במקום הכי לא צפוי

הועפתי היום מהטיפול, בצורה משפילה וכואבת. לא היה בטוח אם הפגישה של היום תתקיים, משום שנפרדתי (במייל) מהמטפלת. אבל היא כתבה לי "חבל. אם תרגישי אחרת, אני פה". חשבתי שבכל זאת נשאר לי המקום בפגישה של היום. לאחר כמה התכתבויות בינינו - אותן התכתבויות שהשאירו את תחושותיי עמומות ולא ברורות- החלטתי להגיע בכל זאת לפגישה (כאשר אינני יודעת אם המפגש שמור לי). גם כתבתי לה שאף פעם לא נתקלתי בפסיכולוגית שלא אומרת מילים מנחמות, שלא מביעה רצון שאמשיך איתה את הטיפול, למרות בקשותיי. בתוך תוכי חשבתי שאולי אני רצויה, אבל מאוד רציתי לשמוע זאת, במילים. הגעתי לקליניקה, אבל היא היתה סגורה. זה כל-כך כאב לי. אמנם לא הייתי בטוחה אם המפגש שמור לי, אבל קיוויתי. ניסיתי להתקשר לפסיכולוגית וכתבתי לה הודעות, אך היא לא הגיבה. מרוב תסכול של השבועיים האחרונים, ניסיתי להתקשר אליה ללא הרף. זכורים לי מצבים כאלה בחיים,של חוסר הרפיה, רק במקרים של פרידה. ואני ממש הרגשתי כך איתה ולכן לא יכולתי להרפות. הרגשתי ממש מצוקה. השארתי לה הודעה שהגעתי לקליניקה אבל היא לא שם. הגעתי הביתה ועשיתי טעות, אבל שוב - מתוך מצוקה ורצון לזכות למענה ממנה. הטעות שלי היתה שהתקשרתי לשותף שלה לקליניקה. בכיתי לו וביקשתי אם הוא יכול ליצור עם הפסיכולוגית קשר ולבקש ממנה שתחזור אליי. דיברתי בקול שבור. אחרי כמה דק', הפסיכולוגית התקשרה אליי ולא תיארתי לעצמי שאתקל באיבוד עשתונות מצידה. היא ממש צעקה עליי, אמרה לי שהטיפול שלנו הסתיים, שהיא לא יכולה לטפל בי. היא אמרה לי שהיא לא מחלקת אישפוז של 24 שעות, אלא שהיא עובדת בקליניקה פרטית ונותנת טיפול של פעם בשבוע, היא אמרה לי שהיא עובדת כבר הרבה שנים, שהיא מטפלת במקרים קשים אבל שהיא אף פעם לא נתקלה במקרה כמוני. היא אמרה שהיא היתה הכי בסדר איתי - הסכימה לעשות בעבורי משהו שלא נהוג בטיפול (חיבוק), עשתה לי הנחה וכד' ואילו אני באה אליה בתלונות שהיא אדם שלא מבין ולא אכפתי. הסברתי לה שזה מתוך החששות שלי, הרי לשם כך הגעתי לטיפול, אבל דבריי לא עזרו והיא המשיכה לצעוק עליי ולטעון שאני מסמסת וכותבת לה מחוץ לשעות הפגישות אבל בפגישות עצמן אני שקטה ולא מדברת (היא כבר כמה פעמים העירה לי שאני שותקת בפגישות). לפי מה שאני יודעת, זה בסדר לשתוק בפגישות, גם זה חלק מטיפול. אמרתי לה שעברתי הרבה עזיבות ושלא הייתי מצפה שיזרקו אותי דווקא בטיפול. היא אמרה לי "אם את רוצה לראות את זה ככה אז תקראי לזה זורקת". דיברתי איתה על כך שכל הכעסים שלי נובעים מאמון, היא מיד עצרה אותי ואמרה לי "נו, אם את לא מאמינה בי אז באמת אין טעם להמשיך את הטיפול". היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא במנוסה ממני. סיפרתי לה שמרוב שהייתי בחוסר אונים בשבועיים האחרונים אז כתבתי כל הזמן בפורומים משום שלא קיבלתי ממנה מענה. היא השיבה לי בכעס "אז תכתבי בפורומים, מה את רוצה ממני?". זו היתה פשוט שיחה נוראית. היא אמרה שהיא אף פעם לא צעקה ככה. אני ממש שבר כלי - עוד טיפול כושל. ואני כל-כך חיבבתי אותה, התחלתי להיקשר. גם כתבתי ואמרתי לה את זה בכמה הזדמנויות. חשבתי שהנה, יש סיכוי טוב שהטיפול יצליח. אפילו כשמגיבים פה כתבו לי לעזוב, אמרתי שאני נותנת צ'אנס. מרוב ייאוש התקשרתי שוב לשותף שלה לקליניקה, ממש בכיתי לו. לא היה לי עם מי לדבר. הוא אמר לי שהוא מבקש לנתק איתי את השיחה ושלא אטריד אותו. זה מה שקורה לאדם בודד במצוקה - אין לו עם מי לדבר והוא מנסה למצוא מישהו שישמע אותו. אני לא אדם שמטריד, אבל אין לכם מושג באיזו מצוקה אני. אין לי איפה לשפוך את הלב. לא חברים פנויים, לא משפחה. זה פשוט אסון בשבילי. שלחתי עוד ועוד הודעות לפסיכולוגית. ביקשתי ממנה שנקבע פגישה למחר, שצריך לדבר על הדברים, שלא תעזוב אותי, שלא תשאיר אותי ככה, עם מועקה כזאת. ביקשתי שתיתן לי הזדמנות. היא רשמה לי שהיא לא רואה המשך קשר בינינו ושהיא מבקשת שאניח לה ושלא אתקשר יותר בעתיד. אין לכם מושג איזה כאב לב זה בשבילי. בן אדם שהערכתי, שהרגשתי שהעניק לי חוויה טובה, ולפתע הוא מסלק אותי. כל-כך הערכתי אותה, למרות הקשיים שבטיפול. ממש התחננתי אליה שתיתן לי הזדמנות. התקשרתי שוב. ביקשתי שתנסה להבין אותי, שננסה בכל זאת, שאני לא אדם רע. אבל היא שוב הרימה את הכל ואמרה לי לא להתקשר אליה יותר. בחיים לא האמנתי שכך זה יסתיים. זו הפעם הראשונה בחיים שאני ממש לא רוצה לחיות. אחרי כל-כך הרבה אכזבות, מגיל כה צעיר, ספגתי וספגתי וספגתי, ואני לא יכולה יותר. אני לא רואה שום מוצא, אני לא רואה טעם לכלום. כבר התחלתי לנסח לי בראש מכתבי פרידה מכולם. התקשרתי לשתי חברות יקרות כדי להתנצל על דברים. אני פשוט לא מסוגלת יותר להכיל כאב. והכי עצוב לי זה שאני עדיין מעריכה ואוהבת את הפסיכולוגית הזאת.

אני מנסה לווסת את עצמי ולכתוב פחות, אבל לא יכולתי לעבור הלאה לנוכח הודעתך... אני מאוד מצטערת עבורך, זו חוויה נוראית, שאני יכולה להתחבר אליה. בדמיון שלי, בהשלכות הפנימיות שלי, גם אני חשתי דחויה בטיפול והגבתי לכך מאוד קשה. אני רק מדמיינת כמה נורא זה לחוות זאת גם באופן מציאותי. ההתנהגות שלה פשוט מחפירה! היא בדיוק הדוגמא לאותם פסיכולוגים הנמצאים במגדל השן שלהם, בקליניקה הפרטית, שרוצים לטפל רק ב"מקרים קלים", אנשים שמנסים לחפש את עצמם או לפתור איזו שהיא בעיה נקודתית בחיים שלהם, ולא מוכנים להתמודד עם הקשיים והפגיעות האמיתיות. לגבי מצבך הנפשי כרגע - גם אותו לצערי אני כל כך מכירה. אך זכרי כי כל מצב נפשי הוא זמני, והוא יעבור, ובעוד תקופה מסוימת תרגישי אחרת לגמרי ותוכלי להסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת, עדיין פגועה, אך פחות נסערת. לגבי הנסערות, תשקלי ללכת לפסיכיאטר, אפשר דרך קופת החולים, שייתן לך מספר (קטן כדי שלא יהיו פיתויים) של כדורי SOS, לי זה מאוד עוזר ומרגיע גם ברגעים הכי קשים.. ליבי איתך, המשיכי הלאה, מקווה שבטיפול הבא יהיה יותר טוב... נ.ב. את כל זה אני אומרת גם לעצמי... אפרת

כואב מאד לשמוע מה שקוה לך... באמת. אני מבינה את הצורך לדבר ולקבוע איתה בכל מחיר. אבל אני חושבת שזה קצת הרחיק לכת.. גם לך יש כבוד עצמי. ניסית לבקש שוב ושוב. הראית לה כמה זה חשוב לך. אני חושבת שברגע שמרגישים שנרמס הכבוד ההדדי, אין מה לנסות יותר. חבל לך. אני חושבת שזו אחת הנקודות היותר פוגעות. זה מה שגרר דחיה שוב ושוב... וזה נראה לי הביא להרגשה כ"כ נוראית... יש בך כנראה הרבה יותר ככוחות ממה שנראה לך, אם זו ההתמודדות שלך. תנסי להיות שם בשביל עצמך. לעמוד על שתי רגליים. ותמצאי פתרון והקלה ממקום אחר (ולא ממנה). הרבה הצלחה...

אני "ליאורי" וכתבתי הודעה שכותרתה "שלום" התץייחסתי אלייך שם. אנא קראי ולוואי שדבריי יחזקו אותך. איתך בכאבך אני