לאורנה שלום...

החייאתי טראומה באמצעות פורום נפשי. פגיעה אחת גדולה שתחתיה עשרות פגיעות שונות הלוך ושוב שפגעתי בעצמי- נהייתי "השפוטה" והשעיר לעזאזל של כל העוינות, התוקפנות והניכור כלפי. כאשר מקור המצוקה היה כאשר לא נראיתי כלל – כאילו אני אוויר ומשמשת כמטרה למגבלותיהם של אחרים- חשתי מנוצלת. הבעיה גברה כשניסיתי באופן עיקש לקבל אישור באופנים שונים עד (ופה אני לא זוכרת בדיוק מה קרה), 'ויתרתי על עצמי' והחלתי לפעול בניגוד ההפוך...כלומר: כמו חרב פפיות שהלהב מופנה הפוך- כלפיי, כשאני מחפשת אותה, מקבלת ומוצאת ניכוס רע ושלילי שאני דפוקה, חולה ולא בסדר. כיום- אני באופן בלתי נשלט מתוך התת מודע- פועלת בהימנעות ובצמצום...מתרחקת מאנשים וכאשר נוצר איזשהו קשר של "small talk" אני מעין קופאת על שמרי וחשה ברע מאוד. כשהזיכרון היה אכזבות קשות ופוגעניות כשיצאתי "מעורי" בניסיון לענות על צרכיי. אני עשיתי זאת כי יכולתי ....כי הרשת הייתה פרוצה, כי הפסיכולוגית תקפה אותי כשעשיתי השלכות ואני מצידה לא מצאתי את המילים להסביר לה שהכוונה שלי אחרת...אני רוצה לחוש כמו בחוויה מתקנת, חום, קבלה ואהבה ולא ביקורת ושפיטה על כל מילה. וכאשר כבר כוחי נחלש וקמתי ועזבתי לא בלב שלם וללא שיחת סיכום לאחר שנתיים – עאלק בטיפול. היא נטשה...ברגע המכריע, ברגע האמת. אז יכול להיות שאם המצב הזה נמשך כבר כ"כ הרבה זמן- יכול מאוד להיות שיש לי איזשהו חסך ואולי אף הפרעת אישיות נרקסיסטית (ככה החלטתי), ובזה אני גם נאשמת. הדבר היחידי שאני רוצה לדעת...זה אם כל הנזקים העצומים שעשיתי לעצמי (במשך חצי שנה הייתי באינטרנט בשדה הקרב), מה הסיכוי שישובו אלי כל התחושות החיוביות ושביעות הרצון שהיו לפני כל הסיפור המטופש, המיותר וחסר כל משמעות. בשבועות האחרונים עשיתי "שופינג" מטפלים- אני לא יודעת מה אני צריכה, ובטח לא אם זו אישה או גבר. ואולי בכלל טיפול ב- emdr העניין שחלק מהבעיה שמאז המשבר נעלמו לי המילים.....כל הוורבליות והחשיבה המסודרת נפגעו. ובכלל אם אני לא מסוגלת להצדיק את הסיפור הזה איך אוכל לשכנע את המטפל/ת בצדקתי ושנפלתי בטיפשותי לבור כזה שאיני יודעת איך לצאת ממנו...הרי אני מרגישה אשמה כ"כ כמו שמעולם לא הרגשתי. בייחוד שכל החיים ידעתי להישמר ונשבעתי אמונים לעצמי לא להיכנס לפינה הזו – ואין שום הצדקה שהפעם הדבר התאפשר בגלל מה?! בגלל שלא היה קשר טיפולי טוב? זה לא מצדיק את אשר קרה! בגלל שלא קמתי בזמן ממנה כשחשתי זאת עמוק בבטן- גם זה לא מצדיק את אשר קרה! אז מה כן מצדיק? יכול מאוד להיות שאני אשמה כי בסה"כ חיפשתי להרגיש לראשונה בחיי ולו לרגע אחד- קבלה. אם יבטיחו שאם אעשה דברים ספציפיים....ואוכל להרגיש טוב בחזרה עם עצמי כמו שהיה קודם....אני נשבעת שאני מוכנה לנסות. וגם החיים לא נעים סביב טיפול....ובנתיים כל יום שעובר – מוכיח לי כי "נשרפתי" יותר מדי ובאשמתי ועכשיו אשאר סמרטוט חסר שמחה ואושר כל החיים. ואני מבכה ומתאבלת על עצמי כל יום מחדש...איפה הייתי ולאן יכולתי להגיע – והיכן גמרתי. ויש גם כמובן, את כל האסכולה הפסיכיאטרית, אגב אני יכולה לדקלמה בע"פ...גרסה אחת אומרת שדיכאון שהיה בעוצמה כזו גדולה עם מצב למשהו פסיכוטי סביר להניח כי יישאר לכל החיים. גרסה אחרת של הפרעה פוסט טראומטית אומרת...שאחוזים גבוהים נשארים עם סימפטומים לכל החיים. הפרעה נרקסיסטית טוענת ששבר כזה של התפרקות מטראומה או שחזורה מידי אמא חסרת פנים.....וכו'יב. אני מניחה שאין כבר חוסר וודאות לגבי הסיכויים לריפוי מלא...אם אחרי זמן כה רב...המצב הוא כזה, סביר להניח שאין יותר מה לצפות לשיפורים...שלא נדבר על השבת תחושות החוזק, העוצמה והרכות שהיו. חן חן כרמית

שלום כרמית, אני מכירה את הכאב שאת נושאת עמך בשנים האחרונות, ורוצה שתדעי שאני מכירה בו - כלומר, נותנת לך הכרה בכך שכאבך עצום, שאינך אשמה בו, ושאת נדרשת לכוחות עצומים על-מנת להתחיל לבנות את עצמך מחדש. הלוואי שתוכלי להניח מעט לאשמה, ולאבחנות, ותתעקשי למצוא לעצמך יד מושטת. היא לא תהיה מושלמת, אבלל היא תהיה מושטת. וזה לא מעט. חזקי ואמצי, אורנה