רחמים

האיש הרע הזה לא מפסיק לרדוף אחרי מצא את כתובתי גם בבית החדש, כל הזמן בראשי אני לא מסוגלת יותר להרגיש כמה נורא אפשר להרגיש כמה נורא לא יכולה להתרכז יותר לא ללמוד ואין לזה גבול ואני כבר לא יודעת מה לעשות רוצה למות כל כך, לא יכולה לסחוב עוד שנה ארורה פשוט לא יכולה למשוך את זה יותר. אני גמורה בגוף ובנפש מושפלת ואין לי יותר סיכוי בעולם הזה אין לי יותר סיכוי מי שהיה צריך לעזור פגע בי מה נשאר. אני מבקשת רחמים מהקוסמוס רחמים בבקשה בבקשה בבקשה תשחרר אותי מהסבל הנורא הזה תשחרר אותי כבר לא רוצה יותר לא רוצה יותר לא נועדתי לחיים רוצה לנוח, לא חייבים בכוח לא חייבים בכוח פגעו לי בגרעין של הנשמה כיבו אותי צריך לשים לזה סוף אין לי יותר מרווח נשימה היתה לי נפש טהורה ותמימה לא עשיתי רע לאף אחד זיהמו לי את הנשמה השמידו אותי. תגידו לי שגם בגיהינום יש רחמים. ותודה לכן גלי וסוריקטה ויומולת שמח ילדה אשה ואני מצטערת שאני ככה.

רפאים, נפש טהורה. הרעים לא הצליחו לזהם ולהשמיד. אל תיכנעי. אני יודעת שלפעמים בא להשתחרר מהכל ולא להיות. פשוט לא להיות. הנורא נמצא וזה גומר ומשפיל. אבל יש שם עוד. יש הרבה. יש בך המון. טוב, וחוכמה וחיים. אל תיכנעי. י.

היי ילדה אשה יקרה ומלאת טוב קודם כל הרשי לי לברך אותך שוב ביומולדת שמח מכל הלב. חשבתי להכין לך זר מפרחי הגן שלי, אבל לא שתלתי עדיין פרחים בו. הוא נראה חורשי פראי עם שני עצים גבוהים מסוככים- אבל בגלל שגם המרחב הזה וירטואלי וגם את מיומנת ביותר במשחקי 'נדמה לי' כפי שהתרשמתי (נפגשנו על איזה ענף כזה לא מזמן...) אשלח לך זר וירטואלי מפרחים שעוד יקומו ויהיו. לא החלטתי איזה סוג אבל הם כאלה שמתאימים עצמם לראש של העונד אותם, למצברוח וללבוש, ובקיצור- בעלי איכות משתנה. וחוץ מזה ילדה אשה תמיד נשארת ילדה אשה גם בגיל 40+ ושוב תודה לך שאת פה רגישה וחומלת וכה מבינה ונמצאת גם כשאת לא נמצאת שלך רפאים

הי רפאים יקרה, רוצה לספר לך דבר מה. את יודעת, לפני די הרבה זמן ולמשך תקופה ארוכה היה איש אחד, שבואי נקרא לו בריון ועבריין. הוא קלט את מי שהייתי - אבודה, תלושה עם צרכי התמזגות חזקים. באותם ימים בדיוק גם נחתך עוד טיפול נפשי שניסיתי. השיחות כשלו ולא בדיוק נחלו הצלחה, וכמו-כן, הטיפול לא עבר תהליך מסודר של פרידה. כהמשך ישיר ל"טיפול", כביכול הזמנתי את הדמות המאד בלתי אמינה הזאת לחיים שלי. ולא שלא היו לי תחושות חזקות שמדובר כאן בדבר רע. ובכל זאת, נשאבתי לבחירה השגויה בצומת. האיש, שידע על מצוקותיי, הבטיח הבטחות קוסמיות, אך למעשה ניצל באופנים שונים, גוף ונפש, רושש, איים, סחט, ועקב בדרכים מדרכים שונות. הוא פלש ממש, והרס נגרם לכל תחום - ללימודים, לעבודה, לחברות, לבחור שאהבתי. לכל קשר טוב שהיה. זה אחר זה הם נסגרו. נותר רק צינור צר וחד מימדי של "קשר" מעוות וסוטה. "איתו". שניים שהם אחד. באופן לא מודע, כלל הנראה השתמשתי בו, בדמות שייצגה את הרע הזה בהתגלמותו. לכאורה זה מה שיצר בי תחושה אשלייתית של טיהור שלי, כאשר הרע כולו הושלך עליו. ואז התהפך והתערבב. אחזתי בתחושה של מישהי ישרה וללא רבב שהפכה ל (אפילו לא יכולה לומר...). והתערבבו טוב-רע, שחור-לבן, מציאות-דמיון, פנים-חוץ. גם האמנתי שעלק יש בי יכולת ואוכל להפוך את הרע לטוב, כשבתכלס אין מצב. ברבות הימים למדתי שזו מערכת יחסים שהיא כמעין שחזור שכזה למשהו מאד קדמון. לא היו פה שניים נפרדים ממש ורב הדמיון על המציאות. בנוסף, על פניו הייתה לי תחושה שהוצגתי כפרנואידית וממציאנית, כך שדיווחים עליו (למשטרה, למשל, שכבר פתחה לו תיקים ממקורות אחרים) כביכול היו מציגים אותי כחולה והוזה. גם פחדתי מהאיומים. מפגיעה בי, בקרוביי, מאיומי ההתאבדות הכפולה שלו, האלימים. מהתאונות היזומות. מערכת המשפט הפנימית שלי הוציאה אותי כפושעת ראויה לעונש וכבילה ואותו שחררה וחננה כחופשי וזכאי. מניחה שמשהו דומה מוכר לך, לפחות מבחינת הסצנריו הפנימי... ההזדהות עם הצד האחד, וגם, עם הצד השני... מעבר לכך, לאור ההיסטוריה שלי, גם מאד קל לבלבל ולהפוך בין קורבן ומקרבן, בין פסיכוטי לשפוי וכד'. כמו שהיום אני יודעת אלה דברים שבין השאר מאד אופייניים לקשר הרסני מסוג זה. והיום, קצת מבינה, וגם, מקווה שבחלק מהזמן אני נמצאת במקום אחר. אז... נראה לי שאיכשהו אני מכירה אימה נוראית ומפרקת בדומה לזו שאת שרויה בה. ואכן נורא שמי שאמור להגן הוא בעצם הפוגע מכל. מוכרת גם את תחושת הכתם הענק של הזיהום, כאילו רותך אלייך באופן בלתי ניתן להפרדה והסרה, להתבייש בו באופן ממכר או לחוש אשמה, וכמה קשה לקבל את קיומו, וכמה לא קל להבחין שזה לא הכל, ויש מה שחלף כבר ועבר. מה שקרה לא היה תלוי ובשליטה (יש בני ז**** בעולם...), אבל על מה שממשיך וקורה מבפנים אפשר לנסות לקחת אחריות. רפאים יקרה, דבריי אולי נאמרים מתוך חרדותיי הקיצוניות - אך אני מאד מקווה שתוכלי להיות מודעת יותר למתרחש עוד בטרם תמשיכי לאבד, ולא תיסחפי בכדור שלג של חולשה. מקווה שתוכלי לעצור לפני שתעשי שטויות כמו שעשיתי. אנא, גייסי כל מה שאת יכולה, כל עזרה שאת יכולה לקבל ונסי להמשיך בשגרה, בלימודים, בעבודה, בקשרים סוציאליים, במגורים בבית, אוכל, שינה, ניקיון וכו'. הכי נורא זה להישאב למקום של רק הוא ואת בעולם ולהקדיש לכך את חייך. את מאד חכמה ויודעת. ואת יודעת שזה ריק. ויש בך כוח. פליז, למענך השקיעי. ואני חושבת שאת יכולה להבחין שיש אנשים שיש בהם טוב ורוך, או לפחות לא עם רמת תוקפנות חיצונית בלתי מרוסנת-מווסתת כזאת (כי הרי בכל אחד יש במידה זו או אחרת אזורים תוקפניים. גם בי, גם בך. השאלה היא איך הם באים לידי ביטוי, והאם מקבלים בהשלמה שהם חלק מאיתנו). אז ככל הנראה יש אנשים טובים ויפים ולא מעט. לגבי עצמי אוכל לומר שעדיין אין מסה קריטית שתוכל לעזור לי להגיח ראש ממש. כלומר, להיחשף ליותר מציאות ולגלות שבחוץ אין מלחמה כמו בבפנים. ממש ואפילו רחוק ולא דומה. ותראי, אחרי כל השנים, עוד מאמינה, גם סקרנית למצוא. מאמינה שאחרי הכנות פנימיות תהיה קפיצה. מקווה גם שההבנות והצרכים המשתנים (שהטיפול המאומץ הביאני אליהם) שמים אותי במקום שמושך את הזאבים הללו פחות. אז אני מאמינה גם בשבילך. שבאמת אפשר. ועוד דבר מה שלימדוני, ואני מקווה שכך - לנפש יש נטייה כזאת, כאשר לא דואגים למלא אותה בטוב (דבר שדורש מאמץ תמידי ומשאבים מכל בן אנוש באשר הוא), הרע משתחל לו ויש לו נטייה להשתלט על כל חלקה טובה. הוא גם הרבה יותר מרגש ואינסופי. הרע. והשנאה. וכל החבר'ה. כאשר יש מקום לאהבה, הדיבוק האובססיבי הזה נדחק הרחק לצדדים. איך מוצאים את הדרך? אכן שאלה טובה. הלוואי שתוכלי, ובכלל, הלוואי שנוכל למצוא מרחב מוגן יחסית. פנימית בעיקר. ולא כזה שיש לו קירות עבים כשל מקלט אטומי שמגביל את צעדנו, אלא משהו חופשי יותר. ושיהיה מקום לאהבה (הסופית ומתסכלת, אמנם, אך מצליחה בחלקיותה למלא באופן מספק יחסית. מקווה...). האמנם עוד יבואו ימים... אל לו, לייאוש, סוריקטה

היי סוריקטה חתול האגמים האינטואיטיבי והעתיר בינה קודם כל תהיתי רבות מה שלומך ואיך את בימים אלה והאם את שוקלת כבר לקחת חיה שעירה כלשהי או שעדיין זקוקה לזמן...? ושנית הנסיון שתארת נשמע מאוד קשה שהותיר בטח משקעים ואיך שוב אפשר להאמין...? אבל איכשהו אני לא מצליחה לפעול גם כשאני מכירה בנורות האזהרה. אני מרגישה את ההתדרדרות כמו שאף פעם לא חשתי ולא מתוך הנאת המדרון והתחתית והקורבנות אלא מתוך תחושה של סוף. וגם לא מתוך איזו פנטזיה שמישהו יציל אותי כי אני כבר לא רוצה שיצילו אותי יותר. אני רוצה את הסוף והאדמה ומכוונת אליו וזה מזעזע אותי לראות את זה מהצד אבל הנפש שלי ברמה הגרעינית הפנימית הכי עמוקה כבר החליטה שאין יותר כוחות. שעייפתי. שחייתי בגלגול הזה לפחות חמישה גלגולים שונים ותשו כוחותיי. שאבד לי המרווח הזה שלי בתור יצור סובייקטיבי שיכול להביא את הפרשנות שלו על העולם את העיבוד שלו. תם הכל כי נגמרה היצירתיות הקריצה, הספק, הכל עכשיו מציאות של חומות ברזל וזו כבר לא תקופה, זו מהות שלמה. זה כבר לא פלרטוט עם המוות. החיים הם המוות עצמם והגוף החי שלי רק משתף פעולה בתוך השקר הזה. רוצה להשתחרר סוף סוף. אני רוצה קיום אותנטי וישר ולא משחק שלי של היות אדם חי. אני רוצה במוות אני כבר לא יכולה לשחק. ואיבדתי תוך זמן קצר יותר מדי דברים בסיסים שנתנו לי עוגן ואת הטעם ולא נשאר דבר. לא נשאר דבר. אין שום סיבה שבעולם להחזיק אותי בחיים כי זה לא טבעי לי החיים האלה. אני צעירה אבל הנפש שלי כבר סדוקה ומתפוררת. לא כולם נועדו לחיים. תודה לך סוריקטה על טוב לבך והמצאותך הוספת לי כמה צבעים וגוונים שנתנו טעם, ואת תמיד מדהימה אותי איך בכל הקושי את תמיד שועטת לעזור ונותנת בנדיבות כוחות חיים. סוריקטה את חתול מיוחד במינו. מיאו. מודה לך על שהנך רפאים והרבה טיפות של גשם'''''''''''''

רפאים יקרה, בטעות נשלחה הודעה ללא תוכן, אין לי מושג אפילו איך זה קרה..,ודוקא ההודעה עם התוכן חמקה לה.. טוב אנסה לשחזר, קראתי בכאב את מה שכתבת, באמת מצער לדעת שהקוסמוס הזה מייצר אנשים רעי לב שכל מטרתם זו פגיעה , ודוקא באותם חלשים וחסרי הגנה. אני רואה שהיסורים, הכאב וחוסר האונים, הם מה שתופסים אותך כרגע, והתקוה היא ממך והלאה , ואולי גם אין כרגע מילים מנחמות מספיק,ובכל זאת אני רוצה לקוות בשבילך, שמדובר בימים רעים, או תקופה קשה במיוחד, שמטבע הדברים, גם תקופות קשות המלוות ביאוש תהומי יכולות להתחלף לימים של רגיעה ומנוחה. לא קל.. אתך מכל הלב, גליה.