פוסט-טראומה והתעללות רגשית - איך יוצאים מזה?

שלום, אני בשנות ה-30 לחיי. בילדותי עברתי מעין התעללות רגשית במשפחה כאוטית בה גדלתי. בילדותי חוויתי ביטול שלי ע"י משפחתי, כמו גם השפלה וזלזול. צרכיי הפיסיים סופקו, בעוד שאלה הרגשיים בקושי. על פניו אני מתפקדת היום היטב, נאה מאוד, חברותית, לומדת, עובדת, שוכרת דירה כבר הרבה שנים. היום הקשר עם המשפחה סביר בהחלט, ויחסית חם. אבל אף אחד כמעט ולא יודע איך הדברים מתנהלים באמת מבפנים. הבעיות בעבודה (אני תמיד נקלעת למצבים שבהם אני ה"קורבן"), האכילה הרגשית, העצב, הנסיונות הפסיכולגיים ארוכי השנים, מצבי רוח - שמחה ודכאון, עצבות ופחד, הדירה המוזנחת שבה אני מתגוררת (מעולם לא באמת יצרתי לעצמי מקום שלי), חובות גדולים (העדר חישוב כלכלי). ופאסיביות, אוחח, פאסיביות כ"כ גדולה בחיי, שמאפשרת לי מעט מאוד. אני יודעת שמשהו חוסם אותי, משהו כ"כ חזק, חוסם אותי מלהצליח, לבנות לעצמי חיים ראויים, לדרוש את מקומי בעולם, לגשת לבחינות באוניברסיטה, לא להרגיש מבוכה כאשר אנשים מפנים לי את תשומת הלב שלהם... באמת שניסיתי הרבה דברים כדי לעזור לעצמי לחיות חיים טובים יותר. ניסיתי גם להשתמש בתרופות, כגון פרוזק, שגרמו לי להרגיש רע מאוד. איך אני מתגברת על "הדבר" החזק, או החסם הרציני שלא מאפשר לי לחזור לחיות את החיים במלוא חיותם. לחיותם לא מהצד, לא כצל, אלא כמשתתפת ראשית, כמו שהיה פעם, בהיותי ילדה, שם איבדתי את התחושה הזאת, ולא הצלחתי להשיב אותה שוב. איך מניחים לעבר, ליחס הלא הוגן שקיבלתי שם. ולא מדובר בטינה, אבל כאילו שאני מתעקשת להחזיק בזכרונות ההם, בתחושות ההם. למה??? אמיליה

שלום אמיליה, לצערי, קשה יהיה לתת פתרונות-אינסטנט למצב שאת מתארת. לטעמי, הדרך הרצינית להתמודד עם קשת הבעיות שפרשת כאן יכולה להיות אך ורק במסגרת טיפולית מכילה, ממושכת ומעמיקה, ללא קשר למספר הטיפולים בהם היית בעבר. בכל שלב בחיינו ההתייחסות לטיפול מעט שונה, ויתכן שהמוכנות והבשלות שקיימים בך היום לא היו שם קודם לכן. כדאי להתייחס גם אל הטיפול כאל סיוע, ולא כאל תרופת-פלא. יתכן שהנטייה הפסיבית שלך הכתיבה איזו ציפייה לכך שדברים ישתנו אצלך כתוצאה מהתערבות חיצונית. כדאי לזכור ששינוי אמיתי אפשר להניע מתוך החלטה פנימית ולקיחת אחריות. האם את חושבת שתצליחי לגייס מתוכך החלטה כזו? בהצלחה ליאת

לכי דחוף לטיפול... איזה נורא מה שהורים עושים לילדיהם, ואז בגיל 30 כשהילדים אמורים להתחיל את החיים הם פתאום אסירים של הילדות שלהם. לכי להורים שלך תשחחרי ושהם יבינו שהם פגעו בילדה "היקרה" שלהם. מקווה שיסתדר לך בחיים שתמצאי אהבה ומקום בטוח להניח את נפשך הפצועה. וכמ שאמרה ליאת כשאנו הולכים לטיפול בגיל ההתבגרות זה לפעמים לא מצליח אך כדאי ודחוף שתלכי לטיפול כדי שלא תפספסי את הזכות שלך לאור ואושר אמיתי. בהצלחה ידידך לפורום