עליסה בארץ הפלאות-זכרון שגוי או כבוי?

הזיכרון של עליסה בארץ הפלאות התעללות מינית מתגלה לעיתים במהלך טיפול פסיכולוגי, כשאדם נזכר באירועים מודחקים מהילדות. בארה"ב קמה אגודה שחושבת שהזיכרונות האלה לא נכונים, והוויכוח בעיצומו. סקירה מצמררת "אני לא יכולה להאמין בדברים כאלה!", אמרה עליסה. "את לא יכולה?!" שאלה המלכה בטון מלגלג. "נסי שוב: נשמי עמוק, ועצמי את עינייך". עליזה צחקה והשיבה למלכה: "אין טעם לנסות. אי אפשר להאמין בדברים בלתי-אפשריים". "אני מפצירה בך להמשיך ולנסות. את לא מספיק מאומנת", אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי על זה במשך חצי-שעה בכל יום. היו ימים שהצלחתי להאמין בלא-פחות מששה דברים בלתי-אפשריים עד לארוחת הבוקר!". בדומה לסיטואציה הדמיונית שמתאר לואיס קרול בספרו "עליסה בארץ הפלאות", במציאות עולה התהיה: האם יתכן שבמהלך טיפול פסיכולוגי יופיע זכרון שגוי, כלומר זכרון של ארועים שלא התרחשו מעולם, או לחילופין,עיוות בתוגעה של בעל הזכרון? חברי אגודת תסמונת הזיכרון השגוי טוענים שכן. בשנת 1992, נפתחו כמה תיקים פליליים בעקבות תלונות של מבוגרים ששחזרו זיכרונות של ניצול מיני מילדותם. תיקים אלה זכו לסיקור תקשורתי נרחב, ובעקבותיהם נוסדה אגודת תסמונת הזיכרון השגוי. את האגודה הקימו חבורה של הורים, אחים, דודים וסבים שהתגוננו בעצמם מפני הליכים משפטיים שיזמו בני המשפחה המנוצלים - בראשם בני הזוג פרייד שהואשמו על ידי בתם, פרופ' ג'ניפר פרייד (מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אורגון) כמי שהתעללו בה בילדותה. היפותזה שאינה מוכרת בהתאם לכך, המושג "תסמונת הזיכרון השגוי" הוא היפותזה שמניחה קיום מצב תודעתי שבו לאדם יש מספר רב של זיכרונות של אירועים שלא התרחשו במציאות, אך בעיניו נתפסים כאמיתיים. האבחנה אינה מוכרת על ידי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני (ה-DSM). קיים ויכוח לגבי תוקפה של התסמונת, ובעיקר סביב הנושא של התעללות מינית בילדים. התומכים בקיומה של התסמונת יוצאים נגד שיטות פסיכותרפויטיות, של שחזור זיכרונות, המשמשות פסיכולוגים ופסיכיאטריים. הם טוענים שמטפלים עשויים להיות להוטים מדי לאבחן את המטופלים כמי שמחזיקים בזיכרונות מודחקים של התעללות מינית ובטעות לשתול זיכרונות שגויים בתודעתם. טענה זו מתייחסת בעיקר לטיפול במקרים של הפרעת זהות דיסוציאטיבית (שבעבר היתה ידועה בשם הפרעת אישיות מרובת פנים), שכמעט תמיד נחשבת כתולדה של התעללות מתקופת הילדות, בהתאם למאמר, "הפרעת אישיות מרובת פנים: אבחון, מאפיינים קליניים וטיפול" משנת 1989 מאת א. רוס. לעומתם, המתנגדים לתופעה טוענים שילדים שעוברים התעללות מינית (או מסוג אחר) חווים דיסוציאציה מהאירוע, הגורמת להדחקת הזיכרון הטראומטי עד לשלב מאוחר יותר בחיים כשהזיכרון צף באופן טבעי או מוצף במסגרת טיפול פסיכולוגי. פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: "רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו על-ידי אירוע טראומטי, הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע. ההשתוקקות לשכוח חוויות כאלה היא עזה, במיוחד כאשר האלימות מופעלת על-ידי אדם אהוב, ובייחוד כאשר המתעלל הוא הורה". ילדים כאלה מסוגלים באמצעות מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים להראות לאחרים כמאושרים ועשויים להקדיש את מרצם להשגת השגים אקדמיים או מקצועיים".

* שלום, הזכרון האנושי ריתק במשך מאות שנים את האדם. מדוע אנו זוכרים דברים מסויימים מדוע אנו שוכחים. הרבה תשובות ניתנו אך עוד הרבה נותר לא ידוע. משום כך עלינו לגלות צניעות וזהירות. אני מסכים עם ההנחה שיש ערך השרדותי בשכחה של אירועים טראומטיים, ושעיבוד הזכרון בצורה נכונה חשובה ליכולת לחוות את החיים בצורה מובנת יותר, פחות קשה ואמיתית יותר. אבל כאמור יש להיזהר ולתת לזכרונות לעלות מעצמם. לא להבנות אותם על ידי רמזים או מחשבות של המטפל. איזון זה אינו פשוט ומאז סידרת המחקרים על זכרון מובנה ישנה מודעות רבה יותר לסכנה שבהבניית זכרון שלא בכוונה. אבל עדיין המחשבה היא שיש לזכרונות, גם קשים מקום בטיפול. דרור

דרור, אין ספק שיש חשיבות להיזכרות והידברות של אירועים של ניתן להם מקום, מסיבות שונות-חלקן בשליטתו ובחירתו של המטופל ואחרים שאינו מכיר בהם בעצמו. אני פשוט תוהה, מדוע "המגיפה" הזו בה נשים רבות ניזכרות דווקא מכל המקומות בעולם-במרחב הטיפולי. ברור שהמקום המוגן, וכל המאפיין את הטיפול עצמו הוא יותר מאפשר מסביבה קודמת אחרת. אך עדיי! זה לא מעורר תהייה לגבי אמינותו של הזיכרון אלא לאותו מקום שאולי כן מעודד -הטיפול, לא במודע, את המטופל לשתול זכרונות שלא היו מעולם. איך ניתן לדדעת מה מציאות ומה דמיון כשהשותפים היחידים לשיחזור והיזכרות של אירועים מאין אלו הם שני אנשים, אחד שלא היה שם-המטפל והשני שגם לא ממש היה שם-המטופל. מתנצלת אם השאלה קצת מבולבלת ולא מאורגנת-העייפות....:-)