אחרי החגים

שלום אודי, קשה לי לחזור לטיפול (אחרי יותר משבועיים) בזמן האחרון אני מרגישה בריחוק בינינו. היה איזה אירוע די טיפשי אבל בכל זאת הרסני לקשר, שהתרחש מחוץ לבועה הטיפולית.פגישה מקרית בתחנת הרכבת, (כמה סמלי) הוא חלף על פני הביט בי אך לא ראה אותי, ציפיתי שיגיד שלום או משהו דומה, אני לא אמרתי כלום, אולי הייתי מופתעת אולי פחדתי לעבור איזה גבול . זו הייתה חוויה קשה הרגשתי דחויה מאוד, אבל מהצד ההגיוני זה היה חסר משמעות. דיברנו על המקרה אבל לא הייתי מסוגלת להסגיר את הפגיעות שלי,(עדין נותרה בי המחשבה שאילו הייתי ב- mind שלו באיזשהו אופן, היה רואה אותי). באופן פרדוכסלי אולי בעצם לא פרדוכסלי זה גרם לי לחשיבה אובססיבית על הטיפול ועל המטפל, חוויתי תלות מעיקה, מן התקשרות חרדה מלווה בדיכאון, כנראה שהייתי מוצפת, התקשרתי אליו פעמיים באותו זמן, בפעם הראשונה הוא היה "נחמד" והרגיע אותי, ובפעם השנייה היה חסר סבלנות ודי נפנף אותי,מושפלת עד עפר נשבעתי שלא אחזור יותר לטיפול , שבועת שווא, חזרתי והוא טען לרציונאל טיפולי בסירוב לשוחח איתי: שמחוץ לחדר אני מישהי אחרת ממי שאני מביאה לטיפול (יש בזה משהו) וגם שהצבת הגבולות נועדה להרגיע אותי (?). הדבר הטוב שיצא מכך הוא שהמחשבות המטרידות התמתנו. כרגע אני מרגישה שאין לי קשר אליו, היינו ונותרנו זרים . יש לי הרגשה שאולי הפגישה לא פגישה הזו בתחנת הרכבת היא סימן שאני צריכה לעבור הלאה.במקביל לכל ההתרחשות הדרמטית הזו החיים שלי כלפי חוץ התנהלו כרגיל (עבודה,ילדים...).דבר שמביא אותי למחשבה שאולי הטיפול הוא מעין פיצול, (מלבד הפורום הזה, אני לא מסוגלת לשתף אף אחד במה שקורה בטיפול, גם כשהמועקה גדולה). מתנצלת על האורך ומקווה שלא שעממתי אותך ואת כל השאר.

היי אודי, תודה על התשובה שלך, לקחתי את הדברים האלו לטיפול. באופן כללי קשה לי להיות מטופלת, נראה לי שקשה גם למטפל (אני יודעת שהוא לוקח את הטיפול הזה להדרכה - דבר שדי מטריד אותי) זה מתחיל קצת לפני הפגישה עם המחשבה שהוא היה מעדיף שלא אבוא , אני הייתי מעדיפה להיות במקום אחר/מישהו אחר . כשהוא פותח לי את הדלת, משתררת מבוכה בינינו, זה מרגיש כאילו כל פעם אני באה לשם בפעם הראשונה או באה אחרת. א"כ יש לי איזה אישו עם מקומות הישיבה. בפגישה עצמה -זה קשה ביותר לדבר כשחלק מהזמן החוויה הבסיסית היא של משהו פגום ולא ראוי,והרגשות הם מותרות ששיכים לאנשים שיכולים להרשות לעצמם להרגיש באמת (חלק מהזמן אין חוויה ).(אולי לאנשים/חיזרים כמוני שלמרות זאת מנהלים חיים פחות או יותר נורמליים היה עדיף לא ללכת כלל לטיפול שבו מורגשת ביתר שאת החריגות שלהם?) בסוף אני חשה בקוצר הרוח שלו, מגורשת ונותרת עם המחשבות המעיקות, על השטויות שבטח אמרתי,על ההתעללויות הקטנות (כמעט לא נשלטות) והמבישות שלי בו, ואם יש לכל זה טעם?. מצד שני זה נעים לדעת שיש מישהו שמטפל בך/מכיל אותך (תמורת תשלום לא סמלי). זה לא נעים לי לנג'ס, אין צורך שתגיב על הדברים. ואני אשתדל לא לכתוב זמן מה. תודה וביי