התקפי חרדה+ דכאון

שלום דרור, מה שלומך? אני רואה שיותר ויותר אני מתקשה לצאת מהמעגל הזה. חווה לעיתים תכופות חרדה מציפה, חושבת ופוחדת מאיבוד השליטה ומתחושה שאני משתגעת, ואז נכנסת לבאמת חרדה. כשברקע, עצבנות, תחושות פיסיות ופחד מהן: בחילות, כאבי ראש, זרמים בראש. אני שוקלת שוב להתחיל טיפול תרופתי אבל הדבר שמרתיע אותי זה שכאשר אני ללא תרופות, אני מרגישה כביכול יותר בשליטה וביכולת לעבוד על הנפש. אם תרופות אני אדישה וסתם מעבירה את החיים. אני חרדה שאולי אני סובלת מהפרעה פוסט טראומטית ואם כך לא אפטר ממנה לעולם (ע"פ תורת הפסיכיאטריה) וחרדה גם מזה. אני נמנעת לעשות דברים- כי פוחדת שלא אתפקד ואחוש בחרדה. ברקע ואולי בבסיס החרדות, היה פגיעה חזקה ומקיפה את כל כולי וחיי. הגורם הנוסף, שמכניס אותי חרדה- זה מה יקרה בחוסר אונים שכזה- אסור לי להיות חלשה בדעה של ההורים ועל כך אני מרגישה שאין מי שיבין אותי ואוכל לסמוך עליו שלא יבקר ויתקיף אותי (בדיוק כמו שארע בטיפול שממנו התפרקתי). אני שואלת אותך מהו הטיפול התרופתי הטוב ביותר לחרדות? ולסוג של דכאון (יותר איבוד האמונה בעצמי ובכל מה שחשבתי אודות עצמי). אני גם לא יודעת אם נכון לי טיפול דינמי עכשיו, למרות שיש בתוכי המון כאב שמחפש מקום חם ותומך, יחד עם זאת בגלל שעד כה נמנעתי מלראות שבעצם ההמנעות שלי נובעת מחרדות, אז אולי כדאי בעצם טיפול קוגניטיבי התנהגותי? ד"ר שמגר- עצם המחשבה שאיבדתי שליטה גורמת לי לחרדות מפני העתיד...אני ציפיתי להוציא ממני ולתפקד ברמה גבוהה ובהצלחה. אני אמורה להתחיל את לימודי לתואר שני- ואני עדיין לא בטוחה ויודעת אם לעשות כן, זה ידרוש ממני בהמשך לעבור עיר וגם שאני חוששת כי לאחר שארכוש את התואר והמקצוע, לא אוכל לתפקד ובזאת להחזיר להורי על ההשקעה הכספית ולהוכיח שהיה כדאי. אני לא מוכנה להשלים ולקבל שהתפרקתי ובייחוד שזה כרוני ע"פ כל מה שקראתי והתרשמתי מידי כותבים אחרים. אני נעה בין מחשבה להעיז וללכת על הלימודים, אוליבהמשך לעבור לעיר אחרת וללכת על מקצוע שמבחינה בטחון במציאת עבודה הוא לא קל. לבין המחשבה והרצון (אולי רגרסיה), להתאשפז אישפוז מלא, כדי לחזור להרגיש שמטפלים בי, להרגיש ילדה, ללא מחויבות וכו'... אני לא מסוגלת למצוא את שביל האמצע- בתוכי גבר התיאבון לקבל משהו (לא מוגדר) ועד שלא אקבל ממנו ביד גדושה אני לא אהיה מוכנה להמשיך הלאה ולתפקד. כאילו כל העת היה בי רצון חזק אולי סוג של הרס פנימי, להדרדר ולהביא עצמי למצב זה על מנת שאוכל לקבל את מה שאני צריכה, אבל הפרדוקס הוא, שאין מי במשפחה שמסוגל לתת לי את אשר אני צריכה- וזה רק מגביר את התחושות והחרדות והרצון העיקש שלי- לא לזוז עד שלא אקבל זאת (מה גם שמעולם לא הבעתי מחשבות אלו בפני משפחתי, כי אין עם מי לדבר). וכך אני נשארתי לבד, כאשר הידיד/ חבר היחידי שהיה לי בעולם ואתו נהנתי, נשאר הרחק מהשיג יד. מה עושים? מה אני עושה ל? אני פשוט לא מוכנה להמשיך את חיי ככה.

שאשפוז פסיכיאטרי מרצון (רק תקחי בחשבון שזה יגזול כשלושה חודשים מחייך, ולא תוכלי לעזוב כשתרצי) יכול להיות פתרון יעיל למצוקות הנפש שלך ומהסיבה היחידה שאחרי שתעברי את הגהנום הפסיכיאטרי מקרוב, ותספקי את הרצון/צורך שלך שיטפלו בך בלי שתצטרכי לקחת כל אחריות - זה יגמול אותך לחלוטין מכל התסבוכים שאת מתארת - את תסתכלי על הבעיות שלך באופן הרבה פחות רומנטי, ותביני הרבה יותר טוב איך לעזור לעצמך על מנת להימנע בעתיד מאשפוזים נוספים זאת, אם יש בך עוד שמץ של בריאות נפשית שאם לא כן, את עשויה להתמוטט שם באופן סופני (נפשית אני מתכוונתף לא גופנית)

כרמית יקרה, נתמכתי על-ידך כאן בעבר... מודה לך על כך מאוד! הצטערתי לשמוע על מה שעובר עלייך. קשה לך להתמודד כרגע.. אולי תקחי לך פסק זמן,מנוחה,חופשה לבדך בצימר קסום,איזה טיול במקום אחר שיוציא אותך מהשגרה? הייתי ממליצה לך בשום אופן לא להתאשפז.. נכון, זה נשמע כל-כך רגוע,טובל בירוק,שקט,את כמו ילדה מטפלים בך. אבל מפחיד אותי צעקות החולים בלילה, מכות החשמל,חוסר הפרטיות (לא מקבלים שם חדר פרטי..אני מניחה). בעיני זה לא פשוט. מה גם שזמן ההחלמה שם הוא ארוך וקשה אח"כ לחזור לחיים רגילים. תראי, אימי עובדת כאם בית בהוסטל לנפגעי נפש. הסיפורים- מצמררים. כמה אומללות יש שם שלא תדעי! לפי איך שאת נשמעת את בחורה עם שיקול דעת וראש על הכתפיים.- ועם תואר ראשון! לדעתי יש לך את השכל וכוחות הנפש להתמודד. החליפי מטפלת, תחליפי עיר לא יודעת מה חבל אל- תשברי! ואם קשה לך להמשיך ללמוד כרגע אז עזבי את זה- אל תלחיצי את עצמך בשביל להוכיח את עצמך. עבודה נחמדה וקצת כסף לבזבוז- זה מספיק.. חיי את חייך בשביל עצמך. שכרי לך דירה הרחק מההורים תהני לך לבד. זה הכי כיף בעולם. בזמן האחרון למדתי להנות מחברתעצמי בלי שום רצון מיוחד וכמיהה לחברתם של אחרים. הכמיהה הזו לחברתם של אחרים והתלות ריסקו אותי לגורמים בעבר. וכיום (זה נשמע מגלומני) -טוב לי בחברת עצמי. ו..שיקפצו לי כולם! אז שיהיה לך טוב!

כרמית שלום, את מתארת תחושות של בדידות לצד כמיהה עזה שמישהו יטפל בך, ישביע את הרעב שלך. את נעה הין צורך להיענות להורים, או למה שאת חושבת שהם יאמרו, לבין רצון לא לעשות שום דבר, לוותר. התנודתיות הזו מכאיבה מאוד, לא קל לחיות איתה, וגם לא קל לקבל משהו ממישהו אחר - כשמנסים לעודד אותך זה מתסכל כי מכריחים אותך לנסות. כשמאפשרים לך לוותר את מרגישה שלא מבינים אותך ושלא אכפת ממך. בשל המורכבות, המערבת גם הרס עצמי כדברייך, אני מציע דווקא להיעזר בטיפול דינמי. לגבי טיפול תרופתי, הוא לרוב רק משפר את היכולת להיעזר בטיפול ומגברי את השליטה, ולא את אשליית השליטה. לגבי סוג הטיפול, ישנו מגוון רחב של תרופות יעילות, וכדאי להתייעץ ספציפית עם פסיכיאטר. אלו המלצותיי, דרור

תודה לכל המשיבים. ולנתמכת בעבר (נדמה לי שאני יודעת במי מדובר :-) תודה לך בחזרה על התמיכה אלי. כרמית