מבכי אל דחי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי אודי זו עומדת להיות הודעה קודרת ובכלל לא חיננית- היה מוכן (מתוך התחשבות עשיתי לך כבר הכנה בכותרת הקודרת). אני זקוקה נואשות להכוונה מה עושים כי כל הזמן יש לי מחשבות קונקרטיות על סיום חיי. אני במצב קשה עם התחלה של חוסר תפקוד. לא הצלחתי לקום לעבודה במשך ארבעה ימים. העבודה היתה תמיד החלק החזק והרציף בחיי. לא ישנה בלילה. בחרדה אינסופית. כל הזמן הדמעות שלא מפסיקות. חזרתי לשגרה אבל השגרה לא חזרה אלי. אני נמצאת בדיוק באותה נקודת הזמן של סיום הטיפול ההוא ועכשיו עם ההבנות החדשות של כל הטיפול. הייתי אתמול אצל פסיכולוגית שכבר התעדכנה מפסיכולוגית אחרת בפרטי הארוע. זה היה לי נורא. אני רק מתחילה את המילה הראשונה וכל הדמעות האלה והצער והכאב התהומיים האלה לא נגמרים. לא יכולה להזכר בזה כל הזמן ולספר את זה שוב ושוב כאילו אני שוב שם. והזמן רק עושה את קשה יותר. היא וקודמתה הזדעזעו. לא רציתי שיזדעזעו רציתי שאיך שהוא ימצאו את האשמה בי. שתיהן ראו בו בן- אדם מופרע, מטפל מתעלל, עבריין שצריך להפסיק לטפל. הסגנון המאוד חריג שלו הזכיר לשתיהן מטפל מסויים שפגע מינית בכמה מטופלות. אפילו הטוב שציינתי בפניהן פורש כצורך שלו בשליטה עלי כשהוא מביא התנהגות לא אחידה הוא הופך כך לבלתי צפוי. הוא הפך אותי בעצם לכמהה לטוב שלו שהיה מאוד מיקרוסקופי. שפוטה שלו. כמו מנהיג של כת. הוא ניצל אותי רגשית ולפי דבריהם עמד כנראה לנצל אותי מינית ולכן הגיב בכעס וזעם לא פרופורציונלי כלפי רצון עזיבתי. הרסתי לו תכנית. אני פשוט מסרבת להאמין. אודי עברתי התעללות בטיפול ולא ידעתי את זה אפילו. היה לי רע ולא הייתי מודעת. הטיפול הזה היה כמו קרינה רדיואטקיבית שפגעה בכל התאים הפיסיולוגים והרגשיים שלי בגוף. בתוך הגרעין של הנשמה. נגרם לי נזק בלתי הפיך ולא מצליחה להשתקם. אני לא יודעת איזו נחמה אני יכולה כבר לקבל. אני מרגישה שהתיקון צריך להיות מולו ולא בעיבוד של החוויה בחדר. אני לא עומדת בזה. הפסיכולוגית טוענת שיש עילה רצינית לתביעה אתית ואולי אפילו פלילית על רשלנות. אבל טוענת שאני חייבת להתחזק לפני. היא נבהלה ממצבי הקשה והאובדני. אבל אני לא אוכל להתחזק לפני שאני אפתור את זה מולו. מרגישה שהצדק חייב להעשות. לא יכולה לחכות כ"כ הרבה זמן. מרגישה כ"כ חלשה לבד ובלתי מוגנת. שרימו אותי. איך הייתי כ"כ תמימה ולא ערנית. איך הפקרתי את עצמי. המטפלת טענה ש- cbt לא יהיה אפקטיבי. אבל למה? חשבתי שזו השיטה המועדפת לטראומה. היא דוקא יותר נוטה לכיוון הדינמי. חשבתי אול על emdr . אני חייבת החלשה של האפקט הטראומטי איזו הקלה זמנית לפני שאני חופרת עמוק. אני לא אוכל לעמוד בתהליך דינמי. אני לא מתפקדת. כל הפיצול הזה ששמר עלי כל השנים עומד להתפרק. בסוף לא תהיה לי עבודה. לא אוכל להתקיים. מה שהכי קשה לי שאני עומדת בלי יכולת להגיב מולו. הוא טרק לי אז בזמנו את הטלפון. אמרתי לו שאני לא אוכלת לא ישנה רועדת עם דופק 150 ושיפנה אותי לטיפול אחר והוא צרח עלי שהיינו כבר בסיפור הזה וטרק לי את הטלפון. אני חייבת תכנית פעולה חכמה. לאיזה טיפול לפנות. האם לעשות נסיונות לדיבור מולו בינתיים. אני חייבת כיוון איך להציל את חיי. לא מסוגלת לחשוב בהגיון יותר. כי אני לא עומדת בסבל הזה יותר ורוצה לחדול. במחשבות לא פוסקות על מה שהיה 24 שעות ביממה. למה זה קרה לי למה זה הגיע לי. רפאים
זה רק לאודי? אז רק נחבק אותך.
תודה רויטל ודאי שזה מופנה גם אליכם נשמות טובות...
קודם כל חיבוק ענק-מגיע לך. את התשובה המקצועית בקשר לטיפול המומלץ אודי בטח יתן אבל לדעתי חשוב שתפנימי שזה לא הגיע לך ושאין פירור של אשמה בך.רק הוא אשם וכשיגיע הזמן ותתחזקי ותוכלי לתבוע אותו אני מקוה שהוא גם ישלם על כך.. תהיי חזקה
רוצה לחבק אותך. (((((((((((((((((( )))))))))))))))))))))) אולי הסימן למעלה מסמל את כל חברי הפורום שמקיפים אותך זרוע על גבי זרוע על גבי זרוע בחיבוק אחד ענקי (כמעט) חובק עולם. חיבוק כזה שבו עומדים קרובים בלי לזוז במשך הרבה זמן, עד שמשהו בגוף משתחרר. כמה מכעיס שהוא לא עשה את זה (במילים), כמה קשה שהמקום שהיה אמור להושיע הפך למקום שפגע. זה לא בסדר. ואת. את כן בסדר. את קוראת למה שעבר עליך טראומה, וכמדומני אומרים על תגובה טראומתית שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אני מרגישה שזה נכון לומר לך את זה. וקשה להחזור לתפקוד שהיה קודם. ברור שקשה. אם רק היית יכולה להרשות לעצמך. להגיד שעכשיו קשה לתפקד וזה בסדר. אולי אח"כ יהיה יותר קל. עכשיו הדמעות והמחשבות שמשחזרות לא עוזבות. אבל הן יעזבו. זה יעבור. הנזק הוא לא בלתי הפיך. הנה גם כאן ובזמן קצר אני יכולה לספר לך שראיתי כאן הרבה צדדים שלך, ולא רק את הצד הפגוע הכואב והמתייסר. הצד הזה הוא הדומיננטי כרגע. והוא חי ובועט וצורח ולפעמים משכיח שיש גם עוד צדדים, אבל אני חושבת שאחרי שהוא ישחרר את הכעס ואת העצב ואת העלבון ואולי גם את הפחד (מה היה קורה אם הייתי נשארת שם עוד), אז יהיה מקום לעוד חלקים. אולי לכן הפסיכולוגית המליצה על טיפול דינאמי. אולי זה יקח זמן. אבל אולי זה בסדר. בינתיים ממשיכה לחבק גלי
אני מודה לכן על החיבוק הגדול שהצליח להגיע אלי במילים. ממש הרגשתי אותו. מרגישה הרבה פחות לבד. רציתי לכתוב לכל אחת אבל לא מצליחה מאתמול בלילה לנשום. כאילו אני עומדת לפני איזה התקף לב. כי הטיפול הזה היה בדידות גדולה. הוא בודד אותי משאר העולם כי לא נתן לו מקום בתוך החדר. לא הסכים שאדבר על שום דבר מלבד הקשר איתו. לא על אנשים ועיסוקים משמעותיים בחיי. רצה שאהיה תלויה רק בו. כאילו כלא אותי באיזה מרתף אפל- ולא יכולתי לשתף אף אחד. קצת הזכיר לי את המסיבה שערכה רוזמרי לחברותיה ב"תינוקה של רוזמרי"- פתאום היא פוגשת אנשים מהעבר שמודאגים ממצבה (היא רזתה ונראתה חולה) שהרגישו שהחוויה שהיא עוברת היא לא תקינה ולא היה לה עם מי לחלוק בה. כאילו פתאום נכנס משב רוח רענן מהעולם החיצון.זה הזכיר לי חברה שפגשתי בתקופת הטיפול שנבהלה מכמה רזיתי, שאני לא ממש אוכלת וכמה אני בעצם לא ממש בפוקוס. שזיהתה שקורה שם משהו לא תקין. כמובן שבשעתו חלקתי עליה מכל וכל. הוא היה כך חשבתי-הרי הכי אופטימלי עבורי. ואם היייתי מספיק חכמה הייתי מתבוננת בטיפול מהצד דרך עזרת הפורום עוצרת את זה בזמן ולא מגיעה להיכן שהגעתי. אתן נשמות טובות ואהובות ומזכירות לי את חברותיה של רוזמרי. חלון הצצה לשפיות. שוב, מודה לכן מאוד שאתן כאן תומכות מחזקות וכ"כ רגישות רפאים
הי רפאים, את התיקון לא חייבים לעשות מול מי שפגע. אין טעם לחזור למקום רע, בטח שלא כשחשים כל כך פגיעים. את אכן צריכה קודם כל להתחזק לפני מחשבות על הגשת תלונה (זה דורש כוחות) ולדעתי גם לפני עימות מולו. את יכולה לראות בזה תהליך של בנייה והתחזקות לקראת העימות מולו. איני יודע מהם שיקוליה של המטפלת, אך אני משער שיש לה על מה להתבסס. לגבי EMDR - גם שם עיקר העבודה היא עבודת עיבוד רגשית (סוג של "חפירה"...). תהליך דינאמי אמור גם לתמוך ולשמור, ותמיד ניתן לשקול התערבויות בעזרת טכניקות נוספות (אם המטפלת בקיאה בעבודה עם טראומות, היא בוודאי תהיה עירנית לאפשרויות אלו). את כרגע בטיפול אחר, למיטב הבנתי?. את העימות מולו תעשי מאוחר יותר, לא כמטופלת ולא מולו. את זה כדאי לך לעשות מחוזקת ויותר חשוב - לא לבד. מוגנת. בכל מקרה, את הקורבן כאן. לא האשמה ולא האחראית. האחריות המקצועית היתה של מישהו אחר (ולא שלך) ובבוא הזמן דברים אלו יוכלו להתבהר במקומות המתאימים. כרגע - שימרי על עצמך. למדתי להכיר בך הרבה טוב, יהיה מאוד חבל לחשוב שהוא יחדול. שלך, אודי
אודי יקר, אני לא נושמת מאתמול בלילה כאילו איזו יד נמצאת בפנים ומחזיקה את קנה הנשימה שלי כמו צרור פרחים. פרחים בטח אין שם אבל זפת כן. אולי פרחי פח. כבד לי שם כמו עננה של זפת. זה כואב ושוב פעם העננים האלה בעיניים מפריעים לי לכתוב. ודווקא משום שאני מתחילה להבין את כל העיוות הזה דרך הזעזוע של הסביבה. כל כך קשה לי. כי מרגישה שנתתם לי הרבה כוח. שמשהו בך ברגישות שלך והנדיבות גרמו לי להפתח פה ולהתחיל לסמוך. שאתה הבאת נשמה אורגנית ואני הורגלתי לנשמה מסיליקון. שראית אותי והפכתי לבת- אנוש (מאמצת את שפת סוריקטה) . שנתת לי מקום והרגשתי שאני יכולה להפליג בשטחי. שהאמנת לי ולכן התחלתי קצת להאמין לעצמי. ולכן זה כ"כ קשה ודוקר ההבנה הזו- להאמין שמישהו רצה ברעתי. שמישהו רצה להזיק לי. שיש רוע. שאני צריכה לוותר על מה שחשבתי אותו לטוב. שיצרת פה בזכות התמיכה היצירתיות האמפטיה וההבנה הכ"כ חדה שלך קהילה תומכת של אנשים מדהימים שנעזרו בך ולכן יכולים גם לעזור לאחרים. שדווקא באזור הכי לא ממשי הרגשתי הכי ממשית. וזה גרם לי להתחיל להאמין שאולי טיפול הוא אפשרי. שיש עדיין מטפלים שרוצים לעזור. שיש תקווה. לא התחלתי עדיין טיפול. הייתי בפגישת יעוץ. היעוץ הרביעי במספר. אולי רציתי לשמוע משהו אחר, חדש. אבל במדגם הקטן הזה היתה אחידות דעין. מתקשה להכיר בכשל שלו. יותר נוח לי להאשים את עצמי. יותר הגיוני. לכן מתלבטת כי רוצה להתייצב. אולי טיפול קוגניטיבי התנהגותי יסיר את המחשבות הבלתי פוסקות. אולי תנועות עיניים יעבירו את זה לזכרון טכני נטול אפקט רגשי. מטפל גבר או אשה? אולי חייזר? אולי טיפול בגינון? בצינון? אולי כישוף קטן? אני לא מסוגלת לדבר יותר, לעסוק בעבר. אני מתפרקת. לא רוצה להתפרק. חיבת הקלה. לנשום. תודה לך אודי על הכל ומצטערת על הכובד הזה שלי ואריכות המילים תודה על קריאת הסיפור ו...אופנוע? (דווקא מסתדר לי מאוד הקשר שלו אליך) ... הגיע העת להוציאו מהארון ולבקר את סינדרלה- שמעתי שהבטטות העונה הן לא מהעולם הזה (אגב למה התכוונת ב"מניואל של הדלעת" לבסיס שלה, או להוראות ההפעלה?). והדלעת? הדלעת כמוני תקועה עדיין במקומה... הזמן פסק מלכת. בהערכה רבה עד אין קץ רפאים
רפאים יקרה, מצטרפת אל שאר המחבקים, לא קל היה לקרא אותך, לאחר שהפגנת יכולת התמודדות מרשימה,בעזרת חוש הומור וכשרון כתיבה, כנראה שגם ל"עזרים" מהסוג ההוא, יש תאריך תפוגה משלהם, שלאחריו מגיעה המפולת אל היאוש והתהום. אני מכירה מאוד את השאלה של, למה זה קרה לי, או למה זה הגיע לי,וגם יודעת שלשאלה הזו, בעצם, אין שום תשובה. זו שאלה שנועדה לרפות את ידינו, וזה בדיוק מה שלא הייתי מציעה לך לעשות, את נפגעת מהטיפול ומהמטפל, ויש סביבך אנשים שמוכנים לעזור, נצלי כל דרך אפשרית לטפל בזה בדרכים המקובלות, אני יכולה גם להבין את הצורך שלך בלהתחזק על מנת לעמוד מולו ונגדו, ובתקווה לימים קלים יותר!! אתך, גליה.
הי יקירה, אהבתי מאד את מה שאודי רשם לך, ומצטרפת ביותר להצעה לשמור מרחק מהרעיון של יוזמה ויצירת איזשהו סוג של אינטראקציה ממשית עם האיש עצמו, בוודאי שלא במצב התלישות והחרדות עתירות המימדים של עכשיו, בוודאי שלא לבד ללא משענת ועוגן מציאותיים יציבים. כמו-כן, אצטרף גם לכך, שההחלטה האם להתעמת וליישם דורשות תעצומות נכבדות, ורצוי מאד שיעשו לא מתוך דחף, אלא מתוך שיקול דעת והבנה, ולאחר עבודה טיפולית מבססת. את יודעת למה בעיניי הרעיון של התיקון ממש מולו יכול להיות רעיון חמקמק? משום שהוא יכול לבטא את המשאלה הכמוסה לתקן את המטפל ההוא (או דמות שכמותו), מתוך האמונה שיש בך את היכולת הזו, מתוך שאת מרגישה אשמה ואחראית ביתר... ולא ניתן להחזיר למצב אפס, וגם כל זה גדול על ילדה-בת-אנוש-קטנה אחת. הוא לא היה משהו טוב שאת קלקלת, ויש דברים שהם רעים ואי אפשר להפוך אותם לטובים. לכן, אם מדובר ברע - אזי מושך ככל שיהיה לתיקון/שיקום - לא לגעת. מפני שאז, עם הניסיון, שוב, את עלולה להיתקל (ובעיקר משום שישנה הזדהות פנימית חזקה) באותה דמות מתנשאת, הדמות שאינה מוכנה לקבל חולשות וטעויות שלה, זו שמציבה חומה ופוצחת עליך בזעם נרקיסיסטי, זו שמבלי להתבלבל ובאופן לא-יאומן-עד-כדי-העתקת-נשימה מאשימה אותך שפיתית. זה יכול להיות הרסני ומפרק עבורך. אם כך, בלשון המעטה, לא מומלץ לעלות על המסילה הזו בכלל. המממ.... :-( כמה טראגי כשאנחנו ממשיכים להעניש את עצמנו על פשעם של אחרים. כמה קשה להאמין שאין האשמה בנו... רפאים חביבה, יכולתי לראות גם בהודעתך הקודרת הזו הרבה חלקים בריאים ויפים, הם איתך. תמיד איתך. ויש בך גם נכונות נהדרת להיעזר ולדעת לקחת מילים טובות. דברים טובים. מקווה שיהיה מספיק משקל על כף המאזניים לצד כל החלקים הטובים האלה, והם ירחיבו מקום. Take Care לאט ובטוח, סוריקטה
רפאים יקרה, קודם כל, שולחת לך חיבוק וכתף (אם מתאים). יכול להיות שהמילים שאני כותבת הם לגמרי שלי ולא נוגעות, תבחרי אם ומה מתאים. חשוב מאד להגיד (בטח כל הזמן אומרים) את לא אשמה. אין לך במה להתבייש. זה לא כוחות. גם כשאת אשה מדהימה, חריפה ובעל אינטואיציות כפי שאת לא תמיד אפשר לזהות ובטח לא בסיטואציה של טיפול. או של מבוגר וילד. מכל מה שאני קוראת בדברים שכתבת היום ובעבר, אני מתרשמת שאחד הדברים הכי קשים עבורך בחווית הניצול היא תחושת האשמה. כאן אפילו זה מתחדד בכך שאת מעדיפה שהפסיכולוגיות יאשימו אותך במקום לראות אותו כשחור משחור. את כותבת על אשמה על כך שהיית תמימה ולא עירנית. זה מאד קשה לכל אחת ובמיוחד למי שלומדת עם השנים לסמוך רק על חוכמתה וחושיה שלה כדי לשרוד. למי שצריכה כל חייה לברוח מהזאבים. להגיד לך שוב שאת לא אשמה? אני מתארת לעצמי שאת יודעת את זה ובכל זאת חשה אשמה. אני מאד מזדהה ממקומות שלי. את פעם כתבת כאן שכאילו(!) לעשות מעשים נוראים מותר אבל לספר על זה זו הבושה. כמובן שאת יודעת שלא כך. אני נורא מבינה את "העסק הלא סגור" שיש לך מולו - שמשאיר אותך רוח רפאים רדופה. ואולי התחושה שאם תוכלי לרדוף אז תפסיקי להיות רדופה. את אכן חייבת להתחזק בשביל כל דרך לרדוף אותו. אם תחליטי לעשות זאת. ואני בפירוש חושבת שאת יכולה לבחור לא לעשות זאת. תחליטי כשתוכלי להחליט. שלך עם כל הלב י.
יקרות שלי, כמעט בלי נשימה ומאוד רוצה להגיב אליכן. לכל אחת בנפרד ולכולכן ביחד. התמיכה שלכן והמילים כולן עברו אלי כאילו יצאו ממש מתוך המסך. אנרגיות טובות מצליחות תמיד לפלס את דרכן. שזה כל פעם מחדש מפתיע אותי ההתגייסות שלכן והאחיזה הזו שאני מסרבת להאמין. כי התרגלתי ליחס כ"כ רע פוגעני ומזלזל אצל הגמד המוסרי שאני לא בטוחה שאני אפילו קיימת. שאני ראויה. שקיומי מוטל בספק. ואתן מזכירות לי שלא ולא מוותרות. ואני נדהמת. ויחד עם זאת מודה ומתרגשת. מהרגישות, הנדיבות וההבנה העמוקות האלה. ואני מסכימה אתך גליה שלפעמים ה'עזרים' האלה כבר לא עובדים. שהבריחה לפנטסיה לא מצליחה למלא אלא רק לרגע. ואתך סוריקטה שצריך לשמור מרחק. לוותר על התקווה הזו כי מה שדפוק ישאר כנראה דפוק. וזה מאוד קשה להכיר בזה מול דמות מטפלת. וזה מתקשר למה שאמרת ילדה אשה על הדמות הרודפת- כי כל עוד הוא רודף הוא רע- אבל אם אני רודפת (תובעת) אז אני הופכת בהרגשה לרעה ואשמה. ואולי אני מעדיפה את זה לא מתוך תאוות צדק אלא מתוך הרגל להרגיש אשמה ומתוך רצון לשמור עליו כ'טוב'. ככה זה תמיד- חוזרים בסוף הביתה... נשמות יקרות תודה תודה תודה קיבלתי מכן המון, לא משנה מה יקרה בסוף, פילסתן דרך לליבי רפאים
באתי להצטופף פה יחד איתך בעץ הנפלא הזה שפתחת .. תראי כמה חום ואהבה קבלת כאן.. כמה נעימות את משרה .. את אדם נפלא ..מההכרות שלי מולך אמנם רק בקריאה .. יש בך משו שמגייס כוחות טובים לעברך.. עברתי פה לומר לך - ש.. את לא אשמה במה שקרה לך עם המטפל .. את לא אשמה !!! הוא היחידי שאשם.. מקווה שתצליחי לקחת את הקולות האוהבים שאספת סביבך ואיתם להתקדם הלאה .. מגיע לך להרגיש טוב!!! - ואני מקווה כי תצליחי למצוא את המטפל/ת דינמי לא דינמי אבל -כאלה שיביאו אותך למקום טוב יותר.. מניסיון אישי, לא חושבת שעיבוד מולו יהווה עבורך את ההקלה .. אני אפילו חושבת שזה יהיה רע עבורך... אני מניחה שמטפל/ת טובים שיכילו עבורך את מה שקרה ויעבדו איתך את זה יחד ..יביאו עבורך את ההקלה . המון הצלחה . שרית
שרית... שמחה נורא לפגוש בך קראתי אותך כל הזמן אך רק לאחרונה התחלתי להרגיש בנוח להגיב. אני מין רוח שקטה כזו שלוקח לה זמן להפתח. נפלאים אתם בעצמכם שהבאתם בנשמתכם המלאה טוב כזה שהצליח ממש לחדור והגיע אלי דרך כל המחסומים הרבים. אני מודה לך על המילים הנדיבות התמיכה, זה מרגש וממלא אפילו אדם ציני כמוני... והאשמה, כן- האשמה הבלתי נגמרת... אולי אפשר להכיל אותה יותר כשיש מקום מופלא כמו מרחב הפורום הזה על כל אנשיו הפלאיים. תודות לך ממרחבי הלב על ההקשבה, ומקווה להפגש בנסיבות ובעצים משמחים יותר... רפאים
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
