שאלות

יש לי כמה שאלות - האם מותר למטפל להתעצבן על מטופל? כלומר להעלות את הטונים? לא מדברים על חוצפה מצד המטופל, אלא רק אי יכולת להתמיד בפגישות מפחד מסוים, תקיעות, סירוב לתרופה? -כמה צריך להמשיך וחנסות ולבדוק אם טיפול זה מתאים לך או לא? איך חותכים ומחליטים? כי זה יכול להמשך שנים בלי לדעת אם מתאים או לא? או אם לא מנסים טיפול או מטפל אחר? איך אפשר לדעת? - מתי התלות הופכת לחולנית? ואיך מפחיתים את הצורך באדם הזה?

שלום שני. אנסה לענות לך על השאלות שלך, כמובן לפי דעתי, כי אין חוקים ברורים לגבי מה ששאלת. אני חושבת שהרמת קול איננה מתאימה בטיפול. נדמה לי שבטיפול המאמץ הוא ליצור סביבה רגועה ומכילה, שמאפשרת התבוננות, חשיבה משותפת ותובנות שלא יכולות להגיע ממקום של לחץ ואימה. אני בהחלט מבינה שיש סיטואציות של כעס, אך אני חושבת שהמטרה בטיפול היא להצליח לתקשר ולדבר. צעקות, כמו גם אלימות מילולית או פיזית, הן בעיני עדות לחוסר שליטה, אימפולסיביות וקו אדום שנחצה (אגב - גם כשזה מגיע מכיוון המטופל). לגבי שאלת עזיבת הטיפול - אין לי תשובה חותכת וחד משמעית על כך. אני חושבת שזו אחת השאלות היותר מרכזיות שעולות כאן בפורום, ומציעה לך לחפש קצת שאלות, תשובות ומחשבות שנכתבו כאן בעבר בנושא. באופן כללי אני חושבת שההתלבטות על פרידה צריכה לעלות בתוך הטיפול, וחשוב שתבחן לעומק, ותאיר את המשמעות שלה. עבודה טיפולית טובה תבדוק את המשאלה הזו כמייצגת דפוס של המטופל, ותנסה להבין לעומק האם מדובר בדפוס שמשתחזר שוב ושוב, או בכזה ששיך לאנטראקציה הטיפולית הספציפית. לגבי חווית התלות - אני משערת שאת מרגישה תלויה, ומוטרדת מהרגשות הללו. אני חושבת שחשוב שתבררי לעומק, כדאי במסגרת הטיפול, מה מפחיד אותך, ממה את חוששת, מה קורה לך באזורים של תלות וקשר. נדמה לי שטיפול היא דרך מצויינת גם לפגוש את האזורים הללו, וגם לטפל בהם כך שתרגישי פחות לכודה ושבויה בתחושות הללו. לילה טוב, מלי.