מלי..

לפני שנתיים שהתחלתי בתהליך המזוויע הזה שלי עם עצמי , החלטתי איפשהו לוותר על חלק מתוכי .. רציתי להפרד מהילדה הנוראית שבי .. להפרד ממנה .. להעיף אותה קיבינמאט מחיי.. זו שגורמת לי להתנהג באימפוליסביות זו שמושכת אותי לייאוש .. זו שמנסה לפגוע בי , זו שמערערעת כל סוג של בטחון , שלווה ורוגע שיכולים להיות .. הסכמתי לוותר עלייה בשקט (מבלי לומר לאף אחד) .. ניסיתי להתמודד איתה בשקט . אמנם מבחוצ .רק הגוף נלחם בה יום יום, אבל הכל היה בכדי שאוכל לצמח בעצמי אישה מאוזנת וטובה יותר. אבל , ה."אבל" שם ככ כבד.. ביני לבינה .. עדיין מאבקי הכוחות ביננו קיימים , הם אפילו יומיומים .. אני תוהה, איך עדיין מצאתי תמיד איזה חלק שמשך אותי לטיפול, לכאן , לתפקוד עד כמה שאפשר .. כן .. כי אותו חלק שקווה וניסה להאמין בתוכי שאנצח אותה .. זה החלק הקטן שהיה מאמין בתוכי .. זה שהאמין שאצליח לצאת מהמקום הזה .. שאלייו נכנסתי בידיעה בשנתיים האחרונות, ככ רציתי שמשהו חדש יוולד בתוכי . ככ רציתי . אבל אני לא מצליחה ..אני לטא מצליחה להחזיק בחלק הזה שוב. כעת , לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות לבודד אותה ממנה .. את הילדה הרעה שבתוכי.. אני מרגישה חוזרת לאותה נקודה של ההתחלה, משהו כמו שני צעדים לפני התחלת הטיפול בכלל .. אני לא מצליחה להשתלט עלייה בתוכי .. אמנם אני יכולה לראות שאני כבר אינני אותו אדם שחשבתי שאני .. לפני השנתיים האלה , הקבלה שלי של חלק מהדברים שקרו וקורים השתנתה קצת .. הנוקשות הבלתי נסבלת שלי מתרככת , האמון שלי ..הוא בסולם גבוה באחד יותר מ0 .. אבל הדמות הזו שבחרתי להפרד ממנה .. מצליחה לחיות ככ חזק עכשיו בתוכי , היא נושמת עליי בכבדות .. מאיימת .. להרוג אותי, מאיימת על כל ההשגים שהושגו עד עכשיו ..שלי , של המטפל .. היא שבה אלייה במלוא רצינותה , בהתמדה מלאה ..ובכוחה .. ואני .. אני עומדת מולה .. לא מצליחה להתגבר עלייה .. מנסה להרוג אותה , לכלוא אותה , להשתיק אותה שוב .. אבל אני לא מצליחה .. היא משגעת לי את המחשבות .. ואני מרגישה כאב עצום. אני מרגישה פגיעה ככ וחסרת יכולת מולה . מאוכזבת מעצמי ברמות. כל דבר קטן מצליח להוציא אותי משלוותי , כל התגובות שלי ככ רגשיות , במקומות הלא נכונים , אני לא יכולה שלא לפגוע באחרים , אני מרגישה ככ לבד , גם כשאני מוקפת בהמון אנשים סביבי , ושוב ככ קשה לי .. הצפה רגשית מטורפת , בחילות איומות .. בכי שלא מפסיק , , התעוררתי הבוקר עם כאב גוף ככ חזק .. מאחרי הטיפול של אתמול , מרגישה הדרדרות טוטאלית בכוחות שלי להתרומם מחדש , לא מוצאת סיבות ..למרות שאולי יש סביבי המון . לא מוצאת את החיבור מחדש לחיים . היו ימים של שקט.. חשבתי ..מיום שני עד חמישי .. מטיפול לטיפול .. זה היה באמת הרבה .. בסהכ 3 ימים של שקט .. והנה הטיפול אתמול . . חשבתי שישמר בתוכי את "תדר השקט" הזה שהרגשתי מהטיפול האחרון .. ולא.. זה כנראה יותר מידיי לבקש .. העומס ככ מציף..וככ הרבה בחילות מאתמול ..כן כבר אמרתי , מילא אם הייתי מצליחה להקיא ..את התחושות האלו.. הלוואי והייתי מצליחה .. אבל הכל תקוע .. תקוע בתוכי ..ויש שם מעלייו המון קירות גבס .. והמילים כבר נרקבות בתוכי .. וזה נראה שהפצעים כבר לעולם לא יגלידו.. ככ הרבה עומס פנימי . .. לא מסוגלת יותר .. לא מסוגלת להכיל את הכאב בתוכי . מבינה , יודעת .. כן .. הכל ברור .. אבל הפער בין העבר להווה עצום .. הכל כואב ככ .. ואני לא יכולה. ואני תוהה יחד איתך "בהתפרקות" ..שמרגישה טוטאלית .. אם.. אם רק הייתי מחייכת אלייו בחיוך קצת יותר עצוב .. אם רק הייתי שותקת .. חזק יותר.. אם רק הייתי מתעלפת לפני .. אולי כל זה לא היה קורה בכלל....?... אולי .. אם הייתי שותה עוד כוס של קולה .. לפני שיצאתי מהחברה אז ..הבייתה .. אם הייתי מדלגת על כל משבצת אפורה במדרכה יותר מ3 פעמיים.. אם רק הייתי מאחרת למקום "ההוא" בכמה דקות .. האם הוא לא היה בא?! והפנטזיות האלה בתוכי באות עם כאב נוראי .. "והדמיון" שוב מתחיל..לעבוד..שעות נוספות.. אם ..האור במדרגות ייכבה לפני שאכנס הבייתה.. אם הטלפון יצלצל עכשיו ..לפני שאספור עד חמש.. אם הילד שלי .. יקרא לי .."אמא בואי עכשיו ".. אם יודיעו שבאילת ..יורד גשם מבול .. אז.. אז לא אהייה אשמה ?... ואם.. אם אפ אחד לא ראה סימנים .. בגופי הקט עד הבוקר .. אם הצלחתי לקום גם לבה"ס ביום למחרת למרות... אם כולם "קנו" בידיים פתוחות .. את "ההתנהגויות הדפוקות " שלי שנים .. זה סימן שכלום לא קרה ?.. אז מה , אם התרגלתי לחלוק עם אבי את אותה המיטה ..כשהייתי ילדה .. אז מה אם התפללתי שמישהו יכנס לחדר לפני .. זה בטח רק סימן.. שהייתי ערה כל הזמן שזה קרה . לאיודעת. ממשיכה לזרום ..ונגעלת מעצמי ככ.מהמחשבות החשוכות האלו.. ואם .. רק אם.. אני עדיין מרגישה את הידיים הכואבות שלו , את הידיים שמטיילות עליי, חודרות לתוכי , מכאיבות.. אם אני מרגישה את כובד משקלו עליי, את חוסר היכולת לנשום , את מבט עינייו שמרגיש ככ קרוב וחודר בתוכי .. את ניבולי פיו .. "מכסות" את פניי הקטנות והעדינות .. אז מה ?.. זה רק .. רק סימן .. שאני בכלל לא הייתי שם?.... לא.. (((((((((((לא הייתי שם)))))))))))))))).... לאלאלאלא. מוכנה להשבע! לא..((((((((((לא הייתי שם)))))))))))))).... אין שום מצב בעולם שיכולתי להיות שם ולתת לזה להמשיך לקרות, מלי .. אין שום מצב.. זאת לא אני שהייתי , זה רק הגוף ה"מטורף" שלי , זה שבוגד בי שנים. אז .. מה את אומרת ?.. האם תצליחי מלי.., לראות אותי יושבת בפינת החדר עכשיו , מחבקת את ברכיי , האם תצליחי לשמוע את הבכי הכואב שלי עכשיו גם אם רק מרחוק .. האם תצליחי לקרוא אותי ..ולהבין את כל מה שאני כותבת.. ועדיין להשאר חזקה , מכילה ותומכת?...?... האם .. הידיים שלי יפסיקו לרעוד , האם.. יחזור לי הדופק לקצב רגיל, והצללית שלי תשתקף בראי האמיתי מחדש... כי אם כן .. אם תצליחי .. אם אני אצליח .. זה סימן .. שהגרוע מכל כבר עבר , שהכל כבר מאחרי. סליחה. הדמעות יורדות .. וזה כואב לי נורא. שרית

ש היקרה. המכתב שלך עמוס בכאב, בייאוש, בעצב, ומותיר אותי, שקראתי אותו, עם רצון עז לכתוב לך משהו מנחם, מעודד, משהו שיאפשר לך עוד קצת אוויר בדרך הארוכה והקשה שאת עוברת. אני מקווה שהתחושה הזו שלי עוזרת לך להרגיש פחות לבד, עם פחות שנאה וכעס עצמי. הלוואי ויכולת לקרוא את המכתב שלך מהצד, להגיד לעצמך שעברת משהו נורא, איום, שאת לא אשמה, שאין דרך לשרוד התעללות מינית בלי שהנפש תיפצע, ושהטיפול תמיד איטי וקשה ומכאיב, גם אם חשוב ביותר. ואולי תצליחי למצוא קצת אהבה וחמלה לעצמך, כזו שאולי מיעטת לקבל או לשמוע, ושכ"כ מגיעה לך ברגעים הקשים שאת עוברת. שיהיה לך סופ"ש רגוע ומנחם מלי.