הריגוש שעל הגבול

הי דוד וכולם, לאחרונה אני מלאה ברגשות תוקפניים עוצמתיים לא פוסקים. מה זה תוקפניים? זה לדמיין במן ריגוש חולני קול פנימי של איזה איראני/נאצי שמנסר לך את הראש בסלאמי, לאט לאט ובחריקות חרב חדה, אח"כ קוצץ דק בסכין שוחטים, משפד ככה עם הלב ומוסיף עוד סיבוב בשביל הכיף, דורך בהנאה צרופה עם השפיץ של הנעל, רומס, מוחץ, שורף, ומפזר את האפר מחוץ ליקום, מפנה את הגב (שלא לומר אחוריים) בבוז והתעלמות, וגם זה לא מספק אותו. תוקפני זה גם לדמיין ולהתרברב ברשימת עונשים איומה וקיצונית, שפעם כבר מימשתי בעולם ולאורך שנים. מחמת הבושה לא אפרט, אבל בעקרון זה סוג חשיבה של נפש אנורקטית ששואפת להגיע לאפס בלי אוויר בלי אוכל בלי מים בלי מקום. זה אפילו לא נקודה, כי נקודה מציינת מיקום במרחב ויש לה קואורדינטות. זו שאיפה קוסמית לחיות רק על הדמיון, בלי איתור וקיום, כך כביכול להשיג "שליטה אינסופית" מה שכמובן נתקל במציאות עם הגבולות והנפח שלה, ומעורר רגשות זעם מול תלות ונפרדו?ת, כמו אותו נרקיס הרסני איראני שלמעלה. תסכול קטן וזהו. שמד. מוות. בסוף השבוע שעבר כתבתי את ההודעה הזאת http://tinyurl.com/69u39d ואתמול את זאת http://tinyurl.com/6r52eg אני רוצה לציין שאני בטיפול כבר כמה זמן, ויש הרבה דברים שאני כבר מדקלמת ברמת ההקאה. נמאס לי לאחרונה מ "מור אוף דה סיים", ושוב המיחזור של הזבל, נורא. ומכאן אני ממשיכה. רציתי לשתף, שוב בנושא הנפרדות והשליטה הארורים. אפשר לצחוק על זה. אחד מהנושאים המדוברים בטיפול שלי הוא "כוס המים". בעקרון, איש השיחות שלי לא מציע מים לפציינטים שלו. לאף אחד. במקרה שלי זה אחרת (אפילו מותר לי להיכנס עם כוס קפה מבחוץ). עם זאת, אני נדרשת לבקש את כוס המים. כשאני שואלת בעקיפין ומתוך בריחה משהו בסגנון "יש לך מים?" , או "איזה מים יש לך?" אני נתקלת, או בשתיקה, או, אם יש כבר מילים, אז "לא אענה לך על זה". שתי האפשרויות מוציאות אותי מדעתי. בכל אופן, ההעדפה שלי היא הזעם והנקמה על פני האדישות. אפשר להבין שגם זה מן סוג של שחזור מול מצבי "או או" שהיו מולי פעם. ככה מחזיק קשר. ואני ממש גרועה. אם הוא כבר נכנע ומציע לי ממש - התעלמות מגיעה ממני. לא היה. למה נדרשת לבקש? כי זה מדבר נפרדות, כי זה חושף אותי לאכזבה שממנה אני בורחת כל-כך. כל דרך בה אנקוט - ולא ויניקוט ;-) - לא אהיה מוכנה מספיק מראש. בדמיון שלי אני עשויה לקבל כוס מים שמנונית מטונפת עם מי שירותים, שאפילו אסור לי לסרב לה, כי כמה סצנות עשיתי עד שקיבלתי אותה. דברו איתי על תחושות אשמה. וזעם. "אין לך שליטה בזה" הוא משפט מעצבן. כי כמה אין שליטה. זה נורא. אני יכולה לומר ועוד לומר, ובשטח משהו בלתי תלוי או קשור לחלוטין קורה (באופן קבוע ואינטנסיבי, ככה היה אצלי. מה שאקרא "רע דיו"), אז איפה הקיום שלי? הכל רשום והזכות לא נתונה? אני צריכה מישהו שייצא בנפח ותלת מימד ויחבק ויעזור לי לבכות. לשחרר. להניח. אחרי כל-כך הרבה שנים, זה צריך לקרות פעם, לעזאזל. אי החמלה? הפעם, דוד, באופן יוצא דופן, אחבר קצת - כתבתי הודעות רבות בפורום. אני הבחורה שכתבה בעבר במשמרת שלך על מרמורק ואיש ברזל (מקשקשת מתפארת, אבל עדינה, ונשית, כך שלפעמים רק עושים לה פו והיא עפה. ניגודים ניגודים), וגם זו ששלחה את האיזכור של השיר למי שכתבה תחת הכינוי "יוסף". משעשע לי לדמיין ולחשוב שיוסף היא אותה בחורה שהגיבה בעץ ההוא של המרתון, ועוד יותר לחשוב שבעצם אנחנו שתיים קבועות שמכירות כאן מימים ימימה. אבל, כאמור, זו סתם השערה שמתאימה לי. וחוצמזה, לידיעה, אני מבוגרת, לא מהצעירים. כואב. מאד. מילא כואב בטירוף, כבר הסתדרתי עם רמות גבוהות מאד של חרדות וכאב (לפחות מסוג מסוים), אבל כל-כך הרבה זמן עד לתוצאות. אוף, אם מסתכלים על זה מכיוון מסוים יש לי עודף של סבלנות. הרבה יותר מידי. (יש לזה הרבה מימושים מציאותיים משוגעים אך חמודים) ומנגד ההיפך הגמור. מצבי קיצון. יאללה עומס. יאללה הסחות דעת. הפורום כפח זבל או שקית הקאה? די ובי. אלתיגבי, בחיפוש אחר האהבה

יקירתי, מדהים בעיני מה שעשית פה. אני קוראת אותך כבר כמה? שנתיים? נדמה לי שמשהו כזה. בדרך כלל אני מזהה אותך די בקלות, אבל אני גם רואה איך הנסיונות שלך, להזדהות ולהסתתר מתערבבים זה בזה. רגע אחד את מנסה לומר מי את, כדי שלפחות אלה שמכירים אותך כאן ידעו בוודאות שזאת את, ומיד אחר כך את מנסה לטשטש קצת. לשמור. ככה זה מרגיש לי... הפעם את עוזרת לדעת מי את. קושרת. לא מרשה לפספס. מתעקשת על מקומך. זה מקסים. חשוב נורא. אני חייבת להודות שאני קוראת כאן פחות באדיקות בתקופה האחרונה. נכנסת, מחפשת, בדרך כלל לא כל כך מוצאת, ויוצאת די מהר. לכן גם פספסתי את שתי ההודעות המסתתרות שלך. כאן, בגלל הכינוי המפורש, נכנסתי. וננגעתי.... כמו פעם. חיפשת אהבה, אפילו חיבוק... הנה מצאת... שלך יעלה

יעלה יעלה יקירתי, שנתיים זה מדויק :-) את יודעת, לפני שנה בערך, אגדתי לי רשימה של ההודעות שרשמתי עד אותה עת. נדמה שאיני מזהה את עצמי, חלקים בי, ובכל זאת, את ההודעות שהוקלדו על ידי ונשלחו ממחשבי ידעתי לגלות... ואת יודעת, שששש.... היו גם הרבה הודעות שאחרי תהליך מייסר כבר כן נחשבו והוקלדו, אך נשלחו מאות עמודים לאחור על עצים מיותמים. הודעות שאף אחד לא ראה אף פעם. המשכתי כך גם אחרי שהפורום נסגר. מטבע הדברים הן לא הועלו לכאן מעולם. כאלה שידעתי שלא. לא כאלה שעוד איכשהו ציפיתי, והתאכזבתי. וכעסתי. מלחמה גדולה של נוכחות ותוקף מול העלמות. כמה אימה. ההודעות כמטאפורה... גם אני מבקרת פה אחרת, ועדיין, לפעמים, נמצאת כאן. עינייך הרואות... כל-כך תודה שיש אותך, ועל מילים כמו שרק את יודעת, וחבל שאיני יכולה לחתום בשמי האמיתי. במבט חמים וביישן, |כאן רשום שמי|

אני מניחה שקראת אותי נכון ותודה על "היא יוסף"

שלום לאלתיגבי אני חושב שהסיום של ההודעה שלך כבר אומר הכל. מצד אחד, אלתיגבי ומצד שני - בחיפוש אחר האהבה. הקרבה והמרחק, הנפרדות והביחד נמצאים פה כולם. וההתלבטות הזו בולטת לי גם בהודעות האחרות שהשארת - מצד אחד את כותבת וממתינה לתגובה, אבל מצד שני כל תגובה עלולה לא להתאים, לאכזב, להיות רק עוד מילים קלושות, לעוסות, לא מזינות...יש משהו משתק, בתחושה שלי, בהתלבטות הזו. משתק כאשר אני חושב כיצד להגיב לך, אבל אולי משתק גם עבורך, בחיפוש בעולם עם התנועות המנוגדות האלה יחד ובעיקר עם השאלה עד כמה את מוכנה לאהוב את עצמך..כך שאני בוחר להמתין הפעם, לשמוע ממך עוד ובעיקר לפתוח לך מקום להודעות והתייחסויות נוספות. כי אולי הפורום הוא גם פח זבל, וגם שקית הקאה ובטח עוד אינספור דברים, חלקם מזוויעים ומרעילים (או פשוט סגורים), חלקם קולטים ומכילים את התחושה של לכלוך וזוהמה וחלקם משהו אחר..הפורום יהיה מה שתעשי ממנו - תרגישי חופשי לשחק עם זה. להתראות דוד

בוקר אור, דוד, במהלך התקופה בה אני כאן, ניסיתי לחשוב רבות איזה שימוש אני עושה בפורום. זה משתנה, כמובן, מרגע אחד למשנהו. פעמים רבות הפורום יכול להיות עבורי שולחן כתיבה להכנת שיעורי בית... ו... גם שק אגרוף, גם חומת ענק, וכמו שאמרת - המון דברים, ולא תמיד אני מצליחה לדעת... דווקא הייתי רוצה ש"יכירו" מתי אני משתמשת בפורום לא כניסיון פיתוי סוטה דרך שקית ההקאה וההתפרעות (המרתיעה, למעשה, את ההתקרבות הנכונה יותר), אלא דווקא דרך הדברים הטובים שהשארתי פה. הבריאים. המחוברים. אותם אני פוחדת ש"יאבדו". בא לי למצוא את הקישורים להודעות הטובות, להתגאות בהן, להציג ולהראות: "הנה, ראו, זו אני". "יכירו", "יאבדו", "ראו"... אלה חלקים וקולות שבי... אלה לא באמת אחרים מולם אני צריכה לעשות זאת. אלה לא באמת הקישורים להודעות בפורום. עבור האחרים זה גם לא הכי מעניין בעולם ודי מיותר. העבודה צריכה להיעשות מול עצמי. אבל אבל, לא רוצה רק לבד. המממ... בעצם זה לא יכול להיות, זו תהיה סתירה פנימית לטיפול. שילך לכל הרוחות המטפל שלי שלימדני את כל אלה. (אז יש קשר, אהבה, געגוע?) כן... זה הנושא שלי... איך להיות קרוב, עם גבולות, ולהרגיש בטוח וקיים ויציב מספיק. נפרד. מגובש. לא נבלע או נמהל או נפרץ או נמעך. חלקים מול חלקים בי. איך להיות עצמאי אחד, שמסכים להיעזר ולהיות תלוי במידה בעצמאי אחר, ולא להיקלע לתלות המעורבבת מהסוג הרע. איך לתת, איך לקחת (שכמו שאני אומרת תמיד, זה עוד יותר לתת), איך לוותר, ולהבין שככה נדרשים פחות משאבים ויש מקום גם לדברים חדשים. כך אמורה לבוא ההקלה. והאבל. שנים של עבודה, ואני יודעת שלמרות שבאופן יחסי עוצמת החרדות תקטן והן תתמעטנה, תקופות של פירוק די ממושכות תהיינה תמיד. שינוי כואב ועצוב ומבורך (עצוב זה טוב, מן סוג של פרידה...) תודה על ההזמנה, |כאן רשום שמי|

מושיטה לעברך יד מנחמת. אני כל כל מבינה את המקום שבו את נמצאת, והלוואי ויכולתי יותר מיד מנחמת. יוסף

יוסף הו יוסף (כינוי אדיר) יקרה, תודתיים כן, אני יודעת שאת מכירה מקום דומה לזה. כואב משלך. מלוא הנפח. מפלח. יודעת. המממ... הקשיבי... לפחות בזכות זה זכו להם כמה שיחים ועצים לעיצוב וגיזום. מזמרה, מסור, מספריים - כלי משחית? לא באמת. עבדתי עם כפפות ויצאתי ללא שריטה. יהיה יפה? יקמול? כה נראה... מחכים לגשם (/לדמעות), מה זה מחכים כבר לגשם. שיהיה פה גשם... שלך, (מימוזה פודיקה)

דוקא את הכינוי הזה, אני הכי פחות אוהבת, אבל זו בחירה שלך. נעלמת לי קצת לאחרונה, או שזה רק נדמה לי? כמו דוד, גם אני בחיפוש אחר תגובה מתאימה, לא מוצאת מילים, (מקוה שזה בסדר.) אבל כן רוצה לקוות,ולאחל, מכל הלב, שיבא יום, והעמל, וההשקעה בטיפול, ישאו פרי. את ראויה לטוב ביותר. שולחת לך מכאן, חיבוק גדול ורחב, והמון אהבה. עוד מסתתרת.

מסתתרת יקירה חביבה, לזכור. להיות. זה המון. מעט מילים יכולות לומר הרבה. מעט מילים שנותנות משקל נכבד ומשמעותי לכל אחת מהן. וגם ככה לפעמים, השתיקה (שדיברתי עליה דיבה בכמה מן ההודעות) טובה בשביל להרגיש ולהקשיב למה שמתחולל בפנים. לטוב ולרע, לבד וביחד. רק שלא יהיה בהגזמה לי... אוי לי לעבודת ההשתקה והסירוס שאני עושה בזמנים מזמנים. אבוי לחולשתה של הקנאה. איש השיחות שלי מצחקק עליי לפעמים על הקטע הזה, שעדיין לא פוסק, ואיכשהו זה נוגע ללב שאני עוד מנסה, לא מוותרת, למרות שאני באמת כבר די יודעת מה קורה בבסיס ושאין לי אפשרות או כוח... ויש כבר פירות, קצת, וזה מבהיל, מבהיל מאד. בעיקר כאשר יש וקיים וממש מתחילים להרגיש כמה חסר וכמה רעב. ככה זה. שורף כזה. נראה מה יהיה ותודה תודה. לקחתי לתשומת לבי שהכינוי הזה - יש בו משהו מרתיע. (mp)