאן ואמקד לשתי שאלות: 1. לאחרונה אני גם במצב של לחץ מאוד גדול , אני מרגישה אתזה , והתוצאה היא שאני גם עם קשיי נשימה קשים. בשבוע האחרון אפילו נכנעתי למשהו שעד היום סירבתי ולקחתי כדור ואבן שלוש פעמים... אני נעזרת במדיטציה או טכניקות הרפיה שונות, אבל זה לא ממש מועיל במהלך היום... מה עושים? 2. האם פסיכולוג קליני יכול לעזור בעניין הזה, או שעליי לחזור ולחפש פסיכולוג שיקומי/רפואי שאולי מומחה יותר בPTSD ובהשלכותיו? יכול להיות שהקלינים ה"רגילים" יותר מסייעים בענייני מצב רוח והפרעות "רגילות"? והכי חשוב- איך אני יכולה לדעת למה או האם האינטראקציה עם המטפלת היא הנכונה? מימיי לא הייתי בטיפול, ואין לי מושג מה קורה בקליניקה, ומצד שני, אני בד"כ משמשת הפסיכולוגית של כל החברים שלי, ואני יודעת שאני פועלת אחרת לגמרי ממה שפועלת הפסיכולוגית שאני רואה עכשיו. אולי היא פשוט לא מתאימה לי? איך אפשר לדעת מתי ואיך מוצאים את המתאימה? תודה גדולה מראש, אעריך את תשובתך, ואני מתנצלת שוב על אורך השאלה. כמעט מיואשת
שלום לך, אכן שאלה ארוכה... אני מקווה שתוכלי להחזיק מעמד (ומתנצל מראש) - היות ואני נאלץ לפרוש כעת, ולשוב בתחילת השבוע (שאז גם אענה לך ולמיטל). לילה טוב, אודי
תודה. וסופ"ש נעים.
טיפול פסיכולוגי הוא שינוי בחשיבה וזה דורש מאמץ נפשי. מאד הזדהתי עם הכאב על הנכות והשאלה "איך ניתן להשלים עם זה", אכן זה דוגמא על מאמץ שידרשו ממך בטיפול. וזה תהליך. כמו כן חשוב לפני טיפול פסיכולוגי לדעת לקראת מה הולכים, מה זה טיפול פסיכולוגי [ובאמת יש כמה וכמה שיטות טיפול] ומה המשמעות שבו. -זה כלל לכל אדם שניגש לטיפול פסיכולוגי ורוב המטופלים בכלל לא חושבים לקראת מה הולכים. כולי תקווה שתמצאי כוחות ותמיכה, ותמצאי עזרה לנפשך.
אתה מעודד ואכפתי, וכיף לקרוא את דבריך. על זה שזה תהליך, אני שומעת כבר זמן רב. האמת היא שאולי בגלל זה שאני כל כך הרבה זמן נמנעת מהתמודות עם ה"תהליך" הזה, פתאום עכשיו הכול כל כך עוצמתי. האם אתה מכיר נכים ארחים שהתמודדו? וקיבלו את נכותם? האם אתה יודע לומר מה עזר להם בזה? תודה שוב אני
שלום לך כמעט מיואשת, ראשית - טוב שרק "כמעט" מיואשת. זה משאיר תקווה. בטרם אענה לשתי שאלותייך - לא קל להסתגל לנכות, אבל זה תהליך דומה לאבל (מנוקד בצירה). כואב, אישי, אבל אפשרי. קראי את "ימי שלישי עם מורי", אם טרם קראת. ולשאלותייך: 1. הטכניקות שאת מתארת טובות. אולם כנראה שיש צורך בהתערבות "חזקה" יותר. אני ממליץ לשקול שימוש בטכניקות היפנוטיות. הנסיון בהרפיה ומדיטציה יעזור לך, קרוב לוודאי. 2. לדעתי - פסיכולוג קליני עדיף. הידע שלו בהתמודדות עם אבל ועם ההשלכות הפוסט טראומטיות שאבחנו אצלך - רב יותר לדעתי מזה של פסיכולוג שיקומי (אני מדבר בהכללה ובממוצע כמובן). לגבי ההתאמה של הפסיכולוגית - זכרי שכאן אינך המטפלת, אלא המטופלת. ייתכן שאת מנסה להיות "בשליטה" ו"ללמד" אותה מה לעשות (וייתכן כמובן שאת צודקת...). אני מציע לך ךהעלות את שאלותייך בפניה, בכנות, לשתף בלבטים וברגשות - ולראות איך יתפתחו העניינים. אני מקווה שסייעתי מעט, אודי
שלום אודי,, ראשית, תודה. דבריך הגיוניים. ונכונים. אבל.. ויש כאן אבל (בקמץ) גדול. את ימי שלישי עם מורי, מובן שקראתי. ואולי לא ציינתי דבר חשוב (לא זוכרת) יש לי ידע והכשרה בפסיכולוגיה, ולכן אני מבינה היטב שיש "שלבי אבל" וכל ה"תאוריה", אבל אני לא מצליחה להפוך את התאוריה הזו למשהו שקשור אליי. נכון , אתה צודק כנראה גם בעניין של עודף שליטה. אני בנאדם של שליטה, ואני עד היום מכה על חטא על 4 השעות הבודדות בחיי שבהםן לא הייתי בשליטה, ושבהן נגרם נזק בלתי הפיך לחיי במלואם. וזה משהו אינ לא מצליחה להרפות ממנו ומהמחשבה. אגב, אתה צודק שגם בעניין המטפלת זה כנראה כך, שליטה שליטה שליטה. כי דיברתיא יתה על זה שאני מרגישה שאני לא מפיקה כלום, או לא ממש "עושה תהליך" ושאני לא יודעת אם זה מה שאמור לקרות בטיפול, והיא אמרה לי - שהיא לא יודעת מה אני מצפה, ושבעצם אני יכולה אולי ללמד אותה איך נכוןלי לטפל בי, ולי - אין תשובות. מצד שני היא גם אמרה שאני לא מאפשרת לה להיות חמלתית, ולא מאפשרת לה הליות ה"המקום הבטוח" , מה אני אמורה לאפשר? למה אני אמורה לצפות בטיפול? האם תוכל להגדיר לי - מה קורה בטיפול? מה ה"תוצרים" שאינ אמורה "לצאת איתם" ממנו? היתה ל י תקופה שחשבתי שרק היפנוזה יכול הלהועיל, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשכנע את עצמי להרפות, ולתת לאבד שליטה. יש לי גם סיבה אישית נוספת, שבגללה אין לי אומץ להיכנס למצב של היפנוזה, בגלל תוצאות אפשריות (וזה לא המקום ולא הפורמט שבו אני רוצה לדבר על זה). מדיטציה - אני מנסה לאחרונה יותר ויותר, ובשבועות האחרונים, אני באמת משתמשת בה כטכניקה היחידה שמאפשרת לי להגיע לשינה ולו של שעתיים רצופות (ויחידות) בלילה. אני מתחילה להרגיש קצת כמו הסיפורים שאני שומעת מחבריי הלומי הקרב, וזה מלחיץ אותי עוד יותר. אני עדיין לא מצליחה להבין שהכותרת הזו "פוסט טראומה" היא .. אני. יש מתישהו שמישהו מצליח להבין את זה על עצמו? יש מישהו שמוכן להסתגל לזה? או יכול להסתגל לזה? והכי חשוב- אי ך זה משנה את החיים? עד עכשיו אני משתדלת ל א לוותר לעצמי, ולדרוש מעצמי את כל מה שדרשתי מעצמי קודם לפציעה ועוד יותר, והשאלה... האם זה נכון? תודה שוב אני
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
