לאודי- חיי הם סדק צר או מרחב בלתי מוגבל

היי אודי, שמיים כחולים בבטן האדמה...? יכולה לצייר אותם רק כשהבטן לא שלי... בתוך חיי המציאותים יש יותר צרות (עם שורוק אבל גם בלי...) מאשר יצירתיות. מבוהלת עד אימה מכל אפשרות. כבר שנתיים מנסה לעבור דירה. שונאת עד מוות את זו הנוכחית היא סוגרת עלי. מרגישה בה כמו נמלה במחילה צרה. כל אחת אחרת עדיפה עליה. ובכל זאת מחפשת ולא מוצאת את הקסומה והאידאלית. שתתן לי השראה. חייבת בית שידבר אלי. שאני אוכל לטייל בו ולאהוב כל פינה. שיהיה בו האור הנכון, השקט הנכון הגודל המדוייק בעלי הבית הנכונים ואם שכחתי לומר- אז גם האזור הנכון והמחיר האפשרי. כ"כ הרבה פרמטרים. רציתי כשאפגוש בו תהיה לי הארה שתהיה לי ההתרגשות הזו- הנה משהו שנוצר בשבילי. שיש אלמנטים ביקום שבכל זאת מתאימים לי. והיום ראיתי משהו שמתקרב לדבר האידאלי אבל רק מתקרב- כי הוא לא היה בגודל הנכון. קטן מדי ואני חייבת מרחבים. אבל הוא היה מעוצב בחכמה רבה. כאילו ידע איך להתפרש נכון במרחב ולטשטש את האמת מעיני כל. והאמנתי לו לרגע. התבלבלתי לגמרי. כי הוא דיבר אלי אבל עדיין לא התגלם כמו שהפנטזיה שלי רקמה. כאילו צריך להעלים עיין מהפגמים כדי לקבל אותו ואני לא מסוגלת. חייבת להחליט עד מחר. עייפתי כבר מלחפש דירות. לא יתאפשר לי עוד לחפש. מזועזעת מהרעיון לעבור מקום. זה טראומטי מדי בשבילי. מזעזע אותי עוד יותר להחליט. יש משהו כ"כ חסר תקווה, משפיל ומייאש בהכרעה. אני רוצה את הכן והלא, את האולי והבטוח. ההתחייבות הזו, הוויתור על ההרגלים הישנים. אני כמו חתול שלא מסוגל לעזוב באמת. חתול אשפתות שמשחק כאילו באמת יש לו בית. פוחדת שאצטער על הכל שאתחרט, שיסגר עלי עולמי. שסוף העולם יגיע. שהפשרה והוויתור יכריזו על מות החלום. איך אני יכולה אודי לעזוב את הבית הזה שכ"כ הרבה כאב, יאוש ותהומות אינסופיים היו בו? איך אני מהונה את עצמי שאוכל להתרומם לעבר האור? הרי לא אוכל יותר לראות את הבית המדומיין. למה לקונקרטיות יש מחטים כ"כ חדות. בסוף אוותר חסרת כל. נטולת בית ובלי יכולת לדמיין את הבית. אולי אני לא באמת רוצה בחיים, בתנועה, בשינוי. תקועה כבר שנים באותו מקום. וכשאמרתי שאני מכורה לדיאלקטיקה התכוונתי שהיא מטלטלת אותי מצד לצד. שהיא לא מאפשרת לי באמת להכיל את הניגודים אלא רק לחוות את הקצוות בעוצמות הקיצוניות. ולכן אני מפחדת כ"כ מהשינוי. לקחת אחריות על משהו שאולי אצטער עליו אח"כ. ולהפסיד את הדירה שלי הנוכחית בצעד אל-חזור ולהתייסר ללא הרף- כי כמה שהיה לי בה רע זה היה לי לפחות מוכר. דברים בלתי הפיכים מפחידים אותי. ארגזים בין קירות ריקים לבנים. מצבי ביניים. מה עושים. לא מסוגלת להחליט. עוד לא חתמתי וכבר אבלה. מרגישה במילכוד. כל צעד שלא אעשה יחשב כטעות. איך יוצאים מהמערה. אולי נשארים בה. רפאים

אהלן רפאים, (שלחתי את ההודעה כהמשך לתגובתך אליי, על העץ הוותיק של חיות הים. נעזוב שם, שחזרתי אותה וגם שיניתי קצת. הנה כאן) את יודעת, יחסי הגומלין הפנימיים עם אותה דמות יהירה-אכזרית-ונעדרת-חמלה, הרעב הגדול ששם, הקושי בויסות שלו, המקומות התלושים והאבודים, הסחרחרה, כן, מכירה מחשבות ותפיסה מסוג דומה להפליא... רוצה להזכיר, שאין בהזדהות עם דמות פנימית כזאת כדי לבטל את ההכרה בכך שבאמת קרו דברים חמורים. היו פגיעות. פגיעות קשות. והיו טעויות. טעויות בלתי נסלחות. והתיקון... הזכרת את פנטזיית ההצלה והטיהור – אך לא היא התיקון; דיברת על המוות (ואנכי מתייחסת אליו במובן של התחלה מאפס) – גם הוא לא התיקון. כאן באמת נכנסים הפשרה והויתור... פרידה מהפנטזייה הלא ריאלית. סוף יבוא. ואולי יהא מעבר לנקודת האל חזור. זה מפחיד. להיות במקום חדש, הכלים של פעם לא מתאימים במיוחד, משהו מתרוקן, וצריך לתת לו, אח"כ להתאבל (הוי האבל תלוי הזמן), ואח"כ מילוי עדין מחדש. ועדיין המשיכה למוכר (כואב ככל שיהיה) כמה עצומה היא... המגע והירידה למציאות? אוף, כן... נגיעה צורבת במציאות לא תיתן את הטוב המושלם. יהיה שם רע. מעט. הרבה. יהיה. אממה - האכזבה / התסכול קל ככל שיהיה מובילים בקלות שוב אל אותה הזפת. אל ההזדככות בזפת. הנה יצרנו מן פטנט שכזה - מכיוון שאי אפשר הכל לבן - נעשה מאמצים כבירים שיהא הכל שחור כזפת. מנסים להשלות עצמנו שבכיוון הזה לפחות יש לנו שליטה. ההיפך הגמור הוא בעצם היינו הך (זיהום/טיהור; צמצום למינימום ומנגד כל המרחב כולו) אבל כמו שאי אפשר אידיאלי חיובי, אי אפשר גם שלילי. אז שוב יוצאים מתוסכלים שלא הצלחנו להשחיר לשחור משחור. תמיד נשאר איזה לבן שם. אלה גם התקווה והאור, שלא ניתן להכחידם. והמאמצים הללו, המאמצים הבלתי נלאים לחסום את האור, הם עושים הרבה רוח ואבק. (ד"א, המאמצים הללו, ככל הנראה, חושפים למתבונן הנבון והמבין את קיומה של התקווה שם בפנים, ובגדול..) אור, שמים תכולים, ענני כבשים - זה מזכיר לי איזה מקום בחו"ל שציירו בו שמיים בבטן האדמה, ואנשים מסתובבים בו, במקום המקורה והמחומם, בשעות הקטנות של הלילה כשבחוץ הטמפרטורה מתחת למינוס... וואו, זה מבלבל... ניגודים או לא... ועוד בהקשר למה שרשמת בעץ זה, (ואני מקנאה בך על יכולת-ותפקוד-והתקדמות-של-אעפי"כ-ולמרות-הכל, יש לך את זה) אספר דבר מה עליי - הייתי כמה שנים במרחב שהוא, בואי נגיד, בית עם סימן מינוס לפניו... מרחב פנימי שהורדתי למציאות (לא מומלץ לנסות, זה הרס בהגדרה, מה שנקרא מקום רע דיו). המרחב היה ללא קירות מטויחים צבועים, בלי רצפה, ללא הפרדות: כמטבח, כשירותים, כחדר אמבטיה. לא היה בו מקרר ששומר על הטוב, ולא רהיטים שמשתמשים בהם, או מיטה שישנים בה. אז, לא ידעתי מה עבר בפנטזיות הכי עמוקות. גם היום לא יודעת שאני מדמיינת או דמיינתי. אבל כנראה שיש שם פנטזיות גרנדיוזיות. יהירות ארורה וממאירה. היום אני נמצאת (חיצונית) בבית קטן וצנוע, נקי ומסודר. המרחב היותר מוגדר ומופרד הזה, זמן רב היה חלל די ריק. מזה חודשים מספר שיש לי בו רהיטים וכמה מוצרי חשמל בסיסיים כמקרר, מכונת כביסה. וצריך להשתמש. וצריך לשמור. שיקום ארוך וקשה. ולך תתמודד עם הקונטרסט... מניחה שאת צעירה ממני, ומהמעט שכתבת כאן, אני רואה בך המון בריאות ויופי של תפקוד ופוטנציאל לרפא את מה שזקוק לטיפול. ונורא בא לי לומר - "חאלאס משחקים בקקי". אבל יודעת גם כמה קשה. להתקדם. לא לשים מעצורים ולא למשוך חזק לאחור. יכולה לראות בך את הכוח שמניע קדימה, וגם באמת עושה זאת. שלך, סוריקטה

לסוריקטה היקרה... אני תמיד מתפעלת מיכולת ההתנסחות השלמה והנעה הזו שלך על הקרח (נדמה לי שם החיכוך עובר יותר בשלום...) שיש בה השקעה רגשית כ"כ גדולה. ואני שוב מודה לך על כך. כרגיל, זיהית המון נקודות והעלת אותם תחת המיקרוסקופ הייחודי לך. שאלת ה'קונטרסט' תמיד הציקה לי כי אני כנראה שואפת באיזה אורח תמים להלימה אותנטית- טוטאלית בין החוץ לפנים. לא יתכן שחיי החיצוניים ינועו כשחיי הפנימיים עדיין אגם קפוא. לא יתכן שיהיה לי בית ממשי כשאין לי עדיין בית פנימי כי אני עדיין גולה של עצמי. יש לי איזו שאיפה שהדברים תמיד יגיעו בסדר הנכון אחרת לא אוכל להאמין באמת שהם שם. הפיצול הזה נורא מפחיד כי הוא מתבטא בכל חלקת חיים שלי. האני 'הנראה' והמתפקד לא רומז על השבר הפנימי. ואז אני לא יודעת כבר מה נכון. זה נכון שאפשר להאחז בתאוריית החלקים של הגשטלט ולומר "יש לי חלקים כאלה ואחרים..." אבל מה באמת קובע את הרווחה הנפשית בעולם הזה? נקודת המבט של מי אתה בעיני אחרים- או מי אתה בעיני עצמך? ואני נותנת (עדיין) עדיפות לנקודת המבט שלי ( והמעוותת אולי). והאוייב נמצא בפנים וזה הכי מפחיד. ואני מחפשת בית צנוע ונכון לי כי אני לא מסתגלת. נמאס לי למחות נגד הבית. נגד עצמי. אולי אבנה לי בית מזפת שחורה כמו האסקימוסים...? ושוב, תודה לך סוריקטה על תבונותייך הבהירות והצחורות כשלג בהערכה רבה רפאים