"חיים אנו בעולם"

שלום מלי, האמת שכתבתי הודעה בפעם הראשונה במשמרת שלך שבוע שעבר והתשובה שנתת לי די הרעידה בי את אמות הסיפים . כתבתי לך על "האובססיה לדמות המטפלת" ועל ההתעסקות המאסיבית בטיפול, באופן שלפעמים הוא מחליף את הממשות, את החיים האמיתיים. את כתבת לי שזה קשור בחסך ורעב גדול -קצת התרגשתי מזה ודי נפגעתי במובן הזה שלא כ"כ נעים לשמוע על עצמך שיש בך רעב גדול גם אם ידעת זאת כל חייך. בכל אופן, אני לא יודעת איך לפתור את הבעיה הזו ומה עושים כדי לא להתעסק בזה באופן אינטסיבי. ואולי זה בכלל הסחת דעת מלטפל בעצמי באמת? אולי ההתעסקות שלי בטיפול ובמטפלת זו אחת הדרכים היעילות עבורי שלא לעזור לעצמי לטפל בעצמי? איך את בתור מטפלת מתייחסת לדברים האלו כאשר הם עולים אצלך בטיפול, אם בכלל. האם פגשת מטופל כזה שיש לו העברות חזקות והוא מתעסק בטיפול, ביחסים עם המטפלת באופן אינטנסיבי ויום יומי ומעלה את הצורך להיות בקשר לאורך כל השבוע? אני חייבת לציין שהרגשת אותי בצורה ניואנסית רק מעבר למילים הכתובות. כך יכולת להבין שיש בי הרבה כעס ואכזבה מעצמי בגלל שאני כ"כ תלויה באחר/מטפל. מהסיבה הזו בדיוק, הזדהיתי עם מי שכתב כאן על הקלטת המטפל- זהו צורך שקיים בי ואני מנסה להבין את פשרו, מעולם לא שיתפתי בכך את המטפלת שהוקלטה. האם חטאתי כאן במשהו למישהו? אני ממש מעריכה את תשובותייך. בהצלחה בהמשך, אולי ניפגש פעם בחיפה... אינפרנו

אינפרנו יקרה. שמחה שהצלחתי לראות משהו משמעותי, שאולי היה קל לפספס. עם זאת, אני תוהה מדוע תחושת הרעב מעוררת בך בושה או אשמה כה גדולה. אני מניחה שלא פשוט להזדקק, לרצות, להתלות, ועם זאת, תחושת הרעב כ"כ מוכרת, כ"כ בסיסית, שנדמה לי שאולי כדאי שתנסי להיות יותר סלחנית לגביה... שאלת האם ההתעסקות בכך איננה במקום לטפל בעצמך, וחשבתי שזה בעצם אותו הדבר. להתעסק בכך - לרצות, להזדקק, לתקשר זאת, להתמודד עם הנתינה והסיפוק, מחד, אך קרוב לודאי גם עם רגשות של דחייה ואכזבה, תסכול ורעב שלא מתמלא, מאידך, הם בדיוק ההגדרה של לטפל בעצמך, של לפגוש, להתמודד, ולהתנסות בקשר שמערב את כל הצרכים והרגשות הללו, אך מזמין גם להתבוננות, הבנה, ומשא ומתן סביב אותם צרכים. בעיני, אין דרך טובה ובטוחה יותר (גם אם קשה, ארוכה ומלאת מכשולים) כדי להתחיל, בהדרגה, לחוות סיפוק בקשר ממקום אחר, רגוע ומאוזן, ובעיקר אפשרי יותר (לך ולצד השני). ולגבי ההקלטה - אני יכולה להבין מאוד את המניע והצורך בכך, ולחשוב אפילו שיש לזה ערך (האם, אגב, זה שימש אותך באופן חיובי בסופו של דבר?). אבל נראה לי שעבודה טיפולית משמעותית יכולה להיות אם תפתחי זאת (כן, אפילו כעת) בפני המטפלת שלך, וביחד תוכלו להבין את המשמעות של מה שעשית, של מה שהיית זקוקה לו, ואולי של מה שאת צריכה ולא מעיזה לבקש. בעיני, אחד הדברים המרגשים, שמתאפשרים בטיפול, הוא לגלות שמקומות, חלקים, רגשות או התנהגויות, שחשבנו (וחונכנו) שהם אסורים, מעוררי ביקורת וטאבו, מקבלים לגיטמציה והכרה, ואפשר לבטא אותם באופן גלוי, פתוח, מתקשר. שיהיה בהצלחה, מלי.

מלי, אני יודעת שעוד מעט את הולכת, אז אנסה עוד קצת... מודה לך על המענה הקרוב והרגיש. רציתי רק לחדד את שאלתי - מדוע לדעתך אני הקלטתי את המטפלת במשך שנים? האם זה אומר משהו על חוסר המוכנות שלי להתמודד עם פרידה ועל העיסוק האובססיבי שלי בטיפול, עד כדי כך שלא יצרתי לי קשרים בחוץ ואפילו ניתקתי חלק מקשרים קודמים. ועכשיו אני די לבד והנה התחלתי טיפול חדש שבו אני מקווה אצליח להימנע מכניסה לאותם מקומות. אבל האמת המרה היא שאני לבד, בת 30 ולא יודעת איך אוכל להכיר בן זוג- כאילו שכחתי מה זה קשר. במהלך שש שנים, נהגתי להקליט את המטפלת שלי מבלי שהיא בכלל ידעה. האם זה אומר עלי משהו במובן המוסרי? האם זה אומר שאני אדם לא אמין? לא אתי? הייתי רוצה לשתף בכך את המטפלת החדשה. אבל אני יודעת שברגע שאעלה את זה, לא אוכל יותר להשתמש בדרך הזו- הישנה. אשמח למענה ברגעים האחרונים של הפרידה. אינפרנו