תכונה או בעיה?

היי ליאת אתחיל בזאת שיש לי ארבעה נכדים בגילאי שש עד חצי שנה . עד כאן הכל בסדר. אלא מה .הם בישנים...... אסביר , בסביבתם הטבעית, התנהגותם היא ללא דופי .אך בסביבה שהיא זרה להם,או כשפונה אליהם אדם זר ,הם נאלמים דום ומרכינים את ראשם. הוריהם קצת מודאגים .ולי זה קצת מזכיר את ילדי כהיו קטנים.... לדעתי ,צריך להניח להם לנפשם ,ולאפשר להם להיות מה שהם. אך לא כך חושבת הסביבה .בעיקר הסביבה המחנכת. התגובות הן תמיד אותן תגובות. המגבירות את השוני בינם לבין ילדים שאינם בישנים. וכך הופכת לה תכונה תמימה לבעיה. בעיה שיצרה הסביבה. והילדים בהחלט חשים בכך. ואולי ,גם קצת סובלים מכך. רציתי מאוד לשמוע את דעתך. האם זו בעיה ? ואם כן .כיצד ניתן לטפל בה? בברכת לילה טוב מרגלי.ת

שלום מרגלית, ביישנות או מופנמות הן אכן נטיות אישיותיות, וכמו שאת מציינת נכון, יש בהן מידה של העברה בין-דורית, בעלת מרכיב ביולוגי וסביבתי כאחד. בניגוד לתרבויות המזרח, בחברה ההישגית והתחרותית של העולם המערבי, הביישנות נתפסת כמעצור או כבעייה, בעיקר כאשר היא קיצונית. אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שיש "לחנוך לנער על פי דרכו", ולאפשר לילדים מופנמים וביישנים למצות את כישוריהם באופן המיטבי. יש להבטיח שהתפתחותם החברתית לא תיפגע בשל נטייתם, ולסייע בעידוד (ללא שיפוטיות!) ויצירת תנאים הולמים. לפעמים, הורים שהיו ביישנים ונמנעים בילדותם, חווים מחדש תחושות תסכול והחמצה מול ילדיהם המשחזרים את הדפוס, ונוטים לכעוס עליהם או לבוז להם. במקרים כאלה, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע. ובכל זאת, חשוב להיות עם אצבע על הדופק, לוודא שלילד יש לפחות חבר אחד או שניים, לשלול קיומה חרדה, ולעקוב אחר מצב הרוח. במקרים של חשד למצוקה רגשית ניכרת, מומלץ להתייעץ עם גורם מקצועי. בברכה ליאת