לאודי- על פנטזיית התיקון

רציתי כבר סיפור שלם, כזה שיש לו גרסה אחת, איזו נקודת מבט אחת- שלי. כל הזמן רואה עצמי דרך דמות המשנה הזו ולא יודעת כבר מיהו המספר, של מי הקול הזה בעצם. ואז יכולה בקלות לקחת את העמדה השוללת המבטלת-אותי.לומר לעצמי יש בעלי בוחן בהירים ממני. כל הזמן נעה בין מרקמי הקולות האלה ומסרבת להתביית. זה יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. אי אפשר להכריע. וכבר לא יודעת במה לבחור. כל גרסה מביאה איתה אימה יחודית משל עצמה. הזמן לא מצליח למתן את העוצמות אלא רק להאיר את הפרטים הנוספים שנעלמו כל העת מעיני מתגרה בי על התמימות הזו על העיניים שהיו עצומות. על האמון שנתתי באדם הלא נכון, על הפגיעות והנואשות הזו שמשכו את הניצול. הבושה שמתעוררת, ההשפלה והתחושה שנגמרה התקווה. שצריך אולי להפעיל משמרות זק"א גם למתים רגשית. שמזהים אותי בטעות כחיה ולא יכולים לראות את הפנים החרב. מאז הזמן נעצר. פרשתי מהחיים אני מתה מהלכת. אין לי עוד מקום בתנועה הזו. אולי אף פעם לא היה. אני הולכת ונעלמת אבל הסבל רק הולך ומתעצם. לא מבינה את הפרדוכס הזה. הייתי כשמונה חודשים אצל מטפל שחשבתי בשעתו שהוא הכי אופטימלי עבורי. הכי חד, הכי מדוייק, הכי מבין. ניסיתי להתעלם מכל הניהול הגרנדיוזי האימפריאליסטי הזה שסבר שכל תופעה בעולם שייכת בהכרח אליו.הוא לא אפשר לי לדבר על העולם שלי מחוץ לחדר. טען שזה מוקדם מדי- אנחנו צריכים קודם כל לעסוק בקשר בינינו. בהדרגה התחלתי גם אני לסנן את העולם החיצון ולהפסיק להביא דברים שנראו לי חשובים בחיי. נתן לי להרגיש שזה לא רלוונטי.לא משמעותי ולא ראוי להתייחסות. שהוא הציר המרכזי סביבו חיי נעים. אמר לי משפטים כמו "עוד לא התמכרת אלי עדיין..." וכל מיני משפטים נוספים שהיתה בהן פולשנות והתגרות על גבול המיני אבל פירשתי אותם אז כמטאפורה לקרבה רגשית- הוא הרי אמור היה לדאוג לי. פחדתי ממנו מאוד, כל הזמן חרדה נוראה לפני ותוך כדי, ומבוכה גדולה אבל תחושה שזה באשמתי כי קשה לי לתת אמון, יש לי קושי עם דמויות סמכות וכו'. אבל הניהול הזה שלו אותי והטוטאליות הזו נפלו על קרקע פוריה כי התקשתי לנהל אני את עצמי. הייתי מוכנה לחיות עם הפחד כי היתה בי הערצה גדולה אליו. מעולם לא זוכרת שהערצתי בבגרותי מישהו. העוצמה הזו, הבטחון הזה, החד משמעיות הזו.כאילו יש סוף סוף מישהו ששומר עלי. הייתי זקוקה לדמות אב חזקה ומגוננת. הכשלים האמפתים זכו תמיד לנימוק מסנגר מצידי. היה אומר הרבה "...כי את יודעת שזה בשבילך!" ואז גם התוקפנות הזו, חוסר הרגישות והזהירות והנימה המתגרה- הצליחו תמיד להכנס למגירה הנכונה. התבלבלתי מאוד כשנעשה אלי מאוד תוקפני כשאמרתי לו שהוא מייצג עבורי דמות אב. ליגלג ללא הרף על הצורך שלי לחוש ילדה בתוך החדר (חשבתי אז מחשבה מבעיתה שאולי לא רוצה להיות ייצוג של אב עבורי כי מעדיף להיות מאהב אבל מייד פסלתי את זה כי לא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי ממטפל בעל כזה). התחלתי להרגיש אשמה על כך שאני חפצה ברגרסיה כזו. התחלתי לפתח הפרעת אכילה ולהרגיש כאילו אין לי יותר גוף בחדר. בתוך העמימות הזו שלו הרגשתי אלימות, וחוסר שקט שלא יכולתי לזהות אותם אז ככאלה ונתתי לפרש אותם כשייכים לחרדות הפרטיות שלי. היתה לו דרך אלגנטית תמיד לשלול את החוויות שלי ולתת עדיפות לנרטיב שלו אם היתה איזשהי התקוממות מצידי על אקטים שלו. היה בו איזה שחקן מיומן שידע תמיד לזהות איך לפייס אותי במצבים שהרגשתי שהאסטרטגיה לא היתה נכונה לי. כמו איזו אישה מוכה שמחכה רק לנחמה קלה. התסכול החל להצטבר אצלי כי היו באדם כ"כ הרבה סתירות וחלקים שלא מצליחים להתיישב יחד, שינויים טמפרמנטים פתאומיים- ריחוק, קור ואדישות מול הסתערות על גבול הפיתוי- שכבר לא יכולתי לזהות מי עומד לפני. המון הכחשות, חוסר כנות, הבטחות ללא ביטוח שהביאו אותי לקום ולעזוב כי כבר לא הבנתי. כבר לא יכולתי יותר להאמין, לבטוח. ואז נסיונות שלו להחזיר אותי בחזרה ושוב כנראה ע"י השחקן שבו שאז חשבתי אותו לאמיתי. זה היה השגריר שלו שמצליח תמיד לסדר את הענינים כשהם מסתבכים. שתי פגישות הבהרה. התקשתי להחליט כי לא ידעתי כבר מי עומד לפני. הייתי אמביוולנטית. רציתי ולא. אמרתי כן ולא ושוב התחרטתי. הסברתי שלא מרגישה שהתקדמתי אלא אפילו להפך, ולא הייתי יכולה אפילו להסביר מדוע. בדקות האחרונות אמרתי שאני מעונינת אבל מהססת. ואז פתאום הוא החליט שלא כי לא כדאי להמר על מישהו שאולי יחליט אח"כ לעזוב את הטיפול, סיים את הפגישה וזרק אותי מהחדר המומה ומזועזעת ומושפלת, ולא שעה לתחינותיי שגם אם מסיימים את הטיפול חשוב לסגור את זה נכון ונחוצה לכך עוד פגישת סיכום. לא הסביר היה אכזרי, הביט בי בזעם וחוסר חמלה וגם בנסיוני הבודד לדבר איתו טלפונית- ניתק את השיחה באופן מיידי. מאותו רגע התהפכו חיי. הפסקתי לאכול, לישון, התקפי חרדה שלא פוסקים, דופק 130 קבוע במצב מנוחה. לא הבנתי מה קרה. שוב חשבתי שהרסתי הכל. למה הייתי צריכה בכלל לעזוב. הרגשתי איך אני הופכת לפרור אבק שמתכווץ. אנשים אמרו נפגע האגו ירגע יחזור לעצמו ויתקן. וכל הזמן התקווה הזו היתה שאולי יתפקח, יתעורר ויתנצל. אבל הרגשתי עדיין שאני הטועה. האשמה. כשחודשים רבים עברו ועדיין לא באה ממנו שום תגובה התחלתי לכעוס. שנעשה לי אי צדק. היה לי נוח יותר קודם בתפקיד האשמה. אלו היו רגשות בלתי נסבלים. שאני צריכה להתרגל להגיון חדש סביבו סובב העולם. כי התערער לי המודל הסיפורי שהדמות החזקה היתה אמורה לשמור. לא יכולתי להשלים עם הבגידה הזו. שאני כבר לא יכולה יותר לסמוך על אף אחד. שאומרים לי כל הזמן בסביבה שהתיקון לא יוכל אף פעם להעשות מולו אלא רק בתוכי. שכבר מכנים אותו פסיכופט. שמתנהג בחוסר מקצועיות כמו הגבר הפגוע הנעזב. שאני לא יודעת איך לעשות את התיקון הזה בתוכי. להאמין שהוא כזה כושל. הוא היה הרי אמור לעזור לי. שאם התייחס אלי בכזו צורה והוא היה אפילו מטפל שלי שהכיר אותי כ"כ טוב- אולי זה בגלל שאני באמת לא שווה. שזה מה שמגיע לי. כבר לא מאמינה יותר. לא חפצת חיים יותר. מתפוררת. כל הזמן פלאשבקים מהפגישה האחרונה וכל הטיפול. רוצה להחזיק בטוב שלו שהיה. אבל אולי זה הכל אשליה. הבניה מחדש של החוויה שהייתה. מה עושים איך ממשיכים. לא יודעת. הקיום הפך לסיוט מתמשך. הזמן רק מגרד את הפצעים. לא מצליחה למצוא מנוחה-אבל זהו טיבען של רוחות רפאים לא?

הי לך, אינני אשת מקצוע וסליחה אם מתערבת. אבל מכתבך נורא חזק ומטלטל. נשמע שאת לכודה חזק במעגל של אשמה וכעס. כשכל כעס כלפיו רק מגדיל את האשמה שלך - איך לא זיהיתי קודם? איך נתתי לזה לקרות? אל לך לכעוס על עצמך לאיש מקצוע יש הרבה כח בחוויה של מטופל. מערכת היחסים שנוצרה בטיפול הייתה הרסנית מבחינתך זה ברור(איני שופטת כאן את התנהלותו כי אין לי דרך לדעת). מה שרציתי להגיד לך, שמהמילים שלך נורא עולה לי אישה חייה ונושמת ממש לא רוח רפאים. המילים שלך נוגעות כשאת מספרת את סיפור חייך ברור לי מי הגיבורה שלהם. אני מרגישה שאת כואבת מאד. ושאלה, האם את יכולה לחשוב על ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית. מישהי אמפטית ומכילה שתוכל לתת לך מקום? י.

תודה לך על מילותיך והשתתפותך הכנה, זה מעודד ונותן כוח להמשך. לא היה לי פשוט להעלות את כל האינציקלופדיה החושפנית הזו על הצג. זה עורר בי המון רגשות אמביוולנטים ואפילו מידה מסוימת של חרטה.אבל הרגשתי שאין לי ברירה. עכשיו מרגישה קצת יותר שלמה. לגבי שאלתך אני כרגע בדיאטה של טיפול נפשי רוצה לנוח מזה קצת. מתקשה להאמין שוב. זמן. צריך. תודה רפאים

שלום אודי, מודה לך על תגובתך. מוכרחה להודות שהופתעתי מהפרשנות ה'הפוכה' שלך לרוח הרפאים. חשבתי לרגע אפילו שלא הצלחתי להבהיר את עצמי כהלכה. בעצם ברמת המודע- שמתי את עצמי בדמותה כמשהו שפרש מהחיים וכמעט בלתי נראה לעצמו ולסביבתו. אבל לא תיארתי לעצמי שאת המשפט האחרון שלי "לא מצליחה למצוא מנוחה- אבל זהו טיבען של רוחות רפאים לא?" אפשר להבין כאילו המטפל עצמו הוא רוח רפאים שמטריד אותי 'החיה' בגלל ענינים לא פתורים שלו מהעבר. זה ממש להפוך את הכל- ומיד החזיר אותי לתחושה שליוותה אותי כל הטיפול- שהוא באמת השתמש בי לצרכיו הרגשיים- שיש משהו שהוא ניסה לפתור דרכי. שעמדת הכוח הזו שלו מולי שמשה ככלי 'לתיקון' באופן לא תקין. אני מרגישה הקלה מסוימת בכתיבת מילים אלה מול הבושה והאשמה שחשתי כשהעלתי את כל הסיפור הדחוס הזה קודם (האם יש לי בכלל זכות להתלונן?). כי בתחושה שלי הוא עדיין בעל הכוח ובעל הדעה ואני אל מולו תמיד בעמדה נחותה. הצלחת לתת לי חומר למחשבה ובייחוד תחושה של הבנה ותמיכה בי- ואני מודה לך על כך מאוד. לילה טוב, רפאים