הממממ

אני אכתוב כאן, אני לא אכתוב כאן... אולי לכתוב כאן זה לתת עוד הזדמנות אחרונה לטיפול? לנסות לשמוע קולות אחרים? אבל שוב ושוב כל כך מרגיז שהקולות שישאירו אותי בטיפול יבואו מכאן ולא מעצמי או ממנה. אני עדיין שבורה, אני לא מבינה איך כל כך הרבה זמן אני יכולה להרגיש כל כך שבורה ולהמשיך להתהלך שם בחוץ, מה זה אומר, שאני מגזימה בתיאור המציאות שלי? אבל אני באמת מרגישה את זה, באמת הגוף מתפורר ונשרף ומתאדה בכל רגע ורגע. וכל העולם שם בחוץ שאני מנסה לשתף לא מצליח להבין למה כל כך קשה לי, למה אני מגזימה, למה הכל כל כך מסובך אצלי. האמת שגם אני לא יודעת איך לענות על זה. ההורים שלי עסוקים בלהאשים אחד את השני שהם עשו משהו לא בסדר, החברים מנסים לעזור לבדוק אם הייתי הולכת בדרכים אחרות שם בחוץ, אם אולי היה יכול להיות יותר קל והשם ישמור, אולי גם יותר נעים, אבל כאילו כל הדיבורים האלו לא נוגעים להתפוררות ולשריפה ולהתאדות בכל רגע ורגע. אפילו היא לא אשמה כנראה, גם כשהכל מתנהל על מי מנוחות איתה, אצלי אין שינוי. אבל עכשיו רע ומר איתה. כבר חודש וחצי שאני עושה מאמצים עילאיים לגרור את עצמי בכוח לשם. אני שונאת אותה, כל כך שונאת אותה על מה שהיא עשתה לי. והיא לא תגיד שהיא שונאת אותי, כי הרי מטפלים לא שונאים, אצלה הכל מווסת, אבל היא מאד מאד כועסת עלי, וכל דבר שאני אומרת בחודש וחצי האלו מרגיז אותה. חודש וחצי שדיס-הרמוניה יהיה אנדרסטיימנט כדי לתאר אותם , היא לא נותנת לי לסיים משפט ואני מחזירה לה באותה מטבע. אני אומרת לה שכואב לי שכל דבר שאני אומרת שאני מרגישה היא עונה ב"אם כך אז הטיפול לא יוכל להמשך", והיא עונה שזו בעייתי, שאתמודד עם זה. כאילו... אני גם מרגישה שהיא לא מתאמצת, לא מתאמצת להבין מה שלומי בתקופה הזאת, לא מתאמצת לעזור לי/לנו לצאת מהבוץ. כאילו הסכימה בחסדיה להיות שם ומשאירה לי להאבק לבד. ואם אצלח את הנהר הגועש, אז כן, אולי היא תחכה לי שם, בעבר השני, כמו פעם, חמה ואוהבת. אבל בינתיים אני יושבת מולה מבלי לדבר כי הכל כבר נאמר. והיא, אדישה, קרה, לא אומרת מילה מנחמת, רואה אותי נאבקת ויושבת ומחכה לי במקרה הטוב, ובמקרה הרע מטביעה אותי קצת יותר עם עוד ירידה ועוד התקפה. זה לא לגמרי נכון, אני מנסה להגיד, היה שם זיק-זיקון של יחס אמפתי, היתה פעם בחודש הזה אמירה על זה שהיא מניחה שלא קל לי לבוא. וכששתקתי ובכיתי וגם היא ישבה ושתקה, בוודאי הבינה כמה זקוקה אני ליחס החם. אבל היא כל כך אמיתית ואת זה אי אפשר לשנות, זועמת עלי ולא מסוגלת להפגין יחס אוהד כלפי. עכשיו אחרי חודש וחצי, ואחרי פגישה אחרונה ממש ממש איומה, סיוט מר, נדמה לי שלמשוך את עצמי לגדה השנייה, זו הריקה, זו שאף אחד לא מחכה בה, אבל אף אחד גם לא יכול להטביע אותי בה, נראה הרבה יותר נכון. נראה שיכול להיות שם שקט. נראה שאם אמצא לי קצת שקט, גם אם זו הקלה מדומה, יהיה הרבה יותר נכון מלהמשיך להתחפר יותר ויותר עמוק, כי המאבקים האלו מביאים, שאני יותר ויותר תקועה שם בבוץ המימי. ומהיכן תמצא לה האמונה הזאת, שתמיד זה טוב להמשיך בביחד, כשהביחד מר, מר וגם אכזר. היא כל כך אכזרית אלי (להרגשתי). למדתי משהו בטיפול, להוסיף על כל משפט להרגשתי. כמה טיפולים כבר עברתי, כמה פעמים הייתי במקום הזה, להתייאש או לא להתייאש, לתת עוד צ'אנס או לוותר עכשיו. אני לא מהמוותרים בקלות. להפך, אני פייטרית רצינית, כל כך הרבה זמן כבר צועקת לכל עבר הצילו, מנסה להאחז בכל מה שניתן בסביבתי, נלחמת בכל כך הרבה כוחות מבפנים ומבחוץ. אבל חייב להיות מקום לקול שאומר די. זה לא עוזר. כמה אפשר לעשות more of the same, עוד טיפול ועוד טיפול, ועוד מאבק לשמר את הקשר ועוד פרידה כואבת ועוד ספק התאוששות ספק הדחקה. ואחרי כל הדרך הזאת וכל המאבקים נראה לי שאני לוחצת פול גז בניוטרל. אוף תמיד הדמעות המציפות והחונקות האלו. מהכל יש לי יותר מדי. יותר מדי רגש. רק רוצה לכבות את הכל. גם אני כבר התחלתי לשתות לא רק כדי להרדם אלא גם בעבודה כדי לצלוח את היום. ויש כל כך הרבה קשיים שם בחוץ, אז איך זה שאני הולכת לטיפול שלא עוסק בהם. שרק מערים עוד ועוד. טיפול שאני צריכה לעבוד בו לבד. לגרום לה לסלוח לי. לגרום לי לסלוח לה. שתי אלו הן המטלות שהוטלו עלי. אין פרטנר לשלום? לילה טוב לכם אוהבת, חושבת עליכן, ילדה אישה, נילי, שרית, רפאים, לילך, סוריקטה, TM, שיר, רוני, גליה, נועם, אופיר... להתראות גלי

גלי יקרה, נראה לי שהקולות שיובילו אותך לאן שיובילו הם בסופו של דבר שלך. משהו בך פנימה צריך להזדהות עם איזה קול בחוץ - הקול שיוביל; ויש כל מיני קולות, כל-כך הרבה שלפעמים זה עוד יותר ממבלבל... מתיש... וכבד כל-כך בתחושת הלבד... ולא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על "נגיעה אחת רכה" של עלי מוהר... איתך, סוריקטה

נשמע לא פשוט מה שאת עוברת איתה . עם עצמך. המון מאבקים פנימים . מלחמות. טוב שאין הרוגים.. קראתי אותך , יש בך המון בלבול ויחד עם זאת גם המון כח .. המשיכי להאבק .. לטוב ביותר עבורך, אני שומעת שיש לך מול מי לעשות את זה , זה לא מובן מאליו . אני מניחה שזה מה שמאפשר לתהליך הקשה גם להיות עבורך לבונה .. איתך, שרית